שיפוט מהיר 18: אידיאולוגיה בספרות

היום במדורי "שיפוט מהיר", במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 22): על "לשיר בשפת הכוכבים", מאת זיוה שמיר, "בית בגליל" מאת יאיר גרבוז ו"תיקוני שואה" מאת חן ישראל קלינמן.

מתקפת מילים: עם שמואל שניידר על שמאל ועל ספרות באמריקה ובישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון בכ"ג בשבט תשע"ד, 24.1.2014

למי ייללו התנים, שואל שמואל שניידר בכותרת ספרו. כלומר למי צלצלו הפעמונים, השאלה הקלאסית שהתרבות האנגלית-אמריקנית מפנה לנמעניה (והתשובה: הם צלצלו לך) – שנשאלת פה בעיבוד לצַבּרית, לשפת ארצות התן העמוס-עוזיות שלנו. שניידר חי במקביל את שתי התרבויות הללו. גולֶה בעל כורחו בניו-יורק, מגדַל בבל שעל נהרות בבל. איש עברי המביט כה וכה אל ישראל ואל אמריקה, בעיניים של חוקר ספרות המכיר את שתיהן מבפנים; של מי ששחה גם פה גם שם במסלול הנגדי, הקר, הימני; של מי שראה כיצד הזעזועים המטלטלים את התרבות האחת מטלטלים לימים את השנייה.

לא ככה כותבים פה, פרופ' שניידר. לא בעזות המצח הדיסידנטית הזו. לא בצפצוף ארוך כל כך על משטרת המחשבות. 'למי ייללו התנים' (הוצאת כרמל) מכיל מסות חריפות ומפולפלות על מה שבין שמאל לימין בישראל, וגם בארצות הברית. הספרות, תחום התמחותו של שניידר, משמשת לו שם כר לאיתור תהליכי עומק. ישראל שהוא זוכר מבחרותו היא מדינה הנדרסת תחת סנדליו של השמאלן, הסוציאליסט, הבז למי שאינו כמוהו ובפרט אם הוא מזרחי, דתי או ניצול השואה. זו המציאות שהוא המשיך לחוות גם מן הגולה, במעקב צמוד אחרי עוז ויהושע, ידיעות אחרונות והארץ.

הוא לא עושה שם חשבון לא לתקינות הפוליטית ולא לכיתת היורים התקשורתית שהייתה מעמידה אותו אל הקיר לו היה ישראלי. כותב על הצדקנות המשיחית של השמאל הישראלי, ועל התמסרותו של השמאל האמריקני לסובייטים. על העבדות הרוחנית של הציונות הדתית לתנועת העבודה, ועל הצורך שהימין ישיב לשמאל במלחמת השמצות ולא בהרכנת ראש; על הצדק המסוים שהיה במניעיו של הסנאטור המושמץ מקארתי, ושבארצות הברית, להבדיל מישראל, כבר מכירים בו היום, ועל האנטישמיות השחורה בארצות הברית. שיקפצו לו.

כל מה שלא ידעתם על הזחיחות שלנו: על 'המאחרים' לאגור שיף

המאחרים, אגור שיף, עם עובד, 369 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ז בשבט תשע"ד, 17.1.2014, עמ' 19, בכותרת 'מדינה פגועת ראש'

מקריוּת חביבה: בשנת 2010 הופיעו ספרו הקודם של אָגוּר שיף, וספרו הקודם של אהרן מגד. שניהם, 'בַּחול' של שיף ו'עשרת הימים הנוראים' של מגד, מתרחשים בימים האחרונים שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור. בשניהם מתחבטים הגיבורים הראשיים בשאלות הנוגעות בזיכרונות עבר אישיים, אך כרוכות בסוגיות כבדות של זהות יהודית ועברית – ובשניהם הדבר קורה תוך היסחפות אי-רציונלית אחר חזיונות מיסטיים (אצל מגד) או אחר סמי הזיה (אצל שיף).

ועדיין לא נחה דעתו של אותו לץ הנותן לסופרים בינה ורעיונות, והוא הושיב שוב את השניים – מגד שהיה אז בן תשעים ושיף שהיה בן חמישים וחמש – לכתיבת ספריהם הבאים, שעתידים היו להופיע שניהם לאורך שנת 2013, שוב על אותן מלחמות, שוב עם מוטיבים מקבילים. שני הסופרים הלכו מלחמה אחת אחורה – ושתיים-שלוש-ארבע קדימה. 'קברות התאווה' של מגד הופיע בתחילת השנה האזרחית שעברה, 'המאחרים' של שיף התאחר והופיע בסופה, והלץ הנזכר חיכך ידיו בהנאה.

במרכזם של שני הספרים בני 2013 גבר פגוע ראש, הנושא לאורך שנים רבות טראומה ממלחמת ששת הימים: פציעת הראש עצמה, אצל שיף, או טראומה מוקדמת יותר, שהפגיעה בראש מעצימה, אצל מגד. קוטב מלחמתי נוסף בשני הספרים הוא מלחמה כלשהי בלבנון. אצל מגד אין לדעת איזו מהן, כי מלחמה זו בילעה עליו את דעתו. אצל שיף זו מלחמת לבנון השנייה.

הזאת נעמי: עם הביוגרפיה החדשה של נעמי פרנקל

רב-סרן נעמי פרנקל, מדובבת לוחמים וגלאית שקר, בתפקיד. צה"ל, שנות השבעים.
התצלומים באדיבות ציפורה כוכבי-רייני

מברלין הנאצית לתעלת סואץ עם אריק שרון, מקיבוצי השומר הצעיר לחברון, מצמרת הברנז'ה התל-אביבית למדף הכי נידח בארון – דרכה הנפתלת של נעמי פרנקל מעולם לא נראתה כה מתבקשת מאליה כמו בביוגרפיה הארוכה החדשה שלה. 1,500 עמודים מסעירים פותרים את חידת חייה של הסופרת הבכירה של הימין הישראלי – ואולי לא. הוויכוח כנראה רק מתחיל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013, עמ' 34-28.

פיוטים של מוצאי בחירות

מי הצביע מה

הַשְּׂמֹאלָנִים הָלְכוּ הַפַּעַם עַל מֶרֶצ.

יַלְדֵי אִמָּא-מָאזֶן הָלְכוּ לַתְּנוּעָה.

אָנַרְכִיסְטִים בְּשֶׁקֶל הִמְּרוּ עַל אֶרֶץ

חֲדָשָׁה וְהִרְוִיחוּ בּוּעָה.

יְרֵאֵי קְלָלוֹת הִצְבִּיעוּ רַב עוֹבַדְיָה.

חוֹבְבֵי קְלָלוֹת – רַב עוֹבַדְיָה כּוֹכָבִית.

מִי שֶׁחוֹלְמִים עַל עוֹד אִנְתִּיפָאדָה

מָזְגוּ תַּעַ"מ-רַעַ"ל לְתוֹךְ הֶחָבִית.

בַּזּוֹמְבִּית מִבַּלַ"ד

תָּמַךְ מִי שֶׁבָּא לוֹ

עַל שֵׁיט עִנּוּגִים בְּמִשְׁלָט עִם קָלָאץ'.

הָרֹב וְהָעַמְךָ

בְּכָל זֹאת בְּמַחַל.

גְּבָרִים עִם חָסָךְ – בִּרְשִׁימַת כַּלְכָּלָה.

הַבִּלְתִּי אֶוּקְלִידִים הִצְבִּיעוּ גִּימֶ"ל.

הַלֹּא קוֹאָלִיצִים הִצְבִּיעוּ נֵץ.

הַפִּירָאטִים הִצְבִּיעוּ רַק בְּאִימֵייל.

הָאַמִּיצִים בָּחֲרוּ לֹא לְהִתְאַמֵּץ.

הַסְמַיילִים הַלֹּא שְׂמָאלִיִּים – לְבֶּנֶט,

הַמַּפָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָפְכָה לְמַפִּית.

נַעֲרֵי הַקּוֹטֶג'

וְיַלְדֵי הַשַּׁמֶּנֶת

וְרָאשֵׁי הַלִּכּוּד

הִצְבִּיעוּ לַפִּיד.

רועים לכם

צֹאן שֶׁמְּצַמֵּחַ סְוֶדֶר

וְתוֹעֶה בְּאֵין רוֹעֶה

תָּמִיד הוֹפֵךְ בַּסּוֹף לְעֵדֶר,

מַהֵר מַהֵר וּבְאֵין רוֹאֶה:

מִתְנַהֲלִים נַהֲלָאִים,

אֲבָל בְּיוֹם פְּקוּדָה, יוֹם צֹמֶת,

נֶאֱסָפִים כָּל הַטְּלָאִים.

פַּעַם הָלְכוּ אֶל אַבָּא טוֹמִי,

פַּעַם לְסַבָּא גִּמְלָאִים,

פַּעַם לְאִמָּא שְׁמָהּ קָדִימָה,

וּפַעַם צֹמֶת שֶׁל רָפוּל

חִכְּתָה בַּצֹּמֶת וְהִדְהִימָה

(צֹמֶת בַּצֹּמֶת! הֵיי, כָּפוּל!) –  

תָּמִיד זֶה בָּא. הַפְרָאייֶרִים

שֶׁל הַשְּׁמוּעָה וְהַנַּחְשׁוֹל,

צֹאן טְוִיטֶרִים וּפְלָאייֶרִים,

יוֹדְעִים לְפֶתַע, בְּלִי לִשְׁאֹל,

וְנוֹהֲרִים אֶל הַמִּשְׁעוֹל

הַמְּשֻׁתָּף וְאֶל הַכַּר

אַחְרֵי רוֹעֶה אֶחָד עָקָר.

וּכְשֶׁאַתָּה עַכְשָׁו נִזְכָּר

בְּכָל אוֹתָם רוֹעִים-לְרֶגַע,

בִּנְפִילָתָם וּבְנִזְקָם,

אַתָּה אוֹמֵר, לְאוֹר הָרֶקַע:

אַחְרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְגֻחָכִים

מָה כְּבָר יַזִּיק הַנּוֹכְחִי.

(פעם ביובל אני מפרסם גם פה בזמן אמת את הטור השבועי שלי המופיע בקביעות ב'יומן' של 'מקור ראשון'. אז היום)

בפתחלנד, מימין: על המריר והמתוק של חיים חפר

בפתחלנד, מימין

בִּזְמַן עָבָר, בְּמָקוֹם אַחֵר, ● בַּמַּכֹּלֶת, הַרְחֵק מֵעֵינוֹ שֶׁל הַמּוֹכֵר, ● בְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם, אֲנִי עֲדַיִן זוֹכֵר, ● עִם מַעֲרִיב בַּסַּל, הָיִיתִי מֵצִיץ בַּמִּתְחָרֶה הַוּוּלְגָרִי, ● הַמֵּדִיף רֵיחַ שֶׁל דְּפוּס וְרֵיחַ שֶׁל אַרַק וְרֵיחַ סִיגָרִי: ● בַּגִּיל שֶׁמְּצִיצִים בּוֹ בָּעִתּוֹן רַק כְּדֵי לָדַעַת כַּמָּה-כַּמָּה, ● הָיִיתִי מֵצִיץ בִּידִיעוֹת לִרְאוֹת אֶת הַמָּקָאמָה. ●●● לִרְאוֹת בַּחֲטָף, עַל תֶּקֶן הוֹדָה וְעָזַב, ● מָה עוֹלֵל הַפַּעַם חֵפֶר בַּחֲרוּזָיו, ● אֵיזֶה עֹקֶץ וּדְבָשׁ וְחָלָב וְכָל מָה שֶׁזָּב, ● וּמָה בְּפִיו, אֱמֶת אוֹ צִ'יזְבָּט אוֹ כָּזָב, ● בְּקִצּוּר, מָהֶם אִמְרֵי הַשֶּׁפֶר ● שֶׁמַּרְעִיף וּמְחָרֵף לָנוּ חַיִּים חֵפֶר. ● לְמִי הוּא עָשָׂה בֵּית סֵפֶר, ● וְאֶת מִי שָׂם לְעָפָר וָאֵפֶר, ● עַל מִי זָרַק גִּיר וּלְמִי עָשָׂה גֵּרוּז ● בַּזָּ'אנֶר הַזֶּה, הַמָּקָאמָה, הֶחָרוּז אַךְ הַפָּרוּז; ● לְבָרֵר אֶת מִי חִסַּלְתָּ, יָא חַיִּים, וּלְמִי רָפָאתָ ● בַּטּוּר הֲכִי יְמָנִי בִּכְפוּלַת הַפַתַ"ח. ●●● וְאֵין לָדַעַת אִם הִבְחַנְתִּי אָז, בִּהְיוֹתִי בֻּבּוֹן, ● בְּמָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי דִּין הַדְּיוֹ וְחַשְׁרַת הַחֶשְׁבּוֹן, ● בַּדַּחַף הַגָּדוֹל שֶׁל חֵפֶר, הָאֵבֶל וְהָעֶלְבּוֹן, ● ְתִרְכֹּבֶת הַתֶּסֶס הַזֹּאת שֶׁהִרְכִּיבָה ● אֶת הַהַשְׁמָצָה הַטּוֹבָה שֶׁהוּא הָיָה בָּקִיא בָהּ: ● שְׁלוֹשָׁה עֲשׂוֹרִים שֶׁל תִּסְכּוּל עַל פֵּרוּק הַפַּלְמָ"ח ● וְעוֹד שְׁלוֹשָׁה עֲשׂוֹרִים עַל נְפִילַת הַמַּעֲרָךְ. ●●● מָתַי הֵבַנְתִּי שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁזּוֹ שִׂנְאָתוֹ ● זוֹ קִינָתוֹ וְרִנָּתוֹ וְצִנָּתוֹ וְטִינָתוֹ ● שֶׁל אִישׁ, שֶׁל מַחֲנֶה, שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא זֶה מְדִינָתוֹ, ● שֶׁחָלַם וְלָחַם וְהָיָה הַמֶּלַח וְהַלֶּחֶם וְהַכַּת הַמּוֹלֶכֶת, ● וּפִתְאוֹם אֲחֵרִים עוֹשִׂים אֶת שֶׁלּוֹ, ● כִּי הוּא לֹא, ● וְהוּא יָכוֹל כְּבָר לָלֶכֶת? ●●● – אוּלַי בְּאַחַת מֵאוֹתָן פְּעָמִים, נְדִירוֹת כִּסְקוּפּ בִּלְעָדִי, ● כְּשֶׁהַצַּנְחָנִים בָּכוּ, לְמָשָׁל, אוֹ כְּשֶׁהָאֶתְיוֹפִּים נָחֲתוּ, וּלְפֶתַע, דִּידִי עֵדִי, ● קָפַץ לוֹ הַשֵּׁד הַלְּאֻמִּי, לְחֵפֶר, וַאֲפִלּוּ הַשֵּׁד הַיְּהוּדִי. ●●● כֵּן, עַל אַף שֶׁהֻשְׁבַּע וְהֻחְבָּא וְקֻלַּל בְּאִינַעְל אַבּוּכּ ● הוּא קָפַץ לוֹ, מִפַּעַם לְפַעַם, הַשֵּׁד, הִשְׁתַּחְרֵר מֵהַבַּקְבּוּק, ● וְשָׁתָה לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, וְנָתַן לוֹ חִבּוּק. ● וְזֶה הָיָה חֵפֶר הָאֲמִתִּי, חֵפֶר שֶׁל הַשֵּׁד, לֹא שֶׁל הַדִּבּוּק. ●●● וְהָעָם הַזֶּה שֶׁנָּשַׁךְ אֶת תָּשָׁ"ח, הָעָם שֶׁהִצִּיב לָהּ תְּנָאִים, ● הָעָם שֶׁסָּגַר אֶת עִתּוֹנָיו וְזָרַק אֶת הָעִתּוֹנָאִים, ● הָעָם שֶׁסָּגַד לְזַמָּרָיו וְהֵמִית אֶת הַפִּזְמוֹנָאִים, ● הָעָם שֶׁהָיָה לְחֵפֶר לְזָר, שֶׁהָיָה לוֹ לְזָרָא, ● נוֹתֵן לוֹ עַכְשָׁו חִבּוּק מְהֻסָּס בַּחֲזָרָה. ●●●

צור ארליך

מופיע היום במקור ראשון, בעמוד האחורי של מעטפת החדשות (חלק ב). 

תסביך היהודים המתביישים: על 'מה זה פינקלר', וגם על אחת המבקרים שלו

מה זה פינקלר; הווארד ג'ייקובסון; מאנגלית: יותם בנשלום; כתר, 354 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בתמוז תשע"ב, 22.6.2012. 

בין קריאה ראשונה שלי ב'מה זה פינקלר', הקריאה שנועדה למעני, לבין הקריאה השנייה, זו שעשיתי בשבילכם, שמעתי בגלי צה"ל תוכנית שאירחה את הצ'לן האמריקני לין הארל. הארל, אחד משלושה-ארבעה הצ'לנים החיים הנודעים ביותר כיום בעולם, בולט גם כמתנדב למען ילדים במדינות נחשלות.  המנחה ניר ברנד והאורח הארל שמרו את ההפתעה הגדולה לדקות האחרונות של התוכנית: בקיץ האחרון השלים הארל בירושלים הליך גיור, ולאחר טבילה במקווה הצטרף לעם היהודי. "זה מסע שארך חמישים שנה", אמר הארל במבט לאחור. "תמיד הרגשתי יהודי".

האסוציאציה המיידית הייתה פרטית, אבל לא לגמרי תלושה: הנה לנו סיפורו של ג'וליאן טרלאב, גיבור 'מה זה פינקלר' – מישהו שרוצה להיות יהודי, לא בשביל נישואין ולא מפני שהוא חי בארץ, אלא מתוך הזדהות; רק בלי הסיבוכים, הבלבולים, הדו-שיחים הקומיים וכל שאר הדברים שעושים את 'מה זה פינקלר' למה שהוא. השיחה ברדיו עם הארל התגלגלה חיש קל הלאה, בלי לומר דבר על הרקע להתייהדותו.  השאלות המסקרנות נותרו פתוחות. מדוע עשה את זה? איך מסתכל על שיגיונותינו וגורלנו  לא-יהודי מהאליטה התרבותית במערב שיחסו כלפינו נע בין סקרנות להזדהות? ומה אנו יכולים ללמוד מחוויותיו על מצבו של היהודי בעולם המערבי במאה ה-21? ומה פירוש להרגיש תמיד יהודי, כשאתה גוי?

מענה לכל אלו – לא לגבי הארל אישית, אלא לגבי התופעה, ובעיקר לגבינו אנו – עשויות אולי לספק בדרכן הפתלתלה והמוקצנת עלילותיו ומחשבותיו של טרלאב הבדיוני. שכן כמו הצ'לן הארל, גם טרלאב חובב האופרה והמוזיקאי המוחמץ חי בעולם המערבי המשכיל והמעודכן והליברלי של זמננו, עולם שאולי מקשר עדיין יהדות עם מוזיקה, אבל רואה את היהדות, יותר ויותר, כהיפוכם של ערכי המוסר ההומניים. ובכל זאת שני האנשים הרגישים והמעודכנים הללו רואים מעבר לענני ההסתה והסילוף, ובוחרים בנו מכל העמים.

"ההבטחה" בסינמטק תל-אביב. לא לשכוח את שקיות ההקאה

שנה לאחר הקרנת הסדרה האנטישמית "ההבטחה" בערוץ 4 הבריטי, היא מוקרנת בשבועות אלה בסינמטק תל-אביב, בהמשכים. אפילו 'הארץ' מסתייג מהתמונה המעוותת המוצגת שם. התייחסות לסדרה פתחה את הכתבה על האנטישמיות בבריטניה שפרסמתי במקור ראשון לפני שנה. כאן תוכלו לקרוא אותה במלואה. הנה שוב הפסקאות הנוגעות בדבר.

הזקן, גרסת הזקן: עם דיוויד לנדאו על שמעון פרס על דוד בן-גוריון

למה בן-גוריון לא כבש את יהודה, מה קרה פתאום לפרס באוסלו, ולמה  עורך 'הארץ' לשעבר, שכתב עם השני ספר על הראשון, חושב טובות על יצחק שמיר ועל משה ארנס

מני, מה עושים עם סולברג? / מני, קוסקוס זה מסולֶת?

מי שהתייפייף ודרש "שופט עליון מזרחי", במקום לומר פשוט ולעניין שדרוש שופט עליון בעל זיקה חיובית לערכים לאומיים ומסורתיים, קיבל בתשובה את הבדיחה הצינית של כבוד הנשיאה דורית בייניש - להציע שמני מזוז ימלא את התקן המזרחי. את הטור השירי השבועי שלי במקור ראשון הקדשתי בשבוע שעבר (כ"ח בחשוון תשע"ב, 25.11.2011), בחלקו הראשון, לדיאלוג דמיוני בין בייניש למזוז המגלה שהוא מזרחי. הנה הטור, באתר 'ניוז1'.

חלום ליל כיפור: על פטירת חנן פורת

הטור שלי  על פטירתו של חנן פורת נכתב ביום קבורתו , ז' בתשרי, והופיע בעיתון מקור ראשון בערב יום כיפור, ט' בתשרי תשע"ב (7.10.2011).

חלום ליל כיפור

הֵם יָבוֹאוּ הַבֹּקֶר לַקֶּבֶר בַּגּוּשׁ,

מַמְשִׁיכִים לְקַטֵּר הַכִּבּוּשׁ-הַכִּבּוּשׁ,

בִּכְפִיפָה שֶׁל הָרֹאשׁ, בִּקְפָלִים בַּזָּנָב,

לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מֵהַמֵּת הֶעָנָו,

לְחַלּוֹת אֶת חָלְיוֹ, לְקַבֵּל מְחִילָה

עַל דִּבְרֵי הַפּוּרִים שֶׁהָיוּ עֲלִילָה.

וְחָנָן יְחָנֵּם, מְחַיֵּךְ וְסוֹלֵחַ –

וְיִהְיֶה לָהֶם יוֹם כִּ-פּוּרִים שָׂמֵחַ.

ההגינות של "הארץ"

כותרת מאמר המערכת של 'הארץ' הבוקר: "הצנזורה של לבנת".

המאמר עצמו, כלומר האותיות הקטנות, מתחיל כך: "טוב עשתה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, שפנתה אתמול ליו"ר המועצה לביקורת סרטים עו"ד נסים אבולוף, בבקשה שיקפיא את ההחלטה להגביל את הצפייה בסרט "השוטר" לגילאים שמעל 18. המועצה, שחבריה ממונים על ידי השרה, באישור הממשלה, בחרה לסווג את הסרט בקטגוריית ההגבלה המחמירה ביותר, בלי שנימקה את צעדיה ובאופן שמעורר שאלות מהותיות ביחס לקריטריונים שלפיהם היא פועלת".

המאמר ממשיך ומהלל את הסרט עטור הפרסים, אשר "מגולל את סיפורו של שוטר צעיר, לוחם ביחידת עילית המתמחה בלוחמה בטרור, כשבמקביל נפרש סיפורה של קבוצת צעירים תל אביבית מהפכנית, המחליטה להילחם בפערים הכלכליים הקיצוניים בחברה הישראלית באמצעות חטיפת בעלי הון. הסרט מנסה לעמוד על הקשר שבין כוחות כלכליים דורסניים לבין כוחנות משטרתית-צבאית, ומעלה על פני השטח את כמיהת הצעירים בני מעמד הביניים לחלופה שלטונית".

ובכן, השרה לימור לבנת פועלת נגד הצנזורה על הסרט, ולדעת כותב המאמר "טוב עשתה". אז מישהו מוכן להסביר לי מה רוצה לומר הכותרת "הצנזורה של לבנת"? היא משקפת את העובדות המובאות במאמר בדיוק באותה מידה שהכותרת "ההגינות של הארץ" משקפת את העובדות המובאות ברשומה שאתם קוראים עכשיו.

צהוב בחוץ: עם ירמי עמיר על עיתונות, תרבות, הטיה וחופש ביטוי

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בתמוז תשע"א, 29.7.2011.

"אני אוהב שעיתונאים מבטאים את דעותיהם. אשמח גם לדעת למי הם מצביעים. יש בזה גילוי נאות ושקיפות. אני אאמין להם יותר. כדאי להשתחרר אחת ולתמיד מהפרדיגמה המפגרת של 'עיתונאי אובייקטיבי'. אין עיתונאי אובייקטיבי. יש עיתונאי הוגן, שמאפשר חופש ביטוי לכל הצדדים. גם כשאתה מדווח על אירוע אתה לא לגמרי אובייקטיבי. ומעליך יש עורך, שנותן כותרת לא תמיד אובייקטיבית. וזה בסדר גמור. על אחת כמה וכמה כשאתה מראיין או כותב מאמר. מותר לך לומר מה דעתך ולאתגר את המרואיין שלך. עיתון הוא מוצר חי. תוסס. מעניין. חשוב. מרגיז. מעורר. עיתון אובייקטיבי זה עיתון מת".

התקשורת חלשה, השלטון חזק. ירמי עמיר

כך אומר ירמי עמיר, ואני מתכוון לציית לו כאן. ובכן, אודה: אינני אוהב את ידיעות אחרונות. כוונתי לָעיתון בלבד. על כל העיתונים יש לי ביקורת, אבל על ידיעות יש לי בטן. בגלל המונופול. בגלל היהירות. בגלל שיכרון הכוח. בגלל המשחק ברגשות הקורא. בגלל ביזוי המרואיינים. בגלל הצעקנות הצהובה והדיו האדומה. בגלל התעמולה השמאלנית העטופה עור כבש פטריוטי. בגלל הבועתיות הצפון-תל-אביבית המוסווית בגסות סחבקית. בגלל ההסתה היומיומית, המערכתית, הגזענית, נגד המתנחלים. בגלל המסר המתמיד שזאת המדינה של העיתון.

ירמי עמיר עשה דרך ארוכה בעיתון הזה שאינני אוהב. הוא כתב שנים רבות במוספי סוף השבוע שלו, היה סגן עורך (ועורך בפועל) של '7 לילות', בחר מרואיינים בְּעיתון שהמרואיינים בו הם קורבנות, ניסח כותרות בעיתון שהכותרות בו הן סיסמאות, בחר תמונות בעיתון שהתמונות בו הן המסר. אין לדעת, אולי עמיר שימש שם דווקא גורם ממתן – אבל בכל מקרה, הוא היה שם, בלב המאפליה. עכשיו, חמש שנים אחרי שעזב את ידיעות כדי להיות עורך התרבות של 'גלובס', ושנתיים אחרי שעזב גם את גלובס כדי לקחת פסק זמן מהמרוץ המקצועי ולהיות מאמן אישי (קואוצ'ר), הוא מפרסם ספר של חשבון נפש מקצועי. מכה על חזהו ועל חזות של עמיתים. ספר של סיפורים ופיליטונים סביב המקצוע. ובהינתן כל האמור לעיל, זה משמח. סיכה בבלון של מקדש הכוח התקשורתי בישראל – ולא סתם, אלא סיכה מבפנים.

צבועים באדום: על מחאת הדיור של השמאל

הטור הקבוע שלי, לפני שבועיים. 
מקור ראשון, כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011. 

שלא תעזו

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בַּגָּדָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בִּיהוּדָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּאַף מִגְרוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּשׁוּם שׁוֹמְרוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בָּהָר.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ גַּם בַּמִּדְבָּר.

לֹא בַּגָּלִיל. זֶה נִקְרָא יִהוּד.

הַקְשִׁיבוּ לִי. אֲנִי רוֹבִּין הוּד.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בַּנֶּגֶב;

הוּא שֶׁל הַבֶּדְווִים, אֻמַּת הָרֶגֶב.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּלִי מְהַגְּרִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ כִּי אָז אַחְרִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּיֹקֶר.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בִּבְלוֹקִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּחוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּזוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִדְרֹשׁ תַּשְׁלוּם.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּעֶצֶם כְּלוּם.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בִּבְלַאי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת עָלַי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ, זֶה מְעֻוָּת,

לִבְנוֹת יִשּׁוּב לִיהוּדִים בִּלְבַד.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִדְרֹשׁ מֵידָע

מֵאַף אִרְגּוּן שֶׁל זְכֻיּוֹת בְּגִידָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לָשִׁיר הִמְנוֹן,

לֹא בַּפָקוּלְטָה לֹא בַּגַּנּוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת חוֹמָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת אֻמָּה.

שֶׁלֹּא יַטִּיף לִי מוּסָר שׁוּם טְרוֹל

שֶׁגָּר מִזְרָחָה לְגַבִּירוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לַמְרוֹת אֶת פִּי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לֹא לְהַקְפִּיא.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת. יֵשׁ דִּין.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּפָלַסְטִין.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת סָמוּךְ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת נָמוּךְ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת לַגֹּבַהּ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בָּרֹבַע,

וְלֹא מִחוּץ לוֹ בָּעִיר-בִּירָה.

וְשֶׁתִּבְנוּ לִי

מִיָּד

דִּירָה!

סימני ציונות ב'הבימה': מחזה ביקורתי על השמאל הקיצוני. אולי

שחקני "לוחמי שלום" בהפקה בארצות הברית

זה עדיין לא סופי, אבל זה הולך לכיוון טוב.

מחזהו של פרופ' דורון בן-עטר 'לוחמי שלום', דרמה סאטירית על השמאל היהודי הרדיקלי בארצות הברית, מועמד להיות מוצג ב'הבימה' בעונה הבאה. הפרסום הראשון (והיחיד, אני חושב) על התוכנית להעלות את המחזה ב'הבימה' היה בכתבה שלי על בן-עטר ב'מקור ראשון' לפני שנה וחצי. מי שמכיר את הרפרטואר הפוליטי של תיאטראות ישראל יודע כמה זה מהפכני.

המחזה עצמו מהנה, מותח ומצחיק, דורון בן-עטר מרואיין מרתק ומגוון, ואני ממליץ על הכתבה שלהלן. אין כמו המלצה של נחתום על עיסתו, נכון?

אבל קודם - 

בבוקר יום שישי, 24 ביוני 2011, תתקיים קריאה פומבית של המחזה, בפי השחקנים המיועדים. הקריאה מבוימת על ידי איציק וינגרטן וישתתפו בה השחקנים עידית טפרסון, שמיל בן-ארי, תמר בן-עמי, נגה שחר ושחקן נוסף שטרם נבחר.   

אובר-סטייטמנט: כיצד הפכה בריטניה לחוד החנית האנטישמי באירופה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ה בניסן תשע"א, 29.4.2011, עמ' 14-6, בכותרת "אימפריית השנאה".

שלוֹלסקי, או: הכמיהה אל ההתחסלות

ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי

מאת ארי אופנגנדן

מאגנס, 2010, 189 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכותרת "מאיסת האליטות" בגיליון שבת שירה, ט' בשבט תשע"א, 14.1.2011.

איכשהו, גדלתי כקורא שירה עברית עם ההנחה שאברהם שלונסקי הוא אחד המשוררים המרכזיים שלנו. לא מרכזי כמו ביאליק, אצ"ג או אלתרמן, אבל במעגל הראשון והמצומצם שסביבם. הנחתי שהעובדה ששיריו, מרהיבים ככל שיהיו, קצת עוברים לידי, לא תמיד מתיישבים בלב, נובעת ממגבלה רגשית פרטית שלי. עם השנים התברר לי שזה רק אני, פחות או יותר, שממשיך לחשוב ששלונסקי הוא משורר מרכזי ולדקלם דמומות שירים נבחרים שלו ששיננתי בעל פה בבחרותי; שנשארתי מאחור, ושלונסקי בכלל נחשב למשורר שהתיישן והתקלף ויצא מהאופנה, מהקאנון ומהמחזור.

כמה סמלי היה לי לקנות במחיר מציאה את עשרת כרכי השירה והתרגום שלו בכריכות בד ובמצב מושלם, ולגלות שבעליהם הקודמים, לפני הגיעם לחנות המשומשים, היה "חברת הילדים של השומר הצעיר, גוש גלבוע, בית-אלפא". הנה, לא מנעתי עצמי מלחשוב, מכירת החיסול הערכית נמשכת. אפילו את שלונסקי שלהם, שלונסקי של מפ"ם, שלונסקי של הגלבוע ושל "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", אפילו את שלונסקי שלהם הם זרקו ככלי אין חפץ בו – שיעשה את דרכו אל ביתו החדש, אל ביתי בהרי בנימין המשוקצים בעיניהם.

אבל השיא היה לא מזמן, בקוראִי בסִפרו בן השנה של נסים קלדרון 'יום שני' שכיום ברור לכולם שאברהם חלפי, למשל, היה משורר גדול שבעתיים משלונסקי, שכן זה האחרון לא שורר אלא התחכם. הנה, החכמתי סוף סוף: "ריחני כחריש/ מטולָל כשדֶה/ וכבד כאדם וידו היוגבת./ הוא – שעיר וקדמון – את אופלו יְאַדֶה,/ את לילו העתיק של הגֶבר" (שלונסקי, 'לילה קדמון') – זאת כנראה התחכמות. ואת זה אומר אדם שיודע ליהנות מהסגנון הזה, שאוהב את אלתרמן; אז מה יגידו אזובי הקיר?

אַפְטֶר פַּרְטְנֶר

יוֹם בָּהִיר אֶחָד בָּנָאלִי

אֵין זֵין עַבָּאדִין בֶּן-עַלִי.

לְבָנוֹן הוֹפְּס הִתְמַסְּרָה לָהּ

לַיָּדַיִם שֶׁל נַסְרָאללָה.

הַמִּשְׁעֶנֶת שֶׁל מֻבָּארַכּ

פַייפֶן. פַארְשׁ. קָפּוּט. כַּפָּרָה.

מֵחַלּוֹן מֻשְׁלֶכֶת מָסָה:

עַזָּה זָזָה הַחָמָאסָה.

יש רָשׁוּת בָּעִיר רַמְאַללָה

אֲבָל מִי בִּכְלָל נִשְׁמָע לָהּ.

הַגְּלִימָה עַל הַמַּדָּף הִיא

זוֹ שֶׁל קוֹלוֹנֶל קָדָאפִי.

לַאֲרִי-עֲרִיץ דַּמֶּשֶׂק

עֵסֶק בִּישׁ, אוּלַי דַּם-עֵסֶק.

רַק אֶצְלֵנוּ הַדַּפָּ"רִים

טוֹחֲנִים מִלִּים עַל פַּרְטְנֶר.

זהו נוסח מורחב ומעודכן להיום של שיר שהופיע בטור שלי ב'מקור ראשון' בכ"ג בשבט תשע"א, 28.1.2011. כאן עודכן הבית על מובארכ (שאז עוד נלחם על שלטונו) ונוספו בתים על לוב, סוריה והרש"פ. ודאי יהיו בשבועות הקרובים סיבות לעדכונים נוספים - אבל העיקרון אותו עיקרון והדפ"רים אותם דפ"רים.

שמח בחלקִי, עצוב בחלקִי האחֵר: עם שחר-מריו מרדכי

שחר הוא נער דיכאוני וסגור מהקריות שהפך למנחה טלוויזיה. מריו הוא נכדו של ספן איטלקי, ויועץ מדיני שניסה לשנות את האנטי-ישראליות הבריטית מבפנים. מרדכי הוא אינטלקטואל ישראלי מזרחי שמוטרד מהאנטי-ציונות של חבריו. שחר-מריו מרדכי הוא כל החלקים האלה ביחד, וגם הכלאה של נתן זך עם רבי ישראל נג'ארה

שחר-מריו מרדכי. צילום: אופיר הראל

השמאלולוג: עם אמנון לורד על אורי אבנרי ובעצם על השמאל

אמנון לורד בחר להקדיש ספר שלם לאדם אחד: אורי אבנרי * דרך סיפורו של אבנרי הוא מתחקה אחר הלוחמה הפוליטית המתנהלת נגד ישראל, ומראה מה קורה כשאנשי שמאל מסרבים לפקוח עיניים * מצד שני, היחס אל לורד בחוגי העיתונות מלמד מה קורה כשאנשי שמאל מתעקשים לפקוח עיניים