יום ראשון, 15 בינואר 2017

תומאס הרדי - סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת: ארבעה שירים



מתוך הו!, גיליון 14, חורף תשע"ז.
תומאס הרדי
סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת: ארבעה שירים, 1912-13
מאנגלית: צור ארליך

מקובלת הנוסחה: היה משורר בעלומיך ופרוזאיקון במיטב שנותיך. מפרסם אדם ספר שירה או שניים או שלושה, כטובל במי הספרות לשיעורין, ואז צולל אל הרומאנים הארוכים. מהם הוא קונה לו שם ברבים, וימי משוררותו נשארים לו כזיכרון נעורים מתוק, ולקהל הרחב – כעובדַת טריוויה מלבבת. כך אצלנו, במידה זו או אחרת, צרויה שלו ואייל מגד, חיים באר ומירה קדר וגבריאלה אביגור-רותם; ובספרות העולם עולה על הדעת בוריס פסטרנק, בעל "דוקטור ז'יווגו", אף כי גם בתור נעוריו, תור הכסף של שירת רוסיה, נודעה בשערים שירתו.  תומאס הרדי הוא דוגמה נדירה למדי למהלך עניינים הפוך. הסופר האנגלי הנודע, יליד 1840, פרסם כעשרים כרכי פרוזה לפני שפרסם את ספר שיריו הראשון ב-1898, על סף העשור השביעי לחייו. מן הרומנים שלו תורגמו לעברית "הרחק מהמון מתהולל", "ראש העיר קסטרברידג'", "טס לבית דרברויל" ו"ג'וד האלמוני".
גם חיי הנישואים של הרדי החלו ברומן ונגמרו בשירה. עלילת הרומן המוקדם של הרדי, "זוג עיניים כחולות", שפורסם בהמשכים ב-1873, מבוססת על פרשת אהבתו לאֶמה גיפוֹרד, שהייתה אז בעיצומה. הוא הכיר את אמה בעיירה סט ג'וליוט, שאליה הגיע במסגרת מקצועו, אדריכל. בסתיו 1874 נישאו השניים. כמעט ארבעה עשורים חיו יחד, ארבעת העשורים הפוריים של הרדי כמחבר רומאנים. המחצית השנייה של חיי נישואיהם התאפיינה בריחוק הדדי; אמה חשה פגועה מספרו השערורייתי של בעלה Jude The Obscure”". בכל זאת, פטירתה הפתאומית בסתיו 1912, יום אחד בלבד לאחר שחלתה, הכתה את הרדי באבל כבד. הוא נסע שוב אל המחוזות שטייל בהם עם אמה בצעירותם, חי מחדש את ימי פריחת אהבתם, ובהשראת הצער והגעגוע כתב סדרה ארוכה של שירים שהתפרסמה ב-1914 בקובץ "שירים 1912-13".
שירים אלה הם מן האהובים והאישיים בשיריו, הנוטים בדרך כלל, כספריו, להעלות סוגיות עקרוניות תוך תיאור פרטני של אנגליה הכפרית של המאה ה-19 ושל השינויים שחלו בה בפרוס המאה ה-20. קובצי חדשים שירה של הרדי הוסיפו להופיע בשנים שלאחר מכן, גם בשנות נישואיו לאשתו השנייה, והקובץ האחרון הופיע בשנת פטירתו, 1928, והוא בן 88.
כאן מוצע נוסח עברי לארבעה משירי המחזור. ב'הקול' (The Voice) מדמה המשורר לשמוע באוושת הרוח את קולה של אשתו המתה בצעירותה, בשנות הפריחה של אהבתם. 'בלי צרמוניות' (Without Ceremony) משווה את מותה החטוף של אמה למנהגה בחייה לצאת לנסיעות, או לפרוש לחדרה, בלי התראה מוקדמת. ב'הטיול' (The Walk) יוצא הדובר להליכה רגלית במסלול שנהג להלך בו לבדו בשנות חייה האחרונות של אשתו, ועומד על ההבדל התהומי בין בדידות מבחירה לבדידות כפויה של אלמן. 'גשם על קבר' (Rain on a Grave) מתייסר האלמן האוהב למחשבה שאשתו שהייתה בחייה רגישה גם לגשמי קיץ קלים שוכבת בקברה, בשטח הפתוח, ברטיבות ובקור. הוא שואל את נפשו לשכון בין הרגבים לצדה, ושואב לבסוף נחמת-מה מן המחשבה על המחזור שבטבע: שמרקב הגווייה צומחים פרחים המשמחים ילדים וזוגות אוהבים ונותנים למתה חיים חדשים. הנוסח העברי מנסה לשמור על ניגונם המשוכלל של השירים, ועל התנועה המתחוללת בהם בין המרומם והמרושל.
צ"א


הקול

אֵשֶׁת עֶרְגָּה – אַתְּ קוֹרֵאת, אַתְּ קוֹרֵאת אֵלַי.
פִּיךְ מְבַשֵּׂר כִּי עַכְשָׁו אַתְּ לֹא עוֹד
כְּפִי שֶׁשֻּׁנֵית אֶלָּא כְּפִי שֶׁנִּרְאֵית אֵלַי
אָז כְּשֶׁהָיִית לִי עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.

אַתְּ? הֲזֹאת אַתְּ? אִם זֹאת אַתְּ, תְּנִי לִרְאוֹת אוֹתָךְ.
בּוֹאִי חַכִּי לִי כְּאָז חוּץ לָעִיר,
שָׁם, בַּמָּקוֹם שֶׁשְּׁנוֹתַי עוֹד זוֹכְרוֹת אוֹתָךְ,
עִם שִׂמְלָתֵךְ הַכְּחֻלָּה כָּאֲוִיר!

אוֹ שֶׁרַק רוּחַ קַלָּה הָאוֹוֶשֶׁת פֹּה
בֵּין עֲשָׂבִים וְרוֹחֶפֶת לָהּ סְתָם
הִיא הַקּוֹרֵאת לִי, וְאֵין כָּל קוֹל אֵשֶׁת פֹּה,
לֹא גָּלוּי לֹא נִסְתָּר.  

כָּךְ אֲנִי. רְשׁוּל רֶגֶל,
סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת,
רוּחַ רוֹחֶקֶת רוֹחֶשֶׁת, חוֹרֶקֶת,
וְאִשָּׁה קוֹרֵאת.


בלי צרמוניות

כְּדַרְכֵּךְ, יַקִּירָתִי,
הָלַכְתְּ בְּלִי הִפָּרֵד.
כְּמוֹ אַחְרֵי צֵאת אוֹרַחַת,
כְּשֶׁהָיִית כְּבָר בּוֹרַחַת
וַאֲנִי מְהֻסָּס יוֹרֵד;

אוֹ כְּשֶׁאָרַזְתְּ תִּיק
לִקְרַאת צֵאת – נַגִּיד: לַמֶּרְכָּז –
וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי, עוֹד אֲפוּף
עִנְיָנַי, וְהִנֵּה תּוֹךְ עִפְעוּף,
בְּלִי לוֹמַר לִי מִלָּה כְּבָר גַּזְתְּ.

וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁקָּנִית כַּרְטִיס
לָנֶצַח, אַךְ שׁוּב בִּמְאֻלְתָּר,
בְּהָלְכֵךְ מֵעִמִּי,
כְּמוֹ אָמַרְתְּ, כְּמוֹ תָּמִיד:
"לְהַגִּיד שָׁלוֹם? מְיֻתָּר".


הטיול

בַּסּוֹף לֹא טִיַּלְתְּ אִתִּי
אֶל תֵּל שֶׁל אִילָן עַתִּיק
בְּדַרְכֵי עָפָר
כְּבִימֵי עָבָר;
לֹא יָצָאנוּ טַן-דּוּ
כִּי רַגְלַיִךְ כָּבְדוּ,
וְטִיַּלְתִּי לְבַד, לֹא כָּל כָּךְ מֻטְרָד
מִכָּךְ שֶׁבַּבַּיִת נִשְׁאַרְתְּ.

הַיּוֹם שׁוּב טִיַּלְתִּי לִי שָׁם,
בַּשְּׁבִיל הַהוּא הַיָּשָׁן;
שׁוּב אוֹתוֹ מַרְאֶה,
שׁוּב הַשְּׁבִיל זֵהֶה,
שׁוּב אֲנִי לְבַד – 
מָה אִם כֵּן אָבַד?
רַק יְדִיעַת-הַתַּשְׁתִּית
שֶׁיֵּשׁ בַּיִת וְיֵשׁ בּוֹ אִשְׁתִּי.


גשם על קבר

עָב מְיַדֶּה בָהּ
מֵימָיו בְּמַטָּח,
מַלְעִיג עֻמָּתָהּ –
הִיא, שֶׁעַתָּה זֶה
יֻסְרָה בַּמִּטָּה,
כָּאן נֶהֱדֶפֶת
מִפְּנֵי הָרוֹדֶה בָהּ:
קֹר הַנִּתָּז אֶל
לִבָּהּ, חֵץ מָטָר.

הִיא – שֶׁזִּנְּקָה אֶל
תַּחַת קוֹרָה
אִם הִזְדַּרְזֵף לוֹ
עַל שְׂעָרָהּ
גֶּשֶׁם שֶׁל קַיִץ;
כָּזֶה הַמֵּצִיף
אָבָק בָּרְצִיף,
יוֹרֵד כִּמְלוֹא סֵפֶל,
מַחְרִיד דְּרוֹר מִצִּיף.

לוּ רַק אֶשְׁכַּב שָׁם
אֲנִי וְלֹא הִיא!
אוֹ שְׁנֵינוּ יַחְדָּיו שָׁם
בְּקֹר מְשֻׁתָּף שָׁם
נִשְׁכַּב וְנֻרְטַב שָׁם
בְּיַחַד בַּסְּתָיו שָׁם
וְגַם כְּשֶׁיּוּטַב שָׁם
בְּעֶרֶב בָּהִיר
שֶׁל אָבִיב אֱלֹהִי.

תֵּכֶף יָנֵצוּ
חִצִּים עַל תִּלָּהּ,
חַרְצִית תַּצִּית נֵצֶר
כָּכוּב כְּכַלָּה,
עַד תִּכָּלֵל בָּהֶם
הִיא, לְהַלֵּל בָּהֶם
אַהַב אַיֶּלֶת
וְעֹנֶג שֶׁל יֶלֶד:
שׁוּב הִיא תִּחְיֶה מִתְּחִלָּה.


יום שלישי, 10 בינואר 2017

קריאה יומית ב"נשבעתי, עיניי"

 לאורך ימי החנוכה ומעט גם אחריהם קראנו במסגרת מבצע הפייסבוק "כפית אלתרמן ביום" את השיר הפותח במילים "נשבעתי, עייני" מתוך 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן. הנה רצף הכפיות היומיות. צירפתי תגובות נבחרות ונתתי להן גופן שונה.



25 דצמבר 2016‏ ב-‏09:44‏

נִשְׁבַּעְתִּי, עֵינַי, כִּי נָשׁוּב וְנִרְאֶנָּה,
כִּי נוֹסִיף לְקוֹלָהּ לִתְמֹהַּ.
יֶשְׁנָן יָפוֹת יוֹתֵר מִמֶּנָּה,
אַךְ אֵין יָפָה כָּמוֹהָ.

נתחיל בקריאה יומית בשיר אחר מ'כוכבים בחוץ'. הפעם שיר ללא כותרת משלהי הספר: לכבוד החג ומזג האוויר, שיר חורפי ואוהב-חיים, שתי תופעות שכיחות בכוכבים בחוץ.
מי זאת 'היא'? זה מתברר בהמשך השיר בהדרגה, עד שנאמר בשורות האחרונות במפורש: העיר בשעת סערה. אך העיר מדומה בעקיפין לאהובה אנושית הממלאת את האוהב במרץ ובהתחדשות ובתאוות חיים. זהו תפקידם העיקרי של הרוח והסער, של "הסתיו" שהוא בעצם החורף התל-אביבי, בשירים רבים מאוד בספר.
הוא משביע את עיניו שהוא-והן ישובו לראות אותה; גם הכרת התודה לעיניים אינה מקרה יחיד בספר הזה שכולו בראש ובראשונה מראות. "אני לרדוף אתכם עד אין מתום נשבע - חיי שלי, ראשי, עיניים יקרות!" הוא מכריז בשיר אחר בפרק. וממשיך, "לכל איילות עינינו שבח והלל. מה רבו המראות אשר ידעו לפקוח!".
גם את קולה של העיר בסערתה הוא נשבע לשוב ולשמוע בפעם הבאה שזה יקרה, בבחינת "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד). יש כאן חרוז סמוי: אנחנו מצפים ל'לשמוע' אבל מקבלים 'לתמוה': זו לא סתם שמיעה, זו שמיעה תמהה, משתאה.
וכאן בא המכתם הנפלא, והמצוטט מאוד, שבצמד השורות השני. שנכון לכל אהובה אמתית. ושבשבילו שווה תמיד לקום בבוקר.

יום שבת, 24 בדצמבר 2016

שלושה שבועות של קריאה יומית בשיר 'בהר הדומיות'

במסגרת מבצע הפייסבוק שלי  #כפית_אלתרמן_ביום קראנו הפעם ברציפות, כפית אחר כפית, את 'בהר הדומיות' מתוך 'כוכבים בחוץ' מאת נתן אלתרמן. להלן הכפיות היומיות. יש גם תגובות מעניינות ותוכלו לקרוא אותן בדף הפייסבוק שלי (אפשר להיעזר בתגית ההאשטאג שלעיל). בשל מתכונת הפרסום תיתכנה חזרות; אנא היו סובלנים לכך.

יום שישי, 23 בדצמבר 2016

פרס ספיר 2016: דבר ועדת הצללים שלי



סקירתי על הספרים המועמדים לפרס ספיר מופיעה היום במוסף שבת של 'מקור ראשון'. שזרתי בה קטעים מדברים שכבר פרסמתי על אחדים מן הספרים עם דברים קצרים שכתבתי על ספרים שקראתי במיוחד בשביל הסקירה. וזו לשונהּ.
וכך זה נראה בעיתון; עמוד ראשון מתוך כמעט שלושה.

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

על שני פלאים ושני "השילוח": תחיית האומה ותחיית השפה זקוקות תמיד ליד מכוונת



התפרסם ב'השילוח' 2, כסלו תשע"ז, דצמבר 2016

זהות השמות בין 'השילוח' שאתם אוחזים בידכם לבין 'הַשִּׁלֹּחַ', כתב העת הציוני הוותיק שפעל בהפסקות בין תרנ"ז לתרפ"ז, איננה מקרה אך גם איננה עיקר: היא מעין תוספת-יוקר. הדרך שהוליכה את אחד העם לבחירת שמו של "המכתב העתי" בעריכתו היא אותה דרך שהובילה גם אותנו: כמוהו כן אנו חשבנו על מעיין-נובע, מעיין-המתגבר שופע ומתחדש ומרווה. כמוהו גם אנו חשבנו על המעיין שבעיר דוד דווקא, ראשית צמיחת ריבונותנו וגרעינה של ציון שממנה תצא תורה. כמוהו כן אנו חשבנו על מי הַשִּׁלֹּחַ ההולכים לאט, על דברי טעם הנאמרים בנחת ובהרחבה, כי, כדברי אחד העם ב"תעודת הַשִּׁלֹּחַ" שבגיליון הראשון, "רק מכתב-עתי חודשי, שאין השעה דוחקתו, מסוגל לחדור מעט מעט למסתרי חיינו, לקבוץ על יד את 'מפתחותיהם' המפוזרים בזמן ובמקום, לברר כל חיזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים, ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן עתידותינו בתבונה". ובכל זאת, אחרי כל זה – 'השילוח' גם מצדיע בשמו לבמה הפובליציסטית העברית והציונית הנחשבת ביותר בימים עברו. 

יום שישי, 2 בדצמבר 2016

שמונה שורות בשמונה ימים: קריאה צמודה ב"הם לבדם" לנתן אלתרמן


מבצע #כפית_אלתרמן_ליום שלי בפייסבוק הוקדש בימים האחרונים, לרגל סוף שנתו הראשונה, לקריאת שורה-שורה בשיר הסיום של "כוכבים בחוץ" - השיר "הם לבדם". להלן הסטטוסים היומיים ברצף. בפייסבוק אפשר למצוא אותם עם התגובות והדיונים.

***

יום שני, 14 בנובמבר 2016

אליזבת ג'נינגס / תשובות

מתוך גיליון 7 של כתב העת 'דחק'.


אליזבת ג'נינגס
תשובות
(עברית: צור ארליך)


הֵשַׁבְתִּי לִי תְּשׁוּבוֹת קְטַנּוֹת, קְרוֹבוֹת.
קֻשְׁיוֹת גְּדוֹלוֹת צָלְפוּ בִּי, אַךְ הִצַּבְתִּי
תְּשׁוּבוֹת קְטַנּוֹת כְּמַחֲסֶה רַב-אוֹן.

הִשְׁאַרְתִּי הַפְשָׁטוֹת-עָנָק בַּצֵּל;
דְּבָרִים קְטַנִּים לִטַּפְתִּי וְאָהַבְתִּי.
הַכּוֹכָבִים הָיוּ לִי פְּנֵי הַלֵּיל.

אֲבָל תְּשׁוּבוֹת גְּדוֹלוֹת הִתְלַהֲמוּ לָנוּעַ אֶל חַיַּי. וְחֻצְפָּתָן
צָוְחָה לִי: הַאֲמִינִי בִּי, כִּי בָאתִי.

גַּם בַּעֲמוֹד כָּל הַקְּטַנּוֹת כֻּלָּן
לְהַצָּלַת רוּחִי – אֶשְׁמַע בִּרְבוֹת
תְּשׁוּקַת תְּשׁוּבוֹת גְּדוֹלוֹת לְהַפִּילָן.

וּמַסְקָנוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁמִּתְקָרְבוֹת.

Answers
I kept my answers small and kept them near;
Big questions bruised my mind but still I let
Small answers be a bulwark to my fear.

The huge abstractions I kept from the light;
Small things I handled and caressed and loved.
I let the stars assume the whole of night.

But the big answers clamoured to be moved Into my life. Their great audacity
Shouted to be acknowledged and believed.

Even when all small answers build up to
Protection of my spirit, still I hear
Big answers striving for their overthrow.
And all the great conclusions coming near.