יום שבת, 28 בינואר 2017

"שיר שלושה אחים" מאת אלתרמן, קריאה יומית רצופה

מ-11 בינואר עד היום העליתי בפייסבוק, בהמשכים, במסגרת מבצע "כפית אלתרמן ביום", קריאה ופירוש צמוד ל'שיר שלושה אחים' מתוך כוכבים בחוץ לנתן אלתרמן. להלן רצף הכפיות, ומבחר מן התגובות להן.

***

כְּבָר שְׂרֵפָה מִתְמוֹטֶטֶת שָׁקְטָה עַל הָעִיר

יום רביעי, 25 בינואר 2017

כפית מכל מכה: סדרת פייסבוק על שירי מכות מצרים

יום רביעי 10 פברואר 2016‏ ב-‏08:31‏ UTC+02

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לְדָם הָיוּ הַמַּיִם,
כִּי דָּם טָהוֹר, בְּכוֹרִי, כִּי דָּם שֻׁפַּךְ כַּמַּיִם.
חָשְׁכוּ עָמְקֵי הַבְּאֵר, אָדְמוּ עֵינֵי הַבְּעִיר,
כִּי דָּם הָיָה בָּעִיר וְלֹא חָרְדָה הָעִיר.

מבצע בתוך מבצע: עשרת הימים הראשונים של אדר-ראשון יוקדשו ל"שירי מכות מצרים" לנתן אלתרמן. בכל יום בית, או פחות, מתוך שיר אחד, מכה אחת. בינתיים שתי מילים על היצירה. היא נכתבה לשיעורין בשנות מלחמת העולם השנייה. עשרת שירי המכות (ביצירה יש גם שירי מבוא וסיום) בנויים בתבנית אחידה של שיחה בין אב ובן מצרים, בן מבוהל ואב פילוסופי, החווים את המכות. כל מכה מבטאת סוגיה מוסרית, פילוסופית או היסטוריוסופית. החוויה הגדולה היא קריאה ביצירה כולה, האחדותית, החזרתית, המגלה את גדולתה מתוך ההבדלים שבין הבתים המקבילים. אנו ננסה כאן, כדרכנו, לתת שמץ של חוויה משלימה, שביצירה הזו זקוקה לחיזוק מיוחד: להסב את המבט אל הפרטים הקטנים. יש כל כך הרבה דברים לומר על ארבע השורות הללו, אבל הפעם אשאיר לכם לגלות אותם.

חמישי 11 פברואר 2016‏ ב-‏02:35‏ UTC+02

צְפַרְדֵּעַ, הִגָּלִי! מַלְכוּת לָךְ מְחַכָּה!
צְפַרְדֵּעַ חֲלָקָה! מִפְלֶצֶת וּמַלְכָּה!
דַּלְּגִי כַפָּרָשִׁים! רִירִית, גְּרוּשַׁת אָדָם!
צְפַרְדֵּעַ, אַתְּ תִּירְשִׁי עַמִּים וְשַׁרְבִיטָם!

* עדכון. רביעי 25 בינואר 2017:
בכפית המקורית של מכת צפרדע הסתפקתי בציטוט. כך נהגתי לעתים בימים ההם. הרי משמעותו של הבית, וגם יופיו הצלילי, מדברים בעד עצמם. עכשיו, כעבור כמעט שנה, הרשו לי כמנהגי בחודשים אלה להצביע על הדברים במפורש, אם גם בקצרה. הבית מתאר חורבן תרבותי ומדיני: כיבוש של ארץ תרבותית בידי עמים פראיים, או סתם התנוונות פנימית. משחק הצלילים פה נועד ליצור תחושת חלקלקות וגועל. צלילי ל, ח/כֿ ו-ח שולטים בשתי השורות הראשונות. ראו מה רבות הופעותיהן. יפה גם הדו-שיח הצלילי בין מילים הנמצאות באותו מקום בשורה: מלכות ומפלצת (מתחילות ב-מ, נגמרות ב-ת, באמצע ל, אבל כמה נורא הוא: המפלצת תירש את המלכות), מחכה ומלכה. על צמד השורות השני משתלטות ש ו-ר: פרשים, גירוש, ירושה ושרביט, כולן עניינן כיבוש המלוכה, וככתר עליהן כפל ה-ר ב"רירית". עד כאן העדכון.* 

#כפית_אלתרמן_ביום



שישי 12 פברואר 2016‏ ב-‏08:51  ‏ UTC+02
בוקר טוב, אלתרמאנים. הכנתי לכם להבוקר משהו דליקטס על השיר שהגיע תורו. פייסבוק מסרב להעלות אותו בטענה שהוא מכיל תוכן פסול. הפסילה אוטומטית, כנראה בגלל מילים שסומנו כמסוכנות. אני מבטיח לכם שהתוכן רוחני לגמרי וטהור בכוונותיו, גם אם נזכרים בו ייסורים וכינים ומוות. זהו עיון ספרותי גרידא. והוא קצר. אתם מוזמנים לסור לרגע לבלוג שלי ולקרוא את מה שהכנתי לכם. #כפית_אלתרמן_ביום
מתוך הבלוג:
פייסבוק לא מרשה: #כפית_אלתרמן_ביום - מהדורה בגלות

אָבִי, כְּלֵיל צִיָּה חָשַׁכְתִּי עַד עֵינָי.
אָבִי, בַּדּוּמִיָּה נָשַׁכְתִּי בְּשַׂר יָדָי.
שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי! שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי!
יִסֹּב, יַכֵּנִי נֶפֶשׁ מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי!

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא בָּא עוֹד גְּמוּל עַד נֶפֶשׁ.
אֵין דַּי לוֹ, בְּנִי בְּכוֹרִי, בְּנֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.
עוֹר תַּחַת עוֹר יֻקַּח. שְׁמוּרָה תַּחַת שְׁמוּרָה.
כָּל אֶצְבַּע תִּגָּבֶה. כָּל שֵׁן, כָּל שַׂעֲרָה.

לא את התיאור המוחשי, החי, הרוחש, הזוחל, של מכת כינים נקרא הבוקר, לבל יגיבו הרגישים שבכם בתקיפות. נשתמט משלושת הבתים הראשונים, ונציץ באמנות ההסוואה האלתרמנית, המאפיינת תכופות את מחזורי שירת המוסר והגמול שלו כגון שירי מכות מצרים. חרוזים אפרוריים למראה, שחוקים, לעתים אותה מילה עצמה, מכסים על צבעוניות כבושה.
הרעיון המרכזי בצמד הבתים הזה, הדו-שיח שבלב השיר "כינים", די ברור אני חושב. הסבל הגופני שגורמות הכנים מטריף את הדעת. האדם מעדיף לצאת לחופשי - כלומר למות. "במתים חופשי" (תהלים פח, ו). החרוז הקצת משומש מדי, חופשי-נפשי, מצביע (וחוזר ומצביע) על ההיפוך המצמרר: יכני נפש (יהרגני) מבקש נפשי (רוצחי) - זהו ה"חופש" הנואש שהבן המעונה מן הכינים מייחל לו.
והאב עונה לו במה שבשיר הזה הוא מהותה של מכת כינים: הגמול שמצרים תשלם על לקיחת הנפש (ראו על כך בבית שקראנו פה שלשום, ממכת דם) אינו רק לקיחת נפשה, אלא גם העינוי הקודם לו, לפרטיו ולדקדוקיו. "עין תחת עין" - לא ממון. בעונש המוות מידי שמיים, עין תחת עין ממש, ועור בעד עור (איוב!).
עכשיו הביטו בשתי השורות הראשונות. הלוגיקה בשורה הראשונה היא אלתרמנית קלאסית, כלומר מבלבלת במתכוון, מחליפה פעולה בגוף ומדומה לדומה. החושך אינו אופף את האדם אלא הוא באדם עצמו, האדם חשך. "חשכתי", הייתי לחושך. מה שכאן, במקרה, דווקא די נכון, כי איננו מצויים במכת חושך. החשכה היא תחושה. לכן אלתרמן לא מסתפק בכך ואומר , חשכתי *עד עיניי*. משמע, לא "עיניי חשכו", הביטוי השחוק, אלא במפורש, דווקא "עד" העיניים. כל הגוף חשך. אבל מה זה החרוז הדקדוקי העלוב הזה, שכל ילד לא מיומן חורז כמוהו, עינָי-ידָי?
או! הנה לנו גדולת ההסוואה האלתרמנית במלוא תפארתה. לפנינו המחשה צלילית, פואטית, לרעיון שבצמד הבתים. נפש תחת נפש, היעד הסופי של עונש המוות האלוהי, איננו העיקר. הוא רק הסוף. העיקר הוא בדרך, בפרטים שלכאורה בחשבון סופי כלל אינם נחשבים. בייסורי העור, השמורה, האצבע. הביטו שוב בצמד השורות הזה. יש בו, בפנימו, חריזה שופעת עד טירוף ממש. מילה אחר מילה, עור אחר שמורה אחר אצבע. בואו נקרא אותן במפורק:

אָבִי,                    אָבִי,
כְּלֵיל צִיָּה              בַּדּוּמִיָּה
חָשַׁכְתִּי                נָשַׁכְתִּי
עַד עֵינָי.              בְּשַׂר יָדָי.

#‏כפית_אלתרמן_ביום‬


שבת 13 פברואר 2016‏ ב-‏18:51‏ UTC+02

אָבִי, חָשְׁכָה בִּינָה. טוֹרְפוֹת הַצֹּאן בַּצֹּאן.
עֵינֵי חֻלְדָּה, בְּכוֹרִי, זוֹרְחוֹת עַל עִיר אָמוֹן.

ב"שירי מכות מצרים", מכת הערוב היא מין מחלת הפרה המשוגעת המועברת בנשיכת חולדות נגועות. בעלי החיים אחוזי טירוף, חיה נושכת את רעותה, וגם האדם הרואה את פני החולדה מקרוב משנה את פניו ומאבד את בינתו. עיני החולדה זורחות על העיר במקום מאורות השמיים, ועל כן הבינה נהיית לחושך. הבינה והחושך הם מצמדי הניגודים הארכיטיפיים בשירת אלתרמן. "ובהיות בינתך לחושך" ('הזר מקנא לחן רעייתו', שמחת עניים א, ה) למשל. ועוד ועוד. כתבתי על זה את התזה שלי לתואר שני, למען האמת.
#כפית_אלתרמן_ביום

ראשון 14 פברואר 2016‏ ב-‏07:41‏ UTC+02

אָבִי, עֲשַׁן גְּוִיּוֹת עוֹלֶה וָרָם כַּחֹק.
אָבִי, לִבִּי יוֹצֵא אֶל הֲבָלִים וּשְׂחוֹק.
אֶל הֲבָלִים, אָבִי, אֶל שִׁיר וּמְעוּף צָעִיף...
אֶת הַשִּׂמְחָה, אָבִי, אֶרְאֶה וְלֹא אוֹסִיף!

הגענו למכת הדֶבֶר. ב"שירי מכות מצרים" הדֶבר נוגף את בני האדם. ידוע הביטוי "משתה ערב דֶבר"; בנוא-אמון המוכה, השמחה משתוללת בליל הדֶבר עצמו. שמחה של הזדמנות אחרונה. פורקן לנוכח חורבן. "גילת אבדון". להבדיל משמחת-העניים ההיא, לשמחה הזו אין גיבוי של תקווה. שמחת-אמוֹן הזו תגונב כסוד מדור לדור, "תצלח יבשת וימים" - אך לאמון האובדת עצמה, השמחה-בת-הפחד היא קללה.
#כפית_אלתרמן_ביום


יום שני 15 פברואר 2016‏ ב-‏07:36‏ UTC+02

יָרֵחַ כֶּסֶף קַל. נִזְרוֹ שֶׁל לֵיל כְּלִמָּה.

שירי מכות מצרים מגיעים היום לשחין. יש משהו עדין ודייקני, מידת דין מלאה רחמים, במילה "כלימה". בליל השחין, שביצירה שלנו הוא בעצם ליל צרעת, הירח הדק, הקל ככלימה, עוטר כתר של חסד ושל אשם לליל הבלהות והחשבון שעל הארץ. זו השורה הפיוטית והמפתיעה בשיר קשה. שיר המבטא את האסתטיקה החולנית של צבעי הצרעת. שיר של תחנוני הבן המבועת לאביו שיישאנו חי עד מחר, עד המרפא. שיר של אב העונה לו כי "צְרוּעָה תִּקְוַת מָחָר". אבל אם תרצו, בקריאה מדרשית, זו גם שורה על החדשות המתוכננות לנו להיום. סיפור על כסף קל של עוטה-נזר שנגמר בכלימה. [הסבר, 2017: הכוונה ליום כניסתו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט לבית האסורים בעוון שוחד].
#כפית_אלתרמן_ביום


יום שלישי 16 פברואר 2016‏ ב-‏08:08‏ UTC+02

אָבִי, דָּמְךָ עָלַי נוֹטֵף אַדְמוֹן אַדְמוֹן.
חֻקִּים בַּרְזֶל, בְּכוֹרִי, צוֹפִים אֶל עִיר אָמוֹן.
קְטַנֵּי דְּרוֹרֶיה, אָב, נָפְלוּ פְּצוּעֵי חָזֶה.
גְּדוֹלֵי צָרֶיהָ, בֵּן, בָּכוּ בַּלֵּיל הַזֶּה.

במתכונת זו עשוי הבית השישי והאחרון בכל אחד מעשרת שירי המכות ב"שירי מכות מצרים". הדו-שיח בין הבן לאב מתכווץ בבתים השישיים האלה לפינג פונג, שורה אל שורה. הברד בשיר שלנו הוא מכה קטלנית גם לבני אדם. הבן, בייאוש אחרון, קרא לאביו להשליכו החוצה אל הסוֹף, אל התוהו. האב, כדרכו, הסביר לו שאין זה תוהו, אלא, כתמיד, "חוקים ברזל", חוקי נצח של ההיסטוריה המתגלים מחדש בנפילתה של כל ממלכה. ההפתעה מגיעה בשורה האחרונה של השיר, בסוף הבית המובא פה: מי שבוכה בליל חורבן עיר-אמון המצרית הוא "גדולי צריה", כי הם יודעים שגם עליהם לא יפסחו חוקי הברזל.
#כפית_אלתרמן_ביום


יום רביעי 17 פברואר 2016‏ ב-‏08:10‏ UTC+02

בְּכוֹרִי, מָחָה אַרְבֶּה פְּנֵי מְכוֹרָה וָצֶלֶם,
לְמַעַן נֹאהֲבֶנָּה אַהֲבָה בְּלִי צֶלֶם.
עֵת לְעֵינֵינוּ הִיא כְּמוֹ אוּדִים שְׁחוֹרָה,
שׁוּב בְּלִבֵּנוּ הִיא כְּמוֹ יוֹנָה צְחוֹרָה.

גלגלו את השורות הללו בראשכם ובפיכם. התבוננו בהן התבונן היטב. ותדעו למה יש שירה בעולם. כמה הסברים בכל זאת, למעוניינים. מכת הארבה מתוארת בשיר הזה, מתוך "שירי מכות מצרים" כמובן, כשקוּלה לשריפת ענק המכלה את פני הארץ. הארץ מגולחת מכל אשר עליה, ו"צלמה", כלומר דמותה, מראה פניה, נמחה ממנה. היא נותרה חסרת ייחוד. האב, שתפקידו ביצירה הזו למצוא באסונות את הפשר, את החוקיות, ולפעמים גם את המוצא הרוחני מהם, רואה באסון הארבה הזדמנות להיאחז במהות, בשורש. האוהב הנאמן יוסיף לאהוב את אהובתו גם אם פניה הושחתו כליל. כזו היא אהבת המולדת. אהבה גם בלי צֶלֶם. #כפית_אלתרמן_ביום


חמישי 18 פברואר 2016‏ ב-‏07:36‏ UTC+02

רַק נַעַר מֵעַרְשׂוֹ נוֹשֵׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב

זהו הלילה שלפני האחרון בעשרת לילות המכות. הנער, הוא הבן הבכור, שוכב על ערשו שיהיה מחר ערש הדווי שלו. ובדומייה של "לֵיל אֵין תְּנוּמוֹת", ליל עלטה, שנפל על אמוֹן, הוא לבדו מדבֵּר. כלוואי, כאגב, כשם תואר קצרצר, מסופר לנו כי למרבה האימה ראשו של הנער "שָׂב": הוא נער, אבל כחלוף תשע מכות שׂערו כבר שׂיבה. כמו שנאמר ב'שיר של מנוחות' (שמחת עניים ה, א): וְנָגְעָה בָּךְ בְּלִי קוֹל הַשִּׂמְחָה הָרַכָּה, וְהִלְבִּין הַשֵּׂעָר הָעוֹטֵר לָרַקָּה, וְהָאֹשֶׁר יִגַּע וְחָוַרְתְּ כְּלֵילַי בְּהַלֵּךְ בָּם יָרֵחַ וְשִׁיר אַלְלַי.
ראו באיזו דייקנות צלילית כותב אלתרמן את הפרדוקס הנורא הזה של הנער הזקן. בשורה בת תריסר הברות, יש חמישה צלילי ר, מהם שניים מופיעים בהברה זהה החוזרת כמעט ברציפות: עַר. נַעַר מֵעַרְשׂוֹ. וכן, שוב בשורה קצרה זו, לא פחות משלושה צלילי ס, כולם דווקא בש' השמאלית הנדירה, בשלוש תנועות שונות: שׂוֹ, שֵׂא, שָׂ, כולן בהברות המוטעמות. זהו מיקוד צלילי נמרץ, המלכד את השורה ומדגיש את הממד המִכְתָּמי שלה.
בשיר שלנו, 'חושך', יש בית נאדר הוד ועוצמה רוחנית ומוסרית, שנטייתי הטבעית היא לבחור בו לכפית של היום; אלא שכבר בחודש הראשון של המבצע שלנו העליתי כאן חלק ממנו. בכל זאת, בהזדמנות זו שאנו עוסקים בשיר, הנה הבית ההוא שוב, הפעם במלואו. הבן המתחנן לאביו שימשש אותו ושלא יעזבנו נענה באמירה שהיא המנון לעמוד תווך בשירת אלתרמן כולה: האבהות והקשר הבין-דורי הנוטעים את האדם בתוך הֶקשר מחייב באופן שהוא מעל לשכל ומעל לרצון:

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא יַפְרִידֶנּוּ חֹשֶׁךְ,
כִּי אָב וּבְנוֹ קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ.
בַּעֲבוֹתוֹת חָרוֹן וּבְכִי עִוֵּר וָחָם
אֲשֶׁר לֹא פֹּה נִטְווּ וְלֹא בָּזֶה סוֹפָם.

#כפית_אלתרמן_ביום


חמישי 18 פברואר 2016‏ ב-‏23:29‏ UTC+02

אָבִי, עֲלֵי חָזִי שִׁלַּבְתָּ אֶת יָדַי.
אָבִי, הַחֲרָסִים הִנַּחְתָּ עַל עֵינַי.
סָבִיב עָפָר וָחֹשֶׁךְ וְכוֹכָב נוֹצֵץ.
רַק בִּכְיֶךָ, אָבִי, רוֹעֵשׁ עָלַי כָּעֵץ.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי, הַבֵּן. עָפָר, כּוֹכָב וָבֶכִי
נָתְנוּ לָנוּ תֵּבֵל שֶׁל אֹשֶׁר עַז מִבֶּכִי.
עָפָר, כּוֹכָב וּבְכִי, הֵם כְּתֹנֶת הַפַּסִּים
בְּלַיְלָה בּוֹ יוּשָׂמוּ שְׁנֵי הַחֲרָסִים.

ינאי ויסמן הי"ד. שכני, בן לשכניי, חתן לשכניי. עפר, כוכב ובכי. בליל הגיענו למכת בכורות.
#כפית_אלתרמן_ביום

יום ראשון, 22 בינואר 2017

היהודים והאומה, השירה ואיך לקרוא בה בקול: ארבע סקירות ספרים קצרות מהשילוח 2

הפריטים שכתבתי במדור 'נתקבלו במערכת' בגיליון 2 של השילוח, כסלו תשע"ז, דצמבר 2016

היהודים: 7 שאלות נפוצות
שמואל רוזנר
דביר ובית התפוצות, 2016 | 176 עמ'
שיחק לו לבית התפוצות שבתל-אביב מזלו, ובעודו מציג תערוכה על בוב דילן – יהודי מלידה ולפרקים, רק לפרקים, גם מבחירה ומתוך הזדהות – זכה דילן, כדרכם של יהודים אפשר לומר, בפרס נובל, עלה עם יהודיותו הסבוכה אל מרכז הבימה החדשותית, וכמו יהודי טוב גם ברח מהכבוד כשהכבוד רדף אחריו. סמוך לאפיזודה הסמלית הזו הופיע בחסות בית התפוצות ובשיתוף הוצאת דביר ספר שתזמונו נכון תמיד, אף כי תוכנו משתנה מעט מדור לדור. רוזנר שואל בו מהי בעצם יהדות היום, ומי ולאן וכמה ולמה. שואל וסוקר את התשובות היהודיות העיקריות הניתנות כיום ואינו מכריע. כמו יהודי טוב.
רוזנר מצטיין ברוחב מבט – ובכושר צמצום. שבע שאלות מוצגות בפרקי הספר, כגון מיהו יהודי, למה שונאים אותנו, מהו מעמדה הרצוי של מדינת ישראל בעם היהודי, והאם יש גניוס יהודי. סביב כל אחת מהן הוא משרטט שלושה מעגלים: פרק הכתוב בחן סיפורי ומסאי, נע בין אנקדוטות, דוגמאות ועיקרי-דברים ותוך כך מציג סוגיה שלמה על העמדות הסותרות לגביה; סיכום בנקודות קצרות, המעמיד את השאלות על שאלות-העומק שתחתן וממפה את התשובות באורח שלא פעם הוא מפתיע; ומעגל רחב של הערות והצעות-קריאה הפורץ את סד התמציתיות שבגוף הפרק.
הספר, שבמבט מבחוץ לכאורה טוחן מים, מתגלה כמאלף בשני מובנים. האחד הוא, כאמור, רוחב הדעת והידיעות והדעות המורעף על הקורא באבחת קוצר יריעה. והשני הוא התבנית המחודשת שמפת השאלות של רוזנר יוצקת לתוכה את מציאות חיינו. הפרק על ערכים יהודיים, למשל, מקבץ יחדיו השקפות מנוגדות לקבוצת "אין ערכים יהודיים, יש יהדות", ובהקשר אחר מצביע על הצדדים למחלוקת המשפטית על פסילת רשימת כ"ך כצדדים למחלוקת כפולה: האם אפשר להכריע מהם ערכי היהדות, והאם ערכים הקיימים ביהדות עדיפים על ערכים שרוב היהודים מאמינים בהם. רוזנר מפשט את הסבך הזה בלי לוותר על מורכבותו.



האומה
גיליון 203, עורך: יוסי אחימאיר
המִסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, סתיו תשע"ז | 146 עמ'
'האומה' הוא מעין אח גדול של כתב העת שבידכם. אחים במשפחה קטנטנה ומצטמצמת של כתבי עת רעיוניים העוסקים בענייני ציבור, ובאגף מצומצם אף יותר שאינו בוש לדבר ציונות. מיקומו האידיאולוגי של 'האומה' מוגדר יותר, תנועת ז'בוטינסקי, אף כי משמעות הדבר היסטורית ומוסדית ולא כל כך מפלגתית. הדמיון חלקי גם מבחינת גבולות הגזרה: המאמרים ב'האומה' קצרים יותר; עיונים היסטוריים תופסים את מקומם של העיונים במדיניות פנים אצלנו; והעיתון הוא, כמוצהר בכותרת המשנה, "במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות".
שלהי תשע"ו הועידו לנו ולעמיתינו ב'האומה' – בעצם ליוסי אחימאיר, המאייש שם בעבודה נמרצת את כל תפקידי המערכת – קו דמיון נוסף. שעה ששרת המשפטים איילת שקד שקדה על מאמרה העקרוני והמדובר ל'השילוח', עמלה שרה נוספת, מושכת-אש אף היא, על אני-מאמין משלה לגבי תחום שיפוטה: שרת התרבות והספורט מירי רגב חיברה את מאמרה הפרוגרמטי "כתונת הפסים הישראלית: קולות רבים – עם אחד". במאמר הלא-ארוך נשענת רגב, כמקובל ב'האומה', על מודל המופיע בכתבי ז'בוטינסקי. היא מציעה מודל חברתי-תרבותי של רבגוניות. להבדיל מן הרב-תרבותיות שכישלונה באירופה הוא כבר עובדה מוצהרת, הרבגוניות של רגב שואפת ל"מציאות בה כל הפסים שומרים על צבעם הייחודי, אך מתחברים יחד לכתונת אחת".
עוד איש ציבור בית"רי בעל תפקיד חשוב כותב בגיליון זה של 'האומה' על פעילותו, אמנם לא על דרך הפרוגרמה אלא על דרך סקירת הישגים: שגריר ישראל באו"ם, דני דנון. בגיליון, שרובו מאמרים היסטוריים המאירים פינות שונות בתולדות הציונות, ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי, בולט עוד המאמר "כיבוש או שיבוש: על מעמד ישראל באיו"ש" מאת השופט בדימוס פרופ' עודד מודריק. המשפטן הוותיק מוכיח ששלטון ישראל ביהודה ושומרון אינו מחייב החלה של אמנת ז'נבה הרביעית, כלומר אין בו דין כיבוש, ושהתיישבות ישראלית באדמות שאינן פרטיות אינה נוגדת את החוק הבינלאומי.

קול קורא
אירית סלע
עולם חדש, 2016 | 263 עמ'
בשנים האחרונות מחלחלת אט אט בלב קוראי-השירה ההבנה העתיקה שהדמיון בין שם העצם "שירה" לבין הפועל "לשיר" איננו מקרי לגמרי; ההכרה שהשירה האמנותית מקורה בזמרה, ושהיא מושתתת גם היום על הניגון ואמורה לדבר אל האוזן. זה תהליך אטי של ריפוי שבר. השירה הכתובה שהתנתקה מסד המשקל התנתקה מתוך כך, ומתוך אי-הבנה, גם מהניגוניות עצמה, שהיא שורש מהותה. הדבר בלט במיוחד כאשר הושמעו השירים בקול, בדרך כלל מפי כותביהם. אירועים של קריאת שירה בפני קהל, החלו להלך שעמום על השומעים, פחות בגלל תוכנם של השירים ויותר בשל הנטייה להקריאם, באין להם די עוגנים מוזיקליים, במונוטוניות או בפתוס איטי מורדם-מונשם.
אירית סלע סבורה, בצדק, שמימושו של השיר הספרותי הוא בקריאתו בקול. סלע עוסקת בהכשרת שחקנים לקריאה נכונה ומשכנעת של שירה. ספרה 'קול קורא' הוא תורה-שבכתב לתורה-שבעל-פה שהיא מרביצה בתלמידיה; העלאת תורתה על הכתב נחוצה מפני שידע זה הוא, כאמור, חיוני להפנמתו המלאה של השיר, ועל כן נחוץ לכל קורא שירה.
אבל המעניין יותר הוא הצעד הבא, הנובע מכך. סלע מציעה שיטה להכנת שיר לקריאה בקול. שיטה מפורטת, ובה משימות מוגדרות, שהיא מדגימה עוד ועוד. זה מתחיל בבחינת צורתו הגרפית של השיר על הדף, וממשיך בין היתר בהגדרת פעולות-הדיבור שבכל מילה בו, בבחינת הדהודיה הסמנטיים של כל מילה, ובהרצת שתי פרשנויות נוגדות לשיר בהתנגשות מתיזת-ניצוצות של חידוש. והמעניין הוא ששיטה זו, שמטרתה כאמור הכנה לקריאה בקול, היא, מיניה וביה, שיטת פרשנות. פירושו של השיר טמון במימושו המושכל.
סלע פוטרת בקצרה, יחסית, את הסוגיה המורכבת של קריאת שירה הכתובה במשקל, זו המוסיפה על המתח בין התחביר לחלוקה לשורות את המתח עם הקצב המוכתב. בעיה נוספת, מהותית יותר, היא ששיטת סלע דורשת עבודת הכנה ממושכת לכל שורה ועל כן אינה מעשית לשירים ארוכים. נראה משום כך שעיקר תועלתה של שיטת סלע טמון לא בהיענות מלאה לה, אלא בהפנמתה ככלי-עזר לאינטואיציה; כאימון ברכישת רגישויות בקריאת שירה, בין בקול בין בדממה.

סכין שלופה האור
בַכֹּל סֶרלוּאי
הקיבוץ המאוחד, 2016 | 77 עמ'
המשוררת בכל סרלואי מתהלכת בעולם בלי עור מגן, ובלי ריסים, ובלי עפעפיים. עצביה חשופים. העולם מציף אותה. אש התמיד שבתוכה נדמית לה כקירות של אש, "הָעֵץ שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים תַּחְתָּיו לְצֵל יוֹנֵק לֶהָבוֹת בְּשָׁרָשָׁיו". זה יכול היה להיגמר בשירה היסטרית, בהפגנת שברירים, בעוד דו"ח פואטי מתרצה של קרבניות כגון אלו המטופלים במאמרו של דוד בוחבוט המופיע בגיליון זה – אלמלא ידעה סרלואי ידוע היטב כי "אֵין הַצְּעָקָה מַחְלִיפָה אֶת הָרֶגֶשׁ, / מִלִּים גְּדוֹלוֹת אֵינָן עֲשׂוּיוֹת מֵרְגָשׁוֹת גְּדוֹלִים".
שיריה עַזים, מן העזים הנכתבים היום בעברית, מפני שהיא בוחרת בעוז. עולה מהם דמות של אדם שהיותו עמנו, חי ונושם ומרגיש מאוד, היא בחירה המתחדשת מדי יום, בחירה אמיצה לחיות ולחוות וליצור וללמד ולהיות אם ולעשות כביסה ולא להתפתות לאש ולמים הצרים על נתיבה. "יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָכִים לָמוּת, / אֶת חֶלְקָן אֲנִי מַכִּירָה הֵיטֵב, אֶת הַפָּחוֹת נִרְאוֹת לָעַיִן. / עִם רֻבָּן הִתְיַדַּדְתִּי, / כַּמָּה מֵהֶן עָשִׂיתִי לָאֳמָנוּת. / הַיּוֹם מַתִּי בְּרַקָּפוֹת ... אָסוּר לִמְשׁוֹרְרִים לִכְתֹּב כָּךְ, אֲבָל לִבִּי נִשְׁבָּר".
עזות שיריה של סרלואי באה לה מן המאבק, "גַּם אַטְלַס נָשָׂא בְּגוּפוֹ / אֶת הַשָּׁמַיִם // הַיְּכֹלֶת לִפְתֹּחַ תְּרִיס בַּבֹּקֶר"; אך היא באה גם משליטה מופלגת במיתרי המקורות הרוטטים בידי הנבלנית שלה בהדהוד אסוציאטיבי ובמשחקי מילים עדינים, ומכישרון דימוי נדיר. "אֲנִי מַעֲדִיף אֶת חִבּוּק הַמָּוֶת שֶׁל הַבְּדִידוּת הַמֻּכָּר לִי", אומר אצלה האסיר המטפורי החרד מן החופש, "עַל פְּנֵי צְלִיפַת הַשּׁוֹט מֵעָרְפָּן שֶׁל הַבְּרִיּוֹת". לא פני הבריות מפחידים אלא עורפן המופנה – והוא כשוט. והוא רוצע את חלומותיו ולוחש, על משקל "אהבתי את אדוני" של העבד העברי, "אָהַבְתִּי אֶת עֲווֹנִי / אַל תַּקְשִׁיב". דימויים מורכבים ששלמותם נעוצה דווקא בסכסוך שבין איבריהם, כגון "לַיְלָה נוֹטֵף בָּעוֹרְקִים; / אֲנִי נוֹשֶׁרֶת לְאֵפֶר וְדָשָׁה אוֹתוֹ בַּעֲקֵבַי / שְׂפָתַי חֲתוּמוֹת בְּעָשָׁן" נדירים למדי בשירתנו, ותדירים עד לפלא בספר הזה.
נפש אל נפש, התרעשות אל התרעשות, נדבק הקורא בקדחת הקיום הבוערת של הכותבת הצרורה בדפים שבידו. ומן הטלטלה האנושית שהוא חווה הוא מחלץ לא רחמים על הכותבת או על עצמו ולא תשוקה לברוח אלא חוסן מוסרי ותאוות חיים.

יום ראשון, 15 בינואר 2017

תומאס הרדי - סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת: ארבעה שירים



מתוך הו!, גיליון 14, חורף תשע"ז.
תומאס הרדי
סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת: ארבעה שירים, 1912-13
מאנגלית: צור ארליך

מקובלת הנוסחה: היה משורר בעלומיך ופרוזאיקון במיטב שנותיך. מפרסם אדם ספר שירה או שניים או שלושה, כטובל במי הספרות לשיעורין, ואז צולל אל הרומאנים הארוכים. מהם הוא קונה לו שם ברבים, וימי משוררותו נשארים לו כזיכרון נעורים מתוק, ולקהל הרחב – כעובדַת טריוויה מלבבת. כך אצלנו, במידה זו או אחרת, צרויה שלו ואייל מגד, חיים באר ומירה קדר וגבריאלה אביגור-רותם; ובספרות העולם עולה על הדעת בוריס פסטרנק, בעל "דוקטור ז'יווגו", שבנעוריו, תור הכסף של שירת רוסיה, נודעה בשערים שירתו.  תומאס הרדי הוא דוגמה נדירה למדי למהלך עניינים הפוך. הסופר האנגלי הנודע, יליד 1840, פרסם כעשרים כרכי פרוזה לפני שפרסם את ספר שיריו הראשון ב-1898, על סף העשור השביעי לחייו. מן הרומנים שלו תורגמו לעברית "הרחק מהמון מתהולל", "ראש העיר קסטרברידג'", "טס לבית דרברויל" ו"ג'וד האלמוני".
גם חיי הנישואים של הרדי החלו ברומן ונגמרו בשירה. עלילת הרומן המוקדם של הרדי, "זוג עיניים כחולות", שפורסם בהמשכים ב-1873, מבוססת על פרשת אהבתו לאֶמה גיפוֹרד, שהייתה אז בעיצומה. הוא הכיר את אמה בעיירה סט ג'וליוט, שאליה הגיע במסגרת מקצועו, אדריכל. בסתיו 1874 נישאו השניים. כמעט ארבעה עשורים חיו יחד, ארבעת העשורים הפוריים של הרדי כמחבר רומאנים. המחצית השנייה של חיי נישואיהם התאפיינה בריחוק הדדי; אמה חשה פגועה מספרו השערורייתי של בעלה Jude The Obscure”". בכל זאת, פטירתה הפתאומית בסתיו 1912, יום אחד בלבד לאחר שחלתה, הכתה את הרדי באבל כבד. הוא נסע שוב אל המחוזות שטייל בהם עם אמה בצעירותם, חי מחדש את ימי פריחת אהבתם, ובהשראת הצער והגעגוע כתב סדרה ארוכה של שירים שהתפרסמה ב-1914 בקובץ "שירים 1912-13".
שירים אלה הם מן האהובים והאישיים בשיריו, הנוטים בדרך כלל, כספריו, להעלות סוגיות עקרוניות תוך תיאור פרטני של אנגליה הכפרית של המאה ה-19 ושל השינויים שחלו בה בפרוס המאה ה-20. קובצי חדשים שירה של הרדי הוסיפו להופיע בשנים שלאחר מכן, גם בשנות נישואיו לאשתו השנייה, והקובץ האחרון הופיע בשנת פטירתו, 1928, והוא בן 88.
כאן מוצע נוסח עברי לארבעה משירי המחזור. ב'הקול' (The Voice) מדמה המשורר לשמוע באוושת הרוח את קולה של אשתו המתה בצעירותה, בשנות הפריחה של אהבתם. 'בלי צרמוניות' (Without Ceremony) משווה את מותה החטוף של אמה למנהגה בחייה לצאת לנסיעות, או לפרוש לחדרה, בלי התראה מוקדמת. ב'הטיול' (The Walk) יוצא הדובר להליכה רגלית במסלול שנהג להלך בו לבדו בשנות חייה האחרונות של אשתו, ועומד על ההבדל התהומי בין בדידות מבחירה לבדידות כפויה של אלמן. 'גשם על קבר' (Rain on a Grave) מתייסר האלמן האוהב למחשבה שאשתו שהייתה בחייה רגישה גם לגשמי קיץ קלים שוכבת בקברה, בשטח הפתוח, ברטיבות ובקור. הוא שואל את נפשו לשכון בין הרגבים לצדה, ושואב לבסוף נחמת-מה מן המחשבה על המחזור שבטבע: שמרקב הגווייה צומחים פרחים המשמחים ילדים וזוגות אוהבים ונותנים למתה חיים חדשים. הנוסח העברי מנסה לשמור על ניגונם המשוכלל של השירים, ועל התנועה המתחוללת בהם בין המרומם והמרושל.
צ"א


הקול

אֵשֶׁת עֶרְגָּה – אַתְּ קוֹרֵאת, אַתְּ קוֹרֵאת אֵלַי.
פִּיךְ מְבַשֵּׂר כִּי עַכְשָׁו אַתְּ לֹא עוֹד
כְּפִי שֶׁשֻּׁנֵית אֶלָּא כְּפִי שֶׁנִּרְאֵית אֵלַי
אָז כְּשֶׁהָיִית לִי עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.

אַתְּ? הֲזֹאת אַתְּ? אִם זֹאת אַתְּ, תְּנִי לִרְאוֹת אוֹתָךְ.
בּוֹאִי חַכִּי לִי כְּאָז חוּץ לָעִיר,
שָׁם, בַּמָּקוֹם שֶׁשְּׁנוֹתַי עוֹד זוֹכְרוֹת אוֹתָךְ,
עִם שִׂמְלָתֵךְ הַכְּחֻלָּה כָּאֲוִיר!

אוֹ שֶׁרַק רוּחַ קַלָּה הָאוֹוֶשֶׁת פֹּה
בֵּין עֲשָׂבִים וְרוֹחֶפֶת לָהּ סְתָם
הִיא הַקּוֹרֵאת לִי, וְאֵין כָּל קוֹל אֵשֶׁת פֹּה,
לֹא גָּלוּי לֹא נִסְתָּר.  

כָּךְ אֲנִי. רְשׁוּל רֶגֶל,
סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת,
רוּחַ רוֹחֶקֶת רוֹחֶשֶׁת, חוֹרֶקֶת,
וְאִשָּׁה קוֹרֵאת.


בלי צרמוניות

כְּדַרְכֵּךְ, יַקִּירָתִי,
הָלַכְתְּ בְּלִי הִפָּרֵד.
כְּמוֹ אַחְרֵי צֵאת אוֹרַחַת,
כְּשֶׁהָיִית כְּבָר בּוֹרַחַת
וַאֲנִי מְהֻסָּס יוֹרֵד;

אוֹ כְּשֶׁאָרַזְתְּ תִּיק
לִקְרַאת צֵאת – נַגִּיד: לַמֶּרְכָּז –
וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי, עוֹד אֲפוּף
עִנְיָנַי, וְהִנֵּה תּוֹךְ עִפְעוּף,
בְּלִי לוֹמַר לִי מִלָּה כְּבָר גַּזְתְּ.

וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁקָּנִית כַּרְטִיס
לָנֶצַח, אַךְ שׁוּב בִּמְאֻלְתָּר,
בְּהָלְכֵךְ מֵעִמִּי,
כְּמוֹ אָמַרְתְּ, כְּמוֹ תָּמִיד:
"לְהַגִּיד שָׁלוֹם? מְיֻתָּר".


הטיול

בַּסּוֹף לֹא טִיַּלְתְּ אִתִּי
אֶל תֵּל שֶׁל אִילָן עַתִּיק
בְּדַרְכֵי עָפָר
כְּבִימֵי עָבָר;
לֹא יָצָאנוּ טַן-דּוּ
כִּי רַגְלַיִךְ כָּבְדוּ,
וְטִיַּלְתִּי לְבַד, לֹא כָּל כָּךְ מֻטְרָד
מִכָּךְ שֶׁבַּבַּיִת נִשְׁאַרְתְּ.

הַיּוֹם שׁוּב טִיַּלְתִּי לִי שָׁם,
בַּשְּׁבִיל הַהוּא הַיָּשָׁן;
שׁוּב אוֹתוֹ מַרְאֶה,
שׁוּב הַשְּׁבִיל זֵהֶה,
שׁוּב אֲנִי לְבַד – 
מָה אִם כֵּן אָבַד?
רַק יְדִיעַת-הַתַּשְׁתִּית
שֶׁיֵּשׁ בַּיִת וְיֵשׁ בּוֹ אִשְׁתִּי.


גשם על קבר

עָב מְיַדֶּה בָהּ
מֵימָיו בְּמַטָּח,
מַלְעִיג עֻמָּתָהּ –
הִיא, שֶׁעַתָּה זֶה
יֻסְרָה בַּמִּטָּה,
כָּאן נֶהֱדֶפֶת
מִפְּנֵי הָרוֹדֶה בָהּ:
קֹר הַנִּתָּז אֶל
לִבָּהּ, חֵץ מָטָר.

הִיא – שֶׁזִּנְּקָה אֶל
תַּחַת קוֹרָה
אִם הִזְדַּרְזֵף לוֹ
עַל שְׂעָרָהּ
גֶּשֶׁם שֶׁל קַיִץ;
כָּזֶה הַמֵּצִיף
אָבָק בָּרְצִיף,
יוֹרֵד כִּמְלוֹא סֵפֶל,
מַחְרִיד דְּרוֹר מִצִּיף.

לוּ רַק אֶשְׁכַּב שָׁם
אֲנִי וְלֹא הִיא!
אוֹ שְׁנֵינוּ יַחְדָּיו שָׁם
בְּקֹר מְשֻׁתָּף שָׁם
נִשְׁכַּב וְנֻרְטַב שָׁם
בְּיַחַד בַּסְּתָיו שָׁם
וְגַם כְּשֶׁיּוּטַב שָׁם
בְּעֶרֶב בָּהִיר
שֶׁל אָבִיב אֱלֹהִי.

תֵּכֶף יָנֵצוּ
חִצִּים עַל תִּלָּהּ,
חַרְצִית תַּצִּית נֵצֶר
כָּכוּב כְּכַלָּה,
עַד תִּכָּלֵל בָּהֶם
הִיא, לְהַלֵּל בָּהֶם
אַהַב אַיֶּלֶת
וְעֹנֶג שֶׁל יֶלֶד:
שׁוּב הִיא תִּחְיֶה מִתְּחִלָּה.