יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

תסביך היהודים המתביישים: על 'מה זה פינקלר', וגם על אחת המבקרים שלו

מה זה פינקלר; הווארד ג'ייקובסון; מאנגלית: יותם בנשלום; כתר, 354 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בתמוז תשע"ב, 22.6.2012. 

בין קריאה ראשונה שלי ב'מה זה פינקלר', הקריאה שנועדה למעני, לבין הקריאה השנייה, זו שעשיתי בשבילכם, שמעתי בגלי צה"ל תוכנית שאירחה את הצ'לן האמריקני לין הארל. הארל, אחד משלושה-ארבעה הצ'לנים החיים הנודעים ביותר כיום בעולם, בולט גם כמתנדב למען ילדים במדינות נחשלות.  המנחה ניר ברנד והאורח הארל שמרו את ההפתעה הגדולה לדקות האחרונות של התוכנית: בקיץ האחרון השלים הארל בירושלים הליך גיור, ולאחר טבילה במקווה הצטרף לעם היהודי. "זה מסע שארך חמישים שנה", אמר הארל במבט לאחור. "תמיד הרגשתי יהודי".
האסוציאציה המיידית הייתה פרטית, אבל לא לגמרי תלושה: הנה לנו סיפורו של ג'וליאן טרלאב, גיבור 'מה זה פינקלר' – מישהו שרוצה להיות יהודי, לא בשביל נישואין ולא מפני שהוא חי בארץ, אלא מתוך הזדהות; רק בלי הסיבוכים, הבלבולים, הדו-שיחים הקומיים וכל שאר הדברים שעושים את 'מה זה פינקלר' למה שהוא. השיחה ברדיו עם הארל התגלגלה חיש קל הלאה, בלי לומר דבר על הרקע להתייהדותו.  השאלות המסקרנות נותרו פתוחות. מדוע עשה את זה? איך מסתכל על שיגיונותינו וגורלנו  לא-יהודי מהאליטה התרבותית במערב שיחסו כלפינו נע בין סקרנות להזדהות? ומה אנו יכולים ללמוד מחוויותיו על מצבו של היהודי בעולם המערבי במאה ה-21? ומה פירוש להרגיש תמיד יהודי, כשאתה גוי?
מענה לכל אלו – לא לגבי הארל אישית, אלא לגבי התופעה, ובעיקר לגבינו אנו – עשויות אולי לספק בדרכן הפתלתלה והמוקצנת עלילותיו ומחשבותיו של טרלאב הבדיוני. שכן כמו הצ'לן הארל, גם טרלאב חובב האופרה והמוזיקאי המוחמץ חי בעולם המערבי המשכיל והמעודכן והליברלי של זמננו, עולם שאולי מקשר עדיין יהדות עם מוזיקה, אבל רואה את היהדות, יותר ויותר, כהיפוכם של ערכי המוסר ההומניים. ובכל זאת שני האנשים הרגישים והמעודכנים הללו רואים מעבר לענני ההסתה והסילוף, ובוחרים בנו מכל העמים.
הדמיון בין סיפורו ההזוי מעט של ג'וליאן טרלאב, שלא התגייר אלא רק התנסה ב'יהודיוּת' במשך שנה אחת, לבין סיפורו המשמח והאמיתי של הארל, אינו מסתכם בזה. למשל, שניהם היו גם קודם חלק משלישייה יהודית. הארל הרבה לנגן ולהקליט, ולזכות על כך פעמיים בפרס גראמי, עם שני מוזיקאי-על אחרים, יהודים או לפחות בני אב יהודי – ולדימיר אשכנזי ויצחק פרלמן. וחוץ מזה, ביצועו של הארל ל'כל נדרי' של מקס ברוך הוא מן המפורסמים. וזה עושה משהו: ההצטוותות עם יהודים, הנגינה עם יהודים, הנגינה כמשל. גם אצל טרלאב מהספר נכנסים שני סולני-על יהודים לתפקידי אורח; ולדימיר הורביץ ויאשה חפץ. אבל חשובה ממנה השלישייה שבמרכז הרומאן, שלישיית רֵעים לונדונית, שגם בה שתי צלעות יהודיות, נוסף על טרלאב הגוי: ליבור סבציק, יהודי חם וקשיש יוצא צ'כיה, שהיה מורה להיסטוריה וגם עיתונאי בידור בהוליווד, וסאם פינקלר, יהודי אנטי-ישראלי ופילוסוף טלוויזיוני. פינקלר וטרלאב היו בנערותם תלמידיו של סבציק.  
שני היהודים בחבורה הזו התאלמנו לאחרונה. טרלאב לא התאלמן, כי מעולם לא הצליח למסד מערכת יחסים. אבל בראשיתו של הרומאן אירעה לו טראומה אחרת: הוא נשדד ברחוב בידי אישה, ונדמה לו, ככל שהוא חושב על זה הוא נעשה בטוח, שהשודדת סיננה כלפיו בעת מעשה "יהודי!". תמיד היה טרלאב סקרן לגבי סודם הטמיר של היהודים, "הפינקלרים" כפי שכינה אותם בחיבה בינו לבין עצמו על שם חברו מנוער. עכשיו הצטרפו לסקרנות הזו גם החשד המנקר בו שאולי הוא בעצם יהודי, או נועד להיות כזה, והזדהות פתאומית עם מי שגורלו להירדף, וכל מיני היקרויות מעברו שפתאום מוצאות פשר אפשרי.
"יש לנו [היהודים] סיפורי בריאה טובים, אבל ב[סיפורי] השמדה אנחנו טובים אפילו יותר", מסביר ליבור לטרלאב בשלהי הרומאן (עמ' 285) את מניעיו הסמויים המשוערים של האחרון. "אנחנו תמיד נמצאים בראשית ובאחרית. וכולם רוצים להשתתף בחגיגה. אלה מתים לדחוף אותנו לאש עם קלשון, אלה רוצים להישמד ולצרוח יחד איתנו. או זה או זה. מבחינת המזג שלך, תמיד העדפת את האופציה השנייה".
זה כמובן הרבה יותר מסובך. מסובך אצל טרלאב, ומסובך עוד יותר מכך אצל היהודים הבריטים שהוא מנסה להבין. עד שיבינו הללו את עצמם, עוברים רובם תהליכי התפכחות, או התייאשות, באשר למהות יהדותם, ליחסם למדינת ישראל, ולעתידה של יהדות התפוצות. עטו החדה של הווארד ג'ייקובסון, יהודי בריטי בעצמו, אינה חסה על שום פן של המצב היהודי ועל שום השקפה, אך ברור שמיטב חציו הסטיריים מופנים אל היהודים האנטי-ישראלים. אלה הם חבריו הנרגנים, המתחסדים והמגוחכים של ארגון 'יהודים מתביישים' שאפילו פינקלר, מנהיגם שנתן להם את שמם, מפתח כלפיהם בוז נורא.
פינקלר נגעל למשל מאותו אינטלקטואל בגרוש, יהודי פרו-פלשתיני המתעד בבלוג את מאמציו למשיכת עורלתו, שעות של משיכה ועיסוי מדי יום. הוא נגעל גם מאלה שמואילים לראות עצמם יהודים רק כדי שיוכלו להתבייש בזה. גילויי האנטישמיות הגוברים בבריטניה, שהם בפירוש רעש הרקע של הספר ובמידה רבה המנוע העלילתי שלו, חודרים בסופו של דבר גם את קליפתו הצינית של פינקלר. הוא מבין בהדרגה, בעזרת כמה טראומות משפחתיות, שהאנטי-ציונות כביכול של השמאל הקיצוני ושל האסלאמיזם בבריטניה היא אנטישמיות, ושהיא עומדת לפעור את פיה ולטרוף אותו. אף שיהדות בריטניה נחשפת בספר על שלל גווניה, נראה שפינקלר, על התהליך שעובר עליו, מגלם בדמותו קריקטורה שלה כקולקטיב; פינקלר הבורח מיהדותו, פינקלר ששמו הוא בעיני חברו הגוי שם נרדף ליהדותו, פינקלר ששמו מעטר את כותרת הספר בווריאציה על הביטוי "מיהו יהודי" (או בכותרת המקורית באנגלית, וריאציה על הביטוי "השאלה היהודית").
מהו אם כן יהודי? מה נדמה לטרלאב שיהודי? מהי הפינקלריות, כלומר היהודיוּת? היא כמעט כל דבר והיפוכו – אבל אולי זה באמת מה שהיא, הכול והיפוכו. טרלאב מוצא אצל צמד חבריו, בין היתר, פינקלריות שהיא "ביטחון שכזה, אמונה שכזו בצדקת הדרך, בלי קשר לשאלה אם (...) כל מה שפינקלר רוצה הוא שהלא-פינקלרים יעריכו אותו" (עמ' 36). הפינקלרים יכולים להיות חסרי זיקה למולדת, כפי שרוב יהודי אנגליה, גם בעלי הזיקה היהודית האיתנה ביותר, מצטיירים בספר –  ועם זה הם "נטועים באדמה, עתיקי יומין, יודעים על עצמם כל מה שיש לדעת. מוזיקליים, מפני שהמוזיקה מביעה אומֶר היישר אל הרומנטיקה של צור מחצבתם" (עמ' 119).
ומעל לכול, התסביך הגדול של הפינקלרים, תסביך היהודים המתביישים, תסביך השנאה העצמית. שנאה עצמית שאולי, על פי ניתוחה של טיילר פינקלר, אשתו הגיורת של פינקלר שנפטרה, היא דווקא סיבוך מַמאיר של אהבה עצמית נואשת: "זה מין פטריוטיזם מעוות שגורם לך לשרוף את השטח שאתה מפחד להפסיד, כדי שלא ייפול לידי האויב" (עמ' 318).
כך או כך, אהבה עצמית המובילה להרס עצמי או שנאה עצמית כפשוטה, הצירוף בין התסביכים היהודיים הללו לבין המתקפה האלימה מבחוץ מייאש את ג'וליאן טרלאב. הוא, גוי שמצא את עצמו מוכתר כסגן-אוצֵר של מוזיאון יהדות בריטניה, נופל שָדוד בשנית בערב חנוכתו של המוזיאון הזה. הראש הגויִי שלו, שפועל ישר, רואה את מה שהיהודים שסביבו מתקשים לראות: את המבוי הסתום שהם עומדים בו. "אי אפשר לרצות לשפר את בני עמנו בלי להריע לאויבים שלנו?", הוא משתומם (עמ' 227) באוזני אהובתו היהודייה חפציבה שמצא כשהצטרף לחגיגת ליל סדר. וכשהוא רואה כיצד "גם השואה נתונה עכשיו למשא ומתן"; וכשהוא נתקל בעורך דין יהודי, בעלה לשעבר של חפציבה, המגן על לקוח שטען שאושוויץ הייתה מחנה נופש; וכשהוא מתנפץ אל קיר חוסר האונים של היהודים שחוזים בסלידה ובחרדה במפולת האנטישמית אבל מעדיפים לחשוב על משהו אחר – כשכל זה ועוד קורה לו, הוא מבין שהיהודים "זקוקים למישהו כמוהו", שדומה להם "יותר משדמו לעצמם" (עמ' 308). אבל הוא לא יכול לעמוד על המשמר לבד, במקומם.
מסקנתו, לאחר שנה "שבילה כפינקלר מאומָץ", היא ש"היהודים לא יורשו לשגשג אלא בדרך שבה שגשגו תמיד, בשוליים, באולמי הקונצרטים ובבנקים. סוף פסוק. שום דבר שחורג מזה לא יתקבל. קרב מאסֵף הרואי וחסר סיכויים זה דבר אחד. משהו שאפילו מעלה על הדעת שלום וניצחון (כלומר ריבונות יהודית משגשגת במדינת ישראל; צ"א) זה דבר אחר. איש לא יוכל לסבול זאת: לא המוסלמים, שבעיניהם היהודים הם מעין אח רך לבב המחזיק באמונה שגויה ויש לשוב ולהבהיר לו מהו מקומו, לא הנוצרים, שבעיניהם הרעיון מתועב, ולא היהודים עצמם, שבעיניהם הרעיון הוא מקור למבוכה" (עמ' 309).
אכן, ספר פסימי. אבל גם מצחיק לאורך כל הדרך, מצחיק גם כשהוא מעייף או דברני מדי, וגם כשהוא עולה על גדותיו מיצירתיות (וזה המקום להחמיא למתרגם לעברית שמצא פתרונות ראויים למשחקי המילים החיוניים לעלילה). השאלה היהודית, ודאי השאלה הפוליטית היהודית שנגענו בה פה, היא אמנם הנושא המרכזי ברומאן, אבל חברי ועדת פרס מאן-בוקר הבריטי לשנת 2010 איתרו בו עיסוק מעמיק דיו בתֶמות אחרות – הזדקנות, חברות, זוגיות, התאלמנות, אבהות, חיפוש משמעות – כדי לבחור בו. נראה שאותנו, הישראלים, הוא יעניין קודם כול כאיתות אס-או-אס מאחים מעבר לים. ובנחמת ציון ולין הארל ננוחם. 

*

אחרית דבר מאוחרת
הרשימה שלעיל הופיעה לפני חודשיים בדיוק במוסף 'שבת' של מקור ראשון (הנה, כאן). והנה היום מופיעה במוסף הספרים של 'הארץ' רשימתה של מאיה פלדמן על אותו ספר, ועושה לי חשק עז להעלות את רשימתי גם לאתרי הפרטי הזה (וסוף סוף בלי התמונה הלא-ממש-קשורה שמופיעה שם בענק) ולהוסיף כמה מילים.
עיתון הארץ וגב' פלדמן משתייכים על פי כל הסימנים למגזר המכונה בספר 'יהודים מתביישים'. אותם יהודים המלבים בחדווה את גל האנטישמיות הבוטה המסווה את עצמו כ"ביקורת לגיטימית על מדיניות" - מדיניות ההתגוננות המינימליסטית של המדינה המוסרית ביותר, המאופקת ביותר והמותקפת ביותר בעולם. 
הנה, ראו את מנגנון ההשלכה של פלדמן. את קיצוניותה שלה היא הופכת לקיצוניותו של מושא השתלחותה. היא כותבת, למשל - "נראה שג'ייקובסון משתייך בהשקפותיו לציונות הימנית החדשה: ממקום מושבו בלונדון, יוצר ג'ייקובסון חיבור ישיר בין הביקורת על הכיבוש הישראלי לבין אנטישמיות. בעיניו, הדרך מן המחאה נגד הפצצת ילדים בעזה לטרור נגד ילדים יהודים בלונדון היא קצרה ומסוכנת". 
אתם מבינים? זה מתחיל מכך שמבצע עופרת יצוקה, עם כל הזהירות המטורפת של צה"ל מפני פגיעה באזרחים, לעתים על חשבון חייהם של חיילינו, הוא "הפצצת ילדים בעזה", ובמשתמע הפצצה מכוונת כלפי ילדים דווקא. ועכשיו, ה"מחאה" נגד זה - כל אותן הפגנות זוועה, כל אותן מתקפות אלימות נגד יהודים שהיו גם היו באותה תקופה באירופה ובכלל זה באנגליה, כל החרמות הגזעניים האנטישמיים - היא "מחאה" גרידא, שהס מלהעלות על הדעת שהיא אכן תוביל לטרור נגד ילדים יהודים בלונדון (מה לעשות, מיז פלדמן, היא הובילה גם הובילה).
ומה עוד אפשר למצוא באותה חצי פסקה עלובה שאני מצטט כדוגמה חצי אקראית? השקר בדבר ה"כיבוש" הישראלי בשטחים שלא היו שייכים לשום מדינה הוא כל כך עובדתי בעיני פלדמן, שהוא מופיע בדבריה על תקן הנחת יסוד של השפה ותו לו. וה"ביקורת" על ה"כיבוש" - אח, הביקורת המנומסת הבריטית; כאשר המבקרים הבריטים-מוסלמים הנכבדים מרביצים, המדובר כידוע רק בהרבצת תורה - ובכן, אותה "ביקורת", כה מופרך להעלות על הדעת שיש קשר בינה לבין אנטישמיות, עד שכנראה רק "ציונות ימנית חדשה", איזו ברייה מוטנטית שהגיחה לאחרונה מפח האשפה של הדעות, מסוגלת לעשות את החיבור הזה. 
ולבסוף, נראה לה שג'ייקובסון משתייך לאותה ציונות ימנית חדשה, שהרי הוא חושב שיש קשר בין אנטישמיות לבין אנטישמים. אלא שלמרבה הצער, ג'ייקובסון כלל אינו ימני. בספר הוא מציג דמות של מתנחל רוצח, ודמויות של מתנחלים מפגינים, באופן שמשתמעת ממנו הכללה, ומתאר אותם, בבורותו המשעשעת, כחרדים חובשי מגבעות שחורות החושבים שאלוהים הבטיח להם את הארץ כולה ותומכים לפיכך באלימות כלפי ערבים. אבל פלדמן, ביצירתיותה הברוכה, דווקא רואה בכך הוכחה נוספת לימניותו של ג'ייקובסון: הוא מבטא לדבריה עמדה "שמציגה את המתנחלים באופן מיתמם כנטע זר לחברה הישראלית ומתעלמת מן העובדה שגם מעשיהם הם פרי מדיניות הכיבוש שמבקרי ישראל יוצאים נגדה". בעולמה של המבקרת מ'הארץ' (ולשעבר מ'וויינט'; מישהו יודע מה ההבדל?), השטניות של המתנחלים היא עובדה כה מוצקה, עד שגינוי גורף של המתנחלים הוא בעיניה טקטיקה ימנית גרידא. לעניות דעתי, דחייה של הדמוניזציה של המתנחלים הייתה יכולה להיות טקטיקה ימנית מוצלחת יותר. 

מה לעשות, כל אחד ו'היהודי' שלו - כל אחד והקבוצה שהוא משליך עליה את כל שֵדיו הפנימיים שמטילים עליו אימה.
ישראל היא היהודי של העולם. והמתנחלים הם היהודי של ישראל.
המתנחלים הם גם היהודי של ג'ייקובסון. וג'ייקובסון הוא היהודי של פלדמן. 

2 comments:

Eliphal Burnstein אמר/ה...

שאפו!
הגעתי לכאן אחרי שקראתי את הכתבה בהארץ וניסיתי למצוא ביקורת יותר "אובייקטיבית" לספר המדהים הזה אותו אני מתכנן לקרוא (היום) בפעם שניה. ומצאתי אותך. ביקורת מעולה ותשובה מבריקה לכתבה בהארץ.
תודה לך.

Amanda S אמר/ה...

אני הגעתי בעקבות הרשימה של אליפל על הספר. נהניתי מאד לקרוא (גם אם היה לי עצוב לקרוא באחרית הדבר על מה שקורה עם ה'שמאל'. אילו רק אנשים היו קצת יותר אינטליגנטיים ממנגנוני ההגנה שלהם). מאמר משובח ומעשיר את ההבנה של הספר ובכלל. תודה.