יום שישי, 30 באפריל 2010

אורח פורח: טור אביבי שפרסמתי בפסח

 הופיע במוסף 'יומן' של 'מקור ראשון', במסגרת הטור השירי-אקטואלי השבועי שלי, בי"ח בניסן תש"ע, 2.4.2010.

אורח פורח

רקפת בניסן

עַכְשָׁיו אַתֶּם בָּאִים.
בְּכַחַל וּבְאֹדֶם,
בְּבֹשֶׂם יוֹם נָעִים,
בְּהֶדְפְּסֵי חֻלְצָה.
אַךְ פֹּה, בֵּין הַסְּלָעִים,
אֲנִי הָיִיתִי קֹדֶם.
בַּקֹּר וּבְלִי תְּנָאִים:
רַקֶּפֶת חֲלוּצָה.


עַכְשָׁיו, כְּשֶׁכְּבָר נִיסָן,
מוּלְכֶם אֲנִי חִוֶּרֶת.
רֹאשִׁי אֵינוֹ נִשָּׂא,
דַּלִּים הָאַבְקָנִים.
מִי שֶׁרִאשׁוֹן נִסָּה
לִפְרֹחַ בִּסְגֹל-וֶרֶד
אוֹמְרִים לוֹ: אֵין כְּנִיסָה,
כָּאן לֹא שִׂמְחַת זְקֵנִים.


שיטת ההצלחה


שִׁטָּה סְלִילָנִית אוֹ שִׁטָּה מַלְבִּינָה,
שִׁטָּה מַכְחִילָה אוֹ שִׁטָּה מְקֻבֶּצֶת,
שִׁטַּת הַסּוֹכֵךְ אוֹ שִׁטָּה בַּגִּנָּה,
שִׁטָּה אֲחִידָה אוֹ שִׁטָּה מְשֻׁבֶּצֶת –


כָּל הַשִּׁטּוֹת, לְפָחוֹת הָרֹב,
גִּלּוּ כְּבָר שִׁיטָה אֵיךְ לִמְכֹּר הֲכִי טוֹב:
צָהֹב, צָהֹב, צָהֹב.

 וילה מתקלפת


הוּא גָּר בְּסַבְיוֹן.
תִּרְאוּ אוֹתוֹ. שׁוּפוּ.
אַךְ בְּעוֹד חֲצִי יוֹם
הוּא יִהְיֶה סַבָּא פוּ-פוּ.


אדומה שלי


כַּלָּנִית אוֹ נוּרִית אוֹ פֶּרֶג?
רְצוֹנִי לְזַמֵּר לָךְ שְׁבָחִים.
כַּלָּנִית אוֹ נוּרִית אוֹ פֶּרֶג?
אַךְ אֲנִי מִתְקַשֶּׁה לְהַבְחִין.


כְּמוֹ שְׁתֵּיהֶן אַתְּ בְּדִיּוּק מְאֻפֶּרֶת.
כְּמוֹ שְׁתֵּיהֶן אַתְּ עָשִׂית גַּבּוֹת.
כְּמוֹ שְׁתֵּיהֶן אַתְּ בְּדִיּוּק מְסֻפֶּרֶת.
אוֹתוֹ חַיִל, בָּנוֹת רַבּוֹת.


כְּמוֹ שְׁתֵּיהֶן אַתְּ בְּדִיּוּק מְחֻפֶּרֶת.
וְלִבִּי הֲלֹא לָךְ רַק עָרַג.
כַּלָּנִית אוֹ נוּרִית אוֹ פֶּרֶג?
אַתְּ רַק מְתַקֶּנֶת: פָּרָג.


אלרגיה


אַךְ הוּא מַשְׁמִיעַ אַפְּצִ'י. וּבְאַנְגְּלִית: קֶר-צ'וּ.
אוֹבָּמָה מִתְעַטֵּשׁ – כֻּלָּם שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ.
הָאָרֶץ הַפּוֹרַחַת בְּעֹנֶג מְרִיחָה
אֲבָל אָדוֹן אוֹבָּמָה אֶלֶרְגִּי לִפְרִיחָה.


האב השר בשפתיים נשוכות: על 'אחרי זה' מאת גיורא פישר


אחרי זה, מאת גיורא פישר, עם עובד, 2010, 120 עמ'

צור ארליך
הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' באייר תש"ע, 16.4.2010

אף על פי שגיורא פישר החל לכתוב שירה רק כשהיה בן חמישים ומשהו, וזאת בעקבות נפילת בנו מֵרום במבצע חומת מגן, ואף על פי שבמידה רבה ספר ביכוריו האפִילים עומד בסימן האסון הזה, נראה שפישר לא היה רוצה שנדון בספרו כספר של שירי אב שכול. ראו למשל את עדינותו וכוחו של השיר הסוגר את הספר, 'אשתי מביטה בי', אחד משירים רבים שאינם נוגעים לכך; שיר אהבה בין בני זוג ותיקים. "אני ישן./ אשתי מביטה בי/ אני חש בעיניה הסורקות/ את ראשי הקירח,/ בוחנות את הכתמים החומים/ תאריך תפוגה/ שהחתים והטביע הזמן.// אני ישן/ לבי ער, אורב לאשתי/ בקצה השנה ממתין/ לפסק הדין של עיניה./ ורק לאחר ששמע אנחה/ שאין בה כאֵב/ ולא חרטה/ רק שבר רועד של ערגה// נרדם גם לבי/ ונרגע".

אבל קיבלתי את הספר בתחילת השבוע הזה, בערב יום הזיכרון לשואה, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – ושירי האב על מה ש"אחרי זה" (ככותרתו של הספר), אחרי נפילת הבן, הזדהרו מתוכו. אלה הם שירים משכנעים במידה נדירה, שיריו של אב שכול ושקול, של איש שחייו נתרוקנו ונותרו מלאים, שירי הלב הקרוע והמתגבר של מושבניק, איש מושב אביגדור – מחנך ורפתן. אפילו את הבשורה קיבל, לגרסתו של אחד השירים, ברפת: "דברי משה, קצין העיר:// כמה מוזר/ כמה נורא/ כאילו המתין/ לבוא הבשורה/ אף שריר בפניו/ לא רָמז/ ששמע/ המשיך וסיים/ את חליבת הפרה". והנה שיר קצרצר שבא מעט אחר כך ומסביר את סצנת הבשורה ואת מה שאחריה מהזווית הפנימית: "באחת/ הייתי לאבן// ומאז/ אני מפורר את עצמי// עד תומי".

"אני איש שמח", הוא מעיד על עצמו. "פעם הייתי לפעמים עצוב/ אך מאז שהופַּלתי/ וכיסיי ריקים/ אין לי פרוטה מיותרת/ ועצב הוא סוג של מותרות". ובשיר אחר הוא שואל את עצמו "עד מתי תמשיך להאמין/ לחיוך המרוח/ כמו שמש תמיד/ על פרצופך/ המסרב להודות/ שלילה נפל". בחלום הלילה, הוא מספר בשיר שלישי, "דמעות נובעות/ מתוכי כמעיינות/ תהום רבה", אבל ביום הוא סלע "שגם המטֶה/ המכֶּה/ לא מוציא ממני/ טיפת/ יבבה מהפה". 'סלע' הוא שמו של השיר שבא מיד אחריו. "אני אומר לךָ/ הישבר!" הוא פוקד שם על עצמו. זוהי שירת האב, האב השר בשפתיים נשוכות.

אב-הטיפוס של האב השכול המשורר הוא המלך דוד, שקונן על שני בנים מתים. קינתו הקצרה על אבשלום בנו נקראת כאחד משיאי השירה המודרנית של אבות שכולים. בעקבות תהלים ט, "למנצח על מות לבן מזמור לדוד", שואל אותו גיורא פישר: "מה חשבת לך דוד?/ שאם תקונן על אחרים ישמרו המילים עליך?/ שאם תצעק בלבך אלפי פעמים/ אֵל אַל אַל אַל/ לא תצטרך לזמר ברבים/ על מות על מות/ מה חשבת לך דוד/ שתנצח?"

דו-משמעות של מילה היא, אגב, הפואנטה החותמת רבים משיריו של פישר, וכדאי לציין בקשר לכך את השיר 'קראתי' המספר בפרוטרוט צבעוני על קדחת הקריאה של המחבר בילדותו, בעודו נרדף ומוחרם בידי בני גילו במושב – "וכשנגמרו הספרים בבית/ זחלתי לספרייה/ וקראתי/ את כל הספרים/ קראתי/ גם למבוגרים/ קראתי/ עד שנגמרו כולם/ ולא נשאר למי לקרוא לעזרה". זה יכול לקרות גם באמצע שיר, בסוף בית ראשון שלו, כפי שקורה למשל בשיר 'לרגל החג': "לרגל החג/ שינו תמונותיו מקומן./ עלו מהשולחן בסלון/ למזנון./ פרץ חיים/ העניק להן המעבר/ וזווית חדשה/ על החיים".

אולם שיאו הספרותי של מסע ההתגברות והגעגוע של פישר, שהוא גם מסע אל הזקנה, הוא השיר 'תפילה'. "מי ייתן/ ואהיה כבר זקן/ מבולבל./ אם אז אשאל:/ למה הוא לא בא לבקר?/ אל תאמרו:/ אבָל, הוא נפל/ לפני המון זמן./ אִמרו:/ הוא היה פה אתמול/ ואמר שיבוא גם מחר".

טריפ ביום כיפור: על 'בחול' מאת אגור שיף


בַּחוֹל, מאת אָגוּר שיף, עם עובד, תש"ע-2010, 287 עמ'

צור ארליך
הופיע במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון בב' באייר תש"ע, 16.4.2010

החול יזכור. החול יכסה וישכיח. בחול יש עקבות, והחול מחולל עד שהן מיטשטשות. אחרי החגים יתחדשו וישובו ימות החול, ובאמצע החגים, ביום כיפור, באה המלחמה. חול בחופו הצפוף של הים התיכון, וחול בחופי מרחביה החדשים של סיני, אבל בפולין אין חול, יש אפר. בחול מתגלה גופתה של ילדת-פרחים מסוממת בתחילת הרומאן 'בחול', ובחול שרועה עוד אחת סמוך לסופו.

'בחול' הוא רומאן בלשי כתוב לתלפיות, אבל הוא בעיקר רומאן תקופתי על שנות השבעים המוקדמות, ימי ההיפים ומלחמת יום כיפור, ורומאן פסיכולוגי על זהות ישראלית בין זיכרון למחיקה, בין שואה לשלוֹמָאוּת, בין פטריוטיות לטריפים של חשיש ולס"ד. דווקא ההיחשפות לעולם הרוק, הסמים והפסיכדליה של צעירים בתל-אביב, וההיסחפות אחר עולם זה, היא שמחזירה את גיבור הספר, הבלש המשטרתי רם דינור, אל הילד היהודי הפולני שמתחת לקליפה הישראלית של זהותו.

ההיזכרות הזו הייתה יכולה לקחת את המחבר אגור שיף ואותנו הקוראים אל המתכון הקבוע מבית התמחוי של רבי המכר: ישראלי הנסחף בעבותות של חושך אל שורשי משפחתו באירופה של ערב השואה. אבל שיף, בניגוד לצפוי, הותיר את המוטיב הזה כעלילה פנימית, המדריכה את תודעתו של דינור, ואילו את העלילה החיצונית, את המאורעות המתזזים את דינור ממקום למקום על מפת הארץ הגדולה של אז, השאיר לחיפוש אישי אחר. דווקא זה המחבר אותו עוד לישראל שנולדה מן הים. החיפוש אחר אחיו-למחצה הסודי, הצבר, שדבר קיומו נתגלה לו אגב חקירתו הבלשית.

האח הוא מבני אותה קהילה תל-אביבית של הִיפים מגלגלי ג'וינטים. מסעו של דינור בעקבות אחיו הוא גם מסע ההתחברות שלו אל העולם החדש, הלא אמיץ הזה. זהו אף שיאו של מסע התרחקות של דינור מאשתו, שהיא גילום של ארץ ישראל העובדת והפטריוטית, ומעבודתו במשטרה – שני מרכיבי "קפסולת האושר" שלו. המסע יוביל את דינור לפתרון משוער, אישי מאוד, של תעלומת הרצח בחול, ולבסוף גם למפגש חד-צדדי עם אחיו. הספר כולו כתוב כמונולוג שרם דינור, לשעבר פוירבלום, הגוסס בסיני המופצצת מנסה להשמיע לחייל השומר עליו – אחיו רמי פוירבלום. דינור ימות כנראה, פוירבלום האח לא יידע אף פעם שהאיש הגוסס והממלמל היה אחיו, ורק החול של סיני יזכור את מפגש האחים.

מלחמת יום הכיפורים מפגישה בין האחים באופן פרדוקסלי, שכן זיקי ההתפוצצויות שלה מאירים את רם דינור, השוטר הפטריוט, כשהוא כבר חשישניק זרוק בהתהוות, ואילו את אחיו הצעיר, הפיסניק ההיפי, הם מגלים כמי שברגע האמת הוא לוחם פטריוט. שיף ניסה לצייר בספר את התמונה הסטריאוטיפית של מלחמת יום כיפור כמשנת-תודעה ושל ישראל טרום יום כיפור, המדינה הבוטחת, הזחוחה והשוכחת. הוא עשה זאת בראש ובראשונה בדמותו של דינור עצמו, המשתנה כבר בקיץ, ערב המלחמה. אלא שכאלטרנטיבה לישראל הביטחוניסטית הנלעגת הוא מציב את השמאל הקוסמופוליטי החדש, הצעיר, השמח והמסומם. והוא דואג שהאלטרנטיבה הזו תיראה במלוא מערומיה המגוחכים.

וכך, שוב, מציל שיף את ספרו מנפילה לבור הנוסחתיות – הפעם לנוסחה הספרותית הנפוצה של שנאת גולדה ואהבת סאדאת. כמו רב-פקד רם דינור, גם הספר העוסק בו, ספרו של אגור שיף, יותר מתלבט ומתנסה מאשר יודע ומטיף. פעם אחר פעם חולף הרומאן הקצר על סִפם של בורות ספרותיים – פעם הבור הוא הסכנה להפוך למהדורת-קיץ קלילה של 'חמסין וציפורים משוגעות', ופעם אחרת הבור הוא הפחד להתגלות כגרסה משוכללת של כתבי יהונתן גפן – אבל תמיד, על סף הבור, הוא מזנק למעלה ונוחת בגדה שמעבר.

אכן, הספר שובר גבולות ז'אנריים והיררכיים. זהו ספר בלשי, קריא מאוד מבדר אפילו – אבל יותר משהוא מזכיר ספרי בלשים, הוא מעלה על הדעת שני ספרים בני התקופה ההיא, שנות השבעים פלוס מינוס, בעלי שמות דומים – 'מסע דניאל' של יצחק אוורבוך-אורפז, שאף מוזכר בו, ו'מסע באב' של אהרן מגד. זהו ספר המגשר באופן מכובד בין משא זיכרון השואה לבין אל-אס-די, אבל ספריו המאוחרים של ק' צטניק הם אסוציאציה פרטית שלכם בלבד. זהו ספר בלתי מחייב של קריאה-קלה – שמעורר מחשבות, ומרבה להעלות תקבולות סמליות והשתקפויות מוטיבים.

ככלות הכול, 'בחול' הוא בן נוסף למשפחה הגדולה מדי של ספרי "כמה היינו שחצנים עד שקיבלנו בפרצוף את מלחמת יום כיפור והתחברנו מחדש לחולשתנו היהודית" – אבל בן מסוג קצת אחר, בן עצמאי ושובב. יש בו יותר חול מבוץ, וזה מרענן.

יום ראשון, 25 באפריל 2010

"לאור ולרוחב בשדות אבינו": על המבנה הפנימי של כמה משירי "כוכבים בחוץ"

צור ארליך
הופיע במוסף הספרות של כתב העת 'נתיב', גיליון 82-81, תשרי תשס"ב, ספטמבר 2001.  

דומה כי שירת אלתרמן, שרבים כל כך עסקו בה, תישאר תמיד בלתי ממוצה, שהרי אפשר לקרוא אותה מאינספור זוויות. כל חושינו דרוכים ופועלים בעת הקריאה: אנו רואים את הצבעים הרבגוניים, שומעים את המוסיקה ואת המצלול, ממששים את החוויה, טועמים את החרוזים העסיסיים, מריחים את שאין לו שֵם, משתמשים בחוש שיווי המשקל (שגם הוא אחד מחושינו) כדי לעמוד על האיזונים העדינים וכדי שלא להסתחרר, מתרגשים עם החוש השישי, וגם חוש ההומור אינו יכול לנוח.

לכל אלה נצטרך להוסיף עוד כמה חושים, ותפקידו של אחד מהם יהיה לעמוד על הקשר שבין תוכנו של שיר ובין המבנה הפנימי המיוחד לו. קיומה של ארכיטקטורה פנימית, המאפשרת לקרוא את השיר לרוחבו, תוך בחינה מקבילה של בתים שונים, בולט בשירי "שמחת עניים": ברבים מהם דומים הבתים זה לזה, והתפתחותו של השיר נעוצה בשינויים ובגלגולים שעוברת תבנית היסוד של הבית. שירים אלה מציעים קריאה "במאוזן", ולא רק "במאונך", ופענוחם דורש השוואה בין חלקי השיר. בחלקם בולט יותר הסדר המופתי, המושתת על הכפלה ושילוש של מבנה צורני וריתמי קבוע. מאוחר יותר, ב"שירי מכות מצרים", מגיעה הארכיטקטורה המדויקת והמלוטשת לשיאה, כשההקבלה הפעם היא בין-שירית. שירי "כוכבים בחוץ", לעומת זאת, נראים כחסרי מבנה-רוחב. דומה שכל אחד מהם פרוס על קו אורך בלבד, שבו מונחית השתלשלות העניינים בידי רטוריקה, התפתחות כרונולוגית או חשיבה אסוציאטיבית. ישנו, כמובן, עושר ריתמי המושתת על החזרה המגוונת, ישנן חזרות רטוריות ואנאפורות, ולעתים אף מופיעות בשיר וריאציות אחדות של אותו בית, אך גם במקרים אלה קשה להבחין בְצורך לנסות ולהעמיד את כל בתי השיר זה מול זה בסדר שונה מהסדר הקַווי.

עיון מדוקדק יותר בכמה משירי הספר חושף, בכל זאת, אפשרויות להצבה שונה של בתי השיר. מתברר שגם לשירים ב"כוכבים בחוץ" יש לעתים מבנה מורכב, הכרוך במשמעותו המיוחדת של השיר ומעמיק אותה. נתן אלתרמן שתל בשירים אלה רמזים המצביעים על כיוון החיפוש של דרך הקריאה הנוספת. מבנים מורכבים כאלה מצאתי בשירים "תמצית הערב", "בהר הדומיות" ו"אביב למזכרת", ובהם יעסוק חיבור זה. קיומה של התופעה בשלושה שירים עשוי לרמז על קיומה גם בשירים אחרים בספר, אך אין הכרח שאכן כך הוא, ובוודאי לא כל שירי הספר נכתבו כך. בשירים אחרים בספר יש קשר ברור בין המבנה הפורמלי של השיר ובין תוכנו, אך אין, כנראה, מקום למציאת הקבלות בין הבתים או להעלאת אפשרות נוספת לסדר הצבתם. כך, למשל, המבנה המוצק, המדויק והמהודק של המחזור "מערומי האש" תואם את נוקשותה של אדמת הקלל הגאה. שלא כבמחזור זה, בשירים שנעסוק בהם יש דו-שיחים בין צמדי בתים בפינות שונות של השיר, המציעים, כאמור, קריאה רוחבית של השיר. הבתים יהיו לנו היחידות האלמנטריות, אבני הבניין, של מבנים דו-ממדיים, ולא ליניאריים וחד-ממדיים, שיוצרים השירים.


יום שלישי, 20 באפריל 2010

נס ולא הפוך: טור ליום העצמאות


נס ולא הפוך

כְּלַחְמָנִיּוֹת מִטּוֹסְטֶר
בֵּין הָרַךְ וְהַנֶחְרָךְ
הֵם קוֹפְצִים אֵלַי, הַפּוֹסְטִים.
וַאֲנִי מֻכְרָח

לְקַבֵּל אוֹתָם בָּרַדְיוֹ,
בָּעִתּוֹן וּבְסִמּוּס,
בְּרִסּוּס קִיר מְגֹרָד-דְּיוֹ
וּבִפְקָק עָמוּס.

הֵם קוֹפְצִים אֵלַי, הַפּוֹסְטִים,
בַּלֵּילוֹת וּבַיָּמִים,
מִפַּשְׁקְוִילִים וּמִפּוֹסְטֶר,
מֵהַשְּׂמֹאל וְהַיָּמִין,

פּוֹסְטִים מִכָּל סוּג וָמִין
(פּוֹסְטִים – קְרִי: פּוֹסְט-צִיּוֹנִים).

מַשְׁחִיתֵי תַּשָׁ"ח, וְדוֹסִים
שֶׁנָּתְנוּ לְדוֹסוּתָם
לַהֲפֹך אוֹתָם לְפּוֹסְטִים,
וְגַם פּוֹסְטִים מִתּוֹךְ סְתָם

כְּלוּמִיּוּת שֶׁמִּתְבַּכְיֶנֶת
עַל "הַמְּדִינָה הַזֹּאת"
וְעוֹכֶרֶת וְעוֹיֶנֶת
בְּלִי תֵּאוֹרְיוֹת וּכְרָזוֹת.

מַשְׁחִירִים לִי אֶת הַדֶּגֶל
בְּמִצְלֶה מַדִּיף עָשָׁן.
מַשְׁחִירִים אוֹתוֹ בְּדִיכִּי,
בִּשְׁמוּעוֹת וּבְאָשָׁם.

מַשְׁחִירִים אֶת פְּנֵי הַנֵּס.
כָּךְ, בְּכֹחַ לְדַפְּרֵס.

הֵם קוֹפְצִים בָּרֹאשׁ כְּמוֹ גּ'וּלִים,
צִינִיקָן אוֹ רַגְּשָׁנִי.
הֵם קוֹפְצִים. שֶׁיִּקְפְּצוּ לִי:
לִי יֵשׁ חַג. וְחַג שֵׁנִי.

יִקְפְּצוּ לִי כָּל הַפּוֹסְטִים.
יִקְפְּצוּ גַּם הָאַחִים
שֶׁהֵרִיחוּ אֶת הַבֹּשֶׂם
וּפִתְאוֹם אוֹמְרִים: מַצְחִין;

שֶׁמֵּרֹב רִיצָה הַדָּתָה,
אֶל עַם, אֶרֶץ וּסְגֻלָּה,
שָׁכְחוּ שֶׁכָּאן, לְמַטָּה,
מִתְרַחֶשֶׁת גְּאֻלָּה.

חֶבְרֶ'ה, גְאֻלָּה זֶה כָּאן.
גַּם אַתָּה עִם הַזָּקָן.


צור ארליך
פורסם ב'מקור ראשון בב' באייר תשס"ח, 7.5.2008



יום ראשון, 18 באפריל 2010

מג'נין עד עזה: מבחר שירים לזכר נופלים

הַטַּבָּחִים


נוֹתַרְנוּ בַּשֶּׁטַח, גּוּפִים עֲשֵׁנִים.
י"ג וְעוֹד עֲשָׂרָה.
אֲנַחְנוּ כ"ג נוֹפְלֵי גֶ'נִין,
כ"ג עוֹלֵי בִּסְעָרָה.

מִקְּנֵי מִסְגָּדִים נוֹרוּ יְרִיוֹת.
מֵאַמְבּוּלַנְס אֵשׁ וָדָם.
לָחַמְנוּ בָּהֵם, הַפְּרָאִים מֵחַיּוֹת,
כְּאִילוּ הָיוּ בְּנֵי אָדָם.

בַּקְּרָב הָרוֹתֵחַ עִם בְּנֵי מָוֶתסְטָן
נִשְׁמַרְנוּ לְבַל נֶאֱשַׁם.
שָׁמַרְנוּ נַפְשֵׁנוּ מִתַּן וּמִטְעָן
אַךְ קֹדֶם שָׁמַרְנוּ נַפְשָׁם.

אֲנַחְנוּ כ"ג נוֹפְלֵי גֶ'נִין.
 נָדָמוּ אֵימָה וָתֹף.
בָּעֶרֶב שָׁכַבְנוּ וּבְנֵי הַתַּנִּים
נִסּוּ אֶת גּוּפֵינוּ לַחְטֹף.

בָּעֶרֶב שָׁכַבְנוּ בְּלִי שִׁיר וּבְלִי שֶׁבַח.
נוֹתַרְנוּ לָעַד יְשֵׁנִים.
וְאָז נֶאֱמַר: בִּצַּעְנוּ טֶבַח.
דִּינֵנוּ נִגְזַר: אָשֵׁמִים.

אֲנַחְנוּ שָׁחַטְנוּ. אֲנַחְנוּ טָבַחְנוּ.
וְאִישׁ בָּאַשְׁמָה לֹא כָּפַר.
אֵיךְ נְעַרְעֵר עַל הַדִּין, אֲנַחְנוּ
שֶׁפִּינוּ נִסְתַּם בְּעָפָר?

אֲנַחְנוּ שָׁלַחְנוּ לַקְּרָב יְלָדִים.
אֲנַחְנוּ שִׁסַּפְנוּ גְּרוֹנוֹת.
אֲנַחְנוּ חִנַּכְנוּ פִּרְחֵי מִתְאַבְּדִים.
וְאֵין לָנוּ פֶּה לַעֲנוֹת.

וּגְזַר הַהִיסְטוֹרְיָה נֶחְתַּם.
אֲנַחְנוּ טָבַחְנוּ. עֻבְדָה.
וְהֵם, שֶׁנָּפַלְנוּ תַּחְתָּם,
רָשְׁמוּ לָהֶם עוֹד נְקוּדָה.

נוֹתַרְנוּ בַּשֶּׁטַח, גּוּפִים עֲשֵׁנִים.
דִּמַּמְנוּ לְבַד בַּזִּירָה.
אֲנַחְנוּ כ"ג טוֹבְחֵי גֶ'נִין,
כ"ג חוֹטְפֵי הַסְּטִירָה.


צור ארליך
נכתב בד' באייר תשס"ב, 16.4.2002.
הופיע ב'מקור ראשון' בז' באייר תשס"ב, 19.4.2002.



החייל הבדווי

מִבֵּין שְׁכֵנָיו, אֲשֶׁר חֻקָּם
הוּא רַק זְכֻיּוֹת וְשׁוּם חוֹבָה,
מִבֶּטֶן עוֹיְנוּתָם הוּא קָם
וְהִתְגַּיֵּס אֶל הַצָּבָא.

מֵהַחֲזִית בְּיוֹם חֻפְשָׁה
הָיָה הוּא שָׁב אֶל סַף כְּפָרוֹ
וְגַאֲוָה הָפְכָה בּוּשָׁה
וּנְאָצוֹת הָיוּ שְׂכָרוֹ.

וְאֶת מַדָּיו הִסְתִּיר בִּצְרוֹר
וְהָרוֹבֶה בְּתִיק הוּבָא
כִּי בֵּין שְׁכֵנִים רוֹצֵי טֶרוֹר
רַק הוּא, רַק הוּא הִכִּיר חוֹבָה.

וְעַל הַגְּבוּל שָׁלֹש שָׁנִים
בְּרֶכֶב הַסִּיּוּר רָכַב
שָׂנוּא מֵעֹרֶף וּפָנִים
לִשְׁמֹר אֶחָיו מִפְּנֵי אֶחָיו.

מִכָּאן חוֹרֵג, מִכָּאן הָרוּג
הוּא שָׁב עִם בֹּקֶר לִכְפָרוֹ.
מִכָּאן יָרוּי, מִכָּאן יָרוּק
הוּא שָׁב גִּבּוֹר לַעֲפָרוֹ.

צור ארליך
הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בה' בטבת תשס"ה, 17.12.2004.


נחל תלם

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁל שִׁטּוּטִים וָשֶׁטַח,
שֶׁמֵּעָפָר נוֹצְרוּ וּבְעָפָר דַּרְכָּם,
שֶׁקֶּנְיוֹן בִּשְׁבִילָם הוּא רַק נָקִיק צַר פֶּתַח
וְאֶרֶץ בִּשְׁבִילָם הִיא טַעַם וּמִרְקָם,

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁבְּחַגְוֵי הַוָּאדִי,
שֶׁרַק רָחוֹק, בַּחוּץ, יָחוּשׁוּ בֵּיתִיּוּת,
וְשָׁם, בְּאֵין שׁוֹמֵעַ, יִלְחֲשׁוּ: אָהַבְתִּי
אוֹתָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי, וּמִנְחָתִי טִיּוּל,

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁלֹּא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם,
שֶׁלֹּא הוֹלְכִים בָּטֵל, אֶלָּא הוֹלְכִים בַּגַּיְא,
בָּהָר וּבַמֶּרְחָב וּבַמִּתְלוֹל – אֶת אֵלֶּה,
אָמְרָה הָאֲדָמָה, אֲנִי רוֹצָה אֵלַי.


צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון בכ"ו בטבת תשס"ח, 4.1.2008.




הצבא צועד על כיפתו

מֵאֶצְבָּעוֹ הַחֲבוּשָׁה בְּגָזָה
שֶׁל אַחֲרוֹן הַפְּצוּעִים-קַל קָטֹנְתִּי.
הָעָם לִשְׂדֵרוֹתָיו לוֹחֵם בְּעַזָּה.
וּבְכָל זֹאת, נֹכַח הַהֶרְכֵּב – כָּתֹמְתִּי.

מִי הַנּוֹפֵל שָׁלֵם אֲבָל דָּמוּעַ?
מִיהוּ הָרָץ בְּמִלְחֲמוֹת צִפּוֹרָה?
זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר אֶחָיו שְׂטָמוּהוּ.
זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֻשְׁלַךְ הַבּוֹרָה.

זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר הָלַךְ דֹּתַיְנָה.
שֶׁנֶּאֱחַז, אַךְ לֹא נִכְנַס לַלַּיין-אַפּ.
זֶהוּ יוֹסֵף, שֶׁלֹּא הוֹצִיא אַף פְּטוֹר,
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


לֹא רַק אֶצְלוֹ יֵשׁ עֲלוּמִים וָחֶמֶד
וְלֹא רַק לוֹ הָעֹז. כְּבָר הִתְוַדֵּעַ
לַכֹּל שֶׁהָאֻמָּה שֶׁשּׁוּב נִלְחֶמֶת
לֹא נֶחְלְקָה הַפַּעַם לִשְׁבָטֶיהָ.

אַךְ הוּא, אֲשֶׁר נֶחְקַק עָלָיו אוֹת מֶרִי,
שֶׁהִתְנַכְּלוּ: לְכוּ וּנְנַתְּקֵהוּ,
מִלֵּא בַּהֲמוֹנָיו אֶת קַו הַיֶּרִי
וְעַל אֲשֶׁר בִּשְּׁלוּ הֵם שׁוּב לוֹקֶה הוּא.

הוּא, הַמְפֻלָּג לִמְנַשֶּׁה-אֶפְרַיִם,
לֹא הִתְחַשְׁבֵּן וְלֹא בָּדַק מִי פְרָאיֶר,
כְּפִי שֶׁקַּל כָּל כָּךְ לְהִתְפַּתּוֹת.
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


אֶת כַּתְמוּתוֹ הִטִּיחוּ בּוֹ כְּמוֹ כֶּתֶם,
וְשָׂמוּ עָלָיו פַּס, עַל הַכֻּתֹּנֶת,
אֲבָל כְּשֶׁהִתְרַגְּשָׁה צָרָה, כְּקֶדֶם
נֶחְלַץ לְהוֹצִיאָם וְסָח: קָטֹנְתִּי

מִכָּל הַמִּתְחַסְּדִים, מִכָּל הַלָּלוּ
שֶׁלָּעֲגוּ לִי כְּשֶׁקָּרָאתִי כְּתֹבֶת
עַל קִיר, שֶׁיְּגָרְשׁוּ אוֹתִי בַּלַּיְלָה
אֲבָל הַיּוֹם לִי מְרִיעִים בַּתֹּפֶת.

וּבָא. בְּתַרְמִילוֹ תְּפִלִּין וָדֶגֶל
וּמִשְׁפַּחְתּוֹ גֵּאָה וְגַם מֻדְאֶגֶת,
וְהוּא חָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ.
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ' בטבת תשס"ט, 16.1.2009.

יום רביעי, 14 באפריל 2010

ימי זיכרון


אֵין מַלְכֻיּוֹת,
אֵין שׁוֹפָרוֹת,
יֵשׁ רַק זִכְרוֹנוֹת בָּאֲוִיר.
בַּאֲוִיר הָאָבִיב הָאָבִיךְ,
בָּאֲוִיר שֶׁכָּבַד מִפְּרִיחָה עַד סְחַרְחֹרֶת
כְּשֶׁעָמַד בְּמוֹצָאֵי הַחֹרֶף,
וְעַתָּה הוּא יִכְבַּד מִזְּכִירָה עַד זְכַרְכֹרֶת.

קִצּוּר תּוֹלְדוֹת הָעֶצֶב
בְּשָׁבוּעַ אֶחָד שֶׁל רֶצֶף.
קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ. קְפִיצָה
בִּמְחִיר שֶׁלֹּא בְּמִבְצָע.

נִמְעַד וְנִדְמַע, נֵלֵךְ וּבָכֹה
בְּמַסְלוּל מְרֻכָּז וְדָחוּס וְיָשָׁן
וְנַבִּיט לְאָחוֹר
נַבִּיט לְאָחוֹר
עַד שֶׁנִּהְיֶה לִנְצִיב עָשָׁן.

כַּתְּבֵי חֲדָשׁוֹת וּכְתוֹבוֹת עַל הַקִּיר
יִשְׁלְחוּ לָנוּ תַּזְכִּיר,
תַּזְכִּיר מְקֻצָּר, עַכְשָׁוִי וָקַר
מֵחָמָאס, לְמָשָׁל. מֵאִירָאן, בְּעִקָּר.
וְהָעָם, הַזּוֹכֵר הַכֹּל, הַשִּׁכּוֹר,
כָּרָגִיל לֹא יִזְכֹּר.


הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בכ"ג בניסן תשס"ו, 21.4.2006

יום שני, 12 באפריל 2010

זיכרון בפעולה: שני שירים ליום הזיכרון לשואה


הַנְס וְהָרוּחַ הָרָעָה

בַּכִּכָּר צָעֲדוּ חַיָּלִים בְּחוּם
אוֹ אוּלַי מַפְגִינִים מֻסְלְמִים.
וּמַה שֶׁהָיָה מִחוּץ לַתְּחוּם
נִרְאָה לוֹ עַתָּה תָּמִים.


וּמַה שֶׁהָיָה רַק אֶתְמוֹל אָסוּר
הָיָה לוֹ הַיּוֹם שִׁגְרָה.
הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן, כִּי הֲרֵי זֶה אַבְּסוּרְד,
אֲבָל זֶה פָּשׁוּט קָרָה.


זֶה קָרָה בְּאֶסְפָּאנָה, אוֹ דוֹיטְשְלַנְד, אוֹ פְרַאנְס
בְּ- 33' אוֹ בְּ- 02'.
קָרְאוּ לוֹ, לְצֹרֶךְ הַזֶּמֶר, הַנְס.
הַשֵּׁם הוּא מִקְרִי, כָּכָה סְתָם.


הוּא עִלְעֵל בַּדֶּר-שְׁטִירְמֶר בַּתּוֹר אֶל הַטְּרַאם
אוֹ גָּלַשׁ לְאָתַר בִּי-בִּי-סִי
וְרָאָה יְהוּדִים מְכוּרִים לְיִצְרָם
שׁוֹדְדִים וְרוֹצְחִים וְאוֹנְסִים.


וְרָאָה שֶׁכִּבּוּשׁ וְשָׁמַע שֶׁכִּנִּים
וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁיֵּשׁ פִּתְרוֹנוֹת
וְהוּא לֹא הִתְעַמֵּק בְּאוֹתָם עִנְיָנִים
כִּי בַּטְּרַאם מִתְמַלְּאִים הַקְּרוֹנוֹת.


הוּא רָצָה רַק קְצַת שֶׁקֶט, מוּטָב אִם מַהֵר,
שֶׁיּוּכַל לִרְקֹד טַנְגוֹ אוֹ טְרַאנְס,
וְלִגְמֹר כְּבָר אִתָּם, עִם הַיּוּדֶן הַהֵם,
כִּי הוּא רַק אִישׁ פָּשוּט שֶׁשְּמוֹ הַנְס.


אִישׁ פָּשׁוּט שֶׁרוֹצֶה רַק לָתֵת אֶת הַצַּ'אנְס
לְהֵיכָן שֶׁנּוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ.
אַל תַּאֲשִׁימוּ אוֹתוֹ, אֶת הַנְס.
זֶה רַק מֶזֶג אָוִיר גָרוּעַ.


הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן, הַנְס. הוּא רַק שָׁאַף
לִהְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם, אוֹ רֻבָּם.
הוּא רַק לֹא רָאָה אֵיךְ מִתַּחַת לָאַף
צָמַח לוֹ שָׂפָם מְרֻבָּע.


הוּא רַק לֹא רָאָה אֵיך צְלָבוֹ הַקָּדוֹשׁ
הִתְעַקֵּל בְּאַרְבַּעַת רָאשָׁיו.
הוּא אֲפִלּוּ שָׁכַח אִם 33'
אוֹ 2002 עַכְשָׁיו.

צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ח באייר תשס"ב, 10.5.2002

 
 
כמוך ישמעו רכבת

הֵם יַעַמְדוּ בִּצְפִירַת הַדּוּמִיָּה, וְיִשְׁמְעוּ רַכֶּבֶת צוֹפֶרֶת?
וַדַּאי. בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ. עֵינֵיהֶם בָּאֲדָמָה, כּוֹבְשׁוֹת מַעְיָן.


הֵם יְעַלְעְלוּ בְּדַפֵּי זִכָּרוֹן, יִקְרְאוּ שִׁיר, יִבְכּוּ אֶל מוּל סֶרֶט?
כַּמּוּבָן. לְפָחוֹת כָּמוֹךָ. הַשָּׁבוּעַ, וְגַם בְּיָמִים מִן הַמִּנְיָן.


צַוָּארָם נוֹשֵׂא, כָּמוֹנִי, בְּקוֹלַר הַזִּכָּרוֹן הַצָּהֹב?
כֵּן. צַוָּארָם כְּשֶלְּךָ. וּכְמוֹתְךָ הֵם הוֹלְכִים בָּעוֹלָם כְּעַל קְרוּם.


וּכְמוֹתִי יִשְׁאֲלוּ מִדֵּי זְמָן אִם מוּתָר עוֹד לִצְחֹק, לִכְתֹּב, לֶאֱהֹב?
כָּמוֹךָ. וְכָמוֹךָ מַמָּשׁ הֵם יְרֵאִים לְהָצִיץ אֶל הַכְּלוּם.


הֵם זוֹכְרִים עוֹד עַל מַה נִּצְטַוֵּינוּ לְעוֹלָם לֹא לִמְחֹל, לֹא לִשְׁכֹּחַ?
הֵם זוֹכְרִים וְשׁוֹנִים וְנוֹדְרִים. כֵּן, אֵינְךָ הַיָּחִיד.


וְאֵינִי הַיָּחִיד שֶׁלָּמַד עַל בְּשָׂרוֹ אֶת הַזְּכוּת, הַחוֹבָה, לִהְיוֹת כֹּחַ?
הֵם לָמְדוּ וְיָדְעוּ וְהָיוּ. הֵם כָּמוֹךָ, אָחִי.


וְכָמוֹנִי לָמְדוּ שֶׁאִם גּוֹי מִתְהַדֵּר: אֶהֱרֹג יְהוּדִים – סוֹמְכִין עָלָיו שֶׁכָּךְ יַעֲשֶׂה?
כֵּן, כִּמְעַט. הֵם לָמְדוּ שֶׁאִם גּוֹי מִתְהַדֵּר: אֶהֱרֹג יְהוּדִים – סוֹמְכִין עָלָיו.


וְשֶׁאִם כְּבָר הָרַג – אֵין לָבֹא אֵלָיו שׁוּב וְלִפְעוֹת לוֹ כְּשֶׂה?
בְּהֶחְלֵט. אִם גַּם כְּבָר שָׁכְחוּ. פֹּה לוֹמְדִים אֶת זֶה עִם הֶחָלָב.


וְכֵיצַד זֶה עַכְשָׁיו הֵם – וְאֵיךְ – וּמַדּוּעַ – מַדּוּעַ – מַדּוּעַ – ?
אֵין תְּשׁוּבָה. אֵין פִּתְרוֹן. זוֹ חִידָה שֶׁשָּׁנִים עוֹד רַבּוֹת יִלְמְדוּהָ.

צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ה בניסן תשס"ד, 16.4.2004

יום שישי, 9 באפריל 2010

ויאמר, ויען: השפעת התגליות הארכיאולוגיות החדשות על פולמוס האמינות ההיסטורית של המקרא

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"א בניסן תש"ע, 26.3.2010

משפחת פינקלשטיין מתל-אביב תסב בשבוע הבא אל שולחן הסדר ותראה את עצמה כאילו היא יצאה ממצרים. "כשאנחנו יושבים בליל הסדר וקוראים את ההגדה, אנחנו מתייחסים אליה כאל היסטוריה גמורה", מספר הארכיאולוג פרופ' ישראל פינקלשטיין, "כי מבחינת תרבות וזהות זה מה שצריך לעשות. בליל הסדר אין ביקורת. היא תחכה לשאר ימות השנה. התנ"ך רלבנטי בתור ערש תרבותנו וערש תרבות המערב, בלי קשר לשאלה אם הוא היסטורי. זה הטקסט המכונן של תרבותנו, ויש בו מימד רוחני ואמוני, ומרכיב זהותי חזק ביותר. וכמובן הוא מרתק ומסעיר.

"גם אם התנ"ך מייצג באופן ריאלי רק את המאות השביעית עד החמישית לפני הספירה, השנים של ממלכת יהודה בצל האימפריה האשורית, של גלות בבל ושל שיבת ציון, הוא עדיין מלהיב באותה מידה. ערכו של הטקסט לא נמדד רק על פי הדיוק ההיסטורי שלו. כשאני קורא את סיפור דוד וגוליית, גם אם אני יודע שהוא יחסית מאוחר ויש בו השפעות הומריות והשפעות של נוכחות שכירים יוונים במרחב הלוונט במאה השביעית לפני הספירה – בכל זאת הוא מרגש. כשילדותיי היו קטנות קראתי להן אותו כהיסטוריה לכל דבר".

פינקלשטיין לא חושב שאבותינו יצאו ממצרים. לכל היותר קבוצה קטנה מהם. הוא גם לא חושב שאבות האומה הגיעו מארם נהריים. הניסיון שלו לחלץ תמונה היסטורית מהממצאים הארכיאולוגיים, מהמסופר בתנ"ך ומתעודות ששרדו בתרבויות אחרות של המזרח הקדום הוביל אותו לתיאוריה שהוא פרס בהרחבה במהלך העשור האחרון, יחד עם חוקר המקרא היהודי אמריקני ניל אשר סילברמן, בספרים 'ראשית ישראל' ו'דוד ושלמה'.

אלה הם קוויה הכלליים: עם ישראל נולד מקבוצות של רועים נוודים כנענים, שהתיישבו בהרי יהודה ושומרון כשערי הארץ חרבו בגל הרס שפקד את האזור בסוף המאה ה-13 לפני הספירה, כיוון שהחורבן הזה הותיר אותם ללא עורף חקלאי. קבוצה זו האמינה באל ייחודי, 'אל' בשומרון ו'ה'' ביהודה, אך גם באלוהיות הכנעניות. עם הזמן התפתחו שתי ממלכות: ממלכה חזקה, ממלכת ישראל, בשומרון ובצפון, שפרחה בימי בית עמרי ובית יהוא, וממלכה זעירה ומדולדלת, ממלכת יהודה, בדרום. לאחר חורבן ממלכת ישראל, ולאחר התאוששותה של יהודה מהחורבן שזרע בה סנחריב מלך אשור זמן לא רב לאחר מכן, התחוללה ביהודה צמיחה מהירה, והיא שאפה להכניס תחת כנפיה את שרידיה של ממלכת ישראל. נושא הדגל של מגמה זו היה המלך יאשיהו.

יאשיהו, המתואר בספר מלכים בהערצה רבה כצדיק שבמלכי יהודה, היה גם נציגו של תהליך נוסף שהתרחש אז ביהודה: התפתחה תנועה משפיעה של רפורמה דתית ששאפה, לראשונה בתולדות האומה, להמליך את ה' כאל יחיד. בתקופה ההיא גם נפוצה לראשונה האוריינות, ידיעת הקריאה והכתיבה, מחוץ לשכבה המצומצמת של סופרי הממלכה – מה שאפשר לראשונה את חיבורה של ספרות לאומית מפותחת. על יאשיהו מסופר בספר מלכים שבשנה ה-13 לשלטונו, בערך שנת 622 לפני הספירה, נתגלה ספר תורה שגרם לעם לחזור בתשובה. ההנחה הרווחת בעולם חקר המקרא המדעי, נטול המחויבות הדתית, היא שזהו ספר דברים, דויטרונומי בלעז, או חלק ממנו, וש"גילויו" בימי יאשיהו אינו אלא חיבורו.

ספרי נביאים ראשונים דומים לספר דברים ברוחם ובלשונם, והם מכונים במחקר 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית'. מחבריהם – במאה השביעית לפני הספירה, למעט השלמות מאוחרות יותר – הם אותם אנשי תנועת רפורמה של ימי יאשיהו. יתר חומשי התורה על מקורותיהם השונים חוברו אף הם החל במאה השמינית לפני הספירה. מה שמסופר בהיסטוריה הדויטרונומיסטית על אירועים מוקדמים יותר – מבריאת העולם, דרך ימי האבות ושעבוד מצרים ועד ימי אבותיו של יאשיהו, המלכים חזקיהו, אחז, מנשה ואמון – אמינותו חלקית, והוא תפור על פי מגמתם של יאשיהו ואנשי אסכולתו להמציא ליהודה ולישראל היסטוריה משותפת מפוארת ולהסביר את תולדות האומה כנגזרת של מידת נאמנות מלכיה לה'.

תיאוריה זו של פינקלשטיין וסילברמן היא רק פיתוח מסוים, אחד מרבים, של זרם מחקרי שנעשה בעשורים האחרונים דומיננטי, תחילה בעולם ואחר כך בישראל. לכל הזרם הזה משותפות ההנחות שהזכרנו לגבי מועד חיבור הספרים הדויטרונומיסטיים, ולגבי הבעייתיות באמינותו ההיסטורית של המקרא לכל הפחות עד ימי דוד ושלמה. כבמטה קסם פותרת הצעתם של פינקלשטיין וסילברמן רשימה ארוכה של בעיות שלדעת צמד החוקרים הזה יש במקרא.

למשל: התיאורים בסיפורי האבות בספר בראשית על שימוש נרחב בגמלים, על סחר בשמים של ישמעאלים, ועל קיומם של פלשתים באזור החוף ושל אומות ארמיות ואדומיות מצפון ומדרום לישראל, אינם תואמים את הידוע לנו על המציאות בימי האבות, תקופת הברונזה התיכונה, אלא דווקא את ימיה של ממלכת יהודה המאוחרת.

דוגמה נוספת: סיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ אינו הולם את המאות 13–12 לפני הספירה שהוא אמור להתרחש בהן, בין השאר משום שמצרים שלטה אז גם בארץ כנען; משום שערי הארץ לא היו אז מבוצרות; ומשום שיריחו והעי לא היו אפילו מיושבות אז. לעומת זאת, הסיפור הולם את רצונו של יאשיהו להשתחרר משעבודה של יהודה בזמנו למצרים.

וקדימה בזמן – ביהודה בכלל, ובירושלים בפרט, הממצא הארכיאולוגי מימי דוד ושלמה, וגם מהמשך תקופת קיומה של ממלכת ישראל בצפון, מצביע על אוכלוסייה מדולדלת ביותר ולא מאורגנת. הוא הולם ממלכה נידחת שחייתה בצלה של ממלכת ישראל המפוארת, ולא ממלכה מפותחת ומפוארת השולטת בתחילת ימיה במרחב שעד נהר פרת.

*

עשר שנים מלאו לסערה שהתחוללה בישראל כשהטענות הללו ושכמותן פרצו לראשונה את כותלי האקדמיה והיכו בציבור הרחב. בחורף תש"ס מלאה הארץ פולמוסים בשאלת אמינותו ההיסטורית של המקרא, לאחר שהארכיאולוג פרופ' זאב הרצוג, עמיתו של פינקלשטיין מאוניברסיטת תל-אביב וחברו למה שיש מכנים 'האסכולה התל-אביבית' בחקר המקרא, פרסם את הדברים במאמר במוסף 'הארץ'. "התנ"ך: אין ממצאים בשטח", אמרה הכותרת, שאמנם נסכה בדברי הרצוג קיצוניות שלא הייתה בהם – אך השיגה את מטרתה ועוררה את הסערה המבוקשת. "בכל מקום מתקיימים כינוסי חירום", תיארה זאת פרופ' שרה יפת באחד הכינוסים הללו.

בהזדמנות אחרת כתב זאב הרצוג כי הארכיאולוגיה של ישראל הקדומה עברה שינוי פרדיגמה: מ'הארכיאולוגיה המקראית', שחפרה עם תנ"ך ביד ושאפה לאמת את הכתוב בו, לארכיאולוגיה עצמאית המתעניינת בראש ובראשונה במה שהממצאים יכולים ללמד על חייהם של הקדמונים.

זה היה בימי שיא תהילתם של 'ההיסטוריונים החדשים' ושל הפוסט ציונות, ונתפס לפיכך כחלק מזה: הנה, למרות כל מה שלימדה אותנו הארכיאולוגיה המקראית, התנ"ך מזייף לא רק כאשר הוא מספר על נסים ונפלאות אלא גם כשהוא מתיימר לספר היסטוריה ולקשור בין עם ישראל וארצו. גם הצירוף בין אוניברסיטת תל-אביב לעיתון הארץ – שני המקומות שבהם, אם להזדקק לדוגמה עכשווית, מחאו כפיים לג'ו ביידן כשגינה את ישראל על בניית בתים ליהודים בירושלים – הדליק את הנורה האדומה, תרתי משמע. המחלוקת בין האסכולות, כתב אז פרופ' אוריאל סימון מאוניברסיטת בר-אילן, "היא בשורשה בין מחפשי הזהות הכנענית לבין מחפשי הזהות הישראלית".

סימון ניסה למפות את המחנות בעולם המחקר, וסימן ארבע קטגוריות. בקצוות נמצאים ה'ניהיליסטים', השוללים מהמקרא כל מהימנות היסטורית, וה'פונדמנטליסטים' "המקבלים כעובדתי את כל הכתוב באשר הוא כתוב בכתבי הקודש". ביניהם נמצאות שתי הקבוצות שאינן דוגמטיות: ה'מינימליסטים', "השוללים את מהימנות הכתוב כל עוד לא הוכח ההפך", וה'מקסימליסטים', "המתייחסים לכתוב כאמת היסטורית כל עוד לא הוכח ההפך.

בישראל אין למעשה חוקרים ניהיליסטים. הניהיליסטים – שלמרבה הבלבול מכנים עצמם מינימליסטים – טוענים שהמקרא כולו חובר לא לפני התקופה הפרסית, אם לא ההלניסטית, ומתעלמים מממצאים וכתובות לא מעטים שנמצאו בארץ משנותיהן המאוחרות של ממלכות ישראל ויהודה, ומהשוני הלשוני הברור בין ספרי המקרא המוקדמים לבין הספרות שנכתבה בעברית בתקופה ההלניסטית. חלקם פועלים מתוך מגמה אנטישמית או אנטי-ישראלית. כזה הוא למשל חוקר המקרא הבריטי פרופ' קית' ווַייטלם, שפרסם ב-1996 את הספר 'המצאת ישראל הקדומה: השתקתה של ההיסטוריה הפלסטינית'.

עיקר המערכה בוויכוח העולמי על אמינות המקרא מתנהל עם קבוצה זו, אולם בוויכוח שבתוך ישראל היא כאמור מחוץ למשחק. כמוה גם ה'פונדמנטליסטים', חוקרים יהודים ונוצרים כאחד, שכן קבוצה זו אינה מוכנה להחיל על חקר המקרא את חוקי המשחק המדעי. הפולמוס בישראל ניטש בין שני המחנות שבתווך, המינימליסטים והמקסימליסטים (שכמובן אינן קבוצות מגובשות עם גבולות ברורים, ולא כל חוקר שייך במובהק לאחת מהן). הוא מתחולל סביב שלוש שאלות עיקריות: האם נכנסו בני ישראל לארץ מבחוץ, כאומה מגובשת, או שאין סימנים לכך; האם התקיימה בארץ במאה העשירית לפני הספירה ממלכה מאוחדת, ממלכת דוד ושלמה, שחלשה על שטחים נרחבים בדרום ובצפון, או לא; והאם חיבורם של ספרי התורה והספרים הדויטרונומיסטיים החל רק החל במאה השמינית או השביעית לפני הספירה, או שהתאפשר קודם לכן.

הארכיאולוגיה עשויה להוביל להכרעה בשלוש הסוגיות הללו, או לפחות בשתי האחרונות. ממצאים בירושלים וביהודה, וכן בערי המלוכה של שלמה חצור, מגידו וגזר, ההולמים ממלכה גדולה ומפותחת, יעידו על קיומה של הממלכה המאוחדת – אם יוכח שהם מהמאה העשירית (לפני הספירה, וכך בכל המאות והשנים שיוזכרו להלן). ואכן, מחלוקת על תיארוכם של 'אורוות שלמה' במגידו ושל החומה בתל חצור, האם הם מהמאה העשירית או התשיעית, היא אחת הזירות הבוערות. ואשר למועד חיבור התורה והספרים הדויטרונומיסטיים – מציאת כמות מספקת של כתובות עבריות מראשית תקופת המלוכה, או קודם לכן, תלמד על תפוצה רחבה של אוריינות, ומכאן על סבירות גבוהה שהיה פה כבר אז מי שיעלה על הכתב ספרות מורכבת, אלוהית, שליופייה ולעומקה אין תקדים בהיסטוריה – ספרי המקרא.

*

בעשר השנים שחלפו מהמהומה הגדולה קרה משהו. הארכיאולוגיה סיפקה כמה ראיות חדשות. אולי אין הן מספיקות לבדן, אולי הן תלויות פרשנות – אך הן משנות את בסיס הפולמוס.

בעיר דוד גילתה באמצע העשור ד"ר אילת מזר מהאוניברסיטה העברית מבנה גדל קירות, שהחרסים שמתחת הריסותיו ובתוך עפר-המילוי שלהן מתארכים אותו למאה העשירית לפני הספירה. היא משערת שזהו ארמון המלך דוד. הוא מחובר כנראה ל'מבנה המדורג' – מצודה הגדולה שנחפרה בעיר דוד בעבר, שיש המייחסים אותה לדוד. לפני חודש סיימה מזר חפירה נוספת, הפעם במדרון היורד מהר הבית לעיר דוד. היא מצאה קטע חומה באורך 70 מטרים ובגובה 6 מטרם, בתי-שער, בסיס מגדל וקטע מבניין מלכותי, שהיא מתארכת על פי החרסים, "בוודאות" כדבריה, לאמצע או סוף המאה העשירית – ימי שלמה המלך. להערכתה, זו החומה שעל פי ספר מלכים בנה שלמה המלך סביב ירושלים. במבנה נתגלו גם חותמות וכדים עם כתובות עבריות משלב מאוחר יותר בתולדות ממלכת יהודה.

"הממצאים התואמים למסופר במקרא הולכים ומתרבים", אמרה במסיבת עיתונאים. "הכרונולוגיה המקראית מתאמתת בהתמדה. כשיש לך תיאור מקראי של מלך מסוים שבנה את זה, וזה מתאים לממצאים, אני לא רואה הצדקה להתעלם מכך ולומר שזה איזה מלך לא ידוע מזמן לא ידוע".

בבקעת הירדן גילה פרופ' אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה מתחמים גדולים בצורת כף רגל מתקופת הברונזה המאוחרת, תקופת ההתנחלות בארץ. לדעתו אלו הם ה'גִלגלים' שבהם היו מתכנסים בני ישראל, וצורתם היא המחשה למושג ה'רגל' המשמש בספרים ההם להמחשת נוכחות וכיבוש – למשל בפסוק מספר יהושע א, ג "כל המקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו, לכם נתתיו" ובפסוק מקביל בספר דברים. הגילוי מצטרף לתגליתו המסעירה של זרטל משנות השמונים – מבנה בהר עיבל, העשוי על פי צורתו וזמנו להיות המזבח שבנה שם יהושע על פי הציווי בספר דברים. ליד המזבח נמצאו עצמות של חיות שונות, שהמשותף להן: כולן חיות טהורות על פי דיני התורה. נוסף על אלו, הסקרים שעורכים זרטל ואנשיו זה שנים רבות בשומרון מלמדים לדעתו על התפשטות הדרגתית של היישוב הישראלי בימי ההתנחלות, מהירדן מערבה.

בשפלת יהודה, בחורבת קָייָפה שליד עמק האלה, מצאו פרופ' יוסי גרפינקל ואחרים ביצורים וכלים מהמאה העשירית, המלמדים לדעתם שכבר אז, בניגוד ללוח הזמנים שהציע פינקלשטיין המכונה "הכרונולוגיה הנמוכה", הייתה ביהודה תרבות עירונית. עוד נמצאה באתר לפני שנה וחצי כתובת רשומה בדיו על גבי חרס, שתוארכה אף היא למאה העשירית. לפני שלושה חודשים פרסם חוקר המקרא פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה הצעה לפענוח מלא שלה. על פי גליל, הכתובת היא עברית, בכתב עברי קדום – וככזו היא הכתובת העברית הקדומה ביותר שנמצאה – ויש לה תוכן סוציאלי, אופייני לרוח המקרא וזר לתרבויות המזרח הקדום האחרות. לשונה, בתוספת ההשלמות שלמציע גליל: אל תעשו [כזאת] ועבדו את ה', שפטו עבד ואלמנה, שפטו יתום וגר, ריבו עולל, ריבו דל ואלמנה, שקמו ביד מלך אביון ועבד, שכו גר, תמכו".

"יש לנו כתובות מעשרות מקומות על כך שצריך לדאוג לחלשים", אומר גליל, "אבל תמיד הפנייה היא או אל האלים, המלך או הממסד – ופה הפנייה היא אל העם. כמו שהנביאים אומרים. כמו שכתוב בתורה. ויש פה עוד דבר פנטסטי: שהכתובת מונה עבד לצד אלמנה ויתום, בין החלשים שיש לריב את ריבם. אין דבר כזה במקומות אחרים.

"הכתובת מזכירה מאוד את נוסח המקרא, אבל לא בדיוק – וזה מזלנו, כי היו עוד אומרים שזייפנו את זה. מחפשים אותנו בנרות. מי שיכול היה לחבר טקסט כזה, שהוא מתוחכם ומורכב ספרותית, יש בו תקבולות, היה יכול בשקט לכתוב את שירת חנה או שירת דבורה. לאו דווקא מי שכתב את זה פיזית, שהיה כנראה סופר מתלמד ויש לו כמה טעויות קטנות, אלא מי שחיבר אותו. וזה עוד בעיירה נידחת, לא במרכז הממלכה".

לדברי פרופ' גליל הכתובת נמצאה בבית של משפחת סופרים. הוא מצר על כך ש-30 אלף החרסים שנמצאו באתר, מתוכם 20 אלף מהמאה העשירית, לא נשטפו אחד אחד כדי לבדוק אם יש בהם כתובות. "זו החמצה גדולה, וזה מה שצריכים לעשות עכשיו במקום להתווכח איתי על אות כזאת או אחרת. למרות שהאותיות ברורות. יש לי מצגת עם כל האותיות ורואים אות אות. הכתובת הזאת זכתה לטיפול ששום כתובת אחרת שנמצאה בארץ לא הייתה זוכה לו. היא נשלחה לנאס"א ונבדקה באינפרא אדום ובכל מיני שיטות שונות ומשונות. אני מקווה שהוויכוח ייגמר כשהמאמר שלי יתפרסם בשלמותו. מי שזה לא מסתדר לו יגיד שזה לא עברית, יגיד הרבה דברים. אבל יש שם 18 מילים, ומתוכן 8 אין בשפות אחרות. חוץ מעברית אז מה הם יעשו עם זה?"

כיאה לחוקר מהזרם המקסימליסטי, ממלכת דוד ושלמה היא בעיניו סיפור מתקבל על הדעת. "זה סיפור על כך שמוקמת מיני-אימפריה עד הפרת. האם זה סביר? האם יש לנו דוגמאות אחרות? בוודאי שיש. למשל חזאל מלך ארם. הוא בנה ממלכה כמו שדוד בנה, בסיטואציה פי עשרה פחות נוחה, שכן בזמן שדוד בנה את ממלכתו היה ואקום פוליטי. המצרים, החתים והאשורים לא היו בשטח. זו גם הסיבה שטרם נמצאו אזכורים לממלכת דוד ושלמה, ולישראל בכלל, בכתובות בנות התקופה מתרבויות אחרות: זו תקופת חולשה של כל המעצמות בסביבה, ויש דלדול גדול בכתובות. לדוד היו שלושה גדודי קומנדו, שניים פלשתיים ואחד שלו. עם שלושה גדודים כאלה אתה כובש את כל העולם בתקופה הזו. כי אין מי שעומד נגדך.

"התיאור המקראי של בניית האימפריה עומד במבחן הסבירות ההיסטורית גם מפני שאין בו אותות ומופתים. אין בו שמש בגבעון דום. אפילו לא חוצים את ים סוף. זה תיאור ארצי והדרגתי של בניית הממלכה. מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים אינו ראיה. אין ממצאים בהר הבית זו לא טענה. אי אפשר לחפור שם, ובכל מקרה הורדוס יישר את השטח. מי שטוען שהסיפור לא סביר, עליו הראיה. שיוכיח שזה לא נכון. לומר שמגידו נבנתה מאה שנה מאוחר יותר ממה שחשבו – דבר שלדעתי לא הובהר כלל, אבל נניח שיוכח – זה לא מספיק. מה למשל עם המצודות בהר הנגב? בכל האזור הזה אין כלום משנת 2000 לפני הספירה ועד אפס, למעט בתקופה אחת: בסביבות המאה ה-11 או ה-10 היו שם ארבעים מצודות. מי בנה את הדבר הזה? בשביל מה?"

- לגבי תקופות קדומות יותר יש לך ויכוח איתם?

"פה יש הרבה דברים משותפים והרבה שונים. הזמנתי את ישראל פינקלשטיין לכנס בינלאומי שאני מארגן בחודש מאי, לדבר על זה. עליו אני אומר, 'ישראל – אף על פי שחטא, ישראל הוא'. בעיניהם של הניהיליסטים האמיתיים אין הבדל ביני לבינו. הם אומרים שלישראלים אין בכלל רשות לעסוק בתולדות ישראל כי הם מוטים. אצל המינימליסטים שלנו יש סחף; הם התחילו בעמדה שמרנית יותר, ושינו דעתם עם הזמן. ודווקא משום כך אני מאמין שאפשר לשכנע אותם ולהחזירם למוטב. הרי כשנוח להם הם כן מסתמכים על התנ"ך. כשפינקלשטיין מגדיר אתר ישראלי זה קודם כול, לדבריו, על פי זה שזה בהר. שאלתי אותו, איך אתה יודע שאם זה בהר זה ישראלי? ענה, מה זאת אומרת, כתוב בתנ"ך. אמרתי לו, אז אתה ביבליקל ארכיאולוג'יסט. שאצלם זו ההשמצה הכי גדולה".

*

פרופ' ישראל פינקלשטיין רואה את עצמו בצד הביקורתי במפת החוקרים בישראל, אבל במפה העולמית – די במרכז. "הגישה שלי היא שהארכיאולוגיה היא גורם מכריע במקרים רבים, אבל לא תמיד. למשל, לא במאה השביעית, כשגם הטקסט המקראי והמקורות החוץ מקראיים, תעודות אשוריות למשל, עשירים מאוד. אבל כשמדברים על ראשית ישראל במאות ה-12–11, כשלפי השקפתי הטקסטים המקראיים על תקופה זו נכתבו במאה השביעית, כלומר הם אינם מייצגים זיכרון קרוב, בוודאי שלארכיאולוגיה יש משקל מכריע".

ומה הוא אומר על הממצאים הארכיאולוגיים החדשים, המאמתים לכאורה את התיאורים שבמקרא על תקופת הממלכה המאוחדת? המחלוקת, הוא אומר, אינה על הממצאים אלא על פרשנותם, ובעיניו פרשנות זו היא חלק מגל שבא כתגובת-נגד להתחזקות הגישה הביקורתית שלו ושל חבריו. "טבעי שיש ניסיונות די נואשים להביא הוכחה ניצחת לחוסר התקפות של הגישה הביקורתית. אבל למרבה השמחה, פירמידת חקר ההיסטוריה הישראלית בנויה על בסיסה ולא על חודה. כלומר, הוצאת לבנה מהפירמידה לא תגרום לקריסתה. נגיד, תיאורטית, שיימצא קיר גדול ומרשים בירושלים, חומה תקרא לו, מהמאה העשירית לפני הספירה. אז מה? האם ממצא כזה יהפוך את כל חקר ההיסטוריה הישראלית?"

- כן. כי הרבה מדבריך מבוססים על כך שירושלים הייתה עיר קטנה ודלה.

"יכול להיות שבמחקר של עשרות שנים יצטברו הרבה עדויות נגד האסכולה הביקורתית, ואז יצטרכו החוקרים לעשות הערכת מצב חדשה באמת. אבל ממצא אחד פה ושם לא ישנה את התמונה הכללית, גם אם ידרוש לערוך בה עדכונים קטנים.

"הממצאים עצמם חשובים, והם אגב רבים ממה שהציבור מכיר; נמצאה למשל כתובת בתל זית, שנטען כי תאריכה המאה העשירית וכי היא כתובה עברית; וישנם הרמזים שרומז חברי הטוב תום לוי מאוניברסיטת סן-דייגו על פעילות של שלמה המלך בכריית נחושת בוואדי פינאן בעבר הירדן. כך שמכת הנגד מצד האסכולה השמרנית חזקה ורחבה. אני מנסה להתייחס לדברים בקור רוח.

"על ארמון דוד בירושלים כתבנו מאמר מדעי מסודר ורגוע. החפירה הזו חשובה מאוד. היא מוסיפה לידיעותינו על התפתחות ירושלים במאה התשיעית. לדעתי לא ברור אם יש שם בניין אחד או שרידים של מבנים אחדים, ובאיזו מאה בדיוק הם נבנו. להערכתי חלק גדול מהבנייה המונומנטלית שם זמנה המאה התשיעית לפני הספירה. אילת מזר עשתה שם עבודה מצוינת, במקום קשה לחפירה, שכבר נחפר בעבר ולכן היה קושי אמיתי בתיארוך השרידים – וכשאני בוחן את התוצאות, זה מה שאני רואה. לגבי חומת שלמה, זה גילוי טרי שאני צריך לראות במו עיניי. הוא טרם התפרסם בספרות המדעית.

"ח'רבת קייפה היא אתר חשוב ומאתגר, ויש טענות שונות ומשונות לגביו. אני שולל את הטענות שהכתובת שנמצאה היא מיהודה, ואני לא חושב שאפשר לקבוע בוודאות שהיא עברית. בארץ נשמעו בינתיים רק קולות שמרניים בנושא זה, ואילו בארצות הברית כבר נכתבו דברים אחרים. מלומדים כמו כריס רולסטון וויליאם שנידווינד, אומרים שזו לא עברית – ואת שניהם הייתי משייך לקול השמרני, אך ביקורתי; האסכולה הביקורתית טרם אמרה את דברה. הכתב בכתובת זו, כמו גם בכתובת תל זית, הוא פרוטו-כנעני מאוחר, והמשותף לכל הכתובות מתקופה זו, ומתקופת המעבר שאחריה, הוא שהן נמצאו רק בדרום מישור החוף ובשפלה – ולא בהרי יהודה ובירושלים. לכן אין סיבה לראות אותן כעברית או כשייכות ליהודה. כולן מייצגות לדעתי המשכיות עם התרבות המצרו-כנענית, שהמסורת האדמיניסטרטיבית שלה נמשכה אל המאה העשירית והתשיעית". על זיהוי האתר בהר עיבל כמזבח ישראלי כתב פינקלשטיין בספרו כי תפקידו של המקום שנוי במחלוקת.

פינקלשטיין מדגיש את הוויכוח שיש לו עם המינימליסטים הקיצוניים בחו"ל, אלה שאוריאל סימון מכנה ניהיליסטים. "בשנים האחרונות הצלחנו, על סמך המחקר הארכיאולוגי, לשכנע חוקרים בעולם שהיו ביקורתיים יותר מאתנו שאכן יש במקרא גוש גדול אותנטי שמתאר נכונה את אחרית ימי המלוכה ביהודה. אני לא נכנס ללחץ מהגישות של המינימליסטים, ואפילו רואה בהן יתרון מסוים: הקבוצה הזו בחשה את המחקר, עוררה שאלות נוקבות – ואין טוב מזה למחקר, כדי שלא יישאר בִּיצה חמימה שהצפרדעים יושבות בה ומקרקרות בשביעות רצון. לא צריך לומר על כל דבר שבא מהכיוון המינימליסטי שהוא אנטישמי ואנטי-ישראלי. אני מכיר את כל האנשים האלה באופן אישי, היטב. יש שם כאלה שהם כך, ויש גם כאלה שנקיים מכל גוון כזה".

- וגם בכם מטיחים שאתם פוסט-ציונים, מחפשי זהות כנענית של עם שצמח מהארץ.

הוא צוחק מקרב לב, כאילו שמע זאת בפעם הראשונה. "זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש. יש לי הצעה חמה, לא להקיש מעמדותיי המחקריות על הצבעתי בקלפי, כי זה יוביל למסקנות לא מדויקות ודי לחכימא ברמיזא".

-  כי אנשים משתוממים מה מריץ אותך.

"חשבתי לתומי שבתרבות המערב, שדומני שאנחנו שייכים לה ואף בין יסודותיה, חיפוש האמת הוא העיקר. מה מפריד אותנו מהעולם שסביבנו במזרח התיכון? שאנחנו שייכים לתרבות המחפשת את האמת בכל מחיר, גם אם היא לא נעימה. לכן אנחנו מעמידים לדין ראש ממשלה ונשיא. רבים מסביבנו מחפשים את הכבוד. וכשהכבוד הוא במרכז אין אמת. מה שמריץ אותי הוא הדבר שמריץ את כל מיליוני בני האדם בתרבות המערב, את החוקרים בכל ענפי המדע – חיפוש האמת. זכיתי זכות גדולה שאני נמצא בזמן ובמקום שהייתה פריצה גדולה קדימה במחקר, ולכן האפשרויות העומדות לפנינו עצומות".

- גם את בני הפלוגתא שלך מריץ רק החיפוש אחר האמת?

"אני חושב שכן. תראה, יש בני פלוגתא מסוגים שונים. למשל אילת מזר היא בת פלוגתא בנושא הספציפי של המבנים בירושלים, אבל דומני שלא בשאלת אחרות הקשורות בישראל הקדום. לחברי הטוב פרופ' עמיחי מזר גישות יותר שמרניות או קונוונציונליות משלי, ויש לי כבוד גדול אליו כחוקר וכמחפש האמת".

- חוקרים מהזרם הדתי מחויבים לדעתך לחלוטין לרדיפת האמת?

"אצל אלה מהם שאני מכיר בוודאי שזה כך. אני לא רואה הבדל בינינו באיכות המחקר ובחיפוש האמת. אני רוצה לומר עוד דבר. אני כופר מכל וכול בחשיבה שאומרת שעתיד ישראל והציונות יוכרע על פי השאלה אם הכרונולוגיה נכונה חמישים שנה לכאן ולכאן, ואם דוד שלט על טריטוריה גדולה או קטנה.

"לא מזמן השתתפתי בוויכוח באוניברסיטה מרכזית בישראל. החוקר שהוזמן כמשקל נגד להרצאה שלי קם ואמר: 'פינקלשטיין חוקר מצוין שאומר דברים מעניינים, אבל הוא לא חשב מה זה יעשה לעתידנו כאן אם נספק נשק לאויבינו'. ואז שלף מהתיק שלו עיתון ערבי ממזרח ירושלים והחל לנפנף בו בהתלהבות, 'תראו מה ההשקפות האלו עושות'. התשובה שלי פשוטה. העוצמה של ישראל בנויה על היותה חברה דינמית וסקרנית שעוסקת במחקר, ששואלת שאלות על עצמה, שלא חוששת מביקורת עצמית. ומה שיאמרו בעיתונות הערבית מעניין אותי כקליפת השום".

- דווקא בעניין זכותנו על הארץ, אולי עמדתך משחקת לטובתנו. נוח יותר לדעת שלא באנו לפה מבחוץ בכיבוש אכזרי, אלא אנחנו צאצאי תושביה הקדמונים של הארץ.

"ואם היה כיבוש, אז מה? ככה פעלו באותם ימים. ואם לא היה – עדיין, המקרא תומך בו. וגם התרכזות בעניין אחרון זה היא שטות. כי אין לשפוט את העולם של אז על פי החוקים הליברליים של ימינו. עזוב. בוא נקבע ראיון לעוד חמישים שנה. הסערה הגדולה אז תהיה לא מה אמרו על פסוק זה או אחר ומה מצאו בח'רבה זו או אחרת, אלא על מחקרי דנ"א שיהיו אז מונחים לפנינו ויגלו מאין באנו ומי אנחנו. ואז – נגיד שיגלו שיש בי גנים של קוזק שעשה פרעות ביהודי מזרח אירופה. אז זה עושה אותי יהודי פחות ראוי לארץ? איזו חשיבות יש לכך? מה שחשוב הוא המטען התרבותי והזהותי שאנו נושאים עמנו".

*

"רוב הטענות נגד האמת ההיסטורית שבמקרא", אומר הרב ד"ר יואל בן-נון, "הן טענות שמבוססות על היעדר. טענות של אין ממצאים בשטח, אין תעודות כתובות, לא מצאנו. לא ראינו ממצאים בסיני, בערד, בנגב, בכלל בארץ, מתקופת הברונזה המאוחרת. לא ראינו הוכחה חד משמעית שההתיישבות הגדולה בסוף המאה ה-13 בארץ הייתה ישראלית. וכך הלאה. ואני טוען שהיעדר אינו ראיה. והוא מזמין גילויים. יש עוד ועוד גילויים, ויבואו עוד, מפני שזה טבע הדברים. ושיטה שבנויה על היעדר לא תחזיק מעמד".

ההיעדר הזה, לדעת הרב בן-נון, מצטמק כבר עכשיו – לאור התגליות שהזכרנו, ותגליות נוספות. "פרופ' פינקלשטיין ערער בחריפות על ממצאי יגאל ידין בחצור ובמגידו, וטען שהם אינם מימי שלמה. הלך פרופ' אמנון בן-תור וחפר שוב בחצור, והראה שחומת הסוגרים אכן נפגשת בשער שלמה – מה שמפריך את הטענות של פינקלשטיין. כל אדם שמבין קצת, כל מדריך טיולים מצוי, יכול לראות את זה. התיארוך שפינלקשטיין ואחרים עשו שם, למאה התשיעית והשמינית, התבסס על השוואה עם הממצאים בתל יזרעאל – ובן-תור אמר לי שלדעתו הם ערבבו בין שכבות בתל יזרעאל, ולא הבחינו בכך שיש שם שכבה קדומה יותר, וכך הגיעו לכרונולוגיה המוטעית שלהם.

"מה שמחכה לנו מעבר לפינה הוא הדוח הסופי של החפירות של אדם זרטל בהר עיבל. בינתיים יש דוח זמני, ומאמרים וספר שהוא כתב, 'עם נולד'. אבל על הדוח הסופי, שיאפשר להתייחס לדברים בצורה מדעית, הוא שוקד באטיות רבה. כנראה הוא יודע איזו סערה תתחולל ואיזה פולמוס יקום כשיתברר שהממצא שָם תואם שני מקומות בספר דברים ומקומות רבים בחוקי הקורבנות – ומקפיד לפיכך לא להשאיר שום פרצה. אחד החוקרים אמר בשעתו לזרטל, 'איך אתה יכול להסביר ממצא מהמאה ה-13 לפני הספירה לפי ספר דברים שנכתב במאה השביעית?'. אנחנו צחקנו בחדווה. פרופ' לארי סטייגר מהרווארד אמר בסוף הרצאה של זרטל, 'אם הוא צודק כולנו צריכים ללכת שוב לגן הילדים'. כולנו – כל אסכולת ביקורת המקרא, שבטוחה שספר דברים הוא מימי המלך יאשיהו. הם בטוחים בזה כמו שדתיים בטוחים באמונתם. ולא יועיל מה שמלומדים גדולים הראו כבר, שבספר דברים ירושלים לא נזכרת, ולא נזכרו תופעות רבות הקשורות בה.

"אם אני מצרף את ממצאי בן-תור בחצור, ואת ממצאי זרטל בבקעת הירדן, בעיבל ובאל-אחוואט (אתר חרושת הגויים של סיסרא), ואת הגילוי המפתיע בח'רבת קייפה – אנחנו מקבלים חזרה של המטוטלת לכיוון המחייב את המקרא. צריך לזכור שהגל הביקורתי של השנים האחרונות היה ערעור על שלושה דורות חוקרים שקיבלו את הבסיס ההיסטורי – ויליאם פוקסוול אולברייט ותלמידיו, יוחנן אהרוני, בנימין מזר ויגאל ידין ורבים אחרים. זה כמובן היה קשור גם בציונות שלהם – ולכן לא במקרה צמח עכשיו הגל עם הדעות הנוגדות. אני מעריך שככל שיתרבו ממצאים ודוחות, אנשים ברי דעת שרוצים מחקר מדעי נקי יחזרו לכיוון של אולברייט ותלמידיו".

הרב בן-נון, חוקר המקרא והארץ ואבי מהפכת לימוד התנ"ך בעולם הציוני-דתי, הוא מקסימליסט יותר מהמקסימליסטים שבאקדמיה. הוא קורא את התנ"ך לאור הממצאים המדעיים, ומוצא בעזרתם ערך היסטורי גם בחלקים בתנ"ך, ובראשם ספר בראשית, הנחשבים בדרך כלל חסרי עיגון ארכיאולוגי. הוא מספר, למשל, בעקבות רעיונות של החוקרים יהושע מאיר גרינץ ושמואל ייבין, על קשר אפשרי בין אברהם אבינו ושושלת ח'מורבי בבבל, שמלכיה נושאים שמות שמיים-מערביים (לא בבליים) שמקורם בארם נהריים – קשר המסביר את הדמיון בין חוקי ח'מורבי למנהגי האבות בספר בראשית. פרופ' ייבין אף זיהה את כדרלעמר מלך עילם שבתורה עם בנו המפורסם של מל מלך עילם, רימסין מלך לרסה, אויבו של בית ח'מורבי.

עם זה, קטלוגו במחנה שאוריאל סימון כינה 'פונדמנטליסטי' יעשה עמו עוול. בעקבות הרמב"ן והרב קוק, בן-נון לא תמיד קורא את המידע ההיסטורי והמדעי שבמקרא כפשוטו. למשל – להערכתו מגדל בבל היה לאו דווקא מגדל אחד, אלא שם כולל למגדלי הזיקוראת שהזדקרו בכל עיר מערי בבל וסימלו את התרבות הזו. הוא גם מצטט את הרב קוק, שסבר כי התורה דילגה על תקופות שלמות, ולא ספרה אותן.

- האם הפולמוס האקדמי על האמת ההיסטורית במקרא, המבוסס על הנחות יסוד חילוניות שהמקרא נכתב בידי אדם ושרק מה שאינו חורג מהטבע אפשרי, רלבנטי בכלל לאדם המאמין?

"הציבור הדתי המאמין נחלק להרבה טיפוסים. חלק גדול מעולם הישיבות אינו מתעניין בארכיאולוגיה ובהיסטוריה, וזה גם מאותה סיבה שהם התנגדו לציונות: החרדים ורבים מהדתיים רואים בתורה 'נצח', ולכן כל זיקה להיסטוריה פוגמת בעיניהם בכתוב. מבחינה מסוימת הם קרובים דווקא לתפיסות הביקורתיות הקיצוניות ביותר שבין החוקרים: אין שום זיקה בין תנ"ך להיסטוריה וארכיאולוגיה, התנ"ך כולו בתחום ה'נצח', ולכן, אם קצת אקצין את זה, לא יכולים להיות סימנים בשטח. זה דומה לאלה שמתפללים שלוש פעמים ביום 'מקבץ נידחי עמו ישראל' ולא מאמינים שקיבוץ גלויות מתרחש בימינו. בעיניי זה מוזר מאוד.

"בתוך זה יש גם פחד. אם מחברים תנ"ך עם היסטוריה וארכיאולוגיה עלולים למצוא סתירות. ותשובתי: גם בלי זה מוצאים סתירות בתנ"ך ובדברי חז"ל. מתמודדים איתן. לא נבהלים מהן. כך צריך לעשות גם כאן".

- איך באמת אתה מתמודד עם טענות שאינן טענות היעדר, אלא טענות בדבר ממצאים חיוביים הסותרים את המסופר במקרא? למשל, שמצרים שלטה בארץ כנען בתקופת יציאת מצרים.

"אדרבה, דווקא שליטת מצרים בכנען מסבירה את מסלול יציאת מצרים. מדוע לא הלכו בדרך ארץ פלשתים? כי היו בה מצודות צבאיות מצריות. ידוע שהשליטה המצרית בכנען הייתה בעיקרה באזורי החוף והעמקים. זה גם מה שמסביר את פריסת ההתנחלות הישראלית, שהתקשתה להגיע לאזורים הללו. ה'צרעה' שה' מבטיח לשלח לפני בני ישראל היא הדבורה המכונפת המלכותית המצרית; ה' שלח את הצרעה, כלומר החליש את הכנענים על ידי מסעות המלחמה של המצרים".

- בעייתיות קשה יותר יש בסיפורי האבות. למשל, הפלשתים והארמים המתוארים בהם לא היו קיימים בתקופת האבות. גם חוקרים מקסימליסטים לא מסתדרים עם התקופה הזו.

"הטענות הללו אכן השפיעו. חוקר כיוחנן אהרוני, באטלס כרטא הראשון קרא לה 'תקופת האבות', ובמהדורה מאוחרת יותר כבר קראו לזה 'סיפורי האבות': אין תקופת האבות. כדאי לקרוא את ספרו של גרינץ 'ייחודו וקדמותו של ספר בראשית' כדי לראות שהטענות האלו מופרכות. בוודאי שהארמים של המאה העשירית לא היו שם. כמו שהפלשתים שהם גויי הים לא היו שם. אבל היו שם שבטים קודמים. זה כמו הטענות על האנכרוניזם של הגמל שהופרכו כבר. היו שני שלבים בביות הגמל, ויש תעודה מהמאה ה-17 מאללח' על מנה של מספוא לגמל – ועדיין עושים מזה אבן פינה לתפיסה שהגמל בוית רק במאה ה-12. בכל פעם אני מופתע מחדש לראות איך סטודנטים לארכיאולוגיה מופתעים לשמוע לראשונה על התעודה הזו. למה האקדמיה צריכה לנהוג ככה? כשיש מממצא שסותר את הדעה הרווחת לא מעלים אותו?

"סיפר לי בוגר ארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית, שבבחינת הגמר שלו אמר שבשיפולי תל יריחו יש ממצא בתים וקרמיקה מהמאה ה-13 (תקופת יציאת מצרים והכניסה לארץ). הפרופסורים רצו לפסול את הבחינה שלו. כמו שנוהגים בבחור ישיבה שהתפקר. הוא ביקש הפסקה, הלך לספרייה, וצילם מהדוחות של חופרת יריחו, קתלין קניון, את הראיות לממצא הזה. הפרופסורים הרימו ידיים ואישרו במקום. קניון אכן סברה שהתל עמד שומם שנים רבות, ולכן השכבה מתקופתו נסחפה עם השנים מראש התל. תיאור זה מתאים למקרא מאוד: יהושע גזר חרם על תל יריחו, והוא לא נושב עד ימי אחאב".

- זו בעיניך התעלמות זדונית של האקדמיה מעובדות?

"זה לא זדון. זו שליטה הגמונית של פרדיגמה שאינה מוכנה לשמוע דעות אחרות; ראה חיבורו של תומאס קוּן 'המבנה של מהפכות מדעיות'. אנו מכירים זאת בציבור הדתי, ואינני מתפלא שזה כך גם בציבור חילוני ובציבור אקדמי. אנשים שיש להם דעה לא אוהבים שמזכירים להם עובדות שסותרות אותה. אני לא מתרגש מזה. זה טבע האדם. זו פשוט תופעה מעניינת, הראויה למחקר בתחום אחר".

יום רביעי, 7 באפריל 2010

זיק בינה אחרון: בינה ואובדן בינה ביצירות אלתרמן


"זה השיר אל בינה נשאתיו ואל גודל"; "אתה יקרתָ לה כזיק בינה אחרון"; "ובהיות בינתך לחושך, ובנושכך בקללה את רשתי" - אלו הן רק דוגמאות מייצגות, ממוקדות, למקומה של הבינה האנושית כערך מרכזי ביצירותיו של נתן אלתרמן. בצעירותו, הדבר ייחד אותו בין חבריו המודרניסטים. בסתיו חייו, מאבקיו הפוליטיים והתמודדויותיו האישיות נתפסו בעיניו כמלחמה להצלתה של הבינה.
על כך בהרחבה רבה בעבודת המוסמך שלי  (לחצו כאן), המוצגת באתר נתן אלתרמן.