יום חמישי, 16 בינואר 2020

רסיסים של יום: קריאה צעד-צעד ב"תחנת שדות" לנתן אלתרמן



את שירו של נתן אלתרמן 'תחנת שדות' קראנו במסגרת מבצע פייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום מאמצע כסלו עד אמצע טבת תש"ף, אמצע דצמבר 2019 עד אמצע ינואר 2020. כדרכנו, מדי יום קראנו פיסה קטנטנה מהשיר, והוספתי עליה דברי פרשנות, ועליהם הוסיפו הקוראים משלהם. לפניכם רצף הכפיות היומיות על השיר כולו, לשלושת חלקיו, ועמן מבחר מהתגובות בעלות האופי הפרשני.



א

לְצַעַד הָעֵצִים הָעֲרָבָה אוֹרֶבֶת.

צע-עצ, ערב-ארב: משחק ההדהוד פה מופגן כל כך, שאין צורך שאפרט. האם הצליח אלתרמן גם לומר בתוך הפעלול הזה משהו מעניין וממשי? בהחלט כן. הערבה, כלומר אזור נרחב, שטוח ושומם למדי, היא סטטית. יש בה עצים לא צפופים, שכמו מנסים לחיות אותה. לזוז. הם לא יכולים לצעוד, אלא לכל היותר להתנועע ברוח. למה? הערבה הסבלנית כמו אורבת להם, מחכה לזנק ולבלום אם יעזו.

בערבה הזאת נמצאת תחנת רכבת נידחת. השיר יספר עליה. בשלושה פרקים בני שלושה בתים. סיפור של לילה, של המתנה, של געגועים, של מתח.

*

יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

יום ראשון, 22 בדצמבר 2019

פה חדש בתש"ף, נשיר על עץ נשיר, מלחמת הנרות בכיסוי הירח: עוד שלושה שירי חודש


לפניכם שלושת שירי החודש הראשונים לשנת תש"ף בטורי החודשי 'שורות קצרות' שבעיתון IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט.
תשרי תש"ף:
תָּי"ו שִׁי"ן פֵּ"א

הַזְּמַן נָשַׁם.
הַזְּמַן נָשַׁף.
הַזְּמַן רָשַׁם:
עַכְשָׁו תָּשָ"ף.

עָשׂוֹר שָׁלֵם הוּא מְצַפֶּה
שֶׁכְּבָר תַּגִּיעַ תָּי"ו-שִׁי"ן-פֵּ"א.
עָשׂוֹר שָׁלֵם רַגְלָיו שָׁהוּ
בְּתָי"ו-שִׁין-עַיִ"ן-מַשֶּׁהוּ.

כַּמָּה חִכָּה! עָשׂוֹר שָׁלֵם
הָיָה בְּלִי פֶּה, הָיָה אִלֵּם.
וְרַק בָּעַיִ"ן הוּא רָאָה –
מַזָּל שֶׁעַיִן לֹא רָעָה.

הוּא לֹא מִהֵר. דַּוְקָא הֵאֵט.
הִמְתִּין עַד סוֹף שְׁנַת תָּי"ו-שִׁי"ן-עֵ"ט,
כָּתַב בָּעֵט שֶׁבַּקַּלְמָר –
וְאָז, כְּשֶׁבָּא הַפֶּה, אָמַר.

וְכָךְ אָמַר:
זֶה מְכֻשָּׁף!
הָעֵ"ט נִגְמַר –
עַכְשָׁו תָּשָ"ף.

נִגְמַר הָעֵט,
כּוֹחוֹ כְּבָר תַּשׁ,
וּבָאָה עֵת
לְפֶה חָדָשׁ!

*

חשוון תש"ף:

הָעֵץ הוֹלֵךְ לִישׁוֹן

נָשִׁיר בְּלִי תָּו
עִם בּוֹא הַסְּתָיו.
עַל מָה נָשִׁיר?
עַל עֵץ נָשִׁיר.

זֶהוּ אִילָן שֶׁמִּתְפַּצֵּל:
בַּקַּיִץ כְּשֶׁאֲנִי עָצֵל
הוּא מִתְאַמֵּץ לָתֵת לִי צֵל,

אֲבָל בַּחֹרֶף, כְּשֶׁאֲנִי
נִמְרָץ יוֹתֵר וְעֵרָנִי,
הוּא כְּבָר עָיֵף
וּמְקַבֵּל טֶבַע שֵׁנִי.

אוֹמֵר הוּא: "דַּי לְהִתְקַשֵּׁט.
לְכָל דָּבָר יֵשׁ זְמַן, יֵשׁ עֵת –
הִגִּיעַ זְמַן לְהִתְפַּשֵּׁט
לִקְרַאת מִקְלַחַת.

הַבֶּגֶד שֶׁאוֹתִי כִּסָּה
יִנְשׁוֹר מִמֶּנִּי לַכְּבִיסָה
כִּי הַשַּׁלֶּכֶת לַמִּטָּה אוֹתִי שׁוֹלַחַת".

וְעִם מִקְלַחַת הַמָּטָר
הָעֵץ עוֹלֶה עַל הַמִּטָּה –
כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי
קִבַּלְתִּי צֵל שֶׁל עֲנָנִים.



*

כסלו תש"ף:

מִלְחֶמֶת הָאוֹר

חֲנֻכָּה בְּכִסְלֵו הוּא מַסָּע אֶל סוֹף חוֹדֶשׁ.
כָּל לַיְלָה נוֹסֶפֶת בּוֹ עוֹד טִפַּת חוֹשֶׁךְ.
אֲבָל כַּאֲשֶׁר הַלֵּילוֹת מְכַבִּים
אֶת הַיָּרֵחַ – בָּאִים מַכַּבִּים.

כָּל עֶרֶב נוֹסָף עוֹד אֶחָד כְּתִגְבּוֹרֶת,
כָּל עֶרֶב עוֹד נֵר. כְּאִלּוּ עוֹד בּוֹרֶג
גֻּיַּס מִדַּי עֶרֶב חָרְפִּי לַשּׁוּרָה
לְחַזֵּק אֶת הַתְּאוּרָה.

וְכָכָה גָּדֵל וְגָדֵל הַצֶּוֶת.
כָּל נֵר מִצְטָרֵף. עַל רֹאשׁוֹ שַׁלְהֶבֶת.
כָּל נֵר הוּא לוֹחֵם, וְאוּלַי כָּל נֵר
(כְּמוֹ בְּשִׁיר אַחֵר) הוּא פָּשׁוּט שִׁרְיוֹנֵר.

עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל כָּל נֵר – אֵשׁ מֶרֶד.
וּמַנְהִיג הַנֵּרוֹת – הַשַּׁמָּשׁ.
הַשַּׁמָּשׁ הוּא אַחְרַאי מִשְׁמֶרֶת.
הַשַּׁמָּשׁ, בְּקִצּוּר, אַחְמָ"שׁ.

עוֹמְדִים הַנֵּרוֹת עַל מִשְׁמַר הַחַלּוֹן.
פְּנֵיהֶם אֶל הָרְחוֹב, וְהָעוֹרֶף סָלוֹן.
מִשְׁמֶרֶת מִשְׁמֶרֶת וְשַׁמָּשָׁהּ,
וּמָגֵן לָהּ גָּדוֹל – הַשִּׁמְשָׁה.

נִגְמָר כָּךְ כִּסְלֵו וּמַגִּיעַ טֵבֵת,
יוֹם א' בַּחֹדֶשׁ מֵבִיא גַּם אֶת ב' –
וְהִנֵּה יָרֵחַ! צַר וּמְחֻדָּד. 
נִצַּחְנוּ, קוֹרְאִים הַנֵּרוֹת, הֵידָד!