יום חמישי, 22 ביוני 2017

מפָרֵק החוליות: קריאה יומית ב'קץ האב' מתוך 'שמחת עניים' לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע הפייסבוק שלי #כפית_אלתרמן_ביום קראנו מדי יום, לאורך כשבועיים וחצי במהלך חודש סיוון תשע"ז, יוני 2017, את השיר "קץ האב". להלן הסטטוסים היומיים שלי, העוסקים בבתי השיר על פי סדרם - בית בכל פעם. מבחר חלקי ביותר מהתגובות מובא אף הוא, באות אחרת. סימן > מציין תגובה חדשה, וסימני >> תגובות המתייחסות לתגובה שמעליהן. את הדיונים המלאים אפשר למצוא בפייסבוק; חפשו בעזרת התגית #קץ_האב .
תחילה יובא כאן השיר המלא ברצף. 


יום שלישי, 30 במאי 2017

סקירות קצרות שלי בהשילוח 4: פלא פה נס, החתרנים, בין בינותינו, ממיתר החולין



פלא פֹּה נֵס
גדעון אביטל-אפשטיין
כרמל, תשע"ז | 383 עמ'

עתידנות פוליטית היא סוגה ספרותית רבת ערך. המצאה של תרחיש עתידי הנובע כביכול ממגמות בהווה היא דרך יצירתית אך מתבקשת למחאה נגד המציאות. תופעות מינוריות, שקשה להוכיח את קיומן וקל למצוא תופעות נגדיות להן, יכולות – בהתנפחן בתרחיש העתידי – לשמש בסיס לסיפורים מסמרי שיער המעוררים תגובה רגשית עזה. ספרות מסוג זה עשויה גם לשמש כסות מבדרת למצע, לחזון פוליטי; הדוגמה הבולטת היא 'אלטנוילנד' של הרצל.
הסוגה אינה חדשה אפוא, אך דומה שבעשור הנוכחי נתונה הזירה הספרותית בישראל להפצצה של יצירות כאלו; רובן ככולן דיסטופיות הכתובות מנקודת מבט שמאלית ומנבאות לישראל חורבן בשל הרפתקנות צבאית ומדינית המיוחסת לימין, או שלטון טוטליטרי של אנשי דת. זהו שיקוף מתבקש לאופנה המוכרת לנו גם מחוץ לספרות: תומכי שמאל מרגישים שהמטוטלת השלטונית בישראל לא תחזור שמאלה בעתיד הנראה לעין, ומתרגמים את תסכולם לתפיסה היסטרית של ההתרחשויות סביבם, לבהלה כנה מ"תהליכים" ומהתבטאויות במחנה הנגדי, ולעיוורון לכך שבידי המחנה הליברלי-פרוגרסיבי-יוני מצויים גם עתה מכשירי עיצוב התודעה וסדר היום, המוסכמות החברתיות והתרבותיות, ומערכת המשפט המתפקדת כשלטון-על. 
וכך, בתוך פחות ממחצית העשור ראו אור רומאנים ברוח זו מאת ישי שריד, יגאל סרנה, אסף גברון, יהלי סובול, יהונתן גפן, אורלי קסטל-בלום, מאור שכטר ונגה מרון, ולאחרונה גם רב-מכר מפומפם מאת אריה צ'רניאק, ועליהם נוספו חיזוק מהתפוצות מצד ג'ונתן ספרן-פויר  ותגבורת בדמות מהדורות מחודשות של דיסטופיות פוליטיות מאת יצחק בן-נר ועמוס קינן.
'פלא פה נס' מצטרף לרשימה הצפופה, אך מתייחד בה בכמה דברים. ראשית, הוא דיסטופיה וגם אוטופיה: הוא מציג הידרדרות והתפרקות של ישראל – אך גם מגולל חזון חלופי של ירידת כל המתונים מהארץ והקמת ישראל חדשה בפלופונס שביוון. שנית, הוא מצטיין בפירוט הפרקטי. האנטומיה הפוליטית של נפילת ישראל בידי הקיצונים והסתבכותה הבינלאומית מתוארת בקפידה משפטית, אף כי התפיסה הדמונית של המחבר כלפי הימין הישראלי מעיבה מעט על הרציונליות של התיאור. עוד יותר מכך מבוארים ההליכים הכלכליים והדיפלומטיים והחוקתיים של הקמת ישראל החדשה, ובמרכזם עסקה סיבובית שבה גרמניה מוחלת ליוון על חוב כספי, יוון מקצה שטח לאוטונומיה של ישראלים לשעבר, והישראלים, בתורם, מזכים את גרמניה בתחושה של הקלת העול המוסרי.
זהו רק אחד משורה של מהלכים ואירועים המקנים לרומן נופך רציני ותחושת אפשריוּת. בהיבטים ספרותיים, לעומת זאת, כגון עיצוב דמויות משכנעות ומעניינות, יצירה זו של ההיסטוריון ועורך הדין אביטל-אפשטיין מתגלה כדלילה יותר.



החתרנים: מסע בספרות ובמאה העשרים
מיכל פלג
כתר, 2017 | 319 עמ'
חתרנות אינה המכנה המשותף הבולט בין הסופרים הנסקרים בשרשרת מסותיה של מיכל פלג שבספר "החתרנים" – מגוגול, טולסטוי, פרוסט, קפקא ועוד ועוד, דרך נבוקוב ובורחס, עד זבאלד, תומס ברנהרד ויואל הופמן; פלג עצמה אומרת כי "אין להם מכנה משותף מלבד מקוריותם, במובן העמוק של המילה מקור". מוצלחת יותר כותרת המשנה של הספר: מסעה של פלג בספרות, שהוא אכן מסע ולא רק מסה ועוד מסה, הוא גם מסע של התחקות אחר זהותה הרוחנית של המאה העשרים במערב.
עיוניה של פלג מבריקים, לא פחות, וכמוהם גם כתיבתה. יש בה חן רב הנובע בין היתר ממעורבות אישית-רגשית גלויה המתובלת בהומור בריא. אצל כל סופר מתמקדת פלג ביצירה אחת שלו, מתוך היכרות מקיפה עם שאר יצירותיו ועם יצירות בני זמנו וחוגו; ועיון זה נעשה על פי קו מחשבה אחד, חתך מובהק, שהוא הרלבנטי ביותר להבנת מקומם של היצירה וכותבה במסעה של התרבות העולמית ובמהלך הכולל של הספר. הדבר אינו מונע מהמחברת להעלות תובנות פרשניות הנותנות מפתחות לקריאת היצירה ולמיצוי ההנאה ממנה.
פלג מסרבת להיענות לדרישות פוליטיקת הזהויות וליצור אפליה מתקנת בקאנון של הספרות העולמי. לשיפוטה, הפסגות הגבוהות והמשפיעות בפרוזה המודרנית והפוסט-מודרנית כולן נכתבו בידי מה שמרבים כיום לכנות בתיעוב גברים לבנים. מכתיבתה החופשית של פלג אפשר להירמז כי השקפותיה נטועות בשמאל; ומשכך, האומץ שלה להיצמד לקריטריונים אמנותיים-אסתטיים ולא לכתוב פרקים של מס-שפתיים לתקינות הפוליטית מעורר הערכה מיוחדת.
קו השבר של מלחמת העולם השנייה ושל הולדת הפוסט-מודרנה, החוצה את המאה העשרים, חוצה גם את הספר לשני חלקים. החלק הראשון, שעניינו המודרנה, מהנה ונהיר יותר; כאשר פלג עוברת לספרות שהינה, כפי שהיא מתארת, משחק-שָׂפָה, ספרות של עמימות ושל ריבוי אפשרויות, משהו מתכונות אלו מבצבץ פתאום גם אצלה. המתלווה למיכל פלג במסעה שבספר הזה יפותה לפרקים לקרוא את היצירות שהיא מתארת, ופרקים אחרים דווקא יגרמו לו להירתע מהיצירות הנסקרות בהם; כך וגם כך, הוא יזכה לנגוע בלִבָּן.



בִּין בֵּינוֹתֵינוּ
עין טור-מלכא
מוסד ביאליק, תשע"ז | 108 עמ'

מקומה של עליזה גרינברג, עין טור-מלכא בשמה הספרותי, יינון בפנתיאון משוררי האמת הדגולים שלנו. גם אם כיום אין לה מעמד מרכזי, ברי שההיסטוריה הספרותית של העתיד עוד תעשה איתה צדק. לפיכך, לא נגרע מכבודה המגיע לה בזכות עצמה אם נאפיין את שירתה כגרסה נשית לשירתו של בעלה המנוח, ענק הענקים אורי צבי גרינברג. קבלת השראה וספיגת אווירה ובניית קומה נוספת לבניין קיים אינן לריעותא למשורר, ודאי אם מקור ההשראה והקומה הראשונה הוא משורר העומד מחוץ לסדר הרגיל של המשוררים והוא ממלכה לעצמו.
בשיריה של טור-מלכא, ובפרט בפירות שירתה האפִילים, הבשלים בשלות של תשעים שנות חיים, מפכה הליריקה המאוחרת של אצ"ג, השירה המטפיזית שכתב בשנות החמישים והשישים והשבעים, שהן שנות חייו איתה. מטמוני פנימיות הנפש, "תוך לב השושנה" כביטויה של טור-מלכא, "שְקִיעַ-הַלֵּב" כביטוי נוסף שלה, מתנוצצים בה בכפיפה אחת עם יקוד לאומי. היסוד הגברי השוקק אצל אורי צבי מוחלף בשירת אלמנתו ביסודא דנוקבא, בנשיות מודעת ודעתנית. היא רוצה להיות "אֲדָמָה תְּחוּחָה לְמִזְרַע לְלִבְלוּב" (בשיר 'שניים'). רכות, טיפוליות, הישענות, התמלאות, קבלת השפעה, ביתיות, אימהות, התמקדות ביחסים בין-אישיים – את כל אלה מוסיפה טור-מלכא על גבי הרוח האצ"גית, בלי לוותר על הרוחניות הצרופה שלו, המיסטית משהו. היא גם מרשה לעצמה להסתפק בשירים קצרים, מינוריים לעתים. ועדיין תמיד פילוסופיים.
המים, התכלת והכנף הם סמלים החוזרים ומתגלגלים בספר הזה. שירתה של עין טור-מלכא נוהה אל המים ואל השמיים. אבל היסודות הביתיים בה, אלה שתיארנו כנשיים, מקרבים אותה אל רוח הזמן ואל הרגליו של קורא השירה העברית העכשווית – ועל כן כנראה גם אל לבו. עבדי שירת-הזמן נושאת דגל היומיום, אשר כיסופי קודש מפעמים בהם, והם חפצים להיכנס בהיכל שירתו הנשגבת של אורי צבי גרינברג, עשויים למצוא נתיב וגשר אליה בפרוזדור המואר, הראוי גם בפני עצמו, של שירי אלמנתו.


ממיתר החולין
יהודה לייב ויטלזון
עמדה, תשע"ז | 69 עמ'

מקרה נוסף של השפעה ברורה וברוכה הוא ספר ביכוריו המפתיע של יהודה לייב ויטלזון. כוֶונוס של בוטיצ'לי עולה משורר זה עשוי ומוגמר מים של אלמוניות גמורה, והוא קורן יופי; ובניב שלוֹ, בניגון קולו ובדרכו עם המילים, מצטלצלת השפעתו של מורו ועורכו חן יסודות (עד לא מכבר קלינמן), אולי עז-המבע מכל המשוררים שקמו לעברית בראשית המאה ה-21. עוד ניכרים בכמה משיריו של ויטלזון קורים אחרונים של זיקוק הקול, שאריות קשקשים של היומניות המדַווחת שדבקה בשירת זמננו כספחת; אך בספר הקטן יש ריכוז נאה של פחמן הנפש שהוטמר לגבישי שגב של אמת יהלומית.
"אלוהַי", פונה המשורר בשיר הראשון בספרו, ומכנהו מיד "קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְּלוּם", ומבקש ממי שעשאו בצלמו: "צְלֹם בִּי צַלְמְךָ / שֶׁיָּמוּת בִּי הַחַיִץ / וְאֶרְאֶה בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב / וּבִמְטִיל זָהָב אֶת הַמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ". חייו וחווייתו של היהודי המאמין נפרסים לאורך הספר במלוא ממשותם המעשית, וזו מוזהבת בזיו חדש, זיו פרכוסו של לב רגש, דק אבחנה ומכיר בנס היותו. "בָּרוּךְ אַתָּה / עַל תֵּבֵל שֶׁעֶשְׂרִים אֶצְבְּעוֹתֶיהָ נוֹתְרוּ בִּמְקוֹמָן", פותח שיר שהוא המשכו הרעיוני של זה שלעיל. של מי האצבעות שנותרו במקומן בבוקר? אדם-עולם-אלוהים הוא אצל ויטלזון משולש של זרימה מתמדת.
הקובץ אינו מתמצה בשירי מעגל היום היהודי ומעגל החיים היהודי שאנו מציצים בהם בסקירה קצרה זו, אבל יש בשירים אלה כדי להטעימנו מייחודו של הספר וממעשיו של מחברו בלשון. בברית המילה "הָאָב רוֹעֵד אֶת אֶצְבְּעוֹת הַמּוֹהֵל", במוצאי יום כיפור "אֲנַחְנוּ מִסְתַּהֲרִים הַחוּצָה לְבָרֵךְ אֶת הַלְּבָנָה", והאדם היודע את מותו מבקש מיקיריו שיאהבו את איש-החסד-של-אמת שיקברהו בעודם בוכים ומליטים מבט, זה ש"בְּשִׁלְהֵי הַשְּׁלָהִים" של חייו יחבקנו חיבוק אחרון. עיקרון-העל של המשורר המאמין מנוסח אולי בשיר שכותרתו "?", המתייחס גם לצורתו הגרפית של סימן השאלה: "שְׁאַל, / מִסִּמָּן שְׁאֵלָה / נוֹטֶפֶת תָּמִיד טִפַּת תְּשׁוּבָה".

הסקירות לעיל הן תרומותיי למדור 'נתקבלו במערכת' בגיליון 4 של השילוח - אייר תשע"ז, מאי 2017

יום שבת, 8 באפריל 2017

פילים בכפיות: קריאה יומית ב'אל הפילים' מאת נתן אלתרמן

במסגרת מבצע 'כפית אלתרמן ביום' בפייסבוק, הקדשתי כארבעה שבועות לקריאה רצופה בשיר 'אל הפילים', מתוך חלק א של 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן. התחלנו בשושן פורים, 13 בפברואר, וגמרנו מעט לפני פסח, בי"א בניסן, 7 במארס (הכול בשנת תשע"ז, 2017). 
זוהי סדרת הקריאה הרצופה בשיר אחד הארוכה ביותר בתולדות המבצע. ונראה שהרשומה להלן, הכוללת את הכפיות היומיות ומבחר מצומצם יחסית מהתגובות והדיונים שעוררו, היא הארוכה בתולדות הבלוג הזה. 
לנוחותכם,  הכפיות עצמן (הקטעים מתוך השיר והדיון שלי בהם) מובאות בגופן אחד, והתגובות בגופן שונה. סימון > מציין תגובה חדשה, וסימון >> מסמן תגובה לתגובה (כלומר חלק מדיון-בתוך-דיון). בין כפית לכפית מפרידה כוכבית. הכנת רשומה זו לבלוג הייתה מורכבת מאוד, שכן כל תגובה שכללתי פה דרשה טיפול טכני, ואם נפלה שגגה בסדר הדברים - העירו נא לי ואתקן.

*

אֵין קֵץ לַחָכְמָה וְאֵין כְּסִיל לְקִשּׁוּט
וַאֲפִילוּ יָדֵךְ הַלְּבָנָה אֲשֵׁמָה הִיא –
אֵצֵא לִי עַל כֵּן, בִּמְעִיל קַיִץ פָּשׁוּט,
לְטַיֵּל בֵּין פִּילֵי הַשָּׁמַיִם.


יום שלישי, 21 במרץ 2017

כיס-לב, כמו חיות, התחדשות, אדרת של אדר: עוד ארבעה שירי חודש

ארבעה שירי חודש חדשים שירי כסלו, טבת, שבט ואדר תשע"ז, שפרסמתי במדורי 'שורות קצרות' בירחון לומדי העברית IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט.



כִּיס-לֵב

בְּחוֹדֶשׁ כִּסְלֵו פּוֹרֵחַ נַרְקִיס.
בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַחוֹדֶשׁ יֵשׁ לֵב וְגַם כִּיס.
בַּכִּיס שָׂם אָדָם מַטְבְּעוֹת שֶׁל זָהָב,
בַּלֵּב הוּא אוֹהֵב וְאָהַב וְיֹאהַב.

הַלֵּב וְהַכִּיס, הַכִּיס וְהַלֵּב – 
אַהֲבָה וְזָהָב, אַךְ זֶה גַּם מִתְחַלֵּף:
יֵשׁ מִי שֶׁלִּבּוֹ הַנָּדִיב לֵב זָהָב
וּמִי שֶׁבַּכֶּסֶף בַּכִּיס מְאוֹהָב.

הַכִּיס וְהַלֵּב מְבִינִים זֶה אֶת זֶה:
אִם פָּתוּחַ הַלֵּב הַשּׁוֹכֵן בֶּחָזֶה,
אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר, וְזֶה דֵּי בָּטוּחַ,
שֶׁגַּם, בִּשְׁעַת צוֹרֶךְ, הַכִּיס פָּתוּחַ.

הַלֵּב הוּא רָחָב וְהַכִּיס הִנּוֹ צַר,
וְלָכֵן אִם אָדָם מְחַפֵּשׂ אוֹצָר
בַּכִּיס לִפְעָמִים הוּא אֵינֶנּוּ מוֹצֵא
אַךְ בַּלֵּב – בְּהֶחְלֵט, אִם הוּא רַק רוֹצֶה.

וְיֵשׁ כִּיס אַחֵר, בְּלִי אַרְנָק, שֶׁנִּמְצָא
מַמָּשׁ מוּל הַלֵּב, בִּשְׂמֹאל הַחֻלְצָה.
עַד לֹא מִזְּמַן כֻּלָּם שָׂמוּ בּוֹ עֵט:
מוֹרֶה וְתַלְמִיד, פּוֹעֵל וּפוֹאֵט.

אִם הַלֵּב הִתְרַגֵּשׁ וּפָעַם בְּכוֹחַ,
אִם הָלַם בּוֹ כְּאֵב אוֹ עָלָה בּוֹ נִיחוֹחַ,
הָיָה הָאָדָם אֶת הָעֵט שׁוֹלֵף
מִכִּיס לְבָבוֹ וְכוֹתֵב אֶת הַלֵּב.


יום ראשון, 5 במרץ 2017

חיי מלחמה, אבדון ותפארת, פליקס קרול, ונוס ואדוניס: סקירות קצרות שלי מ'השילוח' גיליון 3

ארבע רשימות קצרות שלי, מתוך עשר רשימותיהם של חברי מערכת השילוח במדור 'נתקבלו במערכת'. גיליון 3, שבט תשע"ז, פברואר 2017.


אהבה בלי צלם: קריאה יומית ב"ארבה" מתוך "שירי מכות מצרים"

בשבוע שלפני פרשת בוא, השבוע הראשון של שבט (בין 29 בינואר ל-3 בפברואר), הצעתי במסגרת מבצע #כפית_אלתרמן_ביום בפייסבוק קריאה בשיר "ארבה" מתוך "שירי מכות מצרים" לנתן אלתרמן. הנה כל הכפיות ברצף.

אַךְ עוֹד לֹא קֵץ, אָמוֹן. עֵירֹם כְּמוֹ קָנִים
תֻּצְּגִי לָעַד. רוֹאַיִךְ יְכַסּוּ פָנִים.
בַּלַּיְלָה הַשְּׁמִינִי מֵאָז לֵילוֹ שֶׁל דָּם
יָסִיר מִמֵּךְ אַרְבֶּה אֶת צֶלֶם הָאָדָם.

בגד חמודות: קריאה יומית בשיר מ"חגיגת קיץ" לאלתרמן

במסגרת מבצע הפייסבוק שלי #כפית_אלתרמן_ביום קראנו את "בגד חמודות" מתוך "חגיגת קיץ", בית ליום, מ-14 עד 22 בפברואר. הנה כל הכפיות ברצף. ותחילה השיר במלואו.

יום שבת, 28 בינואר 2017

"שיר שלושה אחים" מאת אלתרמן, קריאה יומית רצופה

מ-11 בינואר עד היום העליתי בפייסבוק, בהמשכים, במסגרת מבצע "כפית אלתרמן ביום", קריאה ופירוש צמוד ל'שיר שלושה אחים' מתוך כוכבים בחוץ לנתן אלתרמן. להלן רצף הכפיות, ומבחר מן התגובות להן.

***

כְּבָר שְׂרֵפָה מִתְמוֹטֶטֶת שָׁקְטָה עַל הָעִיר

יום רביעי, 25 בינואר 2017

כפית מכל מכה: סדרת פייסבוק על שירי מכות מצרים

יום רביעי 10 פברואר 2016‏ ב-‏08:31‏ UTC+02

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לְדָם הָיוּ הַמַּיִם,
כִּי דָּם טָהוֹר, בְּכוֹרִי, כִּי דָּם שֻׁפַּךְ כַּמַּיִם.
חָשְׁכוּ עָמְקֵי הַבְּאֵר, אָדְמוּ עֵינֵי הַבְּעִיר,
כִּי דָּם הָיָה בָּעִיר וְלֹא חָרְדָה הָעִיר.

מבצע בתוך מבצע: עשרת הימים הראשונים של אדר-ראשון יוקדשו ל"שירי מכות מצרים" לנתן אלתרמן. בכל יום בית, או פחות, מתוך שיר אחד, מכה אחת. בינתיים שתי מילים על היצירה. היא נכתבה לשיעורין בשנות מלחמת העולם השנייה. עשרת שירי המכות (ביצירה יש גם שירי מבוא וסיום) בנויים בתבנית אחידה של שיחה בין אב ובן מצרים, בן מבוהל ואב פילוסופי, החווים את המכות. כל מכה מבטאת סוגיה מוסרית, פילוסופית או היסטוריוסופית. החוויה הגדולה היא קריאה ביצירה כולה, האחדותית, החזרתית, המגלה את גדולתה מתוך ההבדלים שבין הבתים המקבילים. אנו ננסה כאן, כדרכנו, לתת שמץ של חוויה משלימה, שביצירה הזו זקוקה לחיזוק מיוחד: להסב את המבט אל הפרטים הקטנים. יש כל כך הרבה דברים לומר על ארבע השורות הללו, אבל הפעם אשאיר לכם לגלות אותם.

חמישי 11 פברואר 2016‏ ב-‏02:35‏ UTC+02

צְפַרְדֵּעַ, הִגָּלִי! מַלְכוּת לָךְ מְחַכָּה!
צְפַרְדֵּעַ חֲלָקָה! מִפְלֶצֶת וּמַלְכָּה!
דַּלְּגִי כַפָּרָשִׁים! רִירִית, גְּרוּשַׁת אָדָם!
צְפַרְדֵּעַ, אַתְּ תִּירְשִׁי עַמִּים וְשַׁרְבִיטָם!

* עדכון. רביעי 25 בינואר 2017:
בכפית המקורית של מכת צפרדע הסתפקתי בציטוט. כך נהגתי לעתים בימים ההם. הרי משמעותו של הבית, וגם יופיו הצלילי, מדברים בעד עצמם. עכשיו, כעבור כמעט שנה, הרשו לי כמנהגי בחודשים אלה להצביע על הדברים במפורש, אם גם בקצרה. הבית מתאר חורבן תרבותי ומדיני: כיבוש של ארץ תרבותית בידי עמים פראיים, או סתם התנוונות פנימית. משחק הצלילים פה נועד ליצור תחושת חלקלקות וגועל. צלילי ל, ח/כֿ ו-ח שולטים בשתי השורות הראשונות. ראו מה רבות הופעותיהן. יפה גם הדו-שיח הצלילי בין מילים הנמצאות באותו מקום בשורה: מלכות ומפלצת (מתחילות ב-מ, נגמרות ב-ת, באמצע ל, אבל כמה נורא הוא: המפלצת תירש את המלכות), מחכה ומלכה. על צמד השורות השני משתלטות ש ו-ר: פרשים, גירוש, ירושה ושרביט, כולן עניינן כיבוש המלוכה, וככתר עליהן כפל ה-ר ב"רירית". עד כאן העדכון.* 

#כפית_אלתרמן_ביום



שישי 12 פברואר 2016‏ ב-‏08:51  ‏ UTC+02
בוקר טוב, אלתרמאנים. הכנתי לכם להבוקר משהו דליקטס על השיר שהגיע תורו. פייסבוק מסרב להעלות אותו בטענה שהוא מכיל תוכן פסול. הפסילה אוטומטית, כנראה בגלל מילים שסומנו כמסוכנות. אני מבטיח לכם שהתוכן רוחני לגמרי וטהור בכוונותיו, גם אם נזכרים בו ייסורים וכינים ומוות. זהו עיון ספרותי גרידא. והוא קצר. אתם מוזמנים לסור לרגע לבלוג שלי ולקרוא את מה שהכנתי לכם. #כפית_אלתרמן_ביום
מתוך הבלוג:
פייסבוק לא מרשה: #כפית_אלתרמן_ביום - מהדורה בגלות

אָבִי, כְּלֵיל צִיָּה חָשַׁכְתִּי עַד עֵינָי.
אָבִי, בַּדּוּמִיָּה נָשַׁכְתִּי בְּשַׂר יָדָי.
שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי! שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי!
יִסֹּב, יַכֵּנִי נֶפֶשׁ מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי!

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא בָּא עוֹד גְּמוּל עַד נֶפֶשׁ.
אֵין דַּי לוֹ, בְּנִי בְּכוֹרִי, בְּנֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.
עוֹר תַּחַת עוֹר יֻקַּח. שְׁמוּרָה תַּחַת שְׁמוּרָה.
כָּל אֶצְבַּע תִּגָּבֶה. כָּל שֵׁן, כָּל שַׂעֲרָה.

לא את התיאור המוחשי, החי, הרוחש, הזוחל, של מכת כינים נקרא הבוקר, לבל יגיבו הרגישים שבכם בתקיפות. נשתמט משלושת הבתים הראשונים, ונציץ באמנות ההסוואה האלתרמנית, המאפיינת תכופות את מחזורי שירת המוסר והגמול שלו כגון שירי מכות מצרים. חרוזים אפרוריים למראה, שחוקים, לעתים אותה מילה עצמה, מכסים על צבעוניות כבושה.
הרעיון המרכזי בצמד הבתים הזה, הדו-שיח שבלב השיר "כינים", די ברור אני חושב. הסבל הגופני שגורמות הכנים מטריף את הדעת. האדם מעדיף לצאת לחופשי - כלומר למות. "במתים חופשי" (תהלים פח, ו). החרוז הקצת משומש מדי, חופשי-נפשי, מצביע (וחוזר ומצביע) על ההיפוך המצמרר: יכני נפש (יהרגני) מבקש נפשי (רוצחי) - זהו ה"חופש" הנואש שהבן המעונה מן הכינים מייחל לו.
והאב עונה לו במה שבשיר הזה הוא מהותה של מכת כינים: הגמול שמצרים תשלם על לקיחת הנפש (ראו על כך בבית שקראנו פה שלשום, ממכת דם) אינו רק לקיחת נפשה, אלא גם העינוי הקודם לו, לפרטיו ולדקדוקיו. "עין תחת עין" - לא ממון. בעונש המוות מידי שמיים, עין תחת עין ממש, ועור בעד עור (איוב!).
עכשיו הביטו בשתי השורות הראשונות. הלוגיקה בשורה הראשונה היא אלתרמנית קלאסית, כלומר מבלבלת במתכוון, מחליפה פעולה בגוף ומדומה לדומה. החושך אינו אופף את האדם אלא הוא באדם עצמו, האדם חשך. "חשכתי", הייתי לחושך. מה שכאן, במקרה, דווקא די נכון, כי איננו מצויים במכת חושך. החשכה היא תחושה. לכן אלתרמן לא מסתפק בכך ואומר , חשכתי *עד עיניי*. משמע, לא "עיניי חשכו", הביטוי השחוק, אלא במפורש, דווקא "עד" העיניים. כל הגוף חשך. אבל מה זה החרוז הדקדוקי העלוב הזה, שכל ילד לא מיומן חורז כמוהו, עינָי-ידָי?
או! הנה לנו גדולת ההסוואה האלתרמנית במלוא תפארתה. לפנינו המחשה צלילית, פואטית, לרעיון שבצמד הבתים. נפש תחת נפש, היעד הסופי של עונש המוות האלוהי, איננו העיקר. הוא רק הסוף. העיקר הוא בדרך, בפרטים שלכאורה בחשבון סופי כלל אינם נחשבים. בייסורי העור, השמורה, האצבע. הביטו שוב בצמד השורות הזה. יש בו, בפנימו, חריזה שופעת עד טירוף ממש. מילה אחר מילה, עור אחר שמורה אחר אצבע. בואו נקרא אותן במפורק:

אָבִי,                    אָבִי,
כְּלֵיל צִיָּה              בַּדּוּמִיָּה
חָשַׁכְתִּי                נָשַׁכְתִּי
עַד עֵינָי.              בְּשַׂר יָדָי.

#‏כפית_אלתרמן_ביום‬


שבת 13 פברואר 2016‏ ב-‏18:51‏ UTC+02

אָבִי, חָשְׁכָה בִּינָה. טוֹרְפוֹת הַצֹּאן בַּצֹּאן.
עֵינֵי חֻלְדָּה, בְּכוֹרִי, זוֹרְחוֹת עַל עִיר אָמוֹן.

ב"שירי מכות מצרים", מכת הערוב היא מין מחלת הפרה המשוגעת המועברת בנשיכת חולדות נגועות. בעלי החיים אחוזי טירוף, חיה נושכת את רעותה, וגם האדם הרואה את פני החולדה מקרוב משנה את פניו ומאבד את בינתו. עיני החולדה זורחות על העיר במקום מאורות השמיים, ועל כן הבינה נהיית לחושך. הבינה והחושך הם מצמדי הניגודים הארכיטיפיים בשירת אלתרמן. "ובהיות בינתך לחושך" ('הזר מקנא לחן רעייתו', שמחת עניים א, ה) למשל. ועוד ועוד. כתבתי על זה את התזה שלי לתואר שני, למען האמת.
#כפית_אלתרמן_ביום

ראשון 14 פברואר 2016‏ ב-‏07:41‏ UTC+02

אָבִי, עֲשַׁן גְּוִיּוֹת עוֹלֶה וָרָם כַּחֹק.
אָבִי, לִבִּי יוֹצֵא אֶל הֲבָלִים וּשְׂחוֹק.
אֶל הֲבָלִים, אָבִי, אֶל שִׁיר וּמְעוּף צָעִיף...
אֶת הַשִּׂמְחָה, אָבִי, אֶרְאֶה וְלֹא אוֹסִיף!

הגענו למכת הדֶבֶר. ב"שירי מכות מצרים" הדֶבר נוגף את בני האדם. ידוע הביטוי "משתה ערב דֶבר"; בנוא-אמון המוכה, השמחה משתוללת בליל הדֶבר עצמו. שמחה של הזדמנות אחרונה. פורקן לנוכח חורבן. "גילת אבדון". להבדיל משמחת-העניים ההיא, לשמחה הזו אין גיבוי של תקווה. שמחת-אמוֹן הזו תגונב כסוד מדור לדור, "תצלח יבשת וימים" - אך לאמון האובדת עצמה, השמחה-בת-הפחד היא קללה.
#כפית_אלתרמן_ביום


יום שני 15 פברואר 2016‏ ב-‏07:36‏ UTC+02

יָרֵחַ כֶּסֶף קַל. נִזְרוֹ שֶׁל לֵיל כְּלִמָּה.

שירי מכות מצרים מגיעים היום לשחין. יש משהו עדין ודייקני, מידת דין מלאה רחמים, במילה "כלימה". בליל השחין, שביצירה שלנו הוא בעצם ליל צרעת, הירח הדק, הקל ככלימה, עוטר כתר של חסד ושל אשם לליל הבלהות והחשבון שעל הארץ. זו השורה הפיוטית והמפתיעה בשיר קשה. שיר המבטא את האסתטיקה החולנית של צבעי הצרעת. שיר של תחנוני הבן המבועת לאביו שיישאנו חי עד מחר, עד המרפא. שיר של אב העונה לו כי "צְרוּעָה תִּקְוַת מָחָר". אבל אם תרצו, בקריאה מדרשית, זו גם שורה על החדשות המתוכננות לנו להיום. סיפור על כסף קל של עוטה-נזר שנגמר בכלימה. [הסבר, 2017: הכוונה ליום כניסתו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט לבית האסורים בעוון שוחד].
#כפית_אלתרמן_ביום


יום שלישי 16 פברואר 2016‏ ב-‏08:08‏ UTC+02

אָבִי, דָּמְךָ עָלַי נוֹטֵף אַדְמוֹן אַדְמוֹן.
חֻקִּים בַּרְזֶל, בְּכוֹרִי, צוֹפִים אֶל עִיר אָמוֹן.
קְטַנֵּי דְּרוֹרֶיה, אָב, נָפְלוּ פְּצוּעֵי חָזֶה.
גְּדוֹלֵי צָרֶיהָ, בֵּן, בָּכוּ בַּלֵּיל הַזֶּה.

במתכונת זו עשוי הבית השישי והאחרון בכל אחד מעשרת שירי המכות ב"שירי מכות מצרים". הדו-שיח בין הבן לאב מתכווץ בבתים השישיים האלה לפינג פונג, שורה אל שורה. הברד בשיר שלנו הוא מכה קטלנית גם לבני אדם. הבן, בייאוש אחרון, קרא לאביו להשליכו החוצה אל הסוֹף, אל התוהו. האב, כדרכו, הסביר לו שאין זה תוהו, אלא, כתמיד, "חוקים ברזל", חוקי נצח של ההיסטוריה המתגלים מחדש בנפילתה של כל ממלכה. ההפתעה מגיעה בשורה האחרונה של השיר, בסוף הבית המובא פה: מי שבוכה בליל חורבן עיר-אמון המצרית הוא "גדולי צריה", כי הם יודעים שגם עליהם לא יפסחו חוקי הברזל.
#כפית_אלתרמן_ביום


יום רביעי 17 פברואר 2016‏ ב-‏08:10‏ UTC+02

בְּכוֹרִי, מָחָה אַרְבֶּה פְּנֵי מְכוֹרָה וָצֶלֶם,
לְמַעַן נֹאהֲבֶנָּה אַהֲבָה בְּלִי צֶלֶם.
עֵת לְעֵינֵינוּ הִיא כְּמוֹ אוּדִים שְׁחוֹרָה,
שׁוּב בְּלִבֵּנוּ הִיא כְּמוֹ יוֹנָה צְחוֹרָה.

גלגלו את השורות הללו בראשכם ובפיכם. התבוננו בהן התבונן היטב. ותדעו למה יש שירה בעולם. כמה הסברים בכל זאת, למעוניינים. מכת הארבה מתוארת בשיר הזה, מתוך "שירי מכות מצרים" כמובן, כשקוּלה לשריפת ענק המכלה את פני הארץ. הארץ מגולחת מכל אשר עליה, ו"צלמה", כלומר דמותה, מראה פניה, נמחה ממנה. היא נותרה חסרת ייחוד. האב, שתפקידו ביצירה הזו למצוא באסונות את הפשר, את החוקיות, ולפעמים גם את המוצא הרוחני מהם, רואה באסון הארבה הזדמנות להיאחז במהות, בשורש. האוהב הנאמן יוסיף לאהוב את אהובתו גם אם פניה הושחתו כליל. כזו היא אהבת המולדת. אהבה גם בלי צֶלֶם. #כפית_אלתרמן_ביום


חמישי 18 פברואר 2016‏ ב-‏07:36‏ UTC+02

רַק נַעַר מֵעַרְשׂוֹ נוֹשֵׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב

זהו הלילה שלפני האחרון בעשרת לילות המכות. הנער, הוא הבן הבכור, שוכב על ערשו שיהיה מחר ערש הדווי שלו. ובדומייה של "לֵיל אֵין תְּנוּמוֹת", ליל עלטה, שנפל על אמוֹן, הוא לבדו מדבֵּר. כלוואי, כאגב, כשם תואר קצרצר, מסופר לנו כי למרבה האימה ראשו של הנער "שָׂב": הוא נער, אבל כחלוף תשע מכות שׂערו כבר שׂיבה. כמו שנאמר ב'שיר של מנוחות' (שמחת עניים ה, א): וְנָגְעָה בָּךְ בְּלִי קוֹל הַשִּׂמְחָה הָרַכָּה, וְהִלְבִּין הַשֵּׂעָר הָעוֹטֵר לָרַקָּה, וְהָאֹשֶׁר יִגַּע וְחָוַרְתְּ כְּלֵילַי בְּהַלֵּךְ בָּם יָרֵחַ וְשִׁיר אַלְלַי.
ראו באיזו דייקנות צלילית כותב אלתרמן את הפרדוקס הנורא הזה של הנער הזקן. בשורה בת תריסר הברות, יש חמישה צלילי ר, מהם שניים מופיעים בהברה זהה החוזרת כמעט ברציפות: עַר. נַעַר מֵעַרְשׂוֹ. וכן, שוב בשורה קצרה זו, לא פחות משלושה צלילי ס, כולם דווקא בש' השמאלית הנדירה, בשלוש תנועות שונות: שׂוֹ, שֵׂא, שָׂ, כולן בהברות המוטעמות. זהו מיקוד צלילי נמרץ, המלכד את השורה ומדגיש את הממד המִכְתָּמי שלה.
בשיר שלנו, 'חושך', יש בית נאדר הוד ועוצמה רוחנית ומוסרית, שנטייתי הטבעית היא לבחור בו לכפית של היום; אלא שכבר בחודש הראשון של המבצע שלנו העליתי כאן חלק ממנו. בכל זאת, בהזדמנות זו שאנו עוסקים בשיר, הנה הבית ההוא שוב, הפעם במלואו. הבן המתחנן לאביו שימשש אותו ושלא יעזבנו נענה באמירה שהיא המנון לעמוד תווך בשירת אלתרמן כולה: האבהות והקשר הבין-דורי הנוטעים את האדם בתוך הֶקשר מחייב באופן שהוא מעל לשכל ומעל לרצון:

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא יַפְרִידֶנּוּ חֹשֶׁךְ,
כִּי אָב וּבְנוֹ קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ.
בַּעֲבוֹתוֹת חָרוֹן וּבְכִי עִוֵּר וָחָם
אֲשֶׁר לֹא פֹּה נִטְווּ וְלֹא בָּזֶה סוֹפָם.

#כפית_אלתרמן_ביום


חמישי 18 פברואר 2016‏ ב-‏23:29‏ UTC+02

אָבִי, עֲלֵי חָזִי שִׁלַּבְתָּ אֶת יָדַי.
אָבִי, הַחֲרָסִים הִנַּחְתָּ עַל עֵינַי.
סָבִיב עָפָר וָחֹשֶׁךְ וְכוֹכָב נוֹצֵץ.
רַק בִּכְיֶךָ, אָבִי, רוֹעֵשׁ עָלַי כָּעֵץ.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי, הַבֵּן. עָפָר, כּוֹכָב וָבֶכִי
נָתְנוּ לָנוּ תֵּבֵל שֶׁל אֹשֶׁר עַז מִבֶּכִי.
עָפָר, כּוֹכָב וּבְכִי, הֵם כְּתֹנֶת הַפַּסִּים
בְּלַיְלָה בּוֹ יוּשָׂמוּ שְׁנֵי הַחֲרָסִים.

ינאי ויסמן הי"ד. שכני, בן לשכניי, חתן לשכניי. עפר, כוכב ובכי. בליל הגיענו למכת בכורות.
#כפית_אלתרמן_ביום