יום שישי, 4 בנובמבר 2011

אלוף נעוריי: עם יצחק נוי על הכול חוץ מנוסטלגיה

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', במסגרת פרויקט 'אלוף נעוריי', בכ"ג בתשרי תשע"ב, 21.10.2011, בכותרת 'מאזין ברדיו'. 

לאיש הקטן שבתוך המַקלֵט תוכנית יש לבת ולבן. לאיש הקטן הזה יש קול גדול. בקול הזה ארוג כל מה שצריך כדי להיות הקול האבהי של ילדותנו. קול סמכותי ויודע-כול אבל רך וחשוף וקשוב, קול בס שכולו אוזן, קול המתנגן אליך במין דברנות מתהססת המוצפת עד גדותיה הזדהות נרגשת של הדובר עם הנאמר. 
באתי לשמוע את הקול. לא שהקול הגדול חדל להישמע. יצחק נוי מוסיף לשדר בקול ישראל תוכניות בענייני חוץ ובענייני מדע ותוכנית שבועית של סקירת כתבי עת ותוכניות מיוחדות של דיונים לציון כך וכך שנים לאירועים היסטוריים. עד צאתו לגמלאות, לפני כשנתיים, הגיש במעורבות רגשית סוחפת, ופרו-ישראלית באופן נדיר במקומותינו, את 'השעה הבינלאומית'. אבל לשמוע אותו בשידור פרטי, מדבר רק אליך ואתה יכול לעצור ולשאול שאלות, זה בכל זאת משהו אחר. שיבה מאוחרת לחדר הילדים; בערך כמו לקבוע פגישה אישית, הפעם כמבוגר, עם סטיב אוסטין, ולחלוק איתו תובנות. לי בבית היה רדיו, לא טלוויזיה. יצחק נוי, לא סטיב אוסטין.
"אני לא אוהב ללכת בחושך", הלין אחי הגדול כשהיה קטן. "אז תשלח מכתב לרדיו", הצעתי לו, והייתי עוד יותר קטן כך שלא ידעתי למה צוחקים. הרי ילדים שמפחדים בחושך או שמציקים להם כי הם ג'ינג'ים שולחים גלויות לרדיו ויצחק נוי מרגיע אותם ואותנו ("כשאני הולך בחושך אני שורק. נסו את זה". "דוד המלך היה ג'ינג'י, אפילו יצחק רבין היה ג'ינג'י"), ואחר כך משוחח על החדשות ועל מצבנו, על הנזק שבסדרה "דאלאס-שמאלאס" ועל "הארץ הקטנטונת שאפילו את השם הקצר שלה אין מקום לכתוב בתוכה במפה", ואז מעביר אותנו לפרק הבא בתסכית, לעתים קרובות בהשתתפותו כשחקן-קול או כמחבר. יצחק נוי היה התגלמות "הרדיו", ומכאן שגם התגלמות העולם הגדול והעולם של הגדולים. אלוף נעוריי כבר אמרתי?