טוביה החולב: עם טוביה טננבום על מה שאנשים חושבים באמת

טוביה טננבום בגרמניה. צילום: איזי טננבום

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ' בתמוז תשע"ד, 18.7.2014, עמ' 32. השבוע הופיע הספר המתואר בכתבה כספרו הבא של טננבום, על המסע בישראל, ושמו בישראל "תפוס ת'יהודי".

שיפוט מהיר 14: שלושה רומאנים ישראליים חדשים שאינם דומים זה לזה בשום אופן

מדורי 'שיפוט מהיר' הופיע אתמול במוסף 'שבת' של מקור ראשון, עמ' 22. הפעם על שלושה רומאנים ישראליים חדשים: המיזנתרופ מאת יונתן יבין, הצורף מאת משה סקאל ועונת פרא מאת דיויד קאהן.

המיזנתרופ

יונתן יבין, זמורה-ביתן, 477 עמ'

תחילה, העלילה נראית רק תירוץ. יונתן יבין, כך נדמה לקורא, בחר גיבור מיזנתרופ, כלומר שונא-אדם, יהיר וציני ומבריק, מחזאי תל-אביבי צעיר ומצליח מאוד בזירת התיאטרון הרפרטוארי הממוסחר, שהכול משחרים לפתחו ורק מחכים שישפיל אותם ביציאה שנונה – ובכן, יונתן יבין בחר בגיבור כזה כדי למצוא תירוץ תקין-פוליטית ליידות בנו מלאי בלתי נגמר של שנינה ארסית. לתאר את המצב התל-אביבי/ישראלי/אנושי בלי מסך של נימוס. להרהיב בדימויים, להתאכזר באבחנות, לשפד אנשים לא תמיד על עוול בכפם. את כל זאת, הֵבין יבין, מוטב לעשות, בעידן של תקינות פוליטית ושל בוז ליום גדולות, בחסותו של גיבור שמותר לו. הנה סיבה ראשונה מדוע 'המיזנתרופ' הוא תענוג חריף, מרוכז, מעורר. אספרסו ארוך מאוד.

טייק אוויי: אז איך היה

נספח קטן לכתבה 'ביום אויב'.
חזרתי מההצגה בימק"א בירושלים - הבכורה הרשמית, אני חושב. בשבועיים הקרובים תהיה עוד אחת בתל אביב ושתיים בירושלים, בתיאטרון החאן.
ובכן -
לבוא? כן.
תיאטרון: כן, זה מסוג ההצגות שבשבילן אמנות התיאטרון צריכה להתקיים למרות הקולנוע. לא כל הצגה היא כזו.
שחקנים? מעולים.
משחק? מרשים. פיצוצי אפילו.
מחזיקים את ההצגה: קדר ודנה. פלאי תבל. שתי השחקניות האחרות (בסוף במקום בונה משחקת סיון בן ישעיה) נותנות מופע טוב בהתחלה אבל תפקידם נגמר בזה.
מסר? עמום רוב הזמן, פשטני בסוף.
עלילה: מי אמר שצריך.
אולם ימק"א: היפה בישראל, קלאסה של הקלאסה, אירופה קטנה במזרח התיכון. אבל קשה להבין איך אולם עם תקרה כה גבוהה ספוג כל כך בסירחון סיגריות.
שמאלני? האמת, לאו דווקא. המסר, בסופו של דבר, הוא שרע להילחם ולריב, ושצריך לעשות שלום תמורת שלום. שזה בעצם מה שנחשב בארץ מסר ימני.
קהל: צריך בדחיפות עוד הרבה. חבל שהאולם ריק. מגיע להם יותר.
לדוסים כבדים? לא. תיאלצו לוותר.
למי שלא יודע ערבית? מסתדרים מצוין. מה שחשוב מתורגם איכשהו.

בִּיוּם אויב: יחסי יהודים-ערבים במבחן במה

מאת צור ארליך

הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28.
לביקורת קצרה לאחר הבכורה

כנראה נעצתי בהן עיני עגל כשהן העבירו זו לזו, לנגיסות סירוגין, פלפל אדום מוארך. או שֶמא גמבה. רוצה ביס? תאכל, זה אורגני, טבעי, הציעו לי בּוֹנָה ודנה בעוד הירק הדשן והחלול עובר מפה לפה ופניי מקבלות כנראה את צבעו. מה אפשר לעשות, לעיניים שלי יש חיים משלהן, וגם לפנים, בעיקר לנוכח מראות משונים. צבאות גופי אינם סרים למָרותי כפי שזה אצלם, אצל בונה ודנה וקַדַר, השלישייה שמילאה אותו ערב את חלל חדר החזרות של קבוצת Y-theater, תיאטרון לָמָה בתרגום חופשי, בפעלולים ובתעלולים ובצהלולים, החליפה הבעות פנים ושפות דיבור על פי פקודה, ניהלה קרבות תיאטרליים בדייקנות מחושבת, והניפה שחקן את רעהו בלי למצמץ ובלי להתאמץ כהָנף הענף את הפלפל.

כלומר, לא בדיוק חדר חזרות, אלא חדר פנוי מאחורי הקפטריה בבניין ימק"א בירושלים. ולא בדיוק שלישייה, כי יש גם רביעית, ושמה פידאא, שלא הגיעה באותו ערב מחיפה לחזרה. ולא בדיוק חזרה, אלא עוד חוליה בשרשרת ההתפתחות הבלתי נגמרת של ההצגה טייק אוואי, הנכתבת ומִשְׁתַּכְתֶּבֶת מתוך משא ומתן מדיני מתמיד בין הצדדים המשחקים – היהודיות, הערבי והדרוזית-שמגדירה-עצמה-פלשתינית. ולא בדיוק רביעייה, כי הארבעה שעולים לבמה הם זיקוק של תהליך תרגול-ויצירה ממושך של קבוצה בת 17 איש, חובבי משחק תושבי ירושלים והסביבה, בני כמה דתות ועמים ולשונות, שנפגשה לאורך שנתיים כדי ללבן, להשמיע, לשמוע ולהתווכח על ידי תרגילי תיאטרון.

'טייק אוואי', לא בדיוק הצגה במובן הקלאסי, היא התוצר המתהווה. העלילה מתרחשת בהר שהוא מזבלה שהיא גם שכונה ארעית. תושביה הם אנשים שלכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לברוח ולהקים את ביתו דווקא בה. אשת עסקים מגיעה למקום ומחליטה ליזום בו פרויקט נדל"ני. היא מגייסת לצדה חלק מהתושבים, תוך שהיא מערערת את המרקם המקומי ומניעה את העלילה. "מתוך המפגשים והתרגילים", מספרת דנה גלסר, שחקנית כאן ואשת מָחול שאר הזמן, "לאט לאט התחלנו להתעסק בתכנים של זבל".

הוא והיא ואוי: עם אורית וגרשון לייזרסון על כליזמר, תיאטרון, גופניות ונבואה

אצל אורית וגרשון לייזרסון, זוג בתחילת דרכו המשותפת, יש בין הסיר והמכסה הרבה דברים: כליזמר מזרח-אירופי ותיאטרון טיפולי, הכנה לנבואה ולימודי גופניות, עממיות ואִגרוף ותבלינים ברוסית וביידיש – והכול איכשהו מתחבר לתבשיל אחד, ממש כמו החמין שבזכותו הכירו. אתם עוד תשמעו עליהם

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בחשוון תשע"ב, 25 בנובמבר 2011. 

פונדק הרוחות בניסן נתיב: רוצו

אולי קראו ראשי הסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל-אביב את ספרו של בן-עמי פיינגולד "מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות': אלתרמן המחזאי", התוהה מדוע לא הוצג שום מחזה מאת נתן אלתרמן יותר מפעם אחת בתיאטרון רפרטוארי כלשהו בישראל, ואולי קראו משהו על אודותיו של הספר, ואולי פשוט הגיעו בעצמם למסקנה שאסור לתיאטרון הישראלי להיות כאותו עכבר השוכב על קופת דינרי הזהב התרבותיים שלנו - על כל פנים, הם עשו מעשה, ואחת מהצגות הסיום של הסטודיו השנה היא "פונדק הרוחות", הקלאסיקה הלירית-דרמטית של אלתרמן. אותו סטודיו עצמו הציג את המחזה הזה גם לפני שתים עשרה שנה, והיו לו למחזה עוד הפקות שוליים, ולאחרונה משה זורמן עשה ממנו אופרה - אבל כל זה מחוץ לתיאטראות הרפרטואריים המסחריים.

סימני ציונות ב'הבימה': מחזה ביקורתי על השמאל הקיצוני. אולי

שחקני "לוחמי שלום" בהפקה בארצות הברית

זה עדיין לא סופי, אבל זה הולך לכיוון טוב.

מחזהו של פרופ' דורון בן-עטר 'לוחמי שלום', דרמה סאטירית על השמאל היהודי הרדיקלי בארצות הברית, מועמד להיות מוצג ב'הבימה' בעונה הבאה. הפרסום הראשון (והיחיד, אני חושב) על התוכנית להעלות את המחזה ב'הבימה' היה בכתבה שלי על בן-עטר ב'מקור ראשון' לפני שנה וחצי. מי שמכיר את הרפרטואר הפוליטי של תיאטראות ישראל יודע כמה זה מהפכני.

המחזה עצמו מהנה, מותח ומצחיק, דורון בן-עטר מרואיין מרתק ומגוון, ואני ממליץ על הכתבה שלהלן. אין כמו המלצה של נחתום על עיסתו, נכון?

אבל קודם - 

בבוקר יום שישי, 24 ביוני 2011, תתקיים קריאה פומבית של המחזה, בפי השחקנים המיועדים. הקריאה מבוימת על ידי איציק וינגרטן וישתתפו בה השחקנים עידית טפרסון, שמיל בן-ארי, תמר בן-עמי, נגה שחר ושחקן נוסף שטרם נבחר.   

מחזה זה עניין רב תועלת: על ספרו של בן-עמי פיינגולד על מחזות אלתרמן

מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות': אלתרמן המחזאי

מאת בן-עמי פיינגולד

הקיבוץ המאוחד 2009, 268 עמ'

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בל' בניסן תשס"ט, 24.4.2009 

כבן חמישים שנה החל נתן אלתרמן לחבר מחזות. ארבעה מהם הספיק להשלים ואף לצפות בהם מוצגים. בין השנים תשכ"ב-תשכ"ו (61'-66') הועלו בתיאטרון הקאמרי המחזה על ראשית ההתיישבות החלוצית-קיבוצית 'כנרת כנרת', המחזה הלירי-סימבולי 'פונדק הרוחות', והפורים-שפיל המודרני 'אסתר המלכה'. ב'הבימה' הועלה במהלך אותה מחצית-עשור מחזה המוסר המדעי-בדיוני 'משפט פיתגורס'.

אף לא אחד מהם זכה להצלחה בקופות, וגם לא לאהדת הביקורת. אף לא אחד מהם זכה ליותר מעונה אחת. אף לא אחד מהם הועלה שוב בתיאטרון ציבורי רפרטוארי בישראל, מאז ועד היום. מחזור הדם של התרבות הישראלית לא קלט דבר מפריחתו הדרמטורגית המאוחרת של הגדול והפופולרי שבמשוררי ישראל, למעט שרידתו המסוימת של 'פונדק הרוחות' בתוכנית הלימודים המורחבת בספרות, ולמעט 'שיר ערש' מתוך 'אסתר המלכה', זה הפותח במילים "היכל ועיר נדמו פתע", שהפך לקלאסיקה ישראלית בלחנו הקולע של סשה ארגוב. עמודיו המרוטים של כרך המחזות של אלתרמן שבידי, הכולל ארבעה מחזות אלו – מרוטים כי הפכו בהם והפכו בהם, דכולא בהם – יעידו שאלו מחזות מבריקים ורבי השראה, שמעטים כמותם מועלים על בימותינו. מדוע אפוא עלתה בגורלם ההכחדה?

ספרו החדש של פרופ' בן-עמי פיינגולד מטפל בשאלה זו בשלושה מהלכים מקבילים.

המנוע של התרבות הישראלית האלטרנטיבית: לזכר ציפי לוריא

מאת צור ארליך

הופיע בבלוג שלי באתר המנוח אומדיה בכסלו תשס"ט

לפני דקות מעטות קיבלתי את ההודעה המרה. ציפי לוריא איננה. זה הסרטן, "האומן המפיל בעָתה: החולי הדייקן, מפרק החוליות ומתיר הרקמה תא לתא",* שקפץ עליה מן המארב. לא מזמן היא אמרה לי שהיא בסדר, ושמזל שתפסו את זה בזמן, ושהיא תעבור את זה. ואחר כך, ממש לפני שבועיים-שלושה, ראיתי את שמה במודעה על מסלול לימודים חדש באמנות יהודית, דומני, והיא נזכרה כראש המסלול המיועד, כאילו הכול כשורה. וחשבתי שהכול שוב כשורה, או לפחות מתיישר. ופתאום הודיעו שיש להתפלל לשלומה והתברר שהיא מאושפזת נטולת הכרה. וזהו. היא נחטפה לנו. כבת שישים, אני משער. בלי שאמרנו שלום. בלי שאמרנו תודה.
אתם רואים בשנים האחרונות את ההתחדשות שמסביבכם? את התיאטראות ה'יהודיים', את פריחת השירה ביישובים ובישיבות, את הצלחותיהן של אמניות דתיות צעירות, את הגלריות האלטרנטיביות במכללת תלפיות, בעפרה ובעוד מקומות, את כל הזרם היצירתי שהוא גם יהודי-שורשי וגם נטול שנאה עצמית וגם איכותי? רואים? עכשיו קחו משקפת והביטו לשם שוב. הנה הן: עדינוֹת, נחבאות אל הכלים, ממעיטות בערך עצמן, אבל מצויות בכל מקום: טביעות עשר האצבעות הפרטיות של ציפי. או בשבילכם, המרצה ומבקרת האמנות והתיאטרון ציפורה לוריא.
היא הגיעה לעפרה לא הרבה אחרינו, עם בעלה שי (ישעיהו) ז"ל וראשוני ילדיהם. חלוצים ביישוב קטן ואנשים בו מעט, בהרי בנימין הריקים עדיין מיהודים. הוא חלוץ חקלאות מהסוג הציוני הישן והטוב והשתקן, והיא חלוצה לא פחות, בשדות הבור של התרבות הישראלית היהודית, זו שאינה סרקסטית ודקדנטית אבל מבקשת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אמנות אמת מודרנית. בתחילת שנות השמונים, כשקם העיתון 'נקודה', כתבה שם בעקשנות מסות ורצנזיות רהוטות וידעניות על אמנות פלסטית ועל תיאטרון: עקבה אחר הנעשה בתל-אביב ובזרם המרכזי, בעיניים ביקורתיות אבל יודעות להעריך ולקרב מתעניינים חדשים – אך בעיקר עסקה בגילוי ובטיפוח של כוחות חדשים, רעננים, בהתיישבות המתפתחת ביש"ע ובמעגל הרחב של המחנה החלוצי החדש.
באותו עשור, במקביל להידרדרות הביטחונית ולהתעצמות ההדרגתית של ההסתה נגד המתיישבים, הקימה והנחתה קבוצת תיאטרון נשים בשומרון. יזמותה התרבותית לא ידעה מנוח. גם בשנים האחרונות, בתוך העומס הגדול שגזרה עליה מחלתה ארוכת השנים של אמה והחלטתה לסעוד אותה מסביב לשעון, בתוך המצוקה והיגון שלאחר פטירתו החטופה של שי, היא הייתה מגיעה לערב לכבוד ספר שירה חדש של משורר דתי צעיר ומפענחת בנאום קצר את נסתרות ספרו, או מדברת בפתיחת תערוכה של אמנית בצעדיה הראשונים. היא הייתה הכתובת המיידית לכל יוצר בתחילת דרכו שחיפש הדרכה ועצה והפניה והכרה. בתוך יישובה עפרה פעלה בהתמדה להנעת חיי התרבות והיצירה. כתבה בעיתון המקומי, העבירה חוגים לילדים ולמבוגרים, והרשימה ארוכה. כל זה, להזכיר, התחיל כששום דבר כמעט ממפעלות התרבות האלטרנטיבית לא היה קיים עדיין. אלמלא התעקשותה המתמדת של ציפי להעיר ולעורר איני יודע מה מכל זה היה קם בכלל.
כמה זיכרונות קטנים-גדולים משלי. זכרו שהם רק מדגם מייצג ממה שאני זוכר וממה ששכחתי, הכפילו במאה זוכרים נוספים שיוכלו לספר על תפקידה של ציפי בחייהם, ותבינו מי ומה הייתה. כיתה ג'. ציפי מעבירה חוג עיתונאות לילדי ה'-ו', ומקבלת גם אותי, ההולך כעיוור אחר אחיו הגדול מכיתה ו' ואחר מה שריח עיתונות נודף הימנו. צבא. ציפי שומעת שאני חובב שירה וקונה לי במתנה, סתם ככה, עם הקדשה, את הספר 'תיק שירה' של מנחם בן. אוניברסיטה. עיתון מקור ראשון נוסד. ציפי עושה את הטלפונים הנחוצים כדי להסביר לעורכים למה כדאי שיהיה טור שירי-אקטואלי שבועי, ולמה ילד אחד בן 24 הוא האיש הנכון לכתוב אותו. קיץ תשס"א. אני עורך המגזין במקור ראשון. ציפי מזמינה אותי ל'קפית' בעמק רפאים, לא הרחק ממיטת חולייה של אמה, כדי להציע לי שאזום גיליון מיוחד לרגל סוף השנה הראשונה למלחמת אוסלו, ובו שירים וסיפורים של מיטב היוצרים בעקבות אירועי השנה, ומציעה לי רשימה של כותבים וטלפונים.
ציפי הייתה המנוע של התרבות הישראלית האלטרנטיבית. היא גררה אותה במעלה ההר ובסיבובים, ובמקום להיאנח תחת כובד המשא כפוי הטובה שרה לו שירי לכת והראתה לו כמה נפלאים הנופים. אפשר לומר שאני חב לה את הקריירה שלי. אפשר לומר שהישראלים כולם חייבים לה את החמצן הרוחני שהם מצליחים יותר ויותר לנשום במקום כל אדי הרעל והכלום. אנחנו בוכים לך, ציפי.

*מתוך 'קץ האב', שמחת עניים, נתן אלתרמן

יותר ישראלים מאיתנו: עולי רוסיה מחזירים את התרבות הישראלית לשורשיה

הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ד בתשרי תשס"ז, 6 באוקטובר 2006. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולעיתון מקור ראשון.

הגיע הזמן לפוצץ את הבועה. את הבועה שעוטפת ישראלים ותיקים וגורמת להם לחשוב שעולי רוסיה יוצרים לעצמם בועה תרבותית, גטו מתנשא דובר רוסית. לגלות, במפתיע, שדווקא העולים הם אלה שעשויים להחזיר את התרבות הישראלית אל הישראליות האבודה שלה. אל מה שהיא תיכננה להיות. אל הייחודיות שהיתה יכולה להיות לה.
הזֶמר, השירה והתיאטרון הישראליים, שלושתם נולדו בחיקה של התרבות הרוסית, עם כוונות להצמיח ממנה גם שורשים יהודיים. אבל בארץ קרה מה שקרה: הזֶמר העממי פגש את הפופ המערבי; השירה עברה בשנות החמישים לתחום ההשפעה הפוסט-מודרני, והפכה בחלקה לשפת סתרים של קבוצה קטנה שאיבדה קשר עם הציבור; והתיאטרון, איך לומר, שכח מה זה להיות יהודי.
בשלושת התחומים האלה פועלים פה עתה אמנים יוצאי התרבות הרוסית, שלא רק מתרגמים את התוצרים הרוסיים לעברית, אלא יוצרים יצירה מקומית, מקורית, בכלים הרוסיים. פתאום יש לנו כאן מעבדה חיה שמלמדת איך היתה התרבות הישראלית נראית כיום אילו המשיכה ללכת במסלול שהתחילה בו.
*
"ההשתלבות בתרבות העברית, מתוך השורשים ה'רוסיים' שלנו, היא בשבילנו הדבר הכי טבעי", אומר סשה קרופיצקי. "זה הפטריוטיזם, האכפתיות ממה שקורה בארץ, התחושה שבארץ כולנו חיים יחד ושעלינו לחלוק את מה שיש לנו עם אחינו. לכן אנשים עובדים קשה ליצור בָּארְד עברי, על אף שיש להם על זה רק הוצאות. זו הסיבה שלמרות שבכל רחבי העולם מהגרים מרוסיה יוצרים היום בארד ברוסית, בישראל יש ניסיון ליצור בארד בשפת המקום".
מהו הבָּארְד הזה, שקרופיצקי (43), זמר בארד בשעות הפנאי ודיקאן פרויקט 'נעלה' בשעות העבודה, מדבר עליו? זו תרבות שנולדה כתגובת נגד למשטר הסובייטי. שירה 'ספרותית' מולחנת, שהשיבה בברית המועצות רוח אסורה: שירים על הפרט, על רגשות שבחוצפתם הם בלתי סוציאליסטיים, על אהבה, על חופש, ואפילו, שומו שמי הקרמלין, על אמונה באלוהים. בדרך כלל הכותב הוא גם המלחין, הזמר והמלווה בגיטרה. הבארד הופץ במחתרת, נחגג בפסטיבלים סודיים ביערות, והפך לשפה המשותפת של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים משכילים שסלדו מהקומוניזם.
קרופיצקי נזרק בצעירותו מלימודי הדוקטורט שלו בגלל פעילותו הציונית. פעילות הבארד שלו באותם ימים היתה לגביו חלק בלתי נפרד מהפעילות הציונית: שתיהן, הוא מסביר, היו מחתרתיות ולא חוקיות, ושאפו לאותו כיוון – החירות. הוא זוכר פסטיבלי בארד ביערות עם רבבות משתתפים שבנו ערי אוהלים, ועם שוטרי חרש שלפעמים סיכלו את האירוע. "הפעלנו מועדון בארד תוך משחקי חתול ועכבר עם השלטונות. חילקנו קלטות, ארגנו הופעות. רבים מהפעילים היו יהודים, וכשהחלה העלייה המועדון הפסיק לפעול".
אבל הבארד הוא בעל נשמה ציונית גם באופן אחר. כי מהו הבארד אם לא גלגול של תרבות ה"מסביב למדורה", ותרבות הזֶמר האיכותי-אמנותי – שני יסודות שאפיינו את התרבות הישראלית בימי ראשיתה, בימי ההשפעה הרוסית שלה, אך כמעט נעלמו ממנה. קחו את שני אלו, הוסיפו להם את התהליך העולמי של היווצרות ה'יוצר-מבצע', וצקו על זה מצרך נדיר בתרבות הישראלית: הצבת חלופה לתרבות השלטת והִתְגָרוּת בתכתיב הפוליטי של החלונות הקובעים – והנה לכם הבארד הרוסי. לייסד פה היום תרבות של בארד עברי פירושו למחוק מהמוזיקה הישראלית בוויש אחד גדול עשרות שנים של פופיזציה, להשתיל במקומן עשרות שנים חסרות של התפתחות טבעית, ליישר את הבלורית והתואר שהתקמטו ולהמשיך ללכת כאילו כלום.
בישראל היתה לשירת הבארד קריירה של אורח מזדמן. בשנות השישים חזר ארצה שליח המוסד בברית המועצות יעקב שרת. הוא גילה שם את העולם המחתרתי של הבארד, התלהב, ותירגם שירים נבחרים. זה היה גרעינו של המופע המצליח מ-1969 'הלוך הלכה החבריה". ב-1989 הופיע תקליט הבכורה של ארקדי דוכין, שהוקדש לשירי הבארדיסט המוכר מכולם, ולדימיר ויסוצקי. מהתקליט הזה זכור בעיקר שיר קליל יחסית, 'טמבל'. כוכב 'הלוך הלכה החבריה', ליאור ייני, שב אף הוא בתקליט משירי ויסוצקי ב-1995. "אולי נעשֶה עוד תקליט כזה", ייני אומר היום. מה מושך אותו בבארד? "אני פשוט אוהב את זה. דברים יפים, כנים, אמיתיים, לא רק מסחריים".
עיקר פעילות הבארד בישראל כיום הוא כמובן בשפה הרוסית. בכינרת, בכרמיאל ובעוד מקומות נערכים פסטיבלים בהשתתפות אלפים. בברית המועצות פסטיבלים כאלו היו הסוד המשותף של שכבת האינטליגנציה שסלדה מהמשטר. "שירי הבארד סייעו להרבה אנשים בעמידה פנימית נגד התרבות הרשמית המוכתבת שבכלי התקשורת, ואיחדו עשרות מיליונים", מסביר זאב גייזל, לשעבר אסיר ציון וכיום מתמטיקאי ופעיל מרכזי בתרגום ובהפצה של הבארד העברי. "הם מעוררים הזדהות ורגש לאו דווקא ניתן להגדרה; מין נוסטלגיה למשהו שאינו קיים". גם עתה, בארץ, הבארד הוא מוקד הזדהות של העולים מהשכבות המשכילות. אחד האבות-האגדות של הבארד, יולי קים, חי כיום בארץ.
הבארד בעברית, לעומת זאת, עוד בחיתוליו, אך הוא עקשן גדול. מרק פביס לקח על עצמו לגדל אותו. הוא מאתר אמני בארד עם נכונות לשיר בעברית וחושף אותם לקהל דובר העברית באמצעות המופע שהוא יזם, שאף מלווה בתקליטור – 'כל עוד הארץ תנוע'. "בארד הוא לא רק תרבות, אלא גם דרך לומר דברים, להעביר ניסיון אישי", אומר פביס. "חשוב לנו לשתף את דוברי העברית במה שחשוב לנו כל כך".
"כל עוד הארץ תנוע" הן מילות הפתיחה של אחד משירי הבארד המפורסמים, 'תפילתו של פרנסואה ויון' מאת בולאט אוקוג'אווה בתרגום יעקב שרת. המנגינה – מאותן מנגינות רוסיות רוויות ערגה. הנה ראשיתו של השיר הלא ממש מרכסיסטי: "כל עוד הארץ תנוע, כל עוד אור שמש קורן, / אשא תפילה אליך: תן, תן לַכול מה שאֵין. / ראש לחכם על כתפיים, סוס למוג לב אנא שלח, / תן למאושר רוב כסף – ורק אותי אל תשכח. // אשא תפילה אליך: עולם ומלואו בידְך. / לצמֵא השלטון והכוח שלח הנאָה ושִמחה. / תן לַנדיב קצת מרגוע, עד לַיל יחמוק חרישי; / מלוא כפרה תן לקין, ורק אל תשכח גם אותי".
פביס מדווח על הזמנות שהם מקבלים לאירועים, ועל התעניינות גוברת ותגובות נרגשות. כך זה גם נראה בערב 'כל עוד הארץ תנוע' בירושלים, לפני חודשים אחדים. ההתרגשות בלטה יותר בקרב המבצעים על הבמה: כמצופה מילדי אמא רוסיה, הם שופעים רגשנות, השתפכות הנפש ויראת כבוד כלפי השירים.
*
מעט יוצאות דופן בערב הירושלמי ההוא היו שתיים חפות ממבטא רוסי, שבמקום הייסורים הכנים, הדרמטיות והמיית הלב הרוסיות בלטה בשירתן חדווה קלילה. אלו הן חדוה גולדשמידט ונעמי אורן; אולי זמרות הבארד היחידות בעולם שאין להן שורשים רוסיים. שתיהן שותפותיו של סשה קרופיצקי להרכב המבצע שירי בארד ברוסית ובעברית. שתיהן היו כבנות עשרים, בתחילת דרכן העצמאית, כשהגיע גל העלייה של 1990, ונטלו חלק פעיל במאמץ הקליטה. ההרכב נוצר כשהן וקרופיצקי היו מדריכים ב'גשר עלייה': מחלקה של ארגון 'גשר' שפעלה לקירוב בין ישראלים ועולים.
השיר שתפס לראשונה את חדווה גולדשמידט ברשת הבארד היה שיר הערש הבארדי 'זליונאיה קרטה', כלומר מרכבה ירוקה. היא היתה אז בתחילת עבודתה עם צעירים עולים, וערב שליחות לרוסיה. אחר כך באו הפעילות ב'גשר עלייה' וההרכב. באחת ההופעות שלהם, באירוע פנימי ב'גשר', היא גם הכירה את בעלה לעתיד, הבמאי לעתיד גלעד גולדשמידט. הוא ראה, והתעניין מי זאת. המרכבה הירוקה תצוץ אצלם עוד בהמשך: 'מרכבה ירוקה' הוא שם סרטו החדש של גולדשמידט, העוסק בעולה צעיר המגלה ערב חתונתו שאינו יהודי לפי ההלכה. השיר מלווה את הסרט.
"היה חשוב לנו שיהיה בסרט קטע של תרבות, של שיר, של משהו שנטוע בחייו של הגיבור", היא מסבירה. "אנשים בישראל לפעמים לא מבינים את העומק והעושר של התרבות הרוסית. חושבים שהכול מסתכם בשפה, אוכל ושתייה. זה בהחלט אחד המניעים שלי לנסות לחשוף ישראלים ותיקים לבארד.
"קורה הרבה שברגע שאני פוגשת יוצאי רוסיה ומספרת להם שאני עוסקת בבארד נפערות להם העיניים ונופלות כל המחיצות. כאן ההבדל הגדול בין הבארד לבין ה'שירים הרוסיים' שאנחנו כישראלים מכירים, 'קטיושקה' וכל השאר. מעבר לכך שהם ברמה נמוכה בהרבה משירי הבארד, הם גם מזוהים עם המשטר הסובייטי. כששרנו שירים כאלה בפני עולים הם התחרפנו. פניהם חוורו". זאב גייזל מנסח את זה כך: "אנשים חושבים שהם משמחים אותי כשהם שרים לי 'קאלינקה' ושאר שירי הצבא האדום. כשזה קורה אני פשוט יוצא. זה כמעט כמו לשיר ליהודי יוצא גרמניה את 'הורסט וסל'"(שיר המזוהה עם גרמניה הנאצית).
אצל נעמי אורן, שותפתה של גולדשמידט, ההיכרות עם הבארד היתה חלק מהתאהבות כללית בשפה הרוסית. התאהבות שהחלה כשלימדה עולים צעירים באולפן. מאז כרוכים חייה בשפה הרוסית. "השירים התחברו לכל לימוד הרוסית ולכל הנסיעות שלי לרוסיה, וראיתי שזה קוד תרבותי של שיח עם אנשים משכבת האינטליגנציה. יש בשירים האלה משהו מאוד לא בנאלי; מימד אוניברסלי שמדבר להרבה אנשים. כבש אותי גם הדמיון לסוג מסוים של שירים ישראליים. תמיד חשבתי שהתרבות של השירה מסביב למדורה היא המצאה ישראלית, ופתאום מתברר שזה הגיע משם".
חשוב לך להכיר את זה ליותר ישראלים?"לפני 15 שנה הייתי אומרת – מאוד מאוד, כי זה יכול לשבור סטריאוטיפים שליליים על עולים. היום אני חושבת שרוב הישראלים כבר מודעים לעושר התרבותי של עולי רוסיה, אם כי לא לעומק. מאוד משמח אותי לראות ישראלים במופעים האלה".
ואילו ליורי ליפמנוביץ (38) ממועדון הבארד העברי-רוסי 'זמרת הארץ' לא אכפת במיוחד אם ישראלים יכירו בארד או לא. חשוב לו יותר המסר שהוא מעביר במעין-בארדים שלו. למשל, אחד הבתים של 'אני מאשים': "פושעים, הסתכלו בעינֵי השכול, / בפני האבל הרכינו ראשים, / כל עוד השלום, האליל האכזר של השמאל, / דורש קורבנות חדשים".
הדגש ב'זמרת הארץ' הוא בשירים אקטואליים, לעתים קרובות סאטיריים, שבניגוד לבארד המסורתי אינם נמנעים מלהיות פוליטיים במפורש. האנטי-קומוניזם של הבארד הקלאסי מיתרגם אצלם לאנטי-שמאלנות מקומית. בשש שנות קיומו של המועדון הופיעו שני תקליטורים בעברית, נערכו מופעים ברחבי הארץ, אורגן מדי שנה פורים-שפיל, וגם הופיעה כתבת מגזין ב'הארץ'. בפתחה הזהירו העורכים את הקוראים, שהתרגלו מן הסתם ש'שירי מחאה' הוא ביטוי נרדף ל'שירי שמאל', שעליהם להצטייד בקיבה חזקה.
"מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי בחריזה ברוסית", מספר ליפמנוביץ כשהוא נשאל מהיכן יכולת החריזה העברית שלו. "בעברית בהתחלה לא העזתי, אבל ברגע מסוים זה פשוט פרץ החוצה". חריזה מפתיעה מאפיינת את שירי הסאטירה האקטואלית העבריים בבלוג של שאול רזניק, סטיריקן ב'ווסטי'. במעין קינה לנפתלי הרץ אימבר, למשל, חרז את יהודה סעדו עם פועַל עברי: "אוי, מוקדם גן עדנה נסעת! / לו היית חי, עטור שיבה, / שר היית עם יהודה סעדו / ב'כוכב נולד' את 'התקווה'". "השפה הרוסית מוסיקלית ומאפשרת חריזה משוכללת, בניגוד לאנגלית למשל, ובדומה לעברית", מסביר רזניק.
*
והנה גלשנו מבארד לשירה. האמת היא שהספרותיות של הבארד, ומנגד המוסיקליות של השירה הרוסית והשפה הרוסית, הופכות את התחומים הללו לדומים מאוד. בתרבות הישראלית אין הרבה קשר בין המוזיקה הקלה, ממלכתם של הזמרים, לבין השירה הכתובה. וזו בדיוק התרומה שמציעה כאן התרבות הרוסית: לקרב את הממלכות הללו זו לזו. להחזיר לשירה הכתובה את המוזיקה שבה, את הכיף והנגישות והפופולריות; ולהחזיר לזמר ולפזמון את כבודן של המילים, את המורכבות והעומק.
עולים עם ותק צנוע בשפה העברית מצליחים להוציא מן העברית פעלולי חריזה ולשון שמעטים הישראלים שיכולים להשתבח בהם. הם נוטלים חלק פעיל בניסיונה של קבוצת משוררים ישראלים להשיב את הכבוד האבוד של השירה המחורזת והשקולה. "אני משתאה בכל פעם לשיעור הגבוה של כתבי היד שמגיעים מדוברי רוסית", אומר המשורר דורי מנור, עורך כתב העת 'הו!' המזוהה עם המאבק הזה. "אפשר כמובן לומר שזה בזכות ההיכרות האינטימית עם שירה, שאופיינית להם. אבל נראה לי מהותי יותר לזכור שהשירה העברית המודרנית בראשיתה כל כולה טבלה במרחצאות סלאביים. מִדור ביאליק, דרך רחל והמודרניסטים, ועד דור הפלמ"ח. אצל חלק מהכותבים ילידי רוסיה שכותבים בעברית אני רואה המשכיות אורגנית ומשכנעת לשירה העברית כפי שהיא היתה מתפתחת תיאורטית, אלמלא ההשפעה האמריקנית והאירופית-גרמנית בשנות החמישים".
אלי בר-יהלום יסכים כנראה עם כל מילה. בר-יהלום (38), מרצה חיפני לחשיבה מתמטית, הוא דוגמה לטשטוש הגבולות שבין בארד לשירה, טשטוש שיש עמו כאמור בשורה אפשרית לזמר העברי ולשירה העברית. הוא משורר שכותב שירה רוסית ושירה עברית מהסוג היותר נגיש ומהנה. הוא גם יוצר-מבצע של בארד עברי. בערב של 'כל עוד הארץ תנוע' הוא היה המנחה, ובתקליט האחרון של 'זמרת הארץ' הוא ביצע כמחצית השירים. לא במקרה, השירים הללו גם מופיעים כשירים 'ספרותיים' בספרו העומד לצאת לאור.
הוא עלה ארצה בגיל שש וגדל כישראלי לכל דבר, אך כשהחלה עליית שנות התשעים גילה את הצד הרוסי שבתוכו. מנגד הוא גם התוודע למה שבעיניו הוא הצד הכמו-סובייטי של התרבות הישראלית: הכְתבה מלמעלה של התרבות. כוונתו למהפכני שנות החמישים, חבורת 'לקראת' של נתן זך וממשיכיה, שפסלו את האמצעים המוזיקליים המסורתיים של השירה.
"הפוליטרוקים האלה קטעו את הסינרגיה הטבעית שבין צורה, תוכן ורעיון בשיר. הם כתבו גט לצד המאגי בשירה; לשקילה ולחריזה, אבל לא רק להן. הם אמרו שזה מיושן ועכשיו זה אסור, ואם אתה כותב כך אסור לך להיכנס להיכל השירה, ומותר לך רק לכתוב 'פזמונאות' פשטנית. ישראל מתגלה כמערכת די דיקטטורית, והשירה היא רק דוגמה: מישהו לוחץ על כפתור, ומחליט מה ייחשב שירה ויפורסם בכתבי העת ומה לא. משוררי החרוז והשירה המאגית, המוזיקלית, נותרו לפעול בגטאות תרבותיים".
כאן נכנסת לדעתו ההשפעה הברוכה של הרוסית. "רוסיה שימשה האלמנט המשמר לצורניות, המאגיות, של השירה, כדי לאפשר לה להתעורר עכשיו בארץ מחדש. אולי הטפטוף של השירה הבארדית, והשירה הרוסית בכלל, לישראל לאורך השנים היה מין אינפוזיה לשעת חירום, שהחולה יחזיק מעמד, והמהפכה האמיתית מגיעה עכשיו, כשגדלים הילדים של עליית שנות התשעים. הם הפצצה המתקתקת. אנשים ששפתם עברית, אך הרקע התרבותי הרוסי מעשיר אותה, והתרבות הקיימת בארץ לא מספיקה להם".
"השירה הרוסית מעולם לא באמת נטשה את המשקל והחריזה", מסבירה סיון בסקין (30), ילידת ליטא, מהבולטים שבמשוררים העבריים של העלייה האחרונה. "הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא ההיקסמות מהשפה, מהמשוררים שיצרו בה, ובעיקר מהאפשרויות הרבות למשקלים וחריזות וירטואוזיים שהיא מציעה. משורר כותב רוסית שמוותר על העושר הזה משול לטַבח שמִגְוון עצום של מרכיבים באיכות מעולה עומד לרשותו, והוא מתעקש להכין פתיתים אפויים של אוסם. לפעמים צריך גם את זה, אבל לאורך זמן זה יוצר תחושה של החמצה. מי רוצה לחיות ככה?"
גם לחינוך הרוסי היא נותנת קרדיט. "אהבת הספר נחשבה שם לערך בפני עצמו. היינו לומדים שירים בעל פה בבית הספר, והם נעשו חלק מאיתנו. הייתי חשופה שם לידע תרבותי רב יותר – ולו משום שהספרות העולמית היתה נגישה ומתורגמת היטב. במעבר לכתיבה בעברית היה לי בונוס: בעברית כל זה נשמע כל כך רענן, שאני לא מפסיקה להתלהב".
"לא שיחקתי שש-בש בטיולי כיתה, / לא הייתי מֶלח, שַמנה, סלתה, / או מוצר בסיס אחר עבור ארצי היפה. / הייתי שישים אחוז כוהל, עם טעם מר של תרופה". כך מתחיל אחד השירים של בסקין. היא משקיפה על הישראליוּת מבחוץ וגם מבפנים, נוכחת וזרה, וזה מסביר חלק מהתועלת שבקריאת השירים הלכאורה-היתוליים שלה.
את מנסה להפוך את קריאת השירה ודקלום השירה ללחם חוקו של כל ישראלי אינטליגנט, כפי שזה ברוסיה?
"בהחלט. אני לא משלה את עצמי לגבי הסיכויים, אבל זאת השאיפה. אני חושבת שבהזנחת השירה אשמים, במידה מסוימת, גם המשוררים עצמם, שרבים מהם הלכו לכיוונים של כתיבה סתומה, לא מובנת, לא מצלצלת, ולא נותרת בזיכרון – וכאן שוב נכנס העניין של החרוז והמשקל, תומכי הזיכרון האולטימטיביים. חשוב לי יותר שאנשים יקראו את לאה גולדברג ואת רחל מאשר אותי, אבל אם מישהו צריך אותי כדי להתחיל לקרוא שירה – אני כאן כדי לתת לו את השמחה וההתלהבות שבשירה".
*
שכרון המעמקים שמשרה עליך החלל החצוב באבן של אולם 2 הקטנטן בתיאטרון החאן, מכין אותך רק מעט להלם הטוטליות ששחקני תיאטרון 'מיקרו' עומדים להנחית עליך. בלי רעש ופעלולים. גם בלי נסיינות-יתר פוסט מודרנית מבלבלת. פה מדבר המשחק. המשחק והחיים. ההתמסרות המוחלטת של השחקנים לדמויות. ההקשבה עד כאב לעצמם ולהתרחשות. הנהימות שעד קצווי העצב, טעמי המקרא שמתגנבים אל הדיבור, הכינור החי המאלתר ברקע. המבטא הרוסי של השחקנים. יעקב ורחל שעל הבמה, ליד הבאר בחרן. התרמית. הנכונות להיות מרומה. שבע השנים. הקושי הנורא שבהיות יעקב, רחל, לאה, יוסף, לפני ארבעת אלפי שנים והרגע הזה ממש. הקהל הצעיר, הנרעש ונפחד. הטוטליות היהודית של החלקיקים האלמנטריים, הקדמוניים. הטוטליות הרוסית של המשחק. תודה לכם שבאתם להצגה 'נדרים'.
להקת התיאטרון 'מיקרו' היא בעצם מעבדה לחיפוש מהותו של התיאטרון היהודי בשיטות רוסיות. 'נדרים' הוא שלב בחיפוש הזה. הוא מבוסס על הרומאן 'יוסף ואחיו' של תומאס מאן. "ניסינו כאן לחפש את היסודות הכי נקיים, הכי קדומים, של הדמות היהודית", מסביר יפים ריננברג (26), שחקן 'מיקרו' והמתרגם שלו, המגלם את יעקב אבינו. "לגלות את ההבנה הראשונה של מושגים כמו אהבה, או אלוהים, תוך התעלמות מהידיעות המוקדמות שלנו. במהלך העבודה נוצרה אצל השחקנים תחושה של נגיעה במשהו מאוד יסודי, שאין בו גוונים. שמחה היא שמחה, כעס הוא כעס. כשהתנקינו מהסטנדרטים הפסיכולוגיים המערביים, כשנחלצנו מהנחות היסוד האירופיות, החילוניות, של התיאטרון העולמי, מהגינונים המקובלים ומההסתרות, גילינו משהו מאוד יהודי בתוך הישירות הזו".
'הבימה', התיאטרון העברי המודרני הראשון, קם ברוסיה כלהקה-קולקטיב שיישמה שיטת משחק רוסית, ובפרט שיטת סטניסלבסקי התובענית, כדי לחקור מהו תיאטרון יהודי. לא נשאר מזה הרבה ב'הבימה' של היום, אך 'מיקרו' הירושלמי ממשיך בדיוק מהנקודה שבה 'הבימה' נטשה את הניסיון ההוא. 'מיקרו' התחיל כסטודיו ללימודי משחק שניהלה הבמאית אירנה גורליק. התלמידים היו עולים, ואסכולת המשחק – רוסית: שוב אותה שיטת סטניסלבסקי, הדורשת מהשחקן להיות חוקר של המציאות, ולשקע את חייו הרגשיים בתוך המשחק שלו. מטעמים דומים, התיאטרון נדרש בשיטה זו להתבסס על להקה קבועה, שחבריה גדלים ומתפתחים יחד. כך קרה שבסיום הלימודים הפך הסטודיו, על תלמידיו ומורתו, ללהקת תיאטרון.
הם משחקים בהתנדבות, ונאלצים להתפרנס מעבודות אחרות. ושוב, הטוטליות: מדי יום הם מקדישים כשש שעות לחזרות ולמפגשים של הלהקה. התיאטרון מיישם עקרונות נוספים מבית היוצר הרוסי. למשל הנחיותיו של במאי האוונגרד מאיירהולד, שכל הצגה שתיאטרון מעלה צריכה להיות שונה לחלוטין בשפתה התיאטרלית מקודמתה, ושהקהל צריך לבוא להצגה לא כדאי ליהנות אלא כדי להתעורר למחשבה.
'מיקרו' אינו מציג מחזות מן המוכן, אלא מעבד חומרים ספרותיים ומקורות יהודיים לשפת התיאטרון. היהודיות שלו, כדאי אולי לציין, אינה מתבטאת בהקפדות הלכתיות כמו הפרדה בין נשים לגברים, אלא ברבדים המהותיים יותר תיאטרלית. החיפוש של 'מיקרו' אחר התיאטרון היהודי האבוד החל בבניית מחזה על פי הרומאן 'שונאים, סיפור אהבה' של יצחק בשביס-זינגר. השחקנים שימשו גם מקהלה, ששרה תפילות מהמחזור. "התחלנו לחשוב מה צריכה להיות מקהלה יהודית", מספר ריננברג. "לא רצינו את הפתרון הקל, לשיר כמו בבית כנסת. אני לא יכול לומר שמצאנו תשובה מוחלטת. חוק גדול במסורת הרוסית הוא שאין תשובות. אם תיאטרון חושב שהוא כבר יודע איך לעבוד, סימן שחייו היצירתיים לא נגמרו. אנחנו מציגים את 'שונאים, סיפור אהבה' כבר שלוש שנים, ואף הצגה אינה זהה לקודמתה. החיפוש חשוב מהביצוע.
"אחרי שעשינו את זינגר שאלנו את עצמנו – או-קיי, אנחנו משחקים יהודים, ושרים מהמחזור היהודי, אבל האם תיאטרון יהודי הוא רק תכנים יהודיים? לכן המחזה הבא שלנו, 'פרידה מדון ז'ואן', עסק בהנגדה בין דון ז'ואן, המיתוס הקלאסי של התיאטרון המערבי, לבין שיר השירים. אחר כך בא 'נדרים'.
"השלב הבא שלנו הוא השלמה ל'נדרים'. כי הרי יהודי, כפי שאנו מכירים אותו כיום, הוא בדיוק ההפך מהאדם התנ"כי חסר המסכות והגינונים ש'נדרים' מציג. לכן בנינו מחזה, שכנראה ייקרא חכמי חלם, על פי טקסטים חסידיים של החוזה מלובלין ושל מרטין בובר, אגדות חכמי חלם של בשביס-זינגר וסיפורי הרשלה. שילוב בין המוניות יהודית מצד אחד, ופילוסופיה ומיסטיקה יהודית מצד שני. שני קצוות שמתחברים יפה מאוד בתוך היהדות. זה מחזיר אותי כל הזמן למה שהרמב"ם כותב, שכשאתה קטן אתה מקיים מצוות כפשוטן, כשאתה גדל אתה חוקר ומגיע לגבהים, עד שאתה מגיע לרובד העליון שהוא שוב ההבנה שאתה מקיים את המצוות פשוט כדי לקיים מצוות. ההבנה שצריך לעבור את כל הסיבובים כדי להגיע לפשטות".
גם את מסורת המשחק היהודית הם מחפשים. "יש מעט טקסטים של מחזות יהודיים קדומים, מימי הגאונים דרך ספרד בתור הזהב ואיטליה של הרנסנס, ועד המחזאות הדתית של רמח"ל, אבל אלו טקסטים. ותיאטרון אינו טקסטים, אינו ספרות, וקשה למצוא תיאור של המעשה התיאטרלי היהודי. יש תיאורי פורים שפיל, אך הם מאוחרים. אצל הקדמונים יש טקסט שאפשר להגדירו כאב הקדמון של התיאטרון היהודי: סדר העבודה של יום כיפור. עשייה תיאטרלית למטרות דתיות, מאוד עמוקה, מאוד מעניינת. דרך חיפושים כאלה אנחנו מנסים למצוא משהו. מה נמצא אני לא יודע, כי אנחנו בתוך התהליך".
יוזמות תיאטרליות בציבור הדתי, כמו תיאטרון תאיר, קשורות לדעתך בחיפוש הזה?
"טוב שיש יוזמות כאלה. היהדות חטפה טראומה מהתיאטרון היווני. התיאטרון הצטייר כתמצית היוונות, וזה גרם להתנזרות יהודית מתיאטרון, וחבל. כי אתה מסתכל על רשימת השחקנים הגדולים של ראשית המאה ברוסיה ורואה שחצי מהם הם יהודים מומרים. הרי מאפיינים אותנו, היהודים, היכולת להזדהות והחיפוש הרוחני. אני לא יודע אם הניסיונות העכשוויים תמיד מעמיקים, ואם הם מחפשים גם את מה שמעבר לתכנים יהודיים. הניסיונות להתחבר לשורש של התיאטרון היהודי, למשל הצגת 'צחות בדיחותא דקידושין' של יהודה סומו (בן המאה ה-16) בתיאטרון תאיר, משמחים וטובים מאוד. אני עובד על דברים כאלה, למשל על חידוש מסורת הפורים שפיל. מסורת נפלאה של מאות שנים שנעלמה. אעבוד בשמחה עם כל גוף שירצה לעשות פורים שפיל. יכול לצמוח מזה תיאטרון יהודי אמיתי".

אוהבת אותנו מרחוק: ראיון עם מאיה ערד בצאת ספרה 'צדיק נעזב'

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'השבועון' של 'מקור ראשון' בי"ט באלול תשס"ה, 23 בספטמבר 2005

רק כשאתה מתוודע אל מאיה ערד (34) אתה מבין מה לדוקטורית לבלשנות מאוניברסיטת סטנפורד ולכתיבת קומדיה מטורללת, ישראלית להחריד, מדויקת עד להכאיב, מחורזת עד קַצווי העונג. הפתרון זורח לך מכל פינה שאליה מתגלגלת שיחתכם: הקוֹמיות הוא העמדה הקיומית של ערד. תמצית אישיותה, או לפחות תמצית הפרסונה שלה. היא לא תתקן את העולם, כי אין סיכוי, אבל היא גם לא תברח ממנו. לא תשכח, אבל כן תסלח. תצחק על כולם, וקודם כל על עצמה. תבזוק על החיים קמצוץ פלפל.
לכן היא בוחרת לאהוב אותנו, הישראלים, מרחוק, ומרחוק גם לצחוק על חשבוננו ("רק אל תתחילו עם כותרות כמו 'יורדת עלינו'"). לכן אפשר למצוא אצלה פרודיה עצמית על כל צעד ושעל. לכן החריזה הבריאה והצוהלת והממושקלת, המאפיינת את שני ספריה, היא אצלה הרבה יותר מסתם בחירה אסתטית, ואפילו יותר מעוד מגילת-עצמאות של אופנה ספרותית מתחדשת. לכן מי שיקרא את המחזה החדש שלה שעיבדה מהקלסיקה הרוסית, 'צדיק נעזב', או את הרומאן-בחרוזים 'מקום אחר ועיר זרה', כסאטירה פוליטית חומצית – יחמיץ את העיקר. והעיקר, כהגדרתה-שאיפתה, הוא ליצור שירה טובה ומצחיקה.
'צדיק נעזב' נכתב לפי קווי העלילה של 'צער מתוך חוכמה', קומדיה שכתב אלכסנדר גריבויֶדוב בראשית המאה הי"ט. גריבוידוב נרצח בטהרן במסגרת מילוי תפקידו הדיפלומטי, ולא הספיק לכתוב עוד יצירות, אך יצירתו הבודדה הפכה אותו לפופולרי עד היום ברוסיה – ארץ שבלב הקלאסיקה התיאטרלית שלה, כותבת ערד, עומד לא קורפוס של טרגדיות, כנהוג, אלא צֶבר קומדיות. "יש במחזה הזה משפטים שהפכו מאז למטבעות לשון שגורים ברוסית, כמו 'כשאוהבים לא מסתכלים על השעון'. אבל בגלל שזו קומדיה כל כך אלגנטית, כל כך מושלמת, כל כך קשה לתרגום בהיותה מחורזת ומלאה במשחקי מילים – כמעט לא מכירים אותה מחוץ לרוסיה. היה לי חבל".
אבל קומדיה, לדבריה, היא עניין מקומי מאוד, כי כדי להצחיק צריך לאתגר את המוכָּר. לכן שתלה את עלילת המחזה במסיבת יום העצמאות החמישים לישראל, בבית משפחת גינוסר. האב נאמן-הצאר במחזהו של גריבוידוב התגלגל אצלה לזוג מן האליטה הישנה של השמאל שעשה את המסלול המוכר מנעורים חלוציים אל חיי עושר-שלא-במשפט; הבחור החסוד והצבוע שבמחזה הרוסי הומר בידידיה בר-לבב הדתי כלפי חוץ; וקצין צעיר ומטורזן, שידוך מבוקש, הפך למצליחן היי-טק.
לא רק שזו קומדיה ולא סאטירה, היא אומרת, זו אפילו קומדיה דל-ארטה: קומדיה שהיא ייצוג של הייצוגים של הדמויות. לא הישראלים מוגחכים, אלא הייצוגים והסטריאוטיפים שבנו איש לרעהו. "התפלאתי", היא מספרת על תהליך העיבוד, "באיזו קלות התמה של פער דורות עוברת למציאות שלנו. מהפער שבין נאמני הצאר לילדיהם, לפער שבין דור המדינה לדור הפוסט-ציוני". גם המחזה הרוסי הוא מעין עיבוד: ל'המיזנטרופ' של מולייר. המחזה של ערד, שנערך בידי עידו ריקלין, עתיד להיות מוצג בתיאטרון הקאמרי – אך עוד קודם לכן יוצג שם מחזמר, בהלחנת אלון אולארצ'יק, לפי 'מקום אחר ועיר זרה' של ערד – הרומאן הקל כל כך להלחנה בהיותו כתוב במשקל.
דרכה של ערד אל המחזה כרוכה בחייה עם בעלה, פרופ' רְוִיאֵל נץ (36), חוקר המתמטיקה של העת העתיקה ועורך המהדורה המדעית של כתבי ארכימדס. נדודיהם בין אוניברסיטאות בעולם מוכתבים מהצורך לאזן ולצרף יחדיו את ההזדמנויות האקדמיות של שניהם. כך למשל התגלגלה ערד פעמיים למוסקבה, בשל קורסים שהעביר שם נץ, ושם נשבתה בקסמי התיאטרון המקומי ("הלכתי לתיאטרון גם קודם, אבל רק ברוסיה זה גדול מהחיים"), וגילתה את 'צער מתוך חוכמה'.
נץ יכול היה אולי לחשב את העיקרון הקומי של אשתו באמצעות מציאת האסימפטוטה שבין אינטגרל הישראליות לבין פונקציית הריחוק מן מהארץ; אבל מילותיו איתו. לא רק שמאחוריו כבר שורה של ספרי עיון, אלא שבזמנו החופשי הוא חוקר ספרות ומשורר, שעוד ב-98', לפני הרעש הגדול והמפולמָס סביב שירת החרוז, ועוד לפני שהשם מאיה ערד התחרז לנו עם חריזה, פירסם ספר שירה לא דקיק שכולו חרוז ושקול ('עדיין בחוץ', הוצאת שופרא). האמת היא שגם במחקריו על תולדות המתמטיקה, הוא עוסק עתה בבדיקת מהותו של ה"יופי" שבהוכחות מתמטיות.
ההיסטוריה המשותפת של נץ וערד החלה עוד קודם לנדודים האקדמיים. ערד גדלה בקיבוץ נחל-עוז ואחר כך בראשון-לציון, ואילו נץ תל-אביבי, אך יחד הם התייסרו במחלקת ההסברה של חיל החינוך בכתיבת תכנים שלא תמיד הלמו את השקפותיהם. כל אחד מהם גם הסתבך שם קלות בשל פעילות פוליטית: נץ היונה ספג מעצר קצר כשהלך להפגנה נגד ה"כיבוש" ושכח להחליף קודם את נעליו הצבאיות, וערד נחקרה לאחר שמישהו לחש לשב"כ שהיא משתתפת בחוג של תנועת השמאל הקיצוני 'מצפן'. "הייתי בת 18, סקרנית מאוד. אנטי-ציונים נראו לי דבר אקזוטי. החוג עצמו היה שעמום המחץ".
ב'מקום אחר ועיר זרה' יש סצנה ובה גלגול קומי של החוג ההוא. הספר כולו, שבמרכזו חיפושי שווא של חיילת בחיל החינוך אחר מהותה של הזהות הישראלית, הוא לדבריה פרודיה על חיפוש הזהות, שכה מאפיין את הישראלים. לפיכך, תלונותיהם של קוראים על הקושי לחלץ מהספר את עמדתה שלה בשאלת הזהות הישראלית משעשעות אותה. מה שהספר מנסה לבחון באמת, היא אומרת, הוא האם הגירה היא דבר אפשרי. הספר עצמו אף הוא הגירה, הגירה ספרותית של המתכונת העלילתית והשירית של הרומאן המחורז של פושקין 'יבגני אונייגין'; מה שמזכיר כמובן את 'צדיק נעזב'. בשני המקרים מזגה ערד את המציאות הישראלית בסמוברים רוסיים. עכשיו היא עובדת, לראשונה, על רומאן מקורי לחלוטין, העוסק בחיי האקדמיה.
איך זה, לדעתך, שהתיאטרון הזניח את אופציית המחזה בחרוזים דווקא בשנים שבהן החריזה, על התיאטרליות המודגשת שבה, יכלה לסייע לו בהישרדות מול הקולנוע?
"התיאטרון בן זמננו ענה על הבעיה הזו בכיוון אחר, וניסה דווקא להיות כמה שפחות מילולי וכמה שיותר חזותי וחווייתי. ועם זאת, שתי ההצלחות הקופתיות הגדולות בישראל היו מחזות מחורזים. 'עוץ לי גוץ לי' ו'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. חרוזים מתאימים מאוד לבמה. אם השחקן יודע איך לקרוא טקסט מחורז וממושקל בנגינה של דיבור, נוצר אופטימום בין התיאטרלי והנטורליסטי. שילוב מנצח של המלאכותיות-כביכול של המילים והנוכחות של השחקן החי".
החרוז גם מוסיף מימד קומי.
"הוא יוצר פאנץ' ליין. גם השימוש באורך שורה משתנה, או בשינוי דגם החריזה, מאפשר אפקטים. החרוז מעניק גם ריחוק אירוני שאולי אי אפשר היה בלעדיו. אם הייתי כותבת בפרוזה, אולי היה יוצא משהו שעליו היו אומרים 'עוד פעם הסלון הישראלי הזה – הערבי, הדוס, הבת המתמרדת וההורים המפא"יניקים'".
שמעת כבר את המחזה שלך מפי שחקנים?
"היה ערב קריאה בקאמרי. השתאיתי לראות באיזו קלות זה יושב לשחקנים בפה, כולל שחקנים צעירים. אף אחד לא אמר אוי, זה חרוזים, אני לא יודע מה לעשות עם זה – אלא להפך, זה נתן להם קרש להיאחז בו ולהגביה את המשחק. המלאכותיות הזו, במובן החיובי, היא גם מה שמפריד בין כותבי שירה בחרוז ומשקל למשוררים אחרים: ההבנה שיש בכתיבת שירה גם אוּמנות. ככלל, אולי אני במיעוט, אבל אני מרגישה שכתיבה ספרותית צריכה ליצור משהו שיש בו יופי. לא 'לרגש עד דמעות'. ומכיוון שכך, אני מאמינה בעיצוב. בתיווך. לעולם גם לא אניח לביוגרפיה שלי להיכנס ליצירה בלי עיצוב, תיווך, מסננים למיניהם".
ברומאן שלך אנחנו יודעים לאן נכנסה הביוגרפיה. במחזה, את מזדהה אולי עם אחת הדמויות? אולי עם עומר, בן הדור הצעיר שאומר כל מה שהוא חושב?
"גם. האמת היא שאני כולם. אני גם חביבה (האֵם, המייצגת קריקטורה של דור המדינה), כשהיא מבטאת את התחושה שהלשון פוחתת והדור פוחת. אני יודעת שאין דבר יותר טרחני וזקן מלהתלונן על צעירים שבולעים את המילים, ולכן שמתי את זה בפי חביבה. אירוניה עצמית היא דבר שמאפיין את המחזה".
בעזרת חביבה את עושה גם פרודיה על הכתיבה בחרוזים.
"כן. גם בָרומאן יש פרודיה כזו, מקאמה מגוחכת שמקריא המפקד בבסיס. זו איזו קריצה לקורא: כן, אני יודעת מהו הדימוי הנפוץ על כתיבה בחרוזים, ומוכנה אפילו להשתתף בלעג הזה. חביבה גם משמשת להתקפה אירונית על מצבה הנורא של הספרות. זו העמדה שלי בחיים, לא להיות מגויסת לשום דבר. אני שונאת כובד ראש".
השהות של בני הזוג בחו"ל, הנקטעת מדי קיץ לחופשת מולדת ממושכת, היא פועל יוצא של הקריירה שבחרו. ושמא גם יישום הוגן של השקפתם ההיפר-שמאלית. "זה יותר נסיבות חיים מאשר בחירה אידיאולוגית, אבל אין כאן היתממות: מובן שזו גם בחירה שלי שלא לשוב, ואני לא רואה את עצמי חוזרת בעתיד הנראה לעין", היא אומרת. המצב המדיני בוער בעצמותיו של בעלה, לא אצלה. בבוקר חם של גירוש בעזה היא אומרת: "החיים מחוץ לישראל מאפשרים לי לא לחשוב על פוליטיקה כל היום. אם הייתי חיה היום בישראל, לא הייתי יכולה לשבת ולדבר איתך ככה. זה היה שורף אותי מבפנים. המרחק מאפשר לי הסתכלות אירונית. יש לי כמובן עמדה פוליטית, אבל בכתיבה אני נרתעת מכל מה שיש בו צל של קלישאה, והפוליטי עשוי קלישאות על גבי קלישאות".
את רואה עתיד לכתיבת ספרות עברית בחו"ל?
"אין לי בעיה לכתוב עברית מחוץ לישראל. לפעמים אני מרגישה שמשהו בעברית משתמר ולא נשחק כשחיים במרחק. העברית לא חשופה להשפעות של עיתונות וטלוויזיה. יש כאן המון סובלנות תרבותית, המון כבוד לסופר עברי אפילו אם לא יכולים לקרוא את מה שהוא כותב. אנשים מעריכים מאוד את העובדה שאנו מגדלים את בתנו דַריה (בת שנה וחצי) בעברית. בספרייה בסטנפורד יש אוסף ספרים עבריים ענק, ומגיע לשם כל ספר חדש שיוצא בישראל. ומסביב, בעמק הסיליקון, יש המון דוברי עברית".
התקבלותו המהירה של המחזה החדש בתיאטרון הקאמרי היא פרי הפריצה המפתיעה של ערד בספרה הקודם, הראשון, שהיה אף בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר השנה. וכך זה התחיל: "השלמתי את כתב היד במוסקבה. לא הכרתי אף אחד ב'קריית ספר' העברית. באנו לעשרה ימים בארץ, ומורתי לעברית מהתיכון כתבה לי שדן דאור מ'חרגול' רוצה להוציא ספר על ארכימדס, וכדאי שרְוִיאל יציע את עצמו. חשבנו שזו ההזדמנות שלי, ובאתי עם כתב היד לפגישה ביניהם. הוא עדיין לא נקרא אז 'מקום אחר ועיר זרה'; היה לו שם אחר שעדיף לשכוח. הרגשתי מטומטמת עם ההידחפות הזו לפגישה, עם ההיסחבות אחרי בעלי, אבל זה מה שהיה. אחרי יומיים דן התקשר ואמר שהוא רוצה להוציא את זה. ההתקנה לדפוס לקחה המון זמן. שיניתי, שיפצתי, מחקתי חלקים שהפריעו לשטף העלילה. בכלל, כסופרת אני יותר עורכת מאשר כותבת. אני אף פעם לא מתאהבת במשהו שכתבתי".
היית מתוחה בטקס הפרס?
"לא. קראתי בסטנפורד את הספר של אלונה פרנקל, ומהעמוד הראשון היה לי ברור שזה הספר הזוכה. כשפגשתי את אלונה אמרתי לה שהיא ההימור שלי. פירגנתי לה ושמחתי איתה. אפילו לא הכנתי נאום זכייה. אלונה כן".