רפסודיה לצ'לו ולדפיקות לב

"מר מוות סר לביקור" - שיר שלי מימי מלחמת ראש השנה. הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ט באדר תשס"ב, 13.3.2002, בתקופת השיא של הטרור, שבועיים לפני מבצע חומת מגן, וסיפר  איך זה לקום כל בוקר אל יומך האולי-אחרון. יזהר פלורסהיים כתב סביבו לפני שנים אחדות יצירה מוזיקלית קצרה ונוגעת ללב, והנה העלה אותה באחרונה ליו-טיוב. לחצו על התמונה למעלה והסכיתו. הביצוע הוא של יזהר, ואת עיקר הקריינות עושה אשתו אלה. אחרי היצירה ההיא כתב על פיה, כפי שסופר בבלוג זה, יצירה תזמורתית ארוכה יותר, אופטימית יותר, ושמה סר מר המוות, שאף זכתה בפרס נאה. קצת דיכאון להיזכר בימי מלחמת הטרור, אבל לא יזיק לעשות זאת מפעם לפעם.

מפתח על צווארו: עם אליעז כהן עליו ועל כל העולם

מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 28-22. 

בוקר בחייו של משורר ופעיל חברתי-מוסרי-ספרותי. קיבוץ כפר-עציון. מסביב גפני גוש עציון, תאנֵי יהודה. הכי ארץ ישראל שיש. נוף מהסוג שכדי להמחישו לישראלים נוהגים היום לכתוב עליו, למרבה הביזיון, שהוא כמו טוסקנה. אם היינו בימי התנ"ך, בכל יישוב פה היה נביא. אז היום בכל יישוב בגוש יש משורר או שניים מ'משיב הרוח'. הפוגה במכת החום בת החודשיים, ובגוש עציון קל וחומר. והיום מגיע ההוא מ'מקור ראשון'. הלך הבוקר. הלכו הצהריים. דיברנו הרבה, אליעז כהן ואני. פה יופיע קצת. אבל רעשי הרקע שהונצחו במכשיר ההקלטה במהלך הראיון, ההפרעות וההסחות, הם כתבת פרופיל תמציתית בפני עצמה.

ובכן. הכלבה פְּרינצ'י, קיצור של פרינצ'יפסה, דומה לצבי ולשועל, שמגרגרת מדי פעם את שלה וגוררת אותנו לסיבוב. "היא תוצר של תנועת השלום המתנחלית-פלשתינית עוד לפני שקָמה. בת לכלבַּת מתנחלים מגבעת-הדגן ולכלב רועים פלשתיני. לפני שמונה שנים קיימנו בגבעה ישיבה של מערכת 'משיב הרוח', עם צלחת עוגיות, וכל האחים של פרינצ'י באו לעוגיות, חוץ ממנה שבאה לצוּמי, לליטוף. אמרתי, זאת שלי. מאז היא אצלנו". ובסיבוב עם הכלבה, באמצע דיבור ברומו של עולם, קפיצה של המראיין לגובה, לרומו של ענף תאנה קיבוצי, לארות מן הטעים ההררי הזה בעונה הנכונה. ללמדנו שכולנו פה קטני קומה, מראיין ומרואיין והנובח. והלאה משם פגישה על השביל עם חברת קיבוץ ותיקה ששואלת את המשורר, המכהן כיושב ראש קבוע של אספת החברים בקיבוץ, מתי תהיה אספה ויוחלט לשחרר לנו את הפנסיה מקופת הקיבוץ. ללמדנו שכוחות ההפרטה כבר כאן, בפנים, על אפו ועל חמתו של היו"ר המתולתל. וקודם, שכן שעוצר ליד הדשא של הדירה הזמנית של כהן, ומספר שנכנס לקפה אצל מחמוד בנח'לין הסמוכה, בעקבות פציעתם של בני משפחה מהכפר הערבי הזה בבקבוק תבערה בכביש לא רחוק מהקיבוץ. כהן מקנא. עד עכשיו, הוא מודה, במסגרת תנועות ארץ-שלום וירושלום, היה בכפרים הרחוקים יותר, אבל אצל השכנים הקרובים לא יצא לו. וכל הזמן טלפונים מחברים שרוצים להגיע לביקור אצל הפצועים בבית החולים, כהן כבר היה שם, ומכאלה שביקרו היום ומעדכנים על מצב התבערה והכווייה והילד השרוף המפרכס. ללמדנו.

כבר לא כחגבים: הטורים של חומת מגן

לרגל מלאת עשור לטבח ליל הסדר ולמבצע חומת מגן, הנה רצף טורים שלי מהתקופה.

כאילו כלום: לאן נעלמה מלחמת ראש השנה

1,190 נרצחים, 7,500 פצועים, 106 פיגועי התאבדות, 5 שנים של פחד לצאת מהבית, חומת הפרדה אחת. היום לפני עשר שנים פרצה מלחמת הטרור של הרשות הפלשתינית שזעזעה את חיינו עד היסוד – ובשיח הישראלי אין לה כמעט זכר, ואפילו לא שם מוסכם. איך ולמה נמחקה מהתודעה הטראומה הלאומית הקשה בתולדות ישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' ערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10

חרפת חיינו את: על 'חרפה' מאת קוטזי

חרפה; מאת ג'. מ. קוטזי; מאנגלית: סמדר מילוא; עם עובד, 2000, 266 עמ'.

ביקורת: צור ארליך

הופיע ב'מקור ראשון' בסתיו תשס"א, 2000.

סביר, בטוח אפילו, שג'. מ. קוטזי, שכמו גיבור ספרו הוא פרופסור לספרות בקייפטאון שבדרום-אפריקה, לא חשב על ישראל כשכתב את הספר. בוודאות רבה עוד יותר אפשר לומר שהוא לא חשב על אירועי תחילת תשס"א בישראל. הוא סופר מהולל ועטור פרסים, אבל נביא הוא איננו. הוא כתב על המתרחש סביבו, בארץ שבה הפכו הלבנים למיעוט נרדף וחסר הגנה. ובכל זאת, כשישראלי קורא היום את הספר, הוא חושב בהחלט על ישראל, והוא מבועת מהדמיון. בלי להתכוון, נותן פה הסופר הדרום-אפריקני ניתוח כואב וחריף של המציאות הנפשית, לא רק הפוליטית-ביטחונית, בישראל החדשה.

השוואה גורפת של ישראל לדרום-אפריקה היא, כמובן, לא רק מביכה אלא גם מוטעית. מיותר להסביר שכאן לא היה אפרטהייד, ושהציונית היא תנועה קולוניאלית רק אצל ההיסטוריונים החדשים. הדמיון העולה מן הספר הוא בין דרום-אפריקה שבשליטת השחורים, החומסים ביהירות את הלבנים (לפחות על פי מה שאפשר להבין מהספר, שמשתדל להיות בלתי שיפוטי, ושיש להניח שאם היה נוקט עמדה אנטי-שחורה לא היה זוכה בפרס בוקר היוקרתי), לבין ישראל שלאחר הקמת הרשות הפלשתינית והתפנית הלאומנית של הישראלים הערבים; בין רגשות האשם, ההתאכזרות העצמית וההתמסרות לאויב של חלק מהלבנים בדרום-אפריקה, המגולמים בדמותה של לוסי, בתו של גיבור הספר, לבין אלו של חלק מהיהודים בישראל; ובין משטר הפוליטיקלי-קורקט בחברה הלבנה של דרום-אפריקה, שגיבור הספר, הפרופסור דיוויד לורי, מתקשה להסתגל אליו, לבין זה ששורר במקומותינו.

נקודת הדמיון המפחידה ביותר היא מקרית: דיוויד לורי הוא בן חמישים ושתיים וקצת. בדיוק כמו מדינה אחת שמעבר לקצה השני של אפריקה. אצל לורי זהו גיל העמידה, ההידלדלות, ההכרה שהדרך מובילה עכשיו למטה. האופרה הקאמרית שהוא מנסה לכתוב, על המשורר לורד ביירון ומאהבותיו (ובמידה רבה על עצמו, על הקזנובה שהוא היה עד לתקופה שבה מתרחש הסיפור), הופכת במהלך הספר לאריה על אהובת-עבר מזדקנת, זנוחה ומתגעגעת. "לא לזקנים היא, הארץ הזאת", הוא אומר לעצמו לקראת הסוף.

בכל הקשור בעצמו, להבדיל ממה שקשור בבת לוסי, הוא הולך ונהיה שווה נפש: הוא אינו מנצל את זכות השימוע שניתנת לו בדיון על הדחתו ממשרתו באוניברסיטה בשל פרשיית אהבים עם סטודנטית שהופכת להטרדה מינית, הוא אינו עושה דבר כנגד ההתכחשות התקינה-פוליטית של חבריו כלפיו, והוא מקבל בהשלמה את בזיזת תכולת דירתו בעת העדרו. לשכנים שלו זה אכפת עוד פחות.

הביזה הזו היא שולית לעומת מעשה השוד שנערך באותו פרק זמן בביתה של בתו, בחווה מרוחקת, בעת שהותו של דיוויד שם, אך הצירוף של שני מעשי שוד כנגד הגיבור ובתו מרמז משהו על המציאות הדרום-אפריקנית החדשה. במקרה ההוא, על כל פנים, נכנסים בדרכי מרמה שלושה זרים, קוטזי לא כותב במפורש שהם שחורים, לביתה של לוסי, ותוך שהם נועלים את אביה ומנסים להצית אותו, הם אונסים את לוסי בזה אחר זה – מעשה שאינו מתואר בספר היות שלוסי מתכחשת אליו בשל תחושה שזה בעצם מגיע לה, הכובשת הלבנה. בהזדמנות זו הם גם שודדים את תכולת הבית ואת מכוניתו של האב והורגים את הכלבים שתושבי הסביבה הפקידו אצלה למשמרת.

כאן חשוב לומר משהו על פטרוס. זהו שכן שחור של לוסי, שמסייע לה בעיבוד החווה והופך לשותף שלה, כשהוא חותר באופן שקשה להתעלם ממנו להשתלט על החווה ולנשל את לוסי. מעשה השוד והאונס מתרחש בעת העדרו של פטרוס מהמקום. כשמתגלה מאוחר יותר מהפורעים הוא גיסו של פטרוס, ושפטרוס החליט לשכן אותו בבית שהוא בונה בחווה (לוסי ויתרה לו בינתיים על מחצית משטחה), מבינים האב והבת שפטרוס שלח את השלושה אל המקום כדי לשלוח רמז ברור ללוסי, משהו כמו המשכו של אוסלו באמצעים אחרים. את דיוויד, האב, זה משגע, אבל את לוסי לא. היא נענית לבסוף לפתרון אחר שמציע ערפאת, סליחה, פטרוס – התאחדות כלכלית איתו כאשתו השלישית. לא שהיא אוהבת אותו, בכלל לא, אבל היא רוצה להיות חלק מהמשפחה הגדולה, והיא גם רוצה חסות, ו"את פטרוס אני לפחות מכירה".

וזה דווקא יכול לעודד את מאמיני אוסלו: אחרי האינתיפאדה הנוכחית, עוד יהיו אמצעים נוספים להמשיך אותו.

מהפך קופרניקאי בקרביים היהודיים: על 'שמע אד-ני' לאליעז כהן ו'לילאדם' לשור ענתבי

מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון בכ"ז בתמוז תשס"ד, 16.7.2004

קראנו לזה "כשהתותחים רועמים", כדי להודיע שהמוזות אינן שותקות. זה היה פרויקט שערכתי – ביוזמתה של המבקרת ציפורה לוריא – לגיליון ערב ראש השנה תשס"ב של מוסף זה, במלאת שנה למה שנקרא אז "המצב". פרויקט שניסה ללכוד תגובות ספרותיות ראשונות למלחמת אוסלו. צלצלתי לאליעז כהן לשאול אם יש לו, או למי מחבריו ב'משיב הרוח', משהו מתאים. כשהגיעה התשובה בדמות השיר 'שמע אדוניי' היה הלם ראשוני, ומיד לאחריו היה ברור שזה השיר שיפתח את המוסף. במילים מעטות, פשוטות, רובן לא משלו אפילו אלא לקוחות הישר מהטקסט היהודי הבסיסי ביותר, ביצע אליעז כהן מהפך קופרניקאי בקְרָבַיים היהודיים, וזיכה את מערכת מקור ראשון בפרסום ראשון של השיר שהוא אולי החשוב ביותר והמזעזע ביותר שהניבה המלחמה הזו:

"שמע אֲדֹ-נַי, ישראל עמֶךָ ישראל אחד// ואהבת את ישראל עמך/ בכל לבבך/ ובכל נפשך/ וכל מאודך/ והיו הבנים האלה אשר נהרגים עליך כל היום/ על לבבך/ ושיננתָם ברקיעיך/ ודיברת בם:/ בשבתך בביתך/ ובלכתך בדרך/ ובשכבך ובקומך/ וקשרתם לאות על/ ידך (ספָרות כחולות זרחניות) והיו לטוטפות בין/ עיניך (כמו פגיעת הצלפים)/ וכתבתם (בדם) על מזוזות ביתך/ ובשעריך".

בערב שנערך בשבוע שעבר בבית מורשת אצ"ג בירושלים לרגל הופעת ספרו החדש של כהן, הנושא את שם השיר הזה, סיפרה הסופרת אמונה אלון כי השיר תלוי אצלה על המקרר, והיא נהגה לסור אליו, לבכות, בכל פיגוע. כותרת המשנה של הספר היא "משירי מאורעות תשס"א-תשס"ד", וכבר ההקדשה מכניסה את הקורא לאווירת החרדה והניסיון לאחוז בחיים התלויים על בלימה: "לבני משפחתי, אהוביי שכולם עִמדי, לא נפקד מהם איש". אפילו שירי האהבה שבספר ספוגים בחרדת הרגע הבא, חרדתו של תושב כפר-עציון הנוסע בכביש המנהרות הירוי. "כמו ישראלים רבים", סיפר כהן בערב בירושלים, "מאורעות תשס"א החזירו אותי, עד אז משורר דיוניסי, אל הגורל היהודי שאי אפשר לברוח ממנו". הקוראים המתמידים של מוסף זה יכירו כמה מן השירים בספר, שנתפרסמו כאן סמוך לחיבורם.

שלהי השנה הרביעית למלחמת אוסלו מניבים, במעין "נטע רבעי", את ספרי השירה של המלחמה, מהצד היהודי שלה. בתוך חודש אחד פרסמו ספרים מסוג זה שלושה מאנשי כתב העת לשירה יהודית-ישראלית 'משיב הרוח'. 'סוסי אש' של אבישר הר-שפי נסקר פה לפני שבועות מעטים. שוּר ענתבי פרסם "מחברת שירים" ושמה 'לילאדם', במהדורה שעיצובה המחתרתי במתכוון, הניסיוני, המזכיר את ספריהם של האקספרסיוניסטים משנות העשרים, מלמד משהו על תוכנה. 'לילאדם' של ענתבי מתאר בתערובת של בוטות ושבריריות, של בעתה והתרסה, את הלילה שירד על האנושיות. שיר אחד, למשל, עוקב אחר התלבשותו של מחבל מתאבד. באחר, "דו-שיח חלומי על צומת", מופיעה שיחה סיוטית על הפחד לעלות לאוטובוס עירוני, ובה עולה האימה היהודית של "כי תמיד לוקחים אותנו לכיכר" ושל "והנה חלוק כבר נפתח, ועכשיו כולם יראו לי שאני רוצה לנסוע לצומת".

בשיר אחר מתאר ענתבי איך "אדמוני וחכליל עיניים/ בא אורי-צבי עלי לעברית הרחבה הבוטה של מעלות קדושים ושל ביבים". דמותו של אורי צבי גרינברג, המשורר הנביא שעולמו התהפך עליו בליל-האדם של מלחמת העולם הראשונה, מרחפת גם על פני הספר השלישי בגל הזה, ספרו של אליעז כהן. השיר 'הנה בא משיחנו', שדוֹבר אחר בערב שנערך בבית מורשת אצ"ג, ח"כ אריה אלדד, בחר לקרוא, מספר בעקבות 'באוזני ילד אספר' של אצ"ג על המשיח שרכב על ארי ברחובות תל-אביב, ו"ברדיו ביקשו לא לצאת/ אריה ועליו תמהוני ברחו מגן החיות/ עוד מעט יסתיים המצוד./ אפשר להמשיך לחיות". ביתר בירור מתגלות בספר עקבותיו של משורר אחר, יהודה עמיחי, שאליעז כהן עמד איתו בקשר בשנות חייו האחרונות. שירתו של כהן מתַקשרת בקלות עם הקורא, לא מתכסה בצעיפים, ממש כמו שירתו של עמיחי. "ברדיו אמרו חדשות/ ובלב היו ישנות נושנות", מצטט כהן בשיר שכתב בחורף תשס"א, ומוסיף תחזית על עתיד ישראל: "הים יהיה נוח כשנגיע אליו/ בלא כוח./ זהו סוף החדשות".

בשולי הספר מודיע אליעז כהן: "אורי צבי גרינברג הצהיר פעם: 'אנוכי ארנין את המילה פוליטיקה'. מעיד אני על עצמי שמיים וארץ כי לפואטיקה שכנסתי בזה הספר כמעט שאין דבר עם הפוליטי". נקודת המוצא של כהן אכן אינה פוליטית. הוא כותב שירה חווייתית שבה יש לדברים ולאנשים משמעות עתירת רבדים, הרבה יותר מכותרת בעיתון ומסיסמה בהפגנה. הוא מסוגל לכאוב את כאבו של ישמעאל המגורש בלי לשכוח את עקידת יצחק. נערים ערבים, הוא כותב באומץ מופרז אולי, עושים לו את זה, זורקים אותו שלושת אלפים שבע מאות שנה אחורה. וגם: "שַבְתי וראיתי/ כל החלב והדבש/ בנערותייך פלשתין". הוא כותב כבעל ואב, הוא כותב באוטובוס בדרכו לעבודה, הוא כותב מתוך טנק כלוחם במבצע חומת מגן שמנסה לראות את "פניה היפות של המלחמה" כפניה החרדות של אשתו בבית וכפני הילדה הפלשתינית הנצמדת אל ירך אביה מפניו, הוא כותב כי הוא אדם והוא כותב כי הוא יהודי. אבל מה לעשות, שלהיות בעל ואב ואדם בישראל המותקפת זה מעשה פוליטי. ולנסוע הביתה כשכל העולם מחזיק אצבעות לצלף שמנסה לרצוח אותך זה מעשה פוליטי. ולהיות בעל יושר אינטלקטואלי, לומר את האמת, לא להתקרנף ולא להתחנף, לא לחשוש לכתוב על תל-אביב "זונת שלום מנהֶמת" ולא להירתע מלבטא, כשאתה ממוקם עמוק בתוך החברה הדתית, צירופים כמו "בחלצינו הבוערים להתעבר" – גם זהו מעשה פוליטי. וכהן עשה את המעשים הפוליטיים האלה, וכתב אותם – והגיש לנו אפוא ספר של שירה פוליטית חזקה, נוקבת, כואבת, כנה.

ציפורה לוריא היתה בין הדוברים בערב הנזכר לעיל, וסימנה בדבריה שלושה שירים כשלושת עמודי התווך של הספר. אלו הם השירים שנכתבו על בסיס טקסטים מן התפילה והתורה: 'שמע אדוניי', 'תפילה לנהג בכביש המנהרות' (על פי תפילת הדרך), ושיר בלא כותרת המדבר בברית בין הבתרים. בשירים הללו יש רובד של משא ומתן פוליטי בין אדם ואלוהיו. השיר השלישי הנזכר הוא שיר מרטיט על חיינו ומותנו, המציע בין הבתרים גם דימוי הומוריסטי לישראל של אוסלו. "בין בתרי האוטובוס ויהודיךָ/ השרופים אני כותב עמך ברית לאמור:/ לזרעך נתת, זרעך שייספר ויימנה מרוב/ עונים וחרונים/ ככוכבים הנדלקים לפני נפילתם/ (ומי יוכל לשאת המשאלה)/ לזרעך שהוא עכשיו זקן שוכח משקפיו/ (המונחים לו על חזהו או מצחו)/ ולא יוכל לשוב אל ההסכם או אל/ דברי המחזה ההם// בין בתרי האוטובוס אני כורת עמך ברית לאמור:/ אל תשחט את הציפור".

לעומת ה"מחברת" של שור ענתבי, שעיצובה הוא במכוון פשוט עד גס, מבליט תפרים ומגביה צעקה, ולעומת העיצוב המוקפד, המהוגן מאוד, השוקֶני, בספרו של אבישר הר-שפי, העיצוב שהעניקה הוצאת הבוטיק 'אבן חושן' לספרו של אליעז כהן משדר, כדברי ציפורה לוריא, אצילות והצטמצמות יחד עם העזה וחריגה. הוא מופיע בפורמט צר ומאורך מאוד, המותאם לאלמנט הנוסף שבו, שטרם הזכרנו – ציוריו של ליאוניד בָּלַקְלַב המשובצים בספר. אין אלו איורים לנאמר בספר, כי אם ציורים עצמאיים המחזקים את האווירה שהשירים יוצרים. בלקלב נטל קרשים וצייר עליהם פני אדם. פנים רוחניים, עדינים, מוארים, רבי רגש ולעתים קדושה, היוצאים ועולים מתוך העץ הלא מהוקצע. צורתם של הקרשים, עם ה"עיניים" והמגרעות והחתכים וחורי המסמרים, מנוצלת לצרכיו של הציור. זהו, אם תרצו, משל לשירתו של אליעז כהן שבספר הזה: המציאות הגסה והאטומה היא הורתה של השירה האנושית, והיא שקובעת את המסגרת שלה ונותנת בה את סימניה. פני האנוש נטועים בקרשים, ספק גוברים עליהם ספק הולכים ושוקעים, כעיר אהובה נטושה תחת סופת חול.

היום הארוך בשנה: סיפור אמיתי

מאת צור ארליך
הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון, י"ג בניסן תשס"ח, 18.4.2008, במסגרת פרויקט "המסע ששינה את חיי".

ב-20 ביוני, כמעט היום הארוך בשנה, יש זמן להרבה דברים לקרוֹת. קל וחומר אם זהו 20 ביוני של שנת 2002 דווקא, שנה שאכן נטו לקרות בה הרבה דברים מסוג מסוים. בפעם הבאה שאתם יוצאים ב-20 ביוני 2002 לנופש קצר במלון, או לחתונה, או לשניהם ביחד, כדאי שתיקחו אתכם מזוודה עם כמה מצבי רוח להחלפה. על כל צרה שלא תבוא.

20.6.2002 היה יום חמישי. חיכתה לנו לינה, שקיבלנו במתנה, במלון בחוף הרצליה. 20 ביוני, אותו יום עשיר באירועים כאמור, הוא גם היום האחרון בשנת הלימודים בתיכון, קרי חופש לאשתי. אני לקחתי יום חופש. לאותו ערב נקבעה לא רחוק מדי מהרצליה חתונתה של בת הדודה דפי. כשאתם מקבלים לילה במלון, מוטב שתחגגו את הרומנטיקה של עצמכם ולא של זוג אחר; אבל ככה יצא, ובעצם למה לא להרגיש כמו החתן והכלה? לטייל על יד הים, להצטחצח במלון, לקפוץ לחתונה, של זוג אחר אמנם, ומשם לנסוע יחדיו לחדר במלון יקר. לגן האירועים שהחתונה עמדה להיערך בו קראו הגן של דודו, או הבאר של סבא, או הפרדס של החותנת, או הקליפה של הפקאן, או משהו אחר מהסוג הזה, כלומר שֵם עם שורשים עבותים מפלסטיק ואחלה אוכל.

לבוקרו של אותו יום חמישי זומנו לאירוע נוסף, במרכז ירושלים: סקירת מערכות אחרונה לעובר הבכור שלנו. כן: דפי מתחתנת, ואילו אנחנו עומדים לחתום את פרק הזוג בחיינו ולהיות לשלושה. היינו אז בחודש השמיני, והעובר שיגר כבר מזמן רמזים דקים לכך שהוא עובּרה, אבל סירב בתוקף להצהיר על כך רשמית. שכן לילך שלנו היתה צנועה כבר משחר היווצרה, ורגליה היו, אולטרה-סאונד אחר אולטרה-סאונד, מהודקות היטב זו לזו, נוצרות סוד. והנה בבוקר זה, 20 ביוני, י' בתמוז תשס"ב, ארבעים יום קודם יציאת הוולד, ראינו שוב על המסך את צלליתה המתנועעת, גם את פניה יכולנו כבר לנחש, ואף רגליה הותירו מרווח סביר ביניהן, והפעם לא נותר מקום לספק. יש לנו בת. וחוץ מזה, היא גם בריאה ושלמה.

זה היה לוח הזמנים המקורי של אותו יום. אבל באו הפיגוע של שלשום והפיגוע של אתמול והוסיפו עליו וגרעו ממנו. הפיגוע של שלשום, יום שלישי, אירע בבוקר באוטובוס קו 32א, שירד מגילֹה לכיוון מרכז ירושלים. ליד בית-צפאפה עלה עליו מוחמד אל-ראל מאוניברסיטת א-נג'אח שבשכם ולמותניו חגורת נפץ. הוא התפוצץ בצומת פת. 19 איש נהרגו. ראש הממשלה אריאל שרון נראה בטלוויזיה סוקר שורה ארוכה של שקים שחורים ואטומים באתר הפיצוץ ואז מסנן: "והם עוד רוצים מדינה!". רוורס מדיני קצר מועד, שפיות זמנית שהמציאות הלא-שפויה גירתה בו לרגע. שמות הטבוחים פורסמו בהדרגה. ביום רביעי לקראת צהריים פורסם שמו של בעלה של החברה-שלי-לשעבר. אותו ואת האלמנה הצעירה שלו ראיתי בפעם האחרונה שנה וחצי קודם לכן, בחתונתם. אשתי, שמכירה אותה, פגשה אותה גם אחר כך מפעם לפעם. עכשיו יש לנו פגישה משולשת. היום, יום חמישי, אחרי סקירת-המערכות של העוברה. ניחום אבלים.

כשאתה חי בשנת 2002, וכמעט בכל יום אתה שומע על אומללים נוספים שהצטרפו לרשימת קורבנות השלום, אתה לומד לבנות סביבך ציפוי. אתה קורא את הסקירות הקצרות על הילדה שנהרגה ביום ההולדת שלה ועל הצעיר שעמד להתחתן בעוד שבוע, וחורק שן, ובולע את המלח שבגרון, ופוקח עיניים סביבך באוטובוס לראות מי שמֵן שלא כדרך הטבע – וחי את חייך. אבל לפעמים מגיע איזה פיגוע שחורך לך את הציפוי ופוער בו חור ומכניס לך דרכו אגרוף. כי הנה, אתה מתרווח לך במשפחתך המאושרת, ומחר סקירת מערכות ובערב חתונה ובית מלון, ומי שלפני שנים אחדות היתה עשויה להפוך לאשתך היא עכשיו אלמנה והחיים שלה גמורים. המחשבות המופרכות רצות, ואתה יודע שהן אוויליות אבל חושב אותן: שאם היית נוהג פעם אחרת, האיש הצנום והעדין הזה שנהרג לא היה מתחתן עם מי שהתחתן, ולא היה גר בשכונת גילה, ולא היה עולה בבוקר הזה על האוטובוס הזה. והנה מערבולת הטרור לקחה גם אותך איתה באחד משובליה.

ניחום האבלים לא היה פגישה משולשת. דירת הוריו של החלל היתה מלאה מפה לפה. המקומות ליד אלמנתו היו רוב הזמן תפוסים בידי חברותיה. היא ישבה שם כמו שיושבים רבים מאבלי הפֶּתע, כלומר הפוך לגמרי מהציפיות: שקטה, עניינית, נורמלית להחריד. מספרת פרטים על השעות הארוכות שבין החשש הראשון לגורלו של הבעל לבין הזיהוי באבו-כביר. ההלם יבוא אליה אחר כך. או שבא כבר קודם. היא אמרה משהו לאשתי על האובדן שחוותה. על אי האפשרות להתחיל מחדש. או אולי על ההכרח להתחיל מחדש. אינני זוכר מה. לבסוף גם אני מצאתי משהו לומר לה. אינני זוכר מה.

זהו הפיגוע של שלשום. היה גם הפיגוע של אתמול. עוד פיגוע חודר שריון-נפש. הוא אירע בצידה השני, הצפוני, של ירושלים. בטרמפיאדה של הגבעה הצרפתית, מקום ההמתנה הקבוע שלנו, תושבי יישובי בנימין. בשבע בערב רץ אל תוך הממתינים מחבל ופוצץ עצמו. נועה אלון, הגננת שלי מעפרה, השכנה של הוריי ועד לפני שנים אחדות גם שלי, המתינה שם עם בתה פנינה אייזנמן ונכדיה שגיא וגל. הם באו להשתתף באירוע מוסיקלי שנועה ערכה לילדי הגנים בעפרה. נועה וגל, הסבתא הלא-זקנה והנכדה הקטנה, היו שתיים מתוך שבעת ההרוגים. פנינה ושגיא נפצעו. בערב שמענו על הפיגוע. בבוקר, בדרך, שמענו שזו היתה נועה. נועה שגיננה אותי וגיננה עוד עשרים ומשהו שְנָתונים אחריי ושלא היה מי שיגונן עליה, נועה התוססת והדעתנית שמצחיק היה לשמוע את הכתבים ברדיו מציגים אותה כ"הסבתא". אחר כך נמסר שההלוויה תהיה היום אחר הצהריים בעפרה. במלון קיבלו את הודעת הביטול שלנו ואפילו לא דרשו דמי ביטול. והנה לנו תבניתו המלאה והסופית של יום החמישי הארוך הזה, יום שכולם נקבצו ובאו לו: התינוקת של מחר, הפיגוע של שלשום, הפיגוע של אתמול, החתונה של היום.

מסענו המשיך אפוא לעפרה. הלוויה כפולה. הספדים בחצר בית הכנסת המרכזי, שבה רק שבועיים קודם לכן ספדו לארז רונד, שגם לאמא שלו, חיה, יצא להיות גננת שלי אי אז בימים, ארז רונד שנרצח בנוסעו לא הרחק מעפרה. מעפרה נסענו, עם הוריי, במכונית שלהם, לחתונה. הגענו מוקדם יחסית, ועצי הגן נצצו, והתקרובת היוקרתית לבלבה, וגמרתי אומר לא לומר לחתן-כלה לירון ודפי כלום על היום המקולל שעבר עלינו, מי יודע, אולי ביום החתונה הם לא שמעו חדשות, הבה נשמח ביום השמח בחייהם ונחייך כמה שאפשר. כיוון שהכיפה שעל ראשי היתה אותנטית ולא היו שם רבות שכמותה אף נבחרתי לשמש עֵד. בדרך הקשה למדתי שסושי, לפחות סושי כשר, הוא דבר מגעיל, שכן נתקעתי עם אחד כזה נגוס למחצה בידי, לבלי יכולת להיפטר ממנו, בעודי מוזעק לחתום על הכתובה.

היה שמח שם, בפרדס של סבא או בבאר של דודו או בגן של הפקאן או בקליפה של החותנת. דפי שלנו היא בת-דודה שנייה שקיבלה תקן של בת-דודה ממש בשל חביבותה ובשל דלדול חמור באגף המשפחתי שהיא משתייכת אליו, הנובע מההיסטוריה האירופית של שנות הארבעים המוקדמות. מהצד שלה, כלומר שלנו, הגיעו קרובים מגרמניה ומקנדה שלא ראינו מאז ימי הקנצלר שמידט. מצד החתן ואביו, שהוא קצין מודיעין בכיר שזה עתה פרש, הגיעו קצין מודיעין ראשי ואולי אפילו ראש אמ"ן ועוד הרבה רבי-פלאפלים שנהנו ממאכלים שאיני יודע את שמותיהם האיטלקיים והצרפתיים אבל פלאפל הם לא. וגם מפקדת הבסיס שלי לשעבר, ובעלה הג'ינג'י המפורסם.

אולי אוסיף עוד ואספר, אף שהדבר יהא עליכם לטורח, שפירות השלום השביעונו גם בשעה האחרונה של אותו 20 ביוני. המשבֵּת, הוא האימובלייזר, שנכפה על מכוניות ישראל מאז החלה הרשות הפלשתינית לגונבן בהמוניהן, השבית את שמחתנו, כי הוא יצא מכלל שליטה ומכוניתם של הוריי לא יכלה לזוז. שעה עייפה או שעתיים עייפות, אל תוך 21 בחודש, חיכינו לאנשי שירות הדרכים, ואלו הגיעו לבסוף ונטרלו את המשבת. בזמן ההמתנה שמענו גם על הפיגוע של היום: החוליה שפרצה אותו ערב לבית משפחת שבּו באיתמר ורצחה את האם רחל, את ילדיה נריה, צבי ואבישי ואת מפקד כיתת הכוננות המקומית יוסי טוויטו.

נסענו לעפרה, ומשם לביתנו, וכך בא אל סופו המסע שלא שינה את חיי, אבל ראה איך משתנים חייהם של מי שהיו קרובים אליי ושל מי שיהיו קרובים אליי. ראה איך נולדים ומתחתנים ואיך נרצחים ומתאלמנים. מסע של יום אחד בתוך הגיהנום של 2002, השנה ששכחנו כבר ב-2005.