יום שישי, 19 באוגוסט 2016

נושא עמו את צער השתיקה: על "בהיר וגבוה כזמר - יעקב אורלנד"

בהיר וגבוה כזֶמֶר
יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות
תמר וולף-מונזון, מכון בן-גוריון, 512 עמ'
סקירה: צור ארליך. מופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19-18.

בסתיו תש"ם, 1979, כתב אל יעקב אורלנד פרופ' ראובן קריץ, מטובי פרשניה ומלמדיה של השירה העברית, מכתב אישי. "זה כמה שעות אני קורא ב'עיר האובות' ואינני יכול להינתק ממנה", סיפר לו, בהתייחס לכרך שיריו הגדול של המשורר שהופיע שנה ומשהו קודם לכן. קריץ עמד על סגולותיו של הספר ואז הוסיף, "לכל אלה נצטרפה הרגשת בושה, שלא הכרתי עד כה את שירתך כלל. העולם האקדמי במוצהר בז לאופנות, ועם זאת הוא עבד נרצע להן. ואז מקבלים התלמידים רשימת ספרי שירה שעליהם לקרוא – עמיחי ואבידן וזך ודליה רביקוביץ, ובזמן האחרון נוספו לאופנה זו, הקודמת, אנשי האופנה החדשה של 'קבוצת סימן קריאה' ... וכל מי שאינו שייך לקבוצה, או אין לו פרקליט מלמד-זכות בין המבקרים, מתעלמים ממנו ... העובדה שעד לפני יומיים לא ידעתי דבר על 'עיר האובות' היא עובדה מביישת בשבילי, המחייבת חשבון נפש, אך היא גם תעודת עניות לעולם האקדמי שבו אני חי. גם אילו הייתה ספרותנו עשירה פי שבעים היה אסור לנו להתעלם מספר כזה".

יום שלישי, 5 ביולי 2016

הוד סכומם של הדברים: עוד שמונה שירים מתוך 'לזכר אה"ה' לטניסון



אלפרד טניסון
לְזֵכר  אה"ה (In Memoriam AHH)
שירים נבחרים
מאנגלית: צור ארליך
 המבחר הופיע בגיליון 12 של 'הו!', חורף תשע"ו


6
אוֹמְרִים לִי, "הִתְנַחֵם עַל מוֹת
הָרֵעַ. יֵשׁ עוֹד חֲבֵרִים".
"הַשְּׁכוֹל שָׁכִיחַ", הֵם אוֹמְרִים,
"כָּל בַּר סוֹפוֹ לִהְיוֹת לְמוֹץ".

שְׁכִיחוּת הַשְּׁכוֹל, כִּלְיוֹן הַבַּר,
אֵינָם לִי נֹחַם. אַדְרַבָּה:
שָׁכִיחַ – קְרִי כָּל שַׁחַר בָּא
עִם עוֹד סִבָּה לְלֵב נִשְׁבָּר.

הוֹי, אָב גֵּאֶה לְבֵן גִּבּוֹר:
כְּשֶׁהֲרִימוֹתָ בְּשִׂמְחָה
כּוֹס לְחַיָּיו – כַּדּוּר מָחָה
פְּעִימוֹתֶיךָ מִלִּבּוֹ.

הוֹי, אֵם לְבֵן מַלָּח: אִוְשַׁת
שְׂפָתַיִךְ וְלִבֵּךְ תִדְרֹשׁ
שְׁלוֹמוֹ – שָׁעָה שֶׁשְּׁחוּחַ רֹאשׁ
הוּא יִטַּלְטֵל בְּקֶבֶר שָׁט.

כְּמוֹתְכֶם אֲנִי: בִּשְׁעַת מוֹתוֹ,
תָּמִים מִדַּעַת אֶת הַמַּר,
הָגִיתִי דִּבְרֵי חֵן לוֹמַר
לוֹ, הָאוֹהֵב אוֹתִי כְּמוֹתוֹ.

עוֹדִי מַמְתִּין כִּי לַמִּשְׁכָּן
יָבוֹא-שֵׁנִית מִנְּתִיבוֹ;
עוֹדִי אוֹמֵר "בִּן-יוֹם יָבוֹא",
אוֹ "סַבְלָנוּת, מָחָר הוּא כָּאן".

יוֹנָה תַּמָּה בְּאֵי-מָקוֹם
סוֹרֶקֶת שֵׂעָרָהּ זָהָב
וּמְאֻשֶּׁרֶת מְזַהָה
עַד מָה לִבְחִיר לִבָּהּ יִקְסֹם.

הָאוֹר בּוֹהֵק בְּבֵית הוֹרֶיהָ
וְהִיא בַּחֶדֶר מִתְיַפָּה,
עוֹנֶדֶת סֶרֶט, מְצַפָּה
לְהֵרָאוֹת אֶל הָאוֹרֵחַ,

כִּי עִם שְׁקִיעָה יָבוֹא הָעֶלֶם.
עַל כֵּן תַּסְמִיק עַכְשָׁו קִמְעָה,
וּבִפְנוֹתָהּ מִן הַמַּרְאָה
יָדָהּ תַּחְזִיר תַּלְתַּל לַתֶּלֶם...

אַךְ דַּוְקָא בִּפְנוֹתָהּ – אָסוֹן,
כִּי בַּעֲלָהּ שֶׁלֶּעָתִיד
טָבַע בְּמַעְבָּרוֹת שֶׁל טִיט
אוֹ נֶהֱדַף מִגַּב סוּסוֹ.

מָה יְזַמְּנוּ לָהּ הַשָּׁנִים?
מָה עֲתִידִי לִי מְיָעֵד?
לָהּ בְּתוּלֵי עוֹלָם וָעֶד
וְלִי לֹא שׁוּם חָבֵר שֵׁנִי.


7
שׁוּב בָּאתִי. שׁוּב אֲנִי לְיַד
בֵּית אֵבֶל בִּרְחוֹב אָפֵל,
שָׁם לְבָבִי הָיָה דּוֹפֵק
בַּדֶּלֶת, מְחַכֶּה לְיָד –

הַיָּד שֶׁשּׁוּב לֹא תֵּאָחֵז.
שׁוּב בָּאתִי כִּי אֵינִי נִרְדָּם,
עַל כֵּן לַדֶּלֶת כֹּה מֻקְדָּם
זָחַלְתִּי חֶרֶשׁ כְּפוֹחֵז.

וְהוּא אֵינֶנּוּ; אַךְ הַרְחֵק
קוֹל סַאַן הַחַיִּים חוֹזֵר, 
וּבַחֲסוּת זַרְזִיף חִוֵּר
בִּרְחוֹב עָקָר נוֹלָד יוֹם רֵיק.


22
הַשְּׁבִיל שֶׁבּוֹ הָלַכְנוּ שְׁנֵינוּ
בְּיַחַד בְּמַסְלוּל מַנְעִים
עָלָה-יָרַד אַרְבַּע שָׁנִים
מִזִּיו עַד זִיו, מִכְּפוֹר עַד שֶׁלֶג,

וְשִׁיר יָמֶיךָ וְיָמַי
פָּצְחוּ בְּמַעַגְלוֹת הַשְּׁבִיל
מִצּוֹם אַפְּרִיל עַד צוֹם אַפְּרִיל,
מֵאֹשֶׁר מַאי עַד אֹשֶׁר מַאי,

עַד שֶׁבַּסְּתָיו הַחֲמִשִּׁי
הֶחְלַקְנוּ יַחַד בַּמּוֹרָד
מִן הַתִּקְוָה אֶל צֵל מוֹרָא
חָשׁוּךְ מִשַּׁחַר וּמִשִׁיר

וּרְעוּתֵנוּ נֶחְתְּכָה
וִירִיעָה שֶׁל קֹר וּשְׁחוֹר
עָטְפָה אוֹתְךָ כְּגוּשׁ בִּשְׁכוֹל
וְשִׁיר הִכְרִיתָה מִשְּׂפָתְּךָ

וּנְשָׂאתְךָ לִמְקוֹם מִסְתּוֹר
אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּן רַגְלַי
גַּם כִּי אֵלֵךְ תּוֹעֶה בַּגַּיְא
שֶׁבּוֹ הַצֵּל פּוֹעֵר לִסְתּוֹ.



40
אוּלַי נִשְׁכַּח שֶׁהִתְאַלְמַנּוּ,
וּשְׁעַת פְּרֵדַת הַנְּשָׁמוֹת
בְּזִכְרוֹנֵנוּ תַּעֲמֹד
כְּיוֹם חֻפָּה, שֶׁרֹאשׁ לַזְּמַן הוּא –

כְּשֶׁהַכַּלָּה דּוֹמַעַת זִיו
לִקְרַאת עוֹזְבָהּ אֶת בֵּית הוֹרֶיהָ,
לִקְרַאת בּוֹאָהּ אֶל דּוֹד וָרֵעַ,
וּבְעֵינָהּ גִּשְׁמֵי אָבִיב.

אָבִיהָ בְּרִנַּת-סָפֵק,
עֵינֵי אִמָּהּ דְּמָעוֹת שֶׁל רֹךְ.
חִבּוּק פְּרֵדָה אוֹהֵב, אָרוֹךְ –
אֶל אַהֲבֵי קוֹל דּוֹד דּוֹפֵק.

אֶצְלוֹ תִּרְאֶה לָהּ לְחוֹבָה
גַּם לַהֲרוֹת גַּם לְהוֹרוֹת
חָכְמָה לַדּוֹר, וּבֵין דּוֹרוֹת
לִשְׁזוֹר עֲבוֹת שֶׁל אַהֲבָה.

בָּרִי כִּי גַּם לְךָ בָּרוֹם
חַיֵּי אַלְמָוֶת שֶׁל חוֹבָה:
חֶלְקָה בְּרוּכָה וּמְנִיבָה
פְּרִי עֵדֶן שֶׁתּוֹכוֹ בָּרוֹ.

אַךְ מָה בָּרִי גַּם הַהֶבְדֵּל!
הֲרֵי הוֹרֶיהָ אֶל הָאָח
יָסֵבוּ בִּקְרִיאוֹת הֶאָח
מִנַּחַת נֶכֶד שֶׁגָּדֵל,

וְכַלָּתָם תַּרְבֶּה לָבוֹא
לְהִתְאָרֵחַ עִם הָרַךְ
עַד שֶׁיִּהְיוּ הֵם כְּאֶזְרָח
וְאֶזְרָחִית בְּבֵית סָבוֹ;

אַךְ אָנוּ נִדּוֹנֵי פְּרֵדָה,
עַד שֶׁתִּכְלֶה קִצְבַּת זְמַנִּי.
שְׁבִילַי שֶׁלִּי מְסֻמָּנִים;
שְׁבִילֶיךָ – שֶׁטַח לֹא-נוֹדָע.


50 
בִּדְעֹךְ אוֹרִי – הֱיֵה אִתִּי.
בִּסְמֹר דָּמִי בְּלֵב דַּוָּי,
בְּהִתְעַקְצֵץ קְצוֹת עֲצַבַּי,
כְּשֶׁגַּלְגַּלִּי יָסֹב אִטִּי.

הֱיֵה אִתִּי בְּהִתְיָאֵשׁ
חוּשַׁי בִּכְאֵב. בַּהֲפֹךְ הַזְּמַן
פִּתְאוֹם לִמְטֹרָף פַּזְרָן
וְהַחַיִּים – לְאֵשֶׁת אֵשׁ.

הֱיֵה אִתִּי כְּשֶׁיִּכָּזְבוּ
אֱמוּנוֹתַי: כְּשֶׁאֲנָשִׁים
רַק מְבַיְּצִים וְרוֹחֲשִׁים,
עוֹקְצִים וּמִתְפַּגְּרִים – כַּזְּבוּב.

הֱיֵה אִתִּי בְּהִתְאַבְּכִי
עַל גְּבוּל מַסַּת חַיֵּי אָדָם,
סַף אַפְלוּלִי אֲשֶׁר נֶחֱתַם
בְּשַׁחֲרוֹ שֶׁל יוֹם נִצְחִי.


81
הַאִם חָשַׁבְתִּי בְּחַיֶּיךָ –
"אַהֲבָתֵנוּ כְּבָר גָּמְלָה
וְאֵין גַּם לָנוּ וְגַם לָהּ
לְאָן לִצְמֹחַ וְלָלֶכֶת"?

לְהֶפֶךְ: הִיא הָיְתָה בָּסִיס
לְהַבְשָׁלָה עַד מְלוֹא עָצְמָה.
לוּ רַק נִתַּן לָנוּ עוֹד זְמַן
הָיָה פִּרְיֵנוּ מַעֲסִיס.

אַךְ מָוֶת בָּא – וּמַמְתָּקוֹ
בְּמַעֲנֶהוּ לִי: "אֶת מָה
שֶׁלֹּא יַבְשִׁילוּ שְׁנוֹת חַמָּה
הִבְשַׁלְתִּי בְּמַכַּת הַקֹּר".


88
בְּמֶתֶק סִלְסוּלְךָ, זָמִיר,
בְּעֵדֶן צִלְצוּלְךָ לִי פְּשׁוֹט
אֵיךְ מִתְעָרְבִים הָרְגָשׁוֹת
וּלְאָן הַכִּסּוּפִים זוֹרְמִים,

כֵּיצַד תִּמְהַל בִּתְחִלָּתָהּ
שֶׁל הַפְּרִיחָה יָגוֹן מַרְטִיט
וְאֵיךְ תַּקְרִין שִׂמְחָה סוֹדִית
גַּם בְּלִבָּהּ שֶׁל עֲלָטָה.

רַק אוֹי רָאוּי לוֹ לְנִבְלִי, אַךְ
לֹא אֶשְׁלֹט בַּמֵּיתָרִים
וְהוֹד סְכוּמָם שֶׁל הַדְּבָרִים
לְרֶגַע עַל מֵיתָר יַבְלִיחַ.



130
כָּל הָאֲוִיר קוֹלְךָ רָוֶה;
הֶמְיַת הַמַּיִם – הֶמְיָתְךָ.
אַתָּה בַּשֶּׁמֶשׁ בְּזָרְחָהּ,
וּבַשְּׁקִיעָה אַתָּה נָאוֶה.

אֵיךְ אֲנַחֵשׁ כָּךְ מָה אַתָּה?
אַף כִּי בַּסַּהַר וּבַפֶּרַח
אַתָּה לִי כִּמְפַעְפֵּעַ –
אַהֲבָתִי לֹא פָּחֲתָה,

וַעֲבָרָהּ לִי כְּעָתִיד;
וּבְהוֹסִיפְךָ לְהִמָּהֵל
עִם הָעוֹלָם וְעִם הָאֵל,
לְךָ רֵעִי תְּשׁוּקָתִי.

אַתָּה רָחוֹק אֲבָל צָמוּד
אֵלַי בָּאָרֶץ בְּעוֹדִי,
וְכֶפֶל טוֹב לִי בְּיָדְעִי
שֶׁלֹּא תֹּאבַד לִי כְּשֶׁאָמוּת.

ב-1833, בהיות אלפרד לורד טניסון כבן עשרים וארבע, מת בנכר חברו הקרוב-מאוד ארתור הנרי האלאם.  עולמו של המשורר הצעיר חרב עליו. טניסון הכיר את האלאם במסגרת אגודת-סתרים בימי לימודיהם  בקיימברידג', וידידותם אף הובילה את האלאם להתארס עם אמילי, אחותו של טניסון. אכול צער החל טניסון בכתיבתה של קינת הגעגועים שלו: שירים ליריים שבהם הוא מתנה באוזני רעהו המת את אבלו ואת בדידותו, ועורך את חשבון עולמו בכלל.
ב-1850 השלים ופרסם את היצירה הארוכה – 131 שירים, ועוד שיר פתיחה ושיר סיום – העוקבת אחר תהליך ההשלמה האטי שעבר. פרסום היצירה המרשימה שם קץ לדימוי הסנטימנטלי של טניסון הצעיר בעיני כמה ממבקרי הספרות, ובאותה שנה הוא נתמנה למשורר הלאומי של אנגליה, וגם התחתן.
כל בתיה הרבים של היצירה כתובים במתכונת צורנית אחידה: ארבעה צמדי-הברות (יאמבים) בשורה, ארבע שורות בבית, וחריזה חובקת. הדבר מסגל ליצירה ארשת של איפוק ותחושה של מעגליות. מתוך הכרה בחשיבותן המיוחדת של התבנית והמנגינה ביצירה הזו דבקתי בהן, אף שהדבר עלה בתמצות-מה של התוכן וביצירת ניב מרוכז יותר מזה שבמקור.
במבחר השירים הקטן המופיע בעמודים אלה מזומנת לנו דגימה מהירה מן התהליך הנפשי המשתקף ביצירה: תחילתו, עיצומו וסופו. בשיר 6 אין תקווה. טניסון האָבֵל ממאן למצוא נחמה בשכיחותו של המוות ובאפשרות שיזדמן לו חבר אחר. גם ביקור בבית האלאם, בשיר 7, ממחיש לו את הרִיק, העקרות והחידלון. ארבע שנות הידידות מדומות בשיר 22 למסלול הליכה, שהיה נפלא כל עוד היה בִּשניים, וחשוך כגיא צלמוות לאחר מכן.
הפרידה מהאלאם נתפסת בשיר 40 כהתאלמנות איומה, התאלמנות בטרם הוֹרות – אך כאן מנצנצת, לראשונה במבחר זה, תקווה הפגישה המחודשת לאחר המוות. בשיר 50 כבר מסתמנת, אמנם רק כאפשרות שהיא מושא לתחינה, נוכחותו הרוחנית של המת בערוב ימיו של הדובר. תרגום שיר זה, שהוא משיאיה הליריים של היצירה, הוא היחיד במבחר הנוכחי שכבר פרסמתי בדפוס (מקור ראשון, מוסף 'ראש השנה', כ"ז באלול תשע"ב).
בשיר 81 כבר מצליח טניסון למצוא פן מעודד באסונו, ולראות את מות רעו גם כהבשלה של רעותם. על סוד הרגשות המעורבים ומורכבות "הוד סכומם של הדברים" הוא תוהה בשיר 88. ולבסוף, בשיר 130, נמצא פתרון מעין פנתיאיסטי להנכחת האלאם בחיים: הוא נמהל עם הטבע כולו, ואפילו עם האל.
המבחר המצומצם שלפנינו הוא חלק ממבחר רחב יותר, מתרחב-והולך, של שירים מתוך 'לזכר אה"ה' – מיזם תרגום המתאפשר לי בזכות חסותה הנדיבה של קרן תקוה.