ספר הנוטריקון הפנימי: הערה על 'אתי החיים משחק הרבה' לדויד גרוסמן

אני פטור מביקורת על החדש של דויד גרוסמן, 'אִתי החיים משחֵק הרבה', כי במקומות שאני כותב בהם כותבים עליו אחרים. אבל פטור בלי כלום אי אפשר. התחושה חזקה, מחייבת: שזהו ספר הפרוזה החדש הטוב ביותר שקראתי כבר זמן רב. זה ברור לי ברמה חווייתית בלתי-אמצעית, וזה נובע בין היתר מהעלילה ומהאופן שגרוסמן מוסר אותה, ועל כך כבר נכתב. אומר רק שני דברים לאו דווקא מרכזיים, אחד מהם הוא תגלית קטנה שלי (אולי גילוה לפניי, אך לא ראיתי), השני דבר שאינו חדש, והמכנה המשותף להם הוא כנראה אמפתיה.

רפאל, אחד הגיבורים, מכונה גם רפי ופעמיים-שלוש קוראים לו בקיצור רי"ש. ככה: רי"ש. אגב כך גם גילי בתו, המספרת, נקראת פעם גימ"ל. מיהם הגיבורים המרכזיים האחרים? ורה ונינה משלימות את המרובע המשפחתי שיוצא למסע המשותף. ו' ו-נ'. ועליהן אפשר להוסיף מ' אחד מרכזי מאוד אבל מת, מילוש, ועוד שני מ' חשובים למדי, מריה ומאיר. עד כאן האישים החשובים בעלילה. אתם כבר רואים לאן זה חותר? רק ס' חסר כדי שייצא לנו גרוסמן, ודמות מרכזית מאוד ששמה מתחיל בס' דווקא יש, אף כי אינה אנושית: סוני, כפי שמרבים לכנות את המצלמה המתעדת, השותפה החמישית במסע.

גרוסמן יצר אם כן בדמויותיו את נוטריקון שם משפחתו, וטרח לרמוז לנו על כך בקיצורים הראשונים שציינתי.
זהו המשך למעשהו בספרו הקודם, שבו הגיבור, סטנדאפיסט המוצא עצמו מספר את סיפור חייו, נקרא דובל'ה גרינשטיין, ושם הבמה שלו דובל'ה ג'י – לא רמיזה לדובל'ה גליקמן, מסתבר, אלא לדויד גרוסמן. מאניירה? בדיחה פרטית? מחווה לשטיק של עגנון? או שמא, וכך נראה לי, ביטוי מופגן להזדהות הפנימית של גרוסמן עם גיבוריו, שכל אחד מהם הוא משהו ממנו? ואולי גם לכך שהוא עצמו אינו מוכן להכריע מי מהם צדק בבחירות המוסריות שלו?

מדוע כך נראה לי? מפני שדויד גרוסמן הוא אמן ההפנמה של הזולת. אפשר לומר שזה מה שעושה כל סופר טוב - ושבכך מתאמן כל קורא טוב כשהוא קורא ספרות. ועדיין, יכולתו יוצאת הדופן של גרוסמן ללבוש תודעות של אחרים היא מן המפורסמות, עוד מתחילת דרכו. הרי יש לכאורה מחסום בלתי עביר בינינו לבין התודעה של הזולת, מחסום מהותי ופילוסופי והכרתי אבל גם רגשי. לקרוא גרוסמן זה לפעמים כמו לבלוע רוק של מישהו אחר. זה מתמקד כמדומני בשני ממדים במיוחד. בגופניות ובמילוליות. נדמה שגרוסמן, הסופר אבל גם האיש בחיים, יודע לקרוא מחשבות באמצעות התבוננות בשדרים הגופניים של אחרים. ונדמה שהפרויקט הגדול של גרוסמן הוא ללמד את העברית להרגיש מדויק יותר: להטות פעלים ולחבר מילים באופנים שימללו דקויות שמקובלנו כביכול שהשפה אין כוחה יפה לעמוד עליהן. וזאת בלי להרחיק מדי מהשפה המדוברת.

קצת דוגמאות שדגתי בדפדוף של דיעבד (את הטובות ביותר שאני זוכר-בערך אני עוד צריך למצוא): "אני מכירה את הצביטה שמקננת בפיתול של מעי הנפש הזה" (112); "ורה מושכת בכתפיה. זו תנועה אכזרית ונוראה" (138); "זה צחוק שמשנה צבעים תוך כדי הצטחקותו. היו פעם סוכריות כאלה" (173); "העננים זורמים פתאום במהירות לעבר האי מכל הכיוונים, נראים כמו אספסוף שממהר אל קטטה" (228); "פה הופקדה הנפש. פה, אני חושבת, הייתה נינה כשלא הייתה" (265).

את מה שהוא עושה בשמות ובמילים ובדימויים בקטן, הוא עושה בסיפור בגדול. את מה שהוא עושה לעברית במשחק, הוא עושה לאומנות הסיפור בחיים, והרבה. את זה אשאיר לכותבים שלא קיבלו פטור.

גלויה מודאגת על מצבנו: על 'המורה לעברית' למאיה ערד

המורה לעברית

מאיה ערד

חרגול ומודן, 2018, 243 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בז' בניסן תשע"ח, 23.3.2017

האומץ של מאיה ערד לכתוב נובלה שהנָבָל בה הוא אקדמאי ישראלי הפעיל בתנועת החרם האנטי-ישראלי בקמפוס אמריקני מזכיר מעשה ספרותי דומה מן העת האחרונה: את האומץ של איילת גונדר-גושן לפרסם רומן שתחילתו בתלונה שקרית על אונס שלא היה.

במילייה התרבותי והחברתי של כל אחת מהן, בחוגים המעצבים את טעם הקהל כלפי ספריהן, בחוקים הלא כתובים של הכדאי והכדאי-פחות ברפובליקה הספרותית שלנו, המעשים הללו הם הימור מסוכן. לכאורה הם גם אינם לתועלת השקפותיהן הפרטיות של הכותבות. גונדר-גושן עצמה הקפידה למסור בראיון לעיתון זה גרסה מחמירה במיוחד של מיתוס היעדר תלונות השווא (אחוז אחד בלבד), וערד נטועה בשמאל העמוק. ובכל זאת הן נענו לקריאתה של האינטואיציה הספרותית ויצאו מהקופסה האידיאולוגית והשבטית.

כמובן, אין מדובר בהתגייסות של סופרות לסיטרא אחרא שלהן. יש איזונים ובלמים. העלילה של גונדר-גושן מסתעפת לכיוונים שלמצופפות-השורות קל יותר להכיל. וערד, המגוללת את הסיפור מנקודת מבטה של מורה ותיקה לעברית הנחרדת ממעשיו של האינטלקטואל הרדיקלי, מטפטפת גם אירוניה קלה המרמזת לתפיסת-המציאות המוגבלת של המורה הזו. ועדיין, האמפתיה של ערד נתונה אך ורק לצד הפרו-ישראלי, למורה אילנה גולדסטין. הטיעונים המשכנעים, ובכלל זה טיעונים מדיניים עובדתיים, מושמים בפיה. ההתנהלות ההוגנת מיוחסת לה. הנה כי כן, מאיה ערד שולחת לנו מאוניברסיטת סטנפורד גלויה מודאגת על מצבנו.

אל כוחות הטוהר והטומאה המניעים אותנו: על 'אח שלי איוב' לשמי זרחין

רשימתי הקצרה על ספרו של שמי זרחין 'אח שלי איוב' הופיעה ב'מקור ראשון' ב-2 ביוני 2017. מחמת תקלה נדפס שם נוסח מוקדם. הנה הנוסח שהתכוונתי שיפורסם.

שיפוט מהיר / צור ארליך

אח שלי איוב: סיפורו של איש אחד גנב  (ספר חיצוני)

שמי זרחין

כתר, 427 עמ'

לא איש ישר הוא איוב של ספרנו, אף כי תם הוא למדי. צרותיו של איובנו, גיבור "אח שלי איוב", לא תשווינה לאסונות איוב מארץ עוץ. גם דילמות פילוסופיות על תורת הגמול אינן מעסיקות אותו במיוחד. את שמו נתנה לו אמו, שהסתלקה סמוך לאחר לידתו. והשם הזה הוא אולי מסר. זהו שם חריג גם במדינת הכמו-ישראל שרקח שמי זרחין, שכל שמות תושביה תנ"כיים; מדינה של מקרים מוזרים וטרופים, שלא היו ולא נבראו אלא משל היו. ובזאת נעוץ עיקר איובותו של איובנו זה: שלא היה ולא נברא אלא משָל הוא. משל שספק אם יש לו נמשל.

סיפורי בדים מלעיטנו הרומן הזה, על הנער הגנב המופלא איוב, סיפורים מסמרי שיער ומאיצי דופק ומושכי לב. וכולם, בפרטיהם ובהתכללם יחד, אינם מנסים כרעי איוב מהתנ"ך לטפס לרומו של עולם ולצלול לעומקו של מסתורין, אלא שזה קורה להם בהתערותם לפנינו. לבד אולי ממסר פופוליסטי על כך שמלחמות ישראל הן יוזמה צינית ואינטרסנטית של מנהיגיה, מסר שלכבודו, באורח חריג בספר, חריג גם גרפית, ניתנים במפורש תווי זמן ומקום היסטוריים, השולחים אותנו למלחמת לבנון הראשונה – לבד מעניין זה, שאינו עיקר, הספר חותר אל הכוחות הטהורים והטמאים, כוחות הכיסוף והחסר, המניעים את האדם באשר הוא אדם. זה קורה לו בתוך מעטפת עבה ועסיסית של התמכרות לדמות ולעלילה, לחדוות הסיפור ולחֵשק המילים ולעברית ולספר-הספרים שלה.

כי שמי זרחין מתפלש איתנו במילים. העברית היא חומר בידי היוצר הזה, חומר ממש, שיש לו מגע ומשא וצבע וטעם וריח. החושים ועינוגם הם בראש מעייניו בספר הזה כבספרו הקודם. תאוות הבשרים חורגת בנפחה ובמרכזיותה מן הראוי לה, אולם חושניות זו היא כאין וכאפס לעומת היצריות הלשונית השוקקת. הניב העברי המקראי והחז"לי הוא גיבורו הפראי של הרומן. זרחין משפריץ את צליליה של המילה העברית בעודפויות מרהיבות. המצאה רודפת המצאה, טכניקה חסרת תקדים אחת רודפת את חברתה שבפסקה הבאה, מילה רודפת את נרדפתה להוסיף עליה תבלין. והכול קריא וחי ועירום ממליצות סרק. זרחין מתרוצץ כהלך מאושר בארצות המקרא, שולף חתן מחדרו ומילה מחופתה, ומסחרר את מטבעות הלשון הנבואיים בקליידוסקופ של הפתעות.

הדמיון הקדחתני של זרחין מוכר מהסרטים שיצר. גם לאהבת השפה, והשירה העברית מיוחד, הצליח לתת ביטוי מסוים בסרטיו – מ"הכוכבים של שלומי" ו"אביבה אהובתי" עד, לאחרונה, "המילים הטובות" בעל ההשראה האלתרמנית. אך כאן, במדיום הכתוב, בספרו הקודם, הראשון, והרבה יותר מכך בספרו החדש, הוא עושה את אשר לא ייעשה בקול ובתמונה ובשפה המדוברת. משתולל באפשרויות העל-טבעיות, נכנס לתודעתן הפרטית של דמויות, ומעל לכול משחרר את חרצובות לשונו ומדהיר אלינו מלב נפשנו הקולקטיבית העתיקה, העברייה, ביבר גועה ונוגע, מגרגר ומגרד, ביבר הברות שמזמן לא נראה כמוהו.

חיי מלחמה, אבדון ותפארת, פליקס קרול, ונוס ואדוניס: סקירות קצרות שלי מ'השילוח' גיליון 3

ארבע רשימות קצרות שלי, מתוך עשר רשימותיהם של חברי מערכת השילוח במדור 'נתקבלו במערכת'. גיליון 3, שבט תשע"ז, פברואר 2017.

פרס ספיר 2016: דבר ועדת הצללים שלי

סקירתי על הספרים המועמדים לפרס ספיר מופיעה היום במוסף שבת של 'מקור ראשון'. שזרתי בה קטעים מדברים שכבר פרסמתי על אחדים מן הספרים עם דברים קצרים שכתבתי על ספרים שקראתי במיוחד בשביל הסקירה. וזו לשונהּ.

וכך זה נראה בעיתון; עמוד ראשון מתוך כמעט שלושה.

בת השוחט משספת שודדים: על 'תיקון אחר חצות' ליניב איצקוביץ'

תיקון אחר חצות

יניב איצקוביץ', כתר, 2015, 485 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19.

המקום והזמן והזירות שבחר יניב איצקוביץ' להעמיד בהם את הרומן הגדול שלו הם מעין הצהרה: באתי לעשות ספרות. באתי אל ערש ההולדת, אל כור המחצבה, אל יורת הניסיונות הרותחת, אל מגרשם של הענקים המתים. באתי מתחילת המאה ה-21 לבקר אתכם, שלהי המאה ה-19. באתי מישראל, מרכז הספרות העברית דהאידנא, אל רוסיה הלבנה של מינסק ופינסק, סלונים וגרודנה, הצומת הומֶה-היהודים שבין פולין וליטא ורוסיה, בין השכלה וחסידות ומתנגדות. באתי אל ימי דמדומיו של הצאר, אל ימי הפוגרומים הגסים ותאי המחתרת הרדיקליים, אל זמנם ומושאי-השראתם של רומני המופת הרוסיים הגדולים, אל מכורתם התרבותית של המתרגמים העבריים הקלסיקונים מרוסית ומיידיש, אל פרשת הדרכים בין מסורת יהודית גלותית-רבנית למהפכנות קומוניסטית שכבר נטו בה אהליהם הספרותיים חיים הזז וי"ח ברנר ושלום עליכם. באתי לדובב אתכם שוב, הדברנים הגדולים, אלופי המונולוגים. באתי לצקת מחדש את עולמכם, היצוק זה מכבר באנדרטאות הברונזה של הספרות הגדולה. 

שיפוט מהיר 27: מה הקש"ר

מהדורה 27 של המדור 'שיפוט מהיר' הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ' באלול תשע"ה, 4.9.2015. והפעם: השלישי מאת ישי שריד, רגשות מאת אלה מושקוביץ-וייס, קיש קיש קריא מאת חגית בנזימן.

השלישי

ישי שריד, עם עובד, 259 עמ'

"השלישי" הוא אחד הרומנים המרהיבים ביותר שנכתבו פה בזמן האחרון. בכליו המדודים והקליטים הוא מכיל עושר לשוני, תרבותי ועלילתי רב. שוחרי המקדש לא יאהבו את מסריו של ספר זה, המזהיר מפני בניין המקדש בימינו, אך הם יכולים לציין לעצמם בגאווה את העובדה כי שוב, זמן לא רב לאחר "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, מספק המִקדש לסופר עברי דֵי ריגוש והתפעמות אסתטית להעמיד יצירה גדולה וכאמור מרהיבה במיוחד. מבחינה אמנותית, מבחינה חווייתית, "השלישי" מומלץ מאוד; בייחוד לקורא הדתי המוכן לאתגר את ערכיו.

במאמר במדור לענייני הר הבית בעיתון זה עמד ארנון סגל על צדו השני של המשפט האחרון: הוא הראה, חוששני שבצדק, כי את ערכיו של הקורא החילוני-שמאלני הרומן של ישי שריד אינו מאתגר אלא מאשרר לעייפה; אותם, ואת הסטריאוטיפים השליליים המוכרים על המקדש ועל הדתיים-הלאומיים. כי אכן, בספר הזה המִקדש הוא בעיקר בית-מטבחיים, והדתיים-הלאומיים סוגדים לכוח וסולדים מדמוקרטיה, ממדעים ומגויים. במכתב תגובה טען הסופר כי ספרו דווקא לעורר דיאלוג בין-מגזרי בנושא. וגם הוא צודק. ניכר כי אם היה כובש עוד קצת את יצרו, ולא נשבר באמצע, היה עשוי להותיר את לבם של הקורא הדתי והקוראת הלאומית פתוח לשיחה איתו.

לאורך חלק נכבד מהרומן מצליח שריד ליצור דיאלוג שכזה, מפני שהוא מתאר תרחיש סביר. אמנם, סביר לאחר נקודת פתיחה לא-סבירה: שמדינות ערב משמידות את ערי החוף של ישראל בהפצצה אטומית, ושארית-ישראל, בזכות מנהיג כריזמטי שחווה התגלות, מצליחה לקום מעפר, להדוף את האויב ולבנות את בית המקדש. באופן פרדוקסלי, דווקא הבסיס הפנטסטי הזה הוא הסָביר, מפני שבלי טראומה בסדר גודל גרעיני קשה להאמין שמיזם הקמת המקדש יחזיק מעמד אפילו יום אחד במחלוקות הפנימיות המאפיינות את המחנה הדתי בישראל.

לאורך עמודים רבים הסיפור משכנע, והפרטים הממלאים אותו אמינים, משום ששריד יוצק לתנאֵי ימֵינוּ תופעות שאכן אפיינו לפרקים את תקופות המקדשים, ועל כן ראוי שיעוררו מחשבה שנייה על התשוקה למקדש: התנוונות הכוהנים על מריבותיה והפוליטיזציה שלה, המתח בין נביאים למלכים בבית ראשון ובין כוהנים לחכמים בבית שני, חשש הגשמת האל הטמון בעצם מציאות המקדש, ההשפעות הפסיכולוגיות המטהרות והמשחיתות של הקרבת הקרבנות. מתוך הריאליזם הזה, המעוגן בהיסטוריה, הוא מצליח להפליג גם אל הלא-ריאלי ולשלב באופן משכנע התגלויות נבואיות.

מתי נהרס הדיאלוג? כששריד שוכח את חוקי המסתבר וההכרחי גם ברובד הריאליסטי של סיפורו. זה קורה לו מתוך אוטומטיות מחשבתית מסוימת כלפי הציבור הדתי-לאומי וכלפי עמדות ימניות, ומתוך להיטות להעביר את המסר – אך לא פחות מכך, כי הוא רוצה להדהיר את העלילה ולהגביר את העניין. וכך הוא מוליך את ממלכת יהודה השלישית למחוזות מסעירים אך הזויים של ייזום מלחמות אכזריות, משטר טוטליטרי ואפילו הקרבת קרבנות אדם. שריד בכישרונו לופת את הקורא בגרונו – אבל כמעט עד חנק.

רגשות

אלה מושקוביץ-וייס, ידיעות ספרים, 315 עמ'

"רגשות" הוא דוגמה לספרות איכות הנקראת בכיף; לשילוב בוננות פסיכולוגית, חשיבה ארס-פואטית ואפילו שירה טובה בעלילה סוחפת. זה העיקר. את יתרת העמודה הזו נמלא בכמה הרהורי עבירה.

רגשות ענווה כיוונו כנראה את הסופרת אלה מושקוביץ-וייס להבליט היבט שמדורנו מחבב תמיד: מקומו של העורך הספרותי – ובהרחבה, תפקיד המעטפת התומכת של היוצר. היא מקדישה את הספר לעורך: "סופר זקוק לדבר אחד: לעורך שמאמין בו". זהו חיים פסח, מהוותיקים והבכירים באנשי הספרות בישראל. בדברי התודה שבסוף הספר היא מציגה אותו גם כחבר, מדריך ומלווה. פסח חתום על הטקסט שבגב, ושמו מוזכר שלוש פעמים נוספות בעמודים הסמוכים לכריכה, כעורך הספר ועורך הסדרה 'קראתי'. בעלילה עצמה חוזר, בגלוי ובסמוי, מוטיב הקשר שבין אמן לעורכו.

אולי משום כך, הקורא ב"רגשות" עשוי למעֵן בדמיונו כל תמיהה אל העורך המסכן ולא למחברת.  תחילה, כמובן, הכותר "רגשות". למה מכוונים העורך והוצאת הספרים כשהם מאשרים שם כזה ליצירה בתחום הספרות היפה, הקנונית? תמונת העטיפה, רגליה של ילדה מבית-טוב המחכה על רציף רכבת, מחזקת את החשד שמעוררת הכותרת: שהאמונים על הספר מַפנים אותו אל הקוראת האישה הסטריאוטיפית, הסנטימנטלית. אמנם, עצם המותג חיים פסח אמור לנטרל חשד זה.

הספר, אכן, אינו כזה. הוא עוסק בעומק, אם גם בעסיסיות, בעניינים כגון הזדקנות, נשיות, תיאטרון ואפילו משמעות החיים. שמו הולם אותו באשר הכוחות המניעים את גיבוריו הם רגשות, באופן הרומז כי כולנו כאלה. מנת-השף שלו היא תיאור מקורי, חשוף ומפורט של מצבים רגשיים. המספרת-הגיבורה, אדל, שחקנית מוערכת שהוצאה לגמלאות, התמחתה בכניסה לעורן של דמויות – ועל כן יכולתה לתאר את דקויות רגשותיה, ונטייתה לתשאל אחרים על רגשותיהם, מסתברות ומשכנעות. אם לָעורך יד בליטוש הצד הזה של הספר, יש להסיר גם בפניו את הכובע.

ואם כבר שמות – איך נתן העורך שלגיבורה, צברית שורשית ילידת תש"ח, יקראו אדל? תהייה עריכתית חמורה יותר מעורר מבנה הספר. השליש האמצעי שלו חורג מזירת ההתרחשות התל-אביבית, ומטיס את אדל למוסקבה, להרפתקה מוזרה הסובלת מפרטנות יתר. והקורא חושד: יד עורך בקשר הזה. בטח אמר למחברת שהספר קצר מדי, והמליץ על חטיבת-ביניים שתשקף בדרכים מתוחכמות כלשהן את העלילה הראשית. החטיבה נדמית ללב מלאכותי שהושתל בספר. נכון, ראשית התיאטרון העברי הייתה במוסקבה, ואדל חוזרת אפוא לשורשים; אך נקודה זו אינה זוכה לפיתוח. רק בעמודי הסיום המעולים של הרומן ניתנת הצדקה מאוחרת לקיומה של החטיבה.

בכלל, דומה שרק בפרקי הסיום התעורר העורך, או העורכת-הפנימית שבתוך הסופרת. לאורך רוב הספר צורם הניגוד בין כישרון-הסיפור המרשים לבין ליקויים רבים בניסוח, בבניית המשפט ובפיסוק המעמעמים את החוויה. שמא העורך עסק במאקרו, ואת הטיפול במיקרו השאיר לעורך סגנון – שלא בא? לקראת הסוף הסוחף נעלמים הליקויים. וזו סיבה נוספת להציע לקוראים, גם לגברים קרים ולאיסטניסי פיסוק, להישאר עד הסוף.

קיש קיש קַריָא

פתגמים לילדים

חגית בנזימן; אייר: מנחם הלברשטט; כנרת, 64 עמ'

אנו, שמשלח ידנו כתיבה, אינטרסנטים בעניין הזה: הַכשירו לנו דור של מביני-נקרא, של קולטי-אירוניה, של יודעי-פתגמים – כי אחרת, אם יגדל פה דור של בולי-עץ ובטטות-צ'אטים שאינו מכיר מקורות ואינו מבין ניבים, לא יהיה לנו הכותבים דורש, ולמה זה לנו חיים. לַמדו אותם פתגמים! בקליפים, בשליפים, בפייסוש, באינסטוש, איך שרק אפשר. אפילו בספרים, אם זה יכול לעזור.

אז הפסיכולוג עמירם רביב הגה ויעץ, וסופרת הילדים (והמרצה לפסיכולוגיה) חגית בנזימן כתבה וחרזה ושקלה עלילות משעשעות, ומיודענו מנחם הלברשטט אייר והוסיף רובד להומור – ולדרך יצא אלבום נעים לעין ומַחְכּים לאוזן, שירביץ ידיעת פתגמים בילדינו. כלומר, בפלח הלא גדול של הילדים בכיתות הלא-מאוד-נמוכות, המסוגלים להבין עוקץ קל, ובכל זאת מוכנים לקרוא ספר מאויר הנראה כספר ילדים ואשר מטרתו הלימודית אינה מוצנעת; ובעצם, בכלל, מוכנים עדיין לאחוז בידם ספר; ולא זו אף זו, אפילו לקרוא בו; ונוסף על כל אלה, עדיין לא מסרבים לקרוא סיפורים בחרוזים; ושעם כל האידיאליות החלומית הזו שלהם, בכל זאת עדיין אינם יודעים מה פירוש "איזהו עשיר? השמח בחלקו", או "לא הביישן למד", או "על טעם ועל ריח אין להתווכח".

בקיצור, למיזם חשוב וחמוד להנחלת תרבותנו ומקורותינו לילדינו דרושים ילדים מתאימים. חזקה על פרופ' בנזימן, שהרי היא חזקה בפסיכולוגיה התפתחותית, שווידאה שאכן ישנם, ונקווה שהיא צודקת.

אותה קבוצה מוצלחת של ילדים, שבלי ספק ילדיכם המושלמים נמנים עמה, ודאי תיהנה מהסיפורים המחורזים. כגון זה על הילדה רות שהודיעה ביהירות כי אין כמוה באנטומיה ואסטרונומיה וספרות, וסיפרה ברוב פירוט כמה היא שונאת בורות – אך הנה בשעת מבחן התברר שחשבה שהחצב הוא סוג נדיר של צב ושמאדים הוא כוכב מלא אדים, ובשלב המחץ התברר שאותה "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", הלא היא רות, אינה מכירה את זו המימרה אשר כאילו עליה נאמרה, מה שמוכיח לתפארה שהיא באמת בורה.

הסיפורים מדגימים תמיד בגופם את משמעותו של הפתגם ואת השימוש בו – אך באופן תמוה במקצת, אולי מתוך רצון מכוון לרחק מהדידקטיות ומההכבדה, רובם אינם מסבירים את הקשר בין מילותיו של הפתגם, או הדימוי שהוא מעלה, לבין משמעותו. למשל, בשיר-סיפור על "אל תלבין פני חברך ברבים" מסופר כיצד ילד מעליב את בן דודו בשולחן ליל הסדר – "וְאָמְרוּ הַמְּסֻבִּים: / פָּנָיו הִלְבַּנְתָּ בָּרַבִּים. / תְּבַקֵּשׁ מַהֵר סְלִיחָה / עוֹד לִפְנֵי הָאֲרוּחָה". הקורא מבין מההקשר שהלבנת פנים פירושה בִּיוש, אך לא נרמז לו בשום דרך מדוע, מה עניין פנים לבנות לכאן. אפילו בָּאיור פניו של הנעלב בעלי גוון טבעי. כך גם בפתגמים ציוריים אחרים. אבל נו, הרי כבר אמרנו שזה ספר לנבונים במיוחד.