מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 28-22.
בוקר בחייו של משורר ופעיל חברתי-מוסרי-ספרותי. קיבוץ כפר-עציון. מסביב גפני גוש עציון, תאנֵי יהודה. הכי ארץ ישראל שיש. נוף מהסוג שכדי להמחישו לישראלים נוהגים היום לכתוב עליו, למרבה הביזיון, שהוא כמו טוסקנה. אם היינו בימי התנ"ך, בכל יישוב פה היה נביא. אז היום בכל יישוב בגוש יש משורר או שניים מ'משיב הרוח'. הפוגה במכת החום בת החודשיים, ובגוש עציון קל וחומר. והיום מגיע ההוא מ'מקור ראשון'. הלך הבוקר. הלכו הצהריים. דיברנו הרבה, אליעז כהן ואני. פה יופיע קצת. אבל רעשי הרקע שהונצחו במכשיר ההקלטה במהלך הראיון, ההפרעות וההסחות, הם כתבת פרופיל תמציתית בפני עצמה.
ובכן. הכלבה פְּרינצ'י, קיצור של פרינצ'יפסה, דומה לצבי ולשועל, שמגרגרת מדי פעם את שלה וגוררת אותנו לסיבוב. "היא תוצר של תנועת השלום המתנחלית-פלשתינית עוד לפני שקָמה. בת לכלבַּת מתנחלים מגבעת-הדגן ולכלב רועים פלשתיני. לפני שמונה שנים קיימנו בגבעה ישיבה של מערכת 'משיב הרוח', עם צלחת עוגיות, וכל האחים של פרינצ'י באו לעוגיות, חוץ ממנה שבאה לצוּמי, לליטוף. אמרתי, זאת שלי. מאז היא אצלנו". ובסיבוב עם הכלבה, באמצע דיבור ברומו של עולם, קפיצה של המראיין לגובה, לרומו של ענף תאנה קיבוצי, לארות מן הטעים ההררי הזה בעונה הנכונה. ללמדנו שכולנו פה קטני קומה, מראיין ומרואיין והנובח. והלאה משם פגישה על השביל עם חברת קיבוץ ותיקה ששואלת את המשורר, המכהן כיושב ראש קבוע של אספת החברים בקיבוץ, מתי תהיה אספה ויוחלט לשחרר לנו את הפנסיה מקופת הקיבוץ. ללמדנו שכוחות ההפרטה כבר כאן, בפנים, על אפו ועל חמתו של היו"ר המתולתל. וקודם, שכן שעוצר ליד הדשא של הדירה הזמנית של כהן, ומספר שנכנס לקפה אצל מחמוד בנח'לין הסמוכה, בעקבות פציעתם של בני משפחה מהכפר הערבי הזה בבקבוק תבערה בכביש לא רחוק מהקיבוץ. כהן מקנא. עד עכשיו, הוא מודה, במסגרת תנועות ארץ-שלום וירושלום, היה בכפרים הרחוקים יותר, אבל אצל השכנים הקרובים לא יצא לו. וכל הזמן טלפונים מחברים שרוצים להגיע לביקור אצל הפצועים בבית החולים, כהן כבר היה שם, ומכאלה שביקרו היום ומעדכנים על מצב התבערה והכווייה והילד השרוף המפרכס. ללמדנו.
ובכן. עכשיו בלי הפרעות. אליעז כהן. נולד ביום הראשון של 1972. עובד סוציאלי. פוטר מהמוסד הפנימייתי החרדי שעבד בו בגלל שיריו המתריסים. במשיב הרוח מהגיליון השני. ומאז עם כל הרוח שמסביב. עטוף אדרת שיער. 'שמע אדֹ-נָי' שלו, שהפך את 'שמע ישראל' ואת הקרביים ונתלה על הרבה מקררים בשנות מלחמת ראש השנה. ו'תפילה לנוסע בכביש המנהרות' שנתלתה על דשבורדים בימים הירויים ההם. כיתות שירה בישיבות תיכוניות. פעלתנות שלום מתנחלית. ביוגרפיה גיאוגרפית: פתח-תקווה, אלקנה, כפר-הרא"ה, אור עציון, כפר-עציון. ביוגרפיה חניכם-חברוּתָתָם של הרבנים משה צבי נריה, חיים דרוקמן, חנן פורת, מנחם פרומן; תלמידם-חברם של המשוררים והסופרים יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, משה שמיר. ניהל את מחלקת התרבות במועצה האזורית גוש עציון, ועכשיו מתחיל לשמש עורך ראשי בהוצאת ראובן מס, המתחדשת בפעם המי יודע כמה, ואומר שינסה שם "להשיב את היהדות לעצמה". בדרך, בין היתר, ספר ראשון לרב פרומן. ובהוצאת 'קשב לשירה' כהן מפרסם עכשיו ספר קטן משלו, שקוראים לו 'עד שהגענו להבנה עם האור'. וחוץ מזה, תוכניות עדכניות: הקמת 'בית חנן' בצומת הגוש, שיספר את מעשיו של חנן פורת. מעמד רבנים דמוי 'עגלה ערופה' לגינוי פיגוע בקבוק התבערה.
הגינוי הזהיר של תנועת 'ארץ שלום' סמוך לאחר הפיגוע, שלא הזדרז להטיל את האשמה על יהודים, מעצבן אותו; הוא בתנועה התאומה 'ירושלום', המתוקשרת פחות. וכששואלים אותו למה הוא נחפז להוקיע את נערי תג מחיר ורץ לבית החולים, אולי המפגעים היו בכלל ערבים, זה מטריף אותו, כלשונו. "זאת הבעיה שלנו. מונית פלשתינית עולה בעלייה המפותלת פה, 30 קמ"ש, לאור היום, נהג פלשתיני, והאימא שמשכה את הילדים מהרכב הבוער בכוחותיה האחרונים ראתה את הזורק בורח, בחור עם פאות. ועדיין טומנים את הראש בחול, 'זה בטח ערבים'".
- אבל כיוון ש-99 אחוז מאירועי הטרור הם מהצד הערבי, מבחינה הסתברותית יש רגליים לתרחיש הלא סביר לכשעצמו של תאונת עבודה.
"אתה עיוור למצב. אתה יודע כמה אירועים היו פה בארבע השנים האחרונות, בסקאלה שבין חסימות כבישים והצתת שדות מבית תג מחיר לבין טרור יהודי ממש? כולל יידוי אבנים שכבר גרמו לתאונות עם פצועים – והרי אנחנו אלה שתמיד אומרים שאבנים הורגות. אגיד לך מה אמר לי קרוב של הפצועים מנח'לין: 'אנחנו מתחלפים בתפקידים, אתם נהיים מחבלים ואנחנו נהיים קורבנות'. זה זעזע אותי. ברור שזו הגזמה, והוא עצמו אמר את זה חצי בצחוק. אמר משפט חמוד כזה, 'ילדים משחקים שוטרים וגנפים, פעם אני שוטר פעם אני גנף – ככה אנחנו, פעם מחבלים פעם קורבנות'.
"שמע, זה מטורף. כי יש פה שילוש מסוכן: תורות חסידיות-קבליות שיש בהן יסודות של גזענות רוחנית, בצירוף אידיאולוגיה לאומנית קיצונית, בצירוף מציאות שהיא באמת קשה, שאנחנו רוב הזמן הקורבן, ורוב הזמן אנחנו חוטפים, ולא רק זה אלא אנחנו לא זוכים לאמפתיה מצד הממלכה הישראלית, ולא רק זה אלא מגרשים אותנו מהבית ומאפשרים למחבלים דלת מסתובבת.
"אני מכה על חטא על דבר אחד: שלא גייסתי בעצמי מספיק אנרגיות רוחניות להושיט יד גם לאחים הטועים מתג מחיר ושות', בעוד לפלשתינים הושטתי יד של 'מאויב לאוהב'. כתבתי בזמנו, אחרי לינץ' שנעשה בערבים במואסי, פרפראזה על 'אלה האחים שלי' – עם הפזמון 'אלה לא האחים שלי'. פרופ' הלל ויס ציטט את זה בזמנו כדי להראות כמה חדלתי להיות מוכשר. גם חנן פורת נורא כעס. הוא נתן לי על הראש פלאקים, 'הגזמת', 'הרחקת לכת'. והיום אני מצטער על הטקסט הזה".
- לפעמים אני נמנע מלכתוב נגד החבר'ה האלה רק כדי לא להיות חלק מהמקהלה המקוממת שמתנפלת על כל שטיח שרוף במסגד ושותקת על דקירת מתנחלים. גם לך זה מציק?
"גם אני מתקומם על זה. אבל זה מחיר שאני נאלץ לשלם כדי להיות ישר עם עצמי ולגנות. יש מקומות שפשוט צריך לגנות, בלי חוכמות".
- ולא מעורב בזה דחף ליצור פרובוקציה, "לזעזע את הבורגנות", שאולי קיים גם בשירים שלך?
"אני יודע שאני חשוד בזה לפעמים. דווקא בגלל זה אני משתדל, כפי שלמדתי בבית הוריי וכפי שחזר והדגיש לנו חנן: לעשות את האמת מפני שהיא אמת, את הטוב מפני שהוא טוב. לא משנה מה יגידו. לפעמים אני יודע שאני יודע שאני הולך לחטוף על משהו, על שיר או על איזו מעשה כמו ההתפרצות שלי בכנס הרבנים התומכים במחברי 'תורת המלך', ולא שש לזה, אבל מוכרח.
"בשנים האחרונות אני צובר לא מעט שְעות חיים גורי. כמעט כל הסבים הספרותיים שאימצתי כבר נפטרו, והוא באמת מאחרוני הגדולים. בדרך כלל אני הוא זה שבא אליו, אבל היו כמה פעמים שהוא התקשר אליי. אחת מהן הייתה כשהתחילו לדבר על האיום האיראני, ובעמודי החדשות של מקור ראשון פורסם השיר שלי 'משירי השואה הבאה'; בספר, השֶבח לעורך ההוצאה רפי וייכרט, הוא מופיע בשם המעודן 'משירי היום הבא'. גורי התקשר אליי נרעש: 'מה קרה לך אליעז? השתגעת? אם גם אתם, אנשי בני עקיבא, מתייאשים, מה יישאר כאן?' ניסיתי לענות לו שזה מה שראיתי, במעין חיזיון, והוא נזף בי: 'לא שמעת על נביא שכובש נבואתו? איפה האחריות שלך?'"
- דוגמה זכורה לרע ששכחת לרסן את עצמך הייתה כשאמרת שהולך להיות פה אפרטהייד. אמרת זאת כמשורר, כאיש דימויים, ושכחת איך זה נשמע ולאיזה שיח אנטישמי עכשווי זה מתקשר.
"אתר 'סרוגים' לקח קטע ממה שאמרתי בטלוויזיה ובודד אותו, וזה נשמע רע. ברור שהשימוש בהקשר הידוע הוא בעייתי. אבל בהקשר הנכון, אני מוכן לחזור על זה. גם אורי אליצור כתב שאלמלא הַפסיקה לפתוח את כביש 443 הוא היה הופך לכביש אפרטהייד. כמה אנשים בציבור שלנו מסוגלים להכיל אמירה כזאת, שלא לומר לייצר אותה? אם הציונות אתנוצנטרית, אז הציונות הדתית היא הצנטרום של האתנוצנטריות. היא מרוכזת לגמרי בעניינים הקטנים שלה. אין לנו אפילו הידע והחשיבה המושגית אפילו לדבר סמול טוק הגון על הדברים שמעסיקים את הזירה הציבורית היום. מזלזלים בכל מה שאיננו שפת בית המדרש".
- למה להיטפל תמיד לכבשה שטרפה זאב? למה אפשר לנסח גינוי מתנחלי-פלשתיני משותף לפיגוע נגד ערבים אבל לא לפיגוע נגד יהודים?
"זו שאלה נכונה, ותמיד נוכל לשאול אותה מהסלון, גם בעוד מאה שנה, אם לא ניחלץ חושים, אם לא נמשוך אותם לכיוון שלנו, אם לא נחפש גם את היד המושטת לשלום מהעבר השני. ויש, למרבה ההפתעה. לא ההמונים, לא תשמע על זה ברשות השידור הפלשתינית, אבל יש. אני יושב בפורומים עם פלשתינים על מתווים של פתרונות, ונדהם מהמוטיבציות הקיומיות שדוחפות שם את האנשים. הם אומרים, אני לא רוצה שהבן שלי יהיה ממנהיגי האינתיפאדה השלישית. הם היו פעילים באינתיפאדה הראשונה, והחוויה שלהם המאיסה עליהם את שפיכות הדמים. אתה רואה איך כוחות החיים והנורמליות חזקים מכל אידיאולוגיה דתית ולאומית. זה לא שהם מקפלים את הדגלים. גם אנחנו לא מקפלים את הדגלים כשאנחנו מדברים איתם".
- אפרופו, השם הזמני של ספר עליך ועל חבריך משוררי הדור השני של גוש אמונים, שעומד להופיע, הוא 'מאידיאולוגיה לשירה'. אתה מסכים שהֵמרתם אידיאולוגיה בשירה?
"לא. לא עזבנו את האידיאולוגיה. אולי שִכללנו אותה. שירה, אם היא טובה, היא רבת גוונים ולא אומרת את הדברים עצמם אלא את ההדים שלהם. אז גם אצל חלק מאיתנו האידיאולוגיה עברה הטמרה מסוימת דרך השירה. אבל זה לא בִּמקום. זו צורת ביטוי אחרת, צורת מחשבה אחרת. נכון שיש הרבה יותר חופש. בדור הזה, בכלל, אנשים מגלים בתוכם את הריבון; וזה אגב הצד היפה של תנועת המחאה מהקיץ שעבר. מבחינה זו אני חש שהגיעו ימות המשיח.
"אצלנו, האורתודוכסים, זה אטי יותר, כי האורתודוכסיה הקפיאה את היכולת של האדם המאמין להפעיל שיקול דעת ומרחב מחשבה ולעצב את גורלו בלי להרגיש שהוא חוטא. הרי זה היה בכל הדורות, שקהילות יצרו מנהגים. הייתה דינמיות, הייתה התאמה למציאות, הייתה יכולת תקדימית להלכה, היו דעות מיעוט שלא נקברו חיות אלא אפשר היה לבחון אותן מחדש כשהמציאות השתנתה, וזה אגב מה שעושים אלה שאוחזים במסורת ההלכה בזרם הקונסרבטיבי. זה קיים היום בעולם המשפט וזה היה בהלכה – וכמעט לא קורה בה יותר. נוצר איזה פער ביכולת ההתאמה של החיים האורתודוכסיים לחוויה הקיומית. ולכן קשה להיות אורתודוכס ישָן כשאתה עוסק ביצירה. חיים סבתו הוא פנומן, הוא יוצא הדופן. וגם לו יש מגבלות".
- שאולי באות מהאורתודוכסיות שלו.
"נכון. זה לא חי ביחד. ואני חושב שיהיה שינוי ושהוא יבוא בעיקרו מלמטה. זו מהפכה שתבוא באופן תהליכי. למשל, אין שום סיבה שלא יהיו רבניות, פוסקות ודיינות. יש היום תלמידות חכם בשיעור קומה שלא נופל משל חלק מהרבנים. אני מרגיש שאנחנו זקוקים לראייה הנשית, לניסיון הנשי. הסיסמה שלי כאן היא 'קול באישה עֶרגה'. וזה יבוא באבולוציה, בדחיפוֹת עדינוֹת, כי בכוחנות ובתחושת איום זה לא ילך".
בספר שירי מלחמת-הטרור של כהן 'שמע אדֹ-נָי', ספרו המלא הקודם, בצבצו לסירוגין שירים של אהבה ואור, והם שגם חתמו אותו. את הספר החדש, השירים האקסטטיים מהסוג הזה פותחים. "וגם הלב, המתאגרף כאבן / פריך יהיה כמו חוואר / כשאצבעות עדינות ילושו בו, / כבמעשה כרובים / חדרים ועליות", לשון אחד מהם.
- זאת ההבנה עם האור? שכבר בשורה השנייה בספר מתברר שהיא משתבשת.
"זה באמת ניסיון להבנה. ניסיון כמעט נואש. כמו השורה של זלדה שציטטתי בהקדשת הספר לאפרת ולילדים, 'והרי זה כמעט ביטחון'. אף פעם לא ידעתי שזה עד כדי כך 'כמעט' אצלי. גם לא ידעתי שאני מונָע מחרדות מוות עד כדי כך. הנה הדוד שלי, אליעזר, שאני קרוי על שמו, שנפל במבצע קדש. זאת הפעם הראשונה שאני ממש כותב עליו. הספר כבר היה מוכן והוספתי את מחזור השירים לזכרו כמעט ברגע האחרון. לכן הוא נקרא 'אני לדודי: מחזור בכתובים'. הוא עוד לא ממש גמור.
"עשינו לאליעזר במשפחה מין ערב 'חיים שכאלה'. זה מטורף. בחור שנפל בגיל 18 וחצי. לקחתי על עצמי את כל התחקיר. עשיתי דבר כזה פעמיים בחיים. לו, ולחנן פורת כשעשינו לו מסיבת הפתעה ליום הולדת שישים. המסע אל הדוד שלי היה חוויה חזקה מאוד. זה היה בעצם מסע אל המקום שלו שקבור בתוכי. אני קצת משקר פה, כשאני חותם את המחזור במילים 'המשא שהיית הופך לכנף'. כי זה גם הפוך: הכנף שהיית, המיתוס שהיית, הופך למשא".
- אתה כותב למשל, "ובלילות / אני נד מֵהַר להר / מתיר את כל העקודים / (ביניהם אתה, אליעזר דודי) / מחפש איילים תמורתם".
"אתה יודע, ערב הגיוס שלי, לפני שהלכתי לבקו"ם עם חבריי מישיבת אור עציון, עשיתי סיור פרידה מבני הבית בעודם ישנים. הם לא ידעו. זה נשמע לגמרי פסיכי, אובר דרמטי. הרי מה יקרה בבקו"ם לפני שאחזור הביתה לשבת הקרובה, במקרה הגרוע ייפול עליי מוט. אבל זו חרדת המוות והנפילה שיושבת עליי מגיל מוקדם. זה שאני קרוי על שמו. ותוסיף על זה את המעורבות הרגשית החזקה שלי בכל האנחנו והאני והמצב והבית. הכול שם נורא חזק ובוער ומעורבב".
ובאמת, שירי השכול והפיגועים והמלחמה והקינה על הטבח במרכז הרב וחוויות האימון במילואים – כל אלה תופסים נתח הגון מסֵפר הכיס החדש. וגם זיכרונות מגוש קטיף ערב העקירה, למשל "ובשלטים הרבים ראיתי נכתב: / "ה' הוא המלך" / ואני ביקשתי ברגע ההוא המוכאב/ את האב". ובכל זאת ישנם בו גם המעיינות המלבלבים בהר חברון וגישושי השלום במחסום הג'יפתליכ, והאהבה המשפחתית, וההבנה עם האור אם לא אמרנו. "יש פה עניין של גיל. משהו נרגע. בין שלושים וארבעים הייתי כולי בשצף של אונים, גם לטרוף את העולם וגם להטיף לעולם וגם לתקן את העולם. ועכשיו אני רגוע יותר. אפילו מה שאני אומר עכשיו על הצורך להתפייס עם אנשי בת-עין מנוגד לגמרי למה שעשיתי עד עכשיו. שבע שנים אני מסמן את הרב (יצחק) גינזבורג כראש הנחש ומדבר על זה בכל מקום, ומקבל לפעמים טלפונים לא נעימים מתלמידיו. יש משהו בגיל ארבעים שמרגיע. אפילו האֶרוס כבר יותר רגוע. לא שהגחלת כבתה. אבל הפעימות בקצב אחר. והילדים, והמשפחה. משהו בנוי יותר. אם תרצה מדרש – בן ארבעים לבינה, להבנה, וגם לבניין.
"חיכיתי עם הספר הזה ארבע שנים גם מתוך חשש להתחרות עם עצמי, עם 'שמע אדונַי' מלפני שמונה שנים. הכוח שכתב את השיר 'שמע אדונַי', ועוד כמה שירים בספר הזה, כמו 'פסח פלשתיני', התברר כמשהו מבהיל. 'פסח פלשתיני' הופיע לראשונה ב'מקור ראשון' בגיליון ערב פסח תשס"ב, ובאותו ערב התגשם מה שמתואר בו, במלון פארק. אני זוכר שבהאנגר במחנה ענתות, כשהתגייסנו בשבת חול המועד למבצע חומת מגן, חבר'ה מהגדוד הגיעו אליי עם העיתון ואמרו לי 'איך ידעת'. אמרתי, 'לא ידעתי'. זה היה חזק ומטורף. תקופה של דברים קשים וגדולים. ולכן עבר הרבה זמן עד שאספתי את השירים שנכתבו מאז. היו אפילו שנתיים שלא כתבתי שורת שיר אחת".
ואנחנו מתגלגלים אחורה. אליעז הנער מאלקנה, שכתב הגיגים לשמחת לבו של הרב נריה, ושהחליט שיהיה סופר, שיכתוב פרוזה. "הייתי גם מספידן בהלוויות ביישוב. בגיל 16. הייתי מעולה בזה", הוא צוחק, "זה פתוס שנמצא בי. לעמוד במצב שכולם כבר על סף, ולדעת להוביל את זה. זו לא ציניות או מניפולציה: אתה בעצמך כולך בתוך זה. הרגשתי ככה גם כמה פעמים בהרצאות ושיחות בפני קהל; זה קרה לי כשהקראתי שיר של זלדה, שהרגשתי שאני עולה על גל אחד עם הקהל. לכן אני יכול גם להבין איך נוצר פולחן האישיות של רבנים עם כישורים רטוריים, כמה הם בעצמם שרויים בזה, מוטי אלון וכמוהו".
ואחר כך קשרי החניכה האישיים עם משוררים וסופרים ותיקים, והזֵר על רקימת הקשרים מגיע לפרופ' הלל ויס, השכן מאלקנה שמרבה כיום להתפלמס עם כהן, ש"עודד, דחף, שש על זה. אנשים לא יודעים, אגב, שהוא זה שחנך את חיים סבתו, אחרי שפרסם את סיפוריו הראשונים ב'הצופה' והיו מי שניסו לקצץ לו את הכנפיים והזהירו אותו לא לפרסם סיפורים".
המעבר מפרוזה לשירה, נגד כיוון הרוח אפשר לומר, היה בזכות קובץ שירי לרמונטוב בתרגומו מרוסית של דב גפונוב, שכהן הצעיר לקח איתו לשליחות בת כמה חודשים אצל יהודי דגסטן שבקווקז. שם גם פגש את אשתו לעתיד אפרת. הם טיילו יחד וניהלו שיחות עומק על גדות הים הכספי, "אבל היא לא שמה עליי. ביומנים שלה היא כתבה את השם שלי בשלוש וריאציות, לא זכרה איך קוראים לי בדיוק. סימנתי אותה כיעד לכיבוש, ולמרות הפסיביות שלי זה איכשהו קרה".
לרמונטוב הרומנטיקן הישן, ותרגום הענק של גפונוב לאפוס הגרוזי 'עוטה עור הנמר', שוכנים כבוד על מדף ייצוגי קטן בסלון של כהן, עם כרך כבד של כל טרגדיות שקספיר בעברית, לצד כמה צפויים יותר, רביקוביץ ונתן יונתן וכאלה. "אני אוהב אפוסים", הוא מפתיע. בתחילת דרכו הוא כתב בעצמו שירים רומנטיים, מחורזים, כמו שלמד מהמשורר הרוסי בן המאתיים ומתרגמו העברי הפלאי והמיוסר. "אני יכול להראות לך ממש דוגמאות. כתבתי לרמונטוב, כלומר גפונוב. כתבתי שיר על תשעה באב, ושיר בהשראת חטיפת נחשון וקסמן. השיר הראשון שלי שפורסם, ב'הצופה', מדבר על הר הבית. תאר לך, השיר הראשון של אליעז השמאלן על הר הבית..."
- אתה חושב שאתה נתפס כשמאלן, עם כל שירת הפיגועים וארץ ישראל השלמה שלך?
"לאנשים אין זיכרון תהליכי. זוכרים אותך על ה'אפרטהייד' הזה וזהו. אבל נכון, זה באמת זה לא עד כדי כך. בתפקוד שלי כמשורר אורח מטעם משרד החינוך אני עדיין לא פרסונה נון גראטה, ברוב המקומות. אנשים בדרך כלל מקבלים, לא מחרימים.
"מההתארחויות שלי למדתי להכיר דור נפלא של מורות ומורים לספרות, במיוחד בחינוך הדתי. דור מלא תשוקה למקצוע והבנה כמה הוא מרכזי גם בפיתוח הרוחני-רגשי-אישיותי של נפש האדם. למדתי גם על ההתמודדויות שלהם עם גורמים שונים, במיוחד ראשי ישיבות, שפשוט מפחדים מהמקצוע. ותאמין לי, הם צודקים. הלא בעיניי הרנסאנס היצירתי שזכיתי להיות שותף לו שינה ללא הכר את נפש האדם האמוני, מה שפעם נקרא 'דתי'. בגילוי העצמי, בגילוי החופש האוטונומי, אני מוצא בשׂוֹרה של חירות יהודית עמוקה – אבל ברור שהוא מציף תהומות ויצרים. הרי אם שיר השירים היה נכתב היום, הוא לא היה עובר את המסננים של אינטרנט רימון".
המפגש עם המגמות לספרות הוליד בו רעיון "שכמו שבמגמות האמנות האחרות בתיכון, שיש בהן גם יחידות לימוד מעשיות עם עבודות גמר, ככה צריך שיהיה גם במגמות הספרות. הרעיון הדליק את המפמ"ריות לספרות בחינוך הממלכתי דתי, אסתי קולומבוס ואחריה טלי יניב, ובנינו יחד תוכנית הכשרה למורי מגמות הספרות כמנחים בכתיבה יוצרת, שפועלת כבר חמש שנים; וכן מנגנוני הערכה ל'תיק העבודות' שהתלמידים מגישים כיחידת בגרות מעשית, אחת מתוך חמש. כיום, בכ-15 מוסדות על-יסודיים מתקיימות סדנאות כתיבה, והתלמידים 'נבחנים' על יצירותיהם בשיחות שאני שומע שהן מעמיקות ומרגשות. בשבילי, זה כמו להיזרק לחלום ולראות מיד במימושו. מורים בממלכתי שואלים אותי כל הזמן 'למה זה רק אצלכם?'"
אותה נסיעה לדגסטן שהקנתה לכהן את בת-שירתו ואת אשתו הייתה חלק מהתסיסה הפעלתנית של ישיבת ההסדר אור עציון, "ישיבה עם המון הגשמה; עם עולי אתיופיה, ועולי רוסיה, והשליחויות לברית המועצות. ראש הישיבה הרב דרוקמן דרבן אותנו לכל זה. והיו גם יוזמות שלנו. שמע סקופ אדיר: הקמנו מחתרת. מחתרת של דיבורים, למען האמת. זה היה בתחילת תהליך אוסלו. משוגע לגמרי. הגענו למנהיגי יש"ע דאז עם הרעיון לחולל פעולות חבלה נגד ההנהגה הפלשתינית, שיפילו את אוסלו. הקמב"ץ של מועצת יש"ע היה ניסן סלומיאנסקי, והוא ידע בחוכמתו למסמס אותנו בנועם, בלי שנרגיש דחויים ונידחק לפינה. למרות שלדעתי, בדיעבד, זה היה חוסך הרבה דם. אוסלו וההתנתקות, שניהם נבעו מלחץ והיו ניסויים בבני אדם, תוך הסתכנות ידועה מראש, עם תוצאה הרסנית לשני העמים".
בשבועות שלפני פינוי גוש קטיף פעל שם כהן, העובד הסוציאלי בהכשרתו, בתחום הגיבוש החברתי ביישובים והכנה נפשית וארגונית של הילדים, במסגרת חברותו בקבוצה של סדנת מנהיגות צעירה מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית. כיום הוא חבר המליאה המורחבת של מועצת יש"ע, וכאמור פעיל למען שכנות טובה בין יהודים וערבים ביהודה ושומרון וביסוס שלום ללא עקירות וללא היפרדות. לא מזמן התפרסמה יוזמה שנקט בגדוד המילואים שלו – הטמעת כללי התנהגות ודיבור ידידותיים כלפי הנבדקים במחסומים. לדבריו התוצאה הייתה שבאזור שהופקדו עליו שרר שקט ביטחוני שכמוהו, כך אמרו מפקדי הגזרה, לא היה מזמן. לאורך העשור האחרון הוא פעיל במאבק משותף של יהודים מגוש עציון, ערבים מהאזור ופעילים סביבתיים נגד הקמת חומת ההפרדה בלב הגוש.
- קוראים לך לישיבות חירום של המועצה בעניין החומה, ממנים אותך ליו"ר אספת הקיבוץ – זו הכרה של אנשי המעשה בכך שיש למשוררים משהו ייחודי להציע בענייני ציבור?
"אולי מחפשים חשיבה יצירתית, מחוץ לקופסה. אבל אני לא חושב שאני נקרא על תקן של משורר. מאז שאני זוכר את עצמי אני טיפוס נורא מעורב. המורות שלי בכיתה ב'-ג' היו אומרות לי את זה דווקא כשהייתי סוטה מהמסלול. פעם אחת בחיים הייתי שותף להעלבה של אחת הבנות בכיתה; למדנו בחינוך בריא, חינוך דתי מעורב עד כיתה ו'. המורה גערה בי 'אליעז! לוחם הצדק! ממך לא הייתי מצפה'. זו גישה שגם תוקעת אותי הרבה פעמים. כי הכי כיף, תאמין לי, להתפנן. להיכנס לד' אמות שלך. וכשאתה קורא את עצמך לדגל מגיל צעיר, הדינמיקה מאיזשהו שלב היא שאתה מתחיל להיקרא לדגל.
"לפעמים עולים עליי בעקבות מאמר זה או אחר. למשל, מאמר שלי ב'הארץ' על שיבה דו-כיוונית הפך את הראש לפרופ' יהודה שנהב, והיה לדבריו אחד הטריגרים שגרמו לו לכתוב את 'במלכודת הקו הירוק: מסה יהודית פוליטית'". שנהב, איש השמאל הרדיקלי מאוניברסיטת תל-אביב, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית, ייסד לפני כשנה את פורום 'ארץ יושביה', בהשתתפות מתנחלים ככהן, אורי אליצור, יואב שורק ושרה אליאש, אנשי שמאל וערבים, המצדדים כולם ביצירת "מרחב מדיני אחד בין הים והירדן", שיאפשר לשני העמים הגדרה עצמית וזכויות אזרח בלי הפרדה טריטוריאלית. פירוש הדבר אינו בהכרח מדינה אחת, דו-לאומית; עולים רעיונות של ריבונות משותפת, ריבונות פסיפס ועוד.
"יש הרבה אנשים בצד שלנו", אומר כהן, "שלא מסוגלים לשמוע את האמירה 'מולדת אחת לשני העמים', כי זה כאילו יוצר השוואה בין הזכויות. אבל זו לא השוואה, זו הכרה בכך שיושבים פה שני עמים ושהארץ שייכת לאלוהים וכולנו גרים פה. בפורומים היהודים-ערביים שאני משתתף בהם יש הכרה הדדית שלשני העמים יש זכויות וזיקות היסטוריות, לאומיות, דתיות, בכל המרחב הזה, מהים לירדן ואם רוצים גם מעבר לירדן – ושהזכויות הללו יישמרו, גם פרטיות וגם קיבוציות".
- וכשאתה כותב בשיר למחמוד דרוויש "המפתח גם על צווארי תלוי", זה חוק השבות וזכות השיבה ביחד?
"כן, שניהם ביחד. הארץ גדולה. הקב"ה יברך אותנו. בזה אני לגמרי מיסטיקן. בשנים האחרונות ביקשתי לקרוא פה בקיבוץ בתורה את פרשת כי תבוא. ואני מפר את המסורת שעל פיה את הקללות קוראים מהר ובקול חלש, וצועק את הקללות".
- וצועקים עליך בחזרה?
"לא. התרגלו. יש מי שמותחים ביקורת ויש שמִתְנָאים בזה ויש שאדישים. הקיבוצניקים גזע חזק. והתווית 'משורר' מעניקה לי פריבילגיה לעשות דברים משונים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה