מאת צור ארליך.
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ג באלול תשע"ב, 31.8.2012, עמ' 32-26, בכותרת "תנ"ך בגובה המדבר".
שמונים שנים של תזזית מלאו באביב לפרופ' מרדכי רוטנברג, והנה נמצאו ברגלו רסיסי תש"ח. ועכשיו הוא מחלים בביתו בירושלים. מי שהעמיד במרכז משנתו הטיפולית וההגותית את האפשרות להלחין-מחדש – לְשַלְחֵן, כפי שהוא קורא לזה – את אירועי העבר האישי, ושהציג זה עתה בספר חדש את השִלחוּן האישי שלו לחייו הסוערים והשובבים, מצא את עצמו על שולחן הניתוחים עם פיסות מתכתיות מעברו, שחיכו 64 שנה כדי לומר לו משהו.
רק לפני שנים לא רבות התברר לרוטנברג שבעודו נער בן 16 בגדנ"ע היה לו חלק מכריע במניעת נפילתה של ירושלים המערבית בידי הירדנים, כאשר השתתף בהטלת בקבוק תבערה על משורייני הפריצה הירדניים במנזר נוטר-דאם בירושלים, ליד כיכר ספרא של ימינו. גם השפעתם ההרסנית, ארוכת הטווח, של רסיסי הפגז שספג שם התבררה רק עכשיו – במהלך הניתוח שנעשה בכלל בגלל מכה חדשה בברך.
אבל זה כל העניין – כל ההתפעפעות הזאת של העבר הרחוק אל ההווה, כל ההתפענחות החדשה שלו. השתתפותו של רוטנברג הנער בלחימה היא חלק מסיפור נעורים שהיום, במבט משלחֵן לאחור, מתפרש אצלו כניסיון להיקלט בלב החברה הצברית היהירה שהוא נקלע אליה בבריחתו עם הוריו מגרמניה הנאצית. נעורים של עולה חדש שכדי להתקבל בין חבריו נעשה ראש לתעלולני הכיתה, השתלשל באמצע שיעור מחלון הכיתה פנימה והתנצל שזה מפני שיש לו שלשול, והוסיף בסתר נו"ן סופית לשלט הגדול שציין את שם בית הספר 'חורב' (תעלול זה האחרון היה סימן לבאות – להתמכרותו של רוטנברג למשחקי מילים ושיכּול אותיות כטכניקה מדרשית לגלגול רעיונות). באור זה הוא רואה גם את חברותו בגדנ"ע, שלשמה ברח מהבית החרדי-למחצה שלו, ובשלה הגיע לקרב ולרסיסים.
על פי המודל שהוא מציג, המבוסס על יציאת מצרים, חוויות נעורים אלו מייצגות מעבר בוסרי מ"מִצריוּת" ל"יישוביוּת", כלומר מבית העבדים של הגלות אל הישיבה-לבטח וההתבססות בארץ, מעבָר שנעשה בלי לחוות קודם, כמו בני ישראל, את ה"מִדבריוּת" – ממלכת הדמיון והפטה-מורגנה, הטכנולוגיה והרוחניות, הארעיות והשחרור ממקובעות – שהוא מציע לכולנו לעופף אליה מפעם לפעם. מבולבלים כבר עכשיו? אז בואו נתבלבל עוד קצת, ונשאב עוד משהו מים המחשבות הרוטנברגי בכפית העיתונאית שלנו, ואז ננסה לעשות סדר.
כי מה לעשות, עולם-ומלואו יש בספרו החדש של רוטנברג, 'החיים כמסע תנ"כי: סוד היצר והיצירה המדברית". הרי רק בחודש כסלו האחרון כתב אדמיאל קוסמן בעיתוננו כי "משנתו של רוטנברג מציעה תפיסת עולם חובקת-כול ונוגעת כמעט בכל תחום מתחומי החיים, ומציעה אופציה, מן החשובות שהוצעו על ידי הוגה ישראלי, להבנה של יסודות היהדות כפרוגרמה וכדרך חיים". והנה בספר החדש מוגשת לנו הפרוגרמה ודרך-החיים הזו גם דרך החיים שלו, קורות חייו הפרטיים, ובגילוי לב אישי נדיר.
"ניסיתי פה ז'אנר שאני לא יודע אם הוא קיים", אומר רוטנברג. "עמי ברהולץ, עורך ספרי היהדות של 'ידיעות ספרים', הציע לי לשלב סיפורים אישיים, כי אנשים אוהבים סיפורים. אז נעניתי בחשש, ואני מספר, אגב העיון התיאורטי, על המעברים האישיים שלי. אני לא אוהב את המגלומניה שבכתיבה על עצמך, מה שאני קורא לו מגלו-יוֹמניה. אז ככה, כשזה בא במתכונת של פסיכולוגיה שאני קורא לה פסיכוסופיה תנ"כית המשמשת מפתח לאוטוביוגרפיה, קצת יותר קל לי עם זה. נתתי מינונים קטנים של הרפתקאות. אולי זה משעשע".
והרפתקאות יש ויש. למשל, בילדותו בעיר ברסלאו (כיום בתחום פולין, אז בשטח גרמניה), בימי השלטון הנאצי שלפני המלחמה, ניצל את מראהו הארי הבלונדי לקניות בחנויות שהכניסה אליהן אסורה ליהודים ולכלבים – אך גם למעשי שובבות; פעם קפץ ונעמד ליד זקיף מהגסטפו שעמד דום ליד אנדרטה וניסה להצחיקו. בשירותו במחזור הראשון של הנח"ל כמעט צורף ללהקת הנח"ל אך לא רצה; וכמעט חווה לינץ' בידי חיילים ירדנים אך מולט בעזרת חבריו כשהוא מוביל אחריו עדר כבשים. כשכבר היה פרופסור נסע במשלחת חלוצית לחפש את עשרת השבטים בצפון הודו – וגם, מטעם 'נתיב' לברית המועצות, לחזק את הקשר עם מסורבי העלייה, ושם נעצר ונחקר בידי הקג"ב. ועוד כהנה וכהנה, מהקריירה שלו כשחקן-רדיו בקול ישראל שדיבב שנים רבות את פו הדוב, עד חוויותיו בעבודתו כקרימינולוג עם נוער עבריין ועם אסירים בשיקום.
בין לבין, אם לא אמרנו, הוא מצא זמן לייסד את הגרסה הוותיקה ביותר והמוכרת ביותר של פסיכולוגיה יהודית. בשלה זכה בפרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לפני שלוש שנים, והוא מנחיל אותה כיום, לאחר פרישתו מהאוניברסיטה העברית, במרכז לפסיכולוגיה יהודית שבראשותו, הקרוי על שם בנו הצעיר בעז שנפל בשירותו הצבאי ב-1988. שנים רבות גם טיפל על פיה באנשים שפנו לעזרתו.
הפסיכולוגיה היהודית של רוטנברג מועמדת כניגוד לאסכולות המרכזיות בפסיכולוגיה המודרנית, ובפרט הפסיכואנליזה. הוא מוצא בהן בסיס נוצרי פרוטסטנטי חזק, ולדעתו שגוי או לפחות לא הכרחי. בפסיכולוגיה היהודית, שיתוף הפעולה הבין-דורי מחליף את רצח-האב האדיפלי של פרויד; המדרש האישי בן שבעים הפנים בא במקום החיפוש הפסיכואנליטי אחר טראומת הילדות; הצמצום-העצמי, המפַנה מקום לעולם ולזולת, מחליף את האגואיזם התחרותי; ה'ירידה לצורך עלייה' ממירה את השיגעון והמאניה-דיפרסיה; ומשחקים יצירתיים של שינוי סדר אותיות יורשים את מקומן של האסוציאציה החופשית ופליטת הפה הפרוידיאנית. מקורות ההשראה של הפסיכולוגיה היהודית של רוטנברג הם בעיקר התלמוד, הקבלה, הספרות הרבנית והחסידות – ועתה, בספרו החדש, התנ"ך.
"התנ"ך מעצב את החשיבה העולמית זה אלפי שנים", הוא מסביר. "ובמרכזו, במרכז התורה, עומדים מסעות בני ישראל ביציאת מצרים. אז כדרכי בקודש, אני רוצה להפוך את זה לפרמטרים פסיכולוגיים". הפרמטרים המרכזיים הם המשולש מצריות-מדבריות-יישוביות. הוא מתרגם אותו לניגוד בין מצבי-נפש שונים, ולא פחות מכך, לניגוד בין שני החלקים הגדולים של העולם המונותיאיסטי בימינו, המתנגשים זה בזה. מצד אחד – ה'קנאים' המוסלמים, המיוצגים בתורה בדמות מצרים. הללו מבקשים לנצֵח בכוח היצר, כלומר ההתרבות הדמוגרפית. וכנגדם ה'מתונים' היהודים והנוצרים, שנשקם הוא היצירתיות והיצרנות, הטכנולוגיה, הקדמה והדמיון. אלה האחרונים מגלמים תנועה בין 'מדבריוּת' של התנסות וחופש יצירתי לבין 'יישוביות' של בנייה והתבססות.
את היהדות החרדית של זמננו הוא מספח לצד הראשון דווקא, היצרי. הדוגמטי. הנועל את שערי הדרשנות ואת שערי התשובה האישית. "הם טוענים שהם 'העגלה המלאה'. לדעתי העגלה הזו מלאה רק בילדים", הוא אומר. לאחר נפילת בנו יצא למסע ציבורי למען הצטרפות החרדים למאמץ הלאומי הביטחוני – אם לא לשירות צבאי בפועל, לפחות באופן הצהרתי, על ידי כך שיאמצו את התפילה לשלום חיילי צה"ל הנאמרת כיום רק בבתי כנסת דתיים-לאומיים. הוא פנה לרבנים בכירים, כתב מאמרים, וגם יצא להפגנות יחיד. ללא תוצאות, כידוע.
במבט לאחור, הוא רואה בהתעסקות הזאת תראפיה עצמית, "משום שחשתי על בשרי את סכנת הטביעה המסוכנת בחול המדברי הזהוב המפתה של השכול שהיה מונח לרגליי... שכנעתי את עצמי ש'מגיע לי' לשקוע בביצת החול והחולין במלחמתי נגד ה'קדושה' הצבועה של החרדים, המצהירים שהם מגינים על המדינה בלימוד ובתפילה אך מסרבים לומר את התפילה לשלום חיילי צה"ל. נאמן לקו החושפני שהוא נוקט בספר, ולהשקפתו כי ה'יצר' והפיתוי עשויים להיות מתועלים לאנרגיה יצירתית, הוא אף כותב, "לתדהמתי, בדקה התשעים... תפסתי את עצמי בציציות ראשי והודיתי לעצמי שנוכחותו הנפקדת של בעז היא זו אשר ב'הפוך על הפוך' מזרימה חיים במעיין הכתיבה המתגבר שלי".
הניגוד בין מצריות ומדבריות מתלבש על ניגוד ותיק יותר בהגותו של רוטנברג, בין מִקדש למדרש. המִקדש הוא המקובע, הדוגמטי, המוכתב. המדרש, לעומת זאת, הוא מה שמבטאת המדבריות, מה שבעצם מציעה הפסיכולוגיה היהודית: החופש הדרשני, היצירתי, האפשרות להמציא וליזום, היכולת לשַלחֵן את חייך. תרבות שבעים הפנים של המדרש, הוא אומר, תרבות הדיון הדמוקרטי וה"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", היא אולי תרומתה הגדולה ביותר של היהדות לעולם.
רוטנברג, המרבה לעגן את רעיונותיו במשחקים של שיכול אותיות (בלי לטעון שמשחקים אלו מהווים הוכחה, אלא רק כעיבוי דרשני), רואה בהתנגשות הציוויליזציות הזו קרב בין מחנה הרֶחֶם לבין מחנה המָחָר. "במצרים החלה מלחמת הרחם", הוא אומר. "המלך החדש שקם על מצרים נבהל מהריבוי הטבעי של העברים. הוא ידע שלפי חוקי הימים ההם, זה או הם או אנחנו. הוא התחיל בגזירות פשוטות. אל תיתנו להם חׂמֶר ללבֵנים. והם בתגובה הפכו את זה לרֶחֶם לבָנים, הם ילדו יותר. עד שבאה ועידת ואנזה של מצרים – גזירת השלכת הבנים ליאור. לטענתי, משה הצליח לצאת מזה על ידי כך שהחליט לרדת ממלחמת הרחם. מה הסמל הגדול של בני ישראל במדבר: מתי מדבר. היפוכה של ההולדה.
"משה הפך להיות מלך המדבר. לא נתנו לו להיכנס לארץ בגלל זה. אבל דווקא במדבר, תחת מטהו של משה, נוצרו כל הדברים הגדולים. החוק והמוסר העולמי הנצחי ניתנו בהר סיני. ושיא היצרנות שם הוא המִשְכָּן. אני מת על המשכן! למשכן שלוש רמות, שכולן בנויות על זוגיות שוויונית. העבדים הפשוטים שיצאו ממצרים צריכים תחילה להשתכנע שאין דבר בעולם שלא נוצר בזיווג של זכר ונקבה. עצי השיטים שהמשכן היה בנוי מהם עמדו צמודים זה לזה; לא היו שם ברגים, אבל על פי המפרשים הם התחברו זה לזה כזכר ונקבה. הרמה השוויונית השנייה היא הביולוגית. היא מסומלת בכרובים שעל ארון הקודש, זכר ונקבה מעורים זה בזה, כרוב וכרובית אם תרצה. וזה מגיע לדרגה שלישית, רוחנית, שבעיקר הקבליסטים שמו לב אליה, של ייחוד הקב"ה ושכינתו. כל דבר נוצר על ידי זיווג הכוח הזכרי והנקבי הזה".
"אגיד לך מהרהורי לבי", הוא יחזור לכך בהמשך השיחה. "בתשעה באב אנחנו בוכים על בניין שנחרב, על אבנים. ולא כל כך על רבבות ההרוגים. מבחינה מסוימת, חורבן הבית עצמו לא היה חורבן. הרי כל הרוחניות של חז"ל התאפשרה בשל חורבן הבית הרגשי הזה, הפסקת הקורבנות שאין בהם רוחניות גדולה. בית המקדש נהרס פעמיים, ואילו המשכן הוא מיטלטל, הוא לא יכול ליהרס. אולי זהו הסוד הגדול. לבנות דברים גמישים יותר. יצירה בלי מסמרים, עצי שיטים עומדים. ומתוך זה אתה יוצר אחר כך את כל האמנות הבצלאלית של חכם הלב, את חשב האפוד. הכול נוצר במדבר".
את חֵשב האפוד של הכהן הגדול, ליתר דיוק את החושן המולבש על האפוד, דימה רוטנברג במאמר בעיתון זה, שהתגלגל לפרק בספר, ל'מחשב האייפוד'. עוד משחק מילים אופייני שאכן מצביע על דמיון מפתיע, בצורה ובתפקוד, בין החושן בעל תריסר האבנים לבין מסך האייפוד והסמארטפון המודרני.
- אתה מקדיש את הספר למרק צוקרברג מייסד פייסבוק, ואינך חדל לשבח את הטכנולוגיה, פרי ההילולים של המדבריות. זה יפתיע את מי שמצפה ש'פסיכולוגיה יהודית' תהיה משהו ניו-אייג'י או אנטי מודרני.
"מצפים שתלך בתלם מסוים. גם פה. שתהיה תקין פוליטית. את השפה הזאת כולם מבינים. ואני אומר לא, תסתכל סביבך – מי דואג לעתיד העולם, מי דואג לתרופות חדשות, למכשירים אלקטרוניים שכולם משתמשים בהם, כולל הערבים שמרוב שהם מתנגדים להם הם השתמשו בהם לפיצוץ התאומים? מי הופך את הרחם למחר? אסור להצדיע להם? כולם מחפשים את הרופא הכי טוב, כולם מחפשים מכשירים שמתחדשים ומפתיעים את העולם.
"הניסוי-וטעייה המדברי הוא הבסיס של החקירה המדעית. לכן אני גם אומר שהמתודה המדעית היא הדתית ביותר שיש. כי היא מלמדת אותך שאתה לא אלוהים. כשאתה משתמש במתודה המדעית אפשר לבקר אותך, אפשר לסתור אותך, אתה שם את הדברים על השולחן בגלוי. לעולם אין לך אמת צרופה, דוגמטית, פונדמנטליסטית, שהיא כביכול הפירוש היחידי".
- וזאת בעיניך מנהיגותו של משה, איש המדבר?
"משה לימד אותנו איך מגיעים מגמגום לגם-וגם. מ'לא איש דברים אנוכי', כדבריו בתחילת הדרך, כשתיאר את עצמו כאיש כבד פה וכבד לשון, עד לכותרת של ספר דברים שהיא, לא פחות ולא יותר, 'אלה הדברים אשר דיבר משה'. 'דברים' ו'מדברי' הן אותן אותיות. במדבר אתה יכול לדבר. לנסות. המדבר הוא כמו מקלחת שאדם שר בה באופן חופשי בלי ששומעים אותו – ושם גם מי שחושב שהוא זייפן יכול להתנסות. לאט לאט הוא לומד. אז גם משה התאמן בהתחלה. סיני – אותיות ניסוי".
רוטנברג, מִדבָּרי במאווייו ובאישיותו, רצה לראות את עצמו גם כמי שהולך כל ימיו באקדמיה במדבר אופוזיציוני, אבל זה הצליח פחות מהמקווה. "לא קמו לי שונאים. עוף מוזר, זאב בודד, זה כן, אבל לא אויב העם כמו שאפשר היה לצפות אחרי הקביעות החצופות שלי על הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, שהן נוצריות ביסודן, ואחרי כל העירוב שלי בין מדע ותיאולוגיה. כשהופיע ספרי על הנצרות אמרה לי עורכת הספר שהתגובות חיוביות; אמרתי לה, תשיגי לי את השונא הראשון. עד היום אין לי למעשה כאלה ששווה להם לקום ולומר 'מספיק! צריך לקרוע אותו!'"
- אז קצת התאכזבת כשקיבלת את פרס ישראל?
"בוא לא ניסחף. אולי זה קלקל אותי שלא זרקו עליי בליסטראות, ושגם פרס ישראל נתנו. אבל טוב לי כך. אני לא כזה גיבור שהיה מסוגל לעמוד במלחמות עולם מהסוג שיש באקדמיה. לא כזה אמיץ. אבל ישנה הזרות הזאת, של מי שכבר בתחילת הדרך הרגיש שהמחקר הרגיל משעמם אותו. כשנעשיתי חבר סנאט האוניברסיטה, אמרתי שאני מאושפז פה כבר הרבה זמן והנה אני יכול להתלוצץ עם הרופאים – אבל אני כל הזמן גם אושפיז. לא אקדמאי, אלא אחד שבא מהבמה, ארטיסט, בדרן".
"כל העולם במה, ורוב אנשיה קרשים אשר השחקנים דורכים עליהם", קובע אחד הפתגמים של רוטנברג המשובצים בראשי פרקים בספר. בין שאר האנקדוטות בפרק שתחת פתגם זה, הנוגעות לקריירת המשחק המוחמצת שלו, הוא מספר שבימיו בנח"ל בקיבוץ-לעתיד שעלבים אמר דובי זלצר, המלחין הראשון של הלהקה, שרק כאשר הליצן של הנח"ל – החייל רוטנברג – מסלף את שיריו ומדביק להם מילים אחרות, הוא חש שלחניו הגיעו ללבות החיילים. תקרית אחרת מאותם ימים, תקרית הכמעט-לינץ' שכבר הזכרנו, הוא מסכם ומשלחֵן היום בעזרת שיכול האותיות ליצן-ניצל-לינץ'.
כישרון החיקוי שלו הוא אשר, להערכתו כיום, גם גרם למפקדיו בימים ההם להטיל עליו להיות סייר במחלקה של חיילים דרוזים. "כאשר היינו מתפצלים ליחידות מארב", הוא כותב, "הייתי נועֵר שלוש פעמים כחמור מלידה, או משמיע מספר מוסכם של יללות תנים, והיחידה השנייה ידעה שהתמקמנו ביעד שנקבע. כך הצלחתי למנוע פגיעות הדדיות של כוחותינו, המתרחשות לא פעם עד היום במצבי מתח קרביים, פגיעות אשר ברבות הימים היה בני בעז ז"ל אחד מקורבנותיהן. את פרסומי הלאומי כחקיין-לוחם רכשתי לאחר שהוזמנתי לקול ישראל לשחזר למאזינים את סימני הקולות שהשמעתי בלילות כסייר גבולות".
- עד כמה מרכזית בחייך דמות הליצן הזאת שסיגלת לך?
"מרכזית מאוד. היא אפשרה לי לא לתפוס את עצמי ברצינות מופרזת. היא אפשרה לי כל הזמן להיות במצב של 'וינועו – ויעמדו מרחוק', כפי שנאמר על בני ישראל במעמד הר סיני. לחוות ולהתרגש ולנוע, אבל להישאר בחוץ, לשמור מרחק. אני מנתח, נניח, את עניין המיניות והפנטזיות והיצר, ואומר לעצמי באמצע הניתוח, רוטנברג! איפה אתה בכל המשחק הזה?! למשל, כשסטודנטיות כרכרו סביבי כשהייתי כבר נשוי, ההתלוצצות עם עצמי עזרה לי לשמור מהן מרחק. אמרתי לעצמי, הן רודפות אחריי כי אני לץ, ולא מסיבות רציניות יותר. וחוץ מזה, זה גם דבר מועיל. התפרנסתי תקופה כשחקן וכבדרן, בעיקר בקול ישראל".
- והנה אנחנו בחודש אלול, חודש התשובה. הרעיון היהודי של התשובה הוא לגמרי לא מובן מאליו. תראה איך רודפים פה אנשים עד הקבר בגלל מעשים שהם התחרטו עליהם מזמן. ואילו אתה רואה בו את הבסיס לחשיבה הטיפולית והשיקומית.
"התשובה היא תפיסה אחרת של זמן. תפיסה מעגלית. אפשר לחזור לעבר שלך מתוך ההווה שתיקנת בו את דרכיך, ולקרוא אותו מחדש. כל הרעיון הרֵיש לקישי, ש'גדולה תשובה המהפכת זדונות לזכויות'. זה הבסיס לשלחון. לקרוא את הביוגרפיה שלך אחרת. בצורה לא ורודה, אבל שאפשר לחיות איתה".
- מה קורה בטיפול כזה?
"בספר 'ממקדש למדרש' אני מביא הרבה דוגמאות טיפוליות. מגיעים אנשים מסוכסכים עם עברם, אנשים עם מתח עצום, מספרים את הרקע, ואני מבקש מהם לסכם את עברם במשפט אחד. ואז לקחת מילה אחת מהמשפט הזה ולשנות את סדר האותיות שלה, שתצא מילה אחרת. רק כתרגיל. ואני אומר להם, זה משנה את תוכן המשפט שכתבתם? אתם כתבתם, לא אני. זאת נקודת ההתחלה של הטיפול. לקרוא מחדש כל מיני אירועים, סכסוכים ביניהם וכך הלאה, על ידי חילופי אותיות. אני קורא לזה מרכוז: לשלוף משהו מהסיפור שלך שהיה עד עכשיו כביכול בשוליים, ברקע, מוסתר, ולשים אותו במרכז.
"היה למשל זוג חרדים, היא מבני-ברק והוא משוויצריה, עם הבדל תרבותי תהומי ביניהם. למשל, חרדי בשווייץ הוא אדם שיש בחייו גם ספורט וסקי. הם העלו את ההבדלים ביניהם, ובסוף תפסנו נקודת אחיזה: היחס לילדים שלהם. הוא עושה איתם ספורט בחוץ, היא לא רגילה לזה, אומרת שזה מלכלך. אמרתי, שניכם אמרתם את המילה אכפתיות. אכפת לכם מהילדים. בואו נהפוך את זה למילה אחרת באותן אותיות: אי-כפייתיות. בואו נתחיל מכאן, ונראה איך הפרשנויות השונות שלכם לחיים ולגידול הילדים יכולות לחיות יחד".
- הצלחת ליישם את הפסיכולוגיה היהודית, את הגישה הזאת לתשובה ולריאה מחודשת של העבר, גם בעבודה עם אסירים?
"הופעתי פעם בתוכנית בטלוויזיה עם הרב דוד גרוסמן הצדיק ממגדל-העמק, והוא השתמש במונחים כמו 'נולד מחדש'. אמרתי לו, נולד מחדש זו גישה נוצרית. צריך לתת לאדם לקרוא מחדש את עברו, עם הנפילות של 'שבע ייפול צדיק'; האדם לא צריך להיוולד מחדש ולאבד את זהותו הקודמת. הוא צריך להסתכל על העבריינות של העבר כעל ירידה לצורך עלייה. גם הרב סולובייצ'יק כתב על התשובה ש'יורד ראובן למקווה ועולה שמעון'. שוב, בעיניי זה נוצרי. האדם לא הופך לאדם אחר. לא צריך לשנות את כל הזהות, אלא רק לקרוא אותה אחרת. וגישה כזו בהחלט עוזרת להרבה עבריינים משוקמים. שלא מתכחשים לעבר שלהם אלא לומדים לחיות איתו. הייתי שם. עבדתי איתם".
- בשיקום הזה של העבר אפשר גם להכחיש עובדות?
"אסור להמציא שום דבר. צריך רק לקרוא לדברים אחרת. לתת לזה רציפות חדשה. כמובן, גם בהגדרה מחודשת יש גבולות. להציע לרוצח משתקם שיאמר לעצמו שהסכין נפלה לא בכוונה זה לא לעניין. העניין הוא לצמצם את העבר, להרחיב את ההווה והעתיד. זה משחק של הרמוניקה".
- ואתה מציע לכל אדם לעשות את זה בעצמו, לא רק למי שנמצא במצב שדורש טיפול או שיקום.
"כן, לא צריך בשביל זה להגיע למצב פתולוגי. קרא את עברך, ספר לעצמך את הסיפור שלך. כמו מוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם, שאמר לעצמו 'אשריי יתום אני'".
- אתה מרוצה מריבוי המכונים שמכשירים מטפלים על פי "הפסיכולוגיה היהודית", או "תורת הנפש היהודית", חלקם גם מטפלים שאינם בעלי רקע אקדמי בפסיכולוגיה?
"מכונים לפסיכולוגיה יהודית צצים כל יום כפטריות אחר הגשם. מתקשרים אליי לבקש תמיכה, ואני מבקש שישלחו אליי מאמרים, ניירות עמדה, לקרוא משהו, והם אומרים 'אה, בה, הכול כבר כתוב, כל דבר תגיד בעזרת ה' ויהיה בסדר'. אני מתחזק מזה שלכנסים שלנו באים אנשים שיודעים את ההבדל. אני לא זז בלי טקסט שמציג את התיאוריה שלי. על סמך מה, מאיפה, מה המבנה שלה, לאן היא מובילה. כל האפשרויות החדשות האלו של חיפוש גורואים ומקסמים – מה אני יכול לעשות נגד זה?"
- זה יכול להזיק כשמטפלים כך?
"היו דברים מעולם".
- מרגיז אותך שהם קוראים לעצמם פסיכולוגיה יהודית?
"אני לא רוצה להיראות כמי שיורד לרמה ומתחיל להתווכח עם כל מי שלוקח את השם פסיכולוגיה יהודית. אבל יש בזה סימן טוב: הנה לפני ארבעים שנה, כשהתחלתי לדבר על פסיכולוגיה יהודית, אף אחד לא ידע מה זה אומר. והנה היום רצים אחרי זה. אני מאמין שאנשים מספיק חכמים להכיר בהבדלים. לא מזמן התבטא מישהו שאין דבר כזה פסיכולוגיה יהודית. לא קרא שום דבר משלי, ואומר שצריך להמציא את זה. מה, הוא בעד המודל האדיפלי, שהילד רוצה להרוג את אביו? מה רע במודל החלופי שבזמנו הצעתי, העקידה? האם הוא מתכחש לדרמה הפסיכולוגית האפשרית של מתח בין-דורי שיכול להסתיים ב'אל תעש לו מאומה' שמאפשר את ההמשכיות והשיתוף? כל אחד מנסה להמציא את הגלגל מחדש. אז כן, זה מרגיז במידה מסוימת, אבל אני לא יכול להתחיל לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתווכח. שהעולם ישפוט".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה