במלל-אבֶל אתעטף: חמישה שירים מתוך 'לזכר אה"ה' מאת טניסון

הנוסח העברי שלי לחמישה שירים מתוך 'לזכר אה"ה', הפואמה בת 133 השירים מאת אלפרד טניסון. 

מבוא מצורף בסוף.

מופיע היום במוסף 'ראש השנה' (שבת) של 'מקור ראשון'. כאן הוספתי את המקור האנגלי. 

5

מִלִּים לַצַּעַר לַעֲשׂוֹת

זֶה בְּעֵינַי חֲצִי אַלִּים.

כִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמִּלִּים

חֲצִי חוֹשְׂפוֹת חֲצִי כּוֹמְסוֹת.

אַךְ יֵשׁ תּוֹעֶלֶת בַּשָּׂפָה

לְלֵב וָמוֹחַ מְרוּדִים:

קִצְבָּהּ הַמַּר וְהַמַּרְדִּים

וְהַמֵּכָנִי הוּא תְּרוּפָה.

בְּמֶלֶל-אֵבֶל אֶתְעַטֵּף

כִּבְבֶגֶד גַּס מִפְּנֵי קָרָה.

אַךְ מִן הַצַּעַר הַנּוֹרָא

בִּפְנִים – רַק שֶׁמֶץ יִכָּתֵב.

5

I sometimes hold it half a sin

To put in words the grief I feel;

For words, like Nature, half reveal

And half conceal the Soul within.

But, for the unquiet heart and brain,

A use in measured language lies;

The sad mechanic exercise,

Like dull narcotics, numbing pain.

In words, like weeds, I'll wrap me o'er,

Like coarsest clothes against the cold:

But that large grief which these enfold

Is given in outline and no more.

24

יוֹם שִׂמְחָתִי, אֲשֶׁר זָכוּר

כָּרֶגַע כְּמֻשְׁלָם וָזַךְ –

הֲעוֹד בִּנְבִיעָתוֹ נִמְסַךְ

בּוֹ כֶּתֶם צֵל לֵילִי עָכוּר?

בְּזִכְרוֹנִי הוּא יוֹם שֶׁל זִיו

שֶׁלֹּא חַוָּה וְלֹא אָדָם

חָווּ כָּמוֹהוּ בְּעוֹדָם

בְּגַן הָעֵדֶן הַמַּזְהִיב.

הַאִם רַק דֶּרֶךְ אֵד אֵידִי

חֶדְוַת הָאָז נִרְאֵית גְּדוֹלָה?

רַק עֲלִיבוּת הוֹוֶה שְׁפָלָה

אֶת רֹשֶׁם הֶעָבָר תַּגְדִּיל?

אוֹ שֶׁסְּבִיבוֹ הִלַּת תָּמִיד

מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּרְחָק כֹּה רַב,

וְהוּא מֻשְׁלָם כְּמוֹ כָּל כּוֹכָב

שֶׁרִחוּקוֹ מַסְוֶה כְּתָמִים?

24

And was the day of my delight
    As pure and perfect as I say?
    The very source and fount of Day
Is dash’d with wandering isles of night.

If all was good and fair we met,
    This earth had been the Paradise
    It never look’d to human eyes
Since our first Sun arose and set.

And is it that the haze of grief
    Makes former gladness loom so great?
    The lowness of the present state,
That sets the past in this relief?

Or that the past will always win
    A glory from its being far;
    And orb into the perfect star
We saw not, when we moved therein?

27.

אֵין בִּי קִנְאָה, בְּשׁוּם מַצָּב,

בְּעוֹף פָּרוּשׁ יְלִיד הַכְּלוּב

שֶׁאֵין בְּזִכְרוֹנוֹ לֹא כְּלוּם

מִיַּעַר קַיִץ וְעֵצָיו;

אֵין בִּי קִנְאָה בַּבְּהֵמָה

הַחָפְשִׁיָּה בִּשְׂדֵה הַזְּמַן,

פְּטוּרָה מֵעוֹל מַצְפּוּן נַקְמָן

וּמֵחוֹבַת רִגְשֵׁי אַשְׁמָה;

גַּם לֹא בְּמִי שֶׁמִּתְבָּרֵךְ

שֶׁלְּבָבוֹ חַף מִשְּׁבוּעָה;

שֶׁבְּשַׁלְוָה-פְּרִי-הַלְוָאָה

בִּנְאוֹת עַצֶּלֶת מִשְׂתָרֵךְ.

כִּי בַּהֲלוֹם בִּי הֶחָלָל

אֲנִי זוֹכֵר בְּלֵב שָׁקוּל:

מוּטָב לִהְיוֹת אוֹהֵב שַׁכּוּל

מִלֹּא לִהְיוֹת אוֹהֵב בִכְלָל.

27

I envy not in any moods
    The captive void of noble rage,
    The linnet born within the cage,
That never knew the summer woods:

I envy not the beast that takes
    His license in the field of time,
    Unfettered by the sense of crime,
To whom a conscience never wakes;

Nor, what may count itself as blest,
    The heart that never plighted troth
    But stagnates in the weeds of sloth;
Nor any want-begotten rest.

I hold it true, whate’er befall;
    I feel it, when I sorrow most;
    ’Tis better to have loved and lost
Than never to have loved at all.

50

בִּדְעֹךְ אוֹרִי – הֱיֵה אִתִּי.

בִּסְמֹר דָּמִי בְּלֵב דַּוָּי,

בְּהִתְעַקְצֵץ קְצוֹת עֲצַבַּי,

כְּשֶׁגַּלְגָּלִי יָסֹב אִטִּי.

הֱיֵה אִתִּי בְּהִתְיָאֵשׁ

חוּשַׁי בִּכְאֵב. בַּהֲפֹךְ הַזְּמַן

פִּתְאוֹם לִמְטֹרָף פַּזְרָן

וְהַחַיִּים – לְאֵשֶׁת אֵשׁ.

הֱיֵה אִתִּי כְּשֶׁיִּכָּזְבוּ

אֱמוּנוֹתַי: כְּשֶׁאֲנָשִׁים

רַק מְבַיְּצִים וְרוֹחֲשִׁים,

עוֹקְצִים וּמִתְפַּגְּרִים – כַּזְּבוּב.

הֱיֵה אִתִּי בְּהִתְאַבְּכִי

עַל גְּבוּל מַסַּת חַיֵּי אָדָם,

סַף אַפְלוּלִי אֲשֶׁר נֶחֱתַם

בְּשַׁחֲרוֹ שֶׁל יוֹם נִצְחִי.

50

Be near me when my light is low,
When the blood creeps, and the nerves prick
And tingle; and the heart is sick,
And all the wheels of Being slow.

Be near me when the sensuous frame
Is racked with pangs that conquer trust;
And Time, a maniac scattering dust,
And life, a Fury slinging flame.

Be near me when my faith is dry,
And men the flies of latter spring,
That lay their eggs, and sting and sing
And weave their petty cells and die.

Be near me when I fade away,
To point the term of human strife,
And on the low dark verge of life
The twilight of eternal day.

54

הוֹ, בְּטוּחָנוּ שֶׁהַטּוֹב

הוּא אֵיכְשֶׁהוּ הַמַּטָּרָה

שֶׁל הַכּוֹאֵב וְשֶׁל הָרַע,

וְעוֹד תַּגִּיעַ שְׁעָתוֹ;

שֶׁעוֹד יַגִּיעַ יוֹם אֵידָם

שֶׁל הַסָּפֵק וְהַזָּדוֹן,

שֶׁל הַמָּגוֹר וְהַמָּדוֹן

וְשֶׁל אֵימַת כִּתְמֵי הַדָּם;

שֶׁלֹּא לָרִיק אוֹ כְּעָלֶה

חַיֵּי אָדָם תְּלוּיִים לְמוּל

הַתֹּהוּ, כִּי יָבוֹא הַגְּמוּל

כְּשֶׁמְּלֶאכֶת אֱלֹהִים תִּכְלֶה.

שֶׁשּׁוּם תּוֹלָע לֹא מֵת לַבְּלִי;

שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא נִמְשָׁךְ שׁוּם עָשׁ

לְתוֹךְ שׁוּם אֵשׁ, וְלֹא שֻׁמַּשׁ

גּוֹרָל שֶׁל שׁוּם בְּרִיָּה כִּכְלִי.

בָּזֹאת אֶבְטַח; אַךְ לֹא אֵדַע.

כִּי מָה אֲנִי? תִּינוֹק נֵעוֹר

בַּלַּיְלָה, הַבּוֹכֶה לָאוֹר,

וּבְכִי – שְׂפָתוֹ הַיְּחִידָה.

54

Oh yet we trust that somehow good

Will be the final goal of ill,

To pangs of nature, sins of will,

Defects of doubt, and taints of blood;

That nothing walks with aimless feet;

That not one life shall be destroy'd,

Or cast as rubbish to the void,

When God hath made the pile complete;

That not a worm is cloven in vain;

That not a moth with vain desire

Is shrivell'd in a fruitless fire,

Or but subserves another's gain.

Behold, we know not anything;

I can but trust that good shall fall

At last--far off--at last, to all,

And every winter change to spring.

So runs my dream: but what am I?

An infant crying in the night:

An infant crying for the light:

And with no language but a cry.

אלפרד לורד טניסון (1809–1892) הוא מהבולטים שבמשוררי אנגליה באמצע המאה הי"ט והפופולרי שבהם, לפחות בימי חייו. במהלך 17 שנה כתב את מחזור השירים הארוך שלו In Memoriam A.H.H.  (לזכר א' ה' ה').

 תחילתה של הכתיבה ב-1833, באביב ימיו של טניסון. בשנה זו נפטר בפתאומיות רעו הקרוב והנערץ ארתור הנרי האלאם (הלא הוא אותו A.H.H.). עולמו של המשורר הצעיר חרב עליו. טניסון הכיר את האלאם במסגרת אגודת-חשאים בימי לימודיהם בטריניטי קולג' בקיימברידג', וידידותם אף הובילה את האלאם להתארס עם אמילי, אחותו של אלפרד טניסון. אכול צער החל טניסון בכתיבתה של קינת הגעגועים שלו – שירים ליריים שבהם הוא מתנה באוזני רעהו המת את אבלו ואת בדידותו, ועורך את חשבון עולמו בכלל. הוא כתב 133 שירים אלו לסירוגין במשך תקופה ארוכה, והקורא אותם כסדרם עוקב אחר תהליך ההשלמה האיטי שעבר הרע השַכול.

כשהופיעה היצירה בדפוס והפליאה את כל רואיה, ב-1850, קרנו של טניסון עלתה באחת. הוא כבר היה אז אמנם משורר אהוד מאוד על הציבור הרחב, אך הביקורת הסתייגה עד אז מעודף הסנטימנטליות שלו. היצירה החדשה זוהתה מיד כיצירת מופת, גם בעיני המבינים, ומעתה הוכר טניסון כמשורר בכיר. רצה המקרה ובאותה שנה נפטר ויליאם וורדסוורת, בעל התואר משורר החצר (או המשורר הלאומי; poet laureate  באנגלית) הרשמי של אנגליה. זהו מינוי-לכל-החיים, ועתה זכה בו טניסון. כך ניתן תוקף סמלי לחילופי הדורות בשירה האנגלית: הרומנטיקן הבכיר וורדסורת פינה את מקומו לבולט שבמשוררים הוויקטוריאניים, טניסון. רק אז, כשמשרה מכניסה מאוד בידו, הרשה טניסון לעצמו להתחתן. בנו הבכור נקרא האלאם.

כאן מופיעים בלבוש עברי חמישה משירי היצירה הארוכה. שיר מספר 5 הוא מעין התנצלות המחבר על כך שהוא יוצק את צערו למילים, אמצעי ביטוי מוגבל מטבעו. הוא מסביר שבמילים, בייחוד כשהן נתונות במקצב היפנוטי, יש משום סם משכך כאבים. בשיר 24 הוא תוהה על יום פגישתו הראשונה עם רעו המת, הנראה לו עתה יום טהור ומופז: האם כבר אז נזרע זרע הפורענות? האם הוא נראה כה מושלם רק בשל ריחוק השנים ובשל עליבות ההווה? שיר 27 מוכר לבניה של התרבות האנגלית בשל המסקנה המנוסחת במפורש בסופו, לאחר שבשלושת בתיו הקודמים נוסחה בדרכי משל: מוטב לאבד נפש אהובה, אומר המשורר, מלהיות אדם שמעולם לא אהב. השיר הבא, שיר מספר 50, הוא שיר מכמיר לב ושובה לב בקסמו הלירי. בשיר זה מבקש המשורר מחברו המת לעמוד לצדו כשיתקרב מותו שלו. ולבסוף, שיר 54 מעמת את נחמת הגמול, את האמונה-והביטחון שהרע נועד רק לפלס את דרכו של הטוב, עם הוודאות שבתוגת ההווה הרע-ומר. גרסה מוקדמת של תרגומי לשירים 27 ו-50 הופיעה מעל במה זו לפני שנים אחדות.

כל בתיה הרבים של היצירה כתובים במתכונת צורנית אחידה: ארבעה צמדי-הברות (יאמבים) בשורה, ארבע שורות בבית, וחריזה חובקת, כלומר השורה הרביעית מתחרזת עם הראשונה, והשלישית – עם השנייה. הדבר מסגל ליצירה ארשת של איפוק ותחושה של מעגליות. התרגום המוצע כאן מכבד את הקפדתו של המשורר על "קִצְבָּהּ הַמַּר וְהַמַּרְדִּים וְהַמֵּכָנִי" של השירה, כאמור בשיר מספר 5 – ושומר על משקל וחריזה זהים לאלה שנקט המשורר. לפיכך, ובשל הזדקקותה של השפה העברית להברות רבות יותר מכפי שנדרשות לָאנגלית, תוכנם של השירים בתרגום תמציתי מעט יותר מזה שבמקור. 

צ"א