 |
| שחקני "לוחמי שלום" בהפקה בארצות הברית |
זה עדיין לא סופי, אבל זה הולך לכיוון טוב.
מחזהו של פרופ' דורון בן-עטר 'לוחמי שלום', דרמה סאטירית על השמאל היהודי הרדיקלי בארצות הברית, מועמד להיות מוצג ב'הבימה' בעונה הבאה. הפרסום הראשון (והיחיד, אני חושב) על התוכנית להעלות את המחזה ב'הבימה' היה בכתבה שלי על בן-עטר ב'מקור ראשון' לפני שנה וחצי. מי שמכיר את הרפרטואר הפוליטי של תיאטראות ישראל יודע כמה זה מהפכני.
המחזה עצמו מהנה, מותח ומצחיק, דורון בן-עטר מרואיין מרתק ומגוון, ואני ממליץ על הכתבה שלהלן. אין כמו המלצה של נחתום על עיסתו, נכון?
אבל קודם -
בבוקר יום שישי, 24 ביוני 2011, תתקיים קריאה פומבית של המחזה, בפי השחקנים המיועדים. הקריאה מבוימת על ידי איציק וינגרטן וישתתפו בה השחקנים עידית טפרסון, שמיל בן-ארי, תמר בן-עמי, נגה שחר ושחקן נוסף שטרם נבחר.
הנה הפרטים, כפי שמסר לי המחזאי:
מקום : המרכז העירוני לקהילה הגאה בגן מאיר, רחוב טשרניחובסקי 22א, תל-אביב.
זמן: 24.6. הקריאה תתחיל ב-11:00 בבוקר ותארך קרוב לשעתיים. רצוי להגיע מוקדם יותר (מעשר ואילך) כדי שתוכלו להזמין קפה, שתייה וארוחת בוקר מקפה לנדוור הסמוך.
כרטיסים: מחיר ההופעה הוא 20 שקל. להזמנת כרטיסים התקשרו לקופת הבימה 03-6295555 או 5008*. אפשר גם לרכוש כרטיסים במקום, בבוקר המופע.
וכעת לכתבה.
תיאטרון אבסורד: עם דורון בן-עטר על לוחמי שלום
אפשר לדמיין מה היה שם, באולם התיאטרון הוושינגטוני. נטליה עמנואל הצעירה שיחקה על הבמה את בתם המרדנית של זוג אקדמאים יהודים רדיקלים. הדוד שלה, רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, ישב מחויך בקהל, משתעשע מהטיפול התיאטרלי בתסביך היהודי-אמריקני הפרטי שלו. אבא שלה, זיק (יחזקאל) עמנואל, ביו-אתיקן בכיר, שאג מצחוק; כך אפילו דווח אחר כך בעיתון. ומחבר המחזה, פרופ' דורון בן-עטר, הסתיר להם. ככה זה כשאתה שחקן מכבי תל-אביב לשעבר, וארבע אמות, שני מטרים תמימים, מפרידות בין קודקודך לבין עקביך.
בן-עטר, בן 52, הוא ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פורדהאם שבניו-יורק, מומחה ישראלי לראשית ימיה של ארצות הברית. המחזה שהוא כתב עם דבי פולק קרוי 'לוחמי שלום'. המחזה מפרק לגורמים את הפתולוגיה האנטי-ישראלית של השמאל הרדיקלי השולט בקמפוסים האמריקניים, ויחד איתה פורם גם פקעת יחסים משפחתית. 'לוחמי שלום' הוצג בקיץ בפסטיבלי פרינג' בוושינגטון ובניו-יורק. בתקופת החגים הגיע בן-עטר לביקור מולדת, וכאן חתם עם תיאטרון 'הבימה' חוזה להצגת המחזה בעונה הבאה (תשע"א), בתרגומו של ירון פריד. מחזה פרו-ישראלי בתיאטרון הלאומי שלנו? בימינו המעניינים אפילו דבר כזה עשוי לקרות.
דריל וסקוטר לואיס, גיבורי המחזה, הם זוג פרופסורים יהודים המתגוררים בניו-הייבן, קונטיקט – ממש כמו האיש שהמציא אותם, דורון בן-עטר. הם הכירו לפני עשרים שנה, בפעילות סטודנטיאלית אנטי-אמריקנית. דריל מלמדת מגדר באוניברסיטה היוקרתית השוכנת בניו-הייבן, אוניברסיטת ייל. חלומה הגדול הוא שבתה, גְוֵון, תמשיך את דרכה. ואכן, גוון מארגנת בתיכון שלה פעילות נגד מדינת האפרטהייד ישראל. האב, סקוטר, הוא היסטוריון מתוסכל מקולג' סמוך. הוא ודריל חברים ותיקים של פרופ' ג'פרי ורשבסקי, המכונה בראשי התיבות ג'י-דבליו (בדרך כלל פירושן ג'ורג' וושינגטון): יהודי שהיגר מאנגליה, כוכב-על בינלאומי של הרדיקלים האנטי-ישראליים, מעין נעם חומסקי צעיר שדריל לואיס היא הנעמי קליין שלו. צמד שבשבילו תינוק שנרצח בהתנחלות הוא אייכמן קטן, ורשימת שינדלר היא סרט תעמולה ציוני.
שני אורחים נוטים ללון בבית לואיס בלילה שהמחזה מתרחש בו. ג'י-דבליו, והתירוץ שלו: שלומציון. שלומציון היא אקדמאית ופעילת שלום ישראלית המתכננת להמשיך ללימודים מתקדמים בארצות הברית, וזקוקה לשם כך לחסדיו של ג'י-דבליו. גם לה יש אי אילו חסדים להציע לו. כעת היא נמצאת שם על תקן שחקנית: היא ואישה פלשתינית מריצות מופע אחווה של נשות שלום. היא אמורה להתארח אצל משפחת לואיס עם חברתה למופע, אלא שזו, כך מתברר, אינה משתוקקת במיוחד לסבול את חֶברתה או את חברתם של יהודים אחרים שלא בשעת המופע עצמו.
מאירוע דומה לזה נולד גרעין המחזה. "ב-2007", מספר דורון בן-עטר, "באה לניו-הייבן קבוצת שחקניות ישראליות ופלשתיניות למחזה על דו-קיום. זה היה פרויקט המשך לאוהל שלום שנשים הקימו בפוריידיס. ההצגה עצמה הייתה קשקוש גדול: אנחנו סובלים, אתם סובלים, בואו נאכל ונהיה אחים. עם הרבה אי-דיוקים עובדתיים, מה שהכי מעצבן היסטוריונים כמוני – למשל, שפוריידיס היא בשטחים. כיוון שאני פעיל בקהילה היהודית פה, התנדבנו להלין את השחקניות בביתנו. והנה אחרי ההצגה מתברר שהערבייה והישראלית – מההצגה על הדו-קיום, כן? – לא הסכימו להיות יחד. הן כל כך שנאו זו את זו.
"הביקור הזה הציף בי את התחושות שקיננו בי כפעיל שלום במשך שלושים שנה. כבר בימיי כפעיל שלום באוניברסיטת קולומביה הרגשתי שמשהו פה לא עובד: ניסינו אז לקיים פעילות משותפת עם סטודנטים ערבים, והם אמרו שהידברות איתנו פוגעת בטוהר המאבק שלהם. ואחר כך היו שנים של כינוסים משותפים עם פלשתינים, שבהם תמיד ההתנהגות היחידה הקבילה בעיני הצד הערבי היא התבטלות ישראלית והכאה על חטא. אם היה בכינוסי השלום האלה שיח אמיתי הם היו אולי מועילים, אבל לרוב הם מורכבים מישראלים שאומרים כמה אנחנו רעים, ומפלשתינים שאומרים – כן, כמה אתם רעים".
כששלומציון מספרת למארחיה מדוע קשה כל כך למצוא ערבייה שתצא למסע שלום בינלאומי, ואפילו מתבדחת על המכות שיהיו מנת חלקה של ערבייה כזו בביתה, השדים בבית לואיס מתחילים להשתחרר. נכנס יין, כלומר ג'ין עם מי טוניק, ויוצאים סודות. מתוכם נגַלה רק חלק. ג'י-דבליו הוא המאהב הוותיק של דריל. סקוטר יודע את זה. הבת גוון רק עושה טובה לאמא שלה, והפעילות הרדיקלית מעניינת אותה כשֶקֶר דאשתקד. גם אצל פעילת השלום שלומציון האמונה במשיח הפלשתיני חלפה עם הקסאמים ונשארה רק לצורך הצגות וקבלת מלגות. והכי גרוע: סקוטר התחיל לספר בדיחות לעגניות על רדיקלים, שוקל לחדש את הקשר שניתק עם אחותו היחידה הגרה באפרת, ומשתמט מקריאת מוסף הספרים של ניו-יורק טיימס. אבל אל דאגה. החיילים היחידים שנותרו נאמנים לחזון, ג'י-דבליו ודריל, יבואו על שכרם וייקחו את כל הקופה.
בן-עטר עצמו משתייך לאגף הליברלי, השמאלי, של המפה הפוליטית בארצות הברית. באובמה תמך עוד כשהתמודד בתוך המפלגה הדמוקרטית, וגם עכשיו הוא תומך בו. גם בנוגע לישראל, הוא מוסיף לצדד בהקמת מדינה פלשתינית ורואה עצמו תומך מרצ המבין שאין כרגע עם מי לדבר אבל חושב שלטווח הרחוק זה הפתרון היחיד. "קרה לי מה שקרה להרבה אנשים. לא זזתי ימינה מבחינת דעתי על הגבולות, אבל שמעתי יותר מדי פלשתינים שמה שהם רוצים הוא לחסל את ישראל, וזה עשה לי משהו".
כשבן-עטר חיפש גוף שיפיק את 'לוחמי שלום' פנה תחילה לתיאטרון היהודי הניו-יורקי ג'יי תיאטר. שלא במפתיע, נדחה: זהו התיאטרון שהעלה את המהדורה האמריקנית של המחזה האנטישמי 'שבע ילדות יהודיות'. המחזה התקבל בידי גוף הפקות אחר, 'בלו ליין ארט'. כיצד מגיבה אליטת התרבות האמריקנית למחזה המבקר את העמדות הרווחות בה? "הביקורות היו יוצאות מהכלל", אומר בן-עטר, ושולף כמה לדוגמה. "אף אחד לא התקיף אותי בגלל ההצגה".
- כלומר לגיטימי להציג מחזה נגד האנטי-ישראלים?
"זה היה בפרינג', כך שזה משהו אחר. זו לא הצגה ששיחקה בתיאטרון בצורה רגילה והפכה להיות דיון ציבורי. מי שראה אותה הם בעיקר חובבי תיאטרון".
- ורם עמנואל.
"כן. זה שבת אחיו שיחקה שם היה פוקס לא נורמלי. המפיקים חיפשו שחקנית צעירה לדמות של הילדה. היו אודיציות, ובסופן בחרו בסטודנטית ושמה נטליה עמנואל. אחרי כמה חודשים התברר לנו הקשר המשפחתי שלה. קודם זה בכלל לא עבר לנו בראש. רם עמנואל בא לאחת ההצגות. הוא היה נורא נחמד, ודיבר עם השחקנים אחרי זה".
- בישראל הוא נתפס כיהודי מהסוג שהמחזה מבקר. האיש שמתמרן את אובמה נגד ישראל.
"אני לא יודע. יש לו הדעות שלו, ולא את כולן אני מכיר. אני לא חושב שהוא בקטע של דמוניזציה של ישראל. על כל פנים הוא בא להצגה שלפני-האחרונה ונהנה. יכול להיות שהוא הרגיש שיש במחזה ביקורת אישית עליו, אבל הוא לא אמר כלום על זה. האמת היא שאפילו לא פרסמנו שאחייניתו משחקת; להפך, המפיקים נמנעו מבכלל להזכיר את הקשר".
בן-עטר שמח שההצגה תגיע לתל-אביב, "כי יש התעלמות רבה בישראל מהמציאות כפי שאני מתאר אותה. השמאל הישראלי צריך להיות מודע למרחק שבין הביקורת שיש לו על תופעה זו או אחרת במדיניות הישראלית לבין הבריתות שהוא מנסה ליצור בחו"ל. העולם התרבותי שההצגה מתארת הוא לא עולם ידוע ומובן. לא מבינים איך זה עובד. למה האינרציה בחו"ל זורמת לשם, לקצה האנטי-ישראלי".
- אתה חי את הלחץ הזה ביומיום?
"זה לא שפוגשים איתי אישית ותוקפים אותי. אבל כשפותחים רדיו, חדשות, זה כל הזמן. המצב מבחינת ישראל נורא ואיום. בכל יום מוצאים משהו רע לומר עליה. יש פה למשל תוכנית טלוויזיה שהיא הפופולרית ביותר בקרב בני נוער, 'המופע היומי', בערוץ הקומדיה. תוכנית קומית-חדשותית של יהודי ששמו ג'ון סטיוארט. אתמול הוא ראיין את מוסטפה ברגותי ואיזו יהודייה אמריקנית, וכולם דיברו על אפרטהייד וכמה שיהודים אמריקנים הם בקואליציה מוסרית היסטורית עם הפלשתינים ושהאויב של שניהם הם הישראלים. זה קורה כל יום. סטיוארט עצמו לא קיצוני, הוא מהאלה של 'יאללה תעשו שלום כבר' – אבל אף פעם לא ראיין מישהו שהיה לטובת ישראל. זו נקודת המבט שהדור הצעיר גדל עליה. מה שאני מתאר במחזה הוא מציאות".
- במחזה, הנהלת בית הספר של הילדה מתגייסת ליום אנטי ישראלי. זה עד כדי כך?
"זו פרודיה. זה לא יקרה בבית ספר תיכון. אבל שבוע הסולידריות עם פלשתין הוא דבר שקורה בכל אוניברסיטה, באפריל. ארגוני השמאל והארגונים המוסלמיים, ביחד, מביאים דוברים קיצונים ומקרינים סרטים תיעודיים. הם אוהבים במיוחד להביא ישראלים מהשמאל הקיצוני, שמתארים את אכזריותו של צה"ל. זו תופעה נפוצה שמוסיפה להתפשט. במקרים רבים המארגנים הם יהודים שמאלנים".
- זה מגיע לרמה שכדי להתקדם באקדמיה אדם נוקט עמדות כאלו?
"כן, בוודאי. זה נכון כבר הרבה זמן. ההצהרות האנטי-ישראליות שהגיבורים במחזה משמיעים, כולן לקוחות מדברים שנאמרו במקור. שמתי בפיהם של ג'י-דבליו ודריל אמירות של אחד האינטלקטואלים הנחשבים בעולם, ההיסטוריון היהודי טוני ג'ודט: 'המנהיגים הרשמיים של יהדות אמריקה הם קנאים אנטי-ליברלים שקרנים', או 'אייב פוקסמן (ראש הליגה נגד השמצה) אינו הבעיה; זיהומים כמותו רוחשים בביבים של כל דמוקרטיה'. ציטוטים אחרים שהיו בטיוטות הראשונות הוצאתי, בעצת הבמאי וקוראי המחזה, כי הם אמרו שהם כל כך קיצוניים שהם נראים לא אמינים. הייתה למשל שורה על פי הצהרה של האינטלקטואלית היהודית-בריטית ג'קלין רוז: 'פיגועי התאבדות הם אקט של אינטימיות לאין שאת, של הזדהות מסורה עם הסֵבל על ידי חיבוק צודק אם כי ממית'".
"ביהדות האמריקנית", הוא מסביר, "נוצר היום שסע בולט בין תומכי ישראל לבין אנשים שבשבילם ישראל היא מוקצה – עמדה שכיחה מאוד בדור הצעיר. ברב-תרבותיות הנוכחית, האופנתית, יש סגידה לקורבן. ומי קורבן יותר טוב מהיהודי בשואה, או היהודי בשטעטל? אז יש אידיאליזציה של היהודי הזה. זה היהודי הטוב – בניגוד לישראלי הרע, שהוא המתנחל עם הסנדלים או חייל צה"ל. לא תמצא באמריקה היום הרבה אינטלקטואלים יהודים שיאמרו שהם ציונים בלי להוסיף איזה 'אבל'.
"אחד ההישגים הכי משמעותיים של התעמולה הפלשתינית בעשרים השנה האחרונות הוא ההפיכה של הנושא הפלשתיני מנושא ערבי לאומי לנושא הומניטרי. הסיטואציה המורכבת במזרח התיכון הופכת למחזה של טובים ורעים, וכל בר דעת עם מוסר מינימלי צריך כביכול לראות את נקודת המבט הפלשתינית כזו ההומניסטית. ויהודים, שמסורתם היא מסורת הצדק, בריתם האמיתית לא צריכה להיות עם הכובשים הישראלים, אלא עם הקורבנות הפלשתינים, שהם בעצם היהודים החדשים".
- זו רק עמדה פוליטית, או גם הגדרת זהות?
"זה נוגע לגרעין ההגדרה העצמית שלהם. רק לאחרונה הרציתי על הנושא הזה. מדובר בעיקר באנשים חילונים, שבשבילם היהדות היא מין משהו שהם מתרפקים עליו בצורה נוסטלגית. היהדות הגלותית, הקורבנית. זה מוסיף לך צבע. אתה לא סתם עוד אמריקני מהשורה, אלא אתה יהודי ואתה אוכל בייגל ויש לך חוש הומור מיוחד. זו בעצם התבוללות מסוג חדש, חברתי-תרבותי, לצד ההתבוללות הוותיקה והגואה של נישואי התערובת. יהודים שיש להם זיקה מועטה למנהגי היהדות, למקורות היהדות ולקהילה המאורגנת פיתחו פנטזיה של היהודי כצירוף של הקורבן המושלם וידיד המדוכאים. הם אוהבים להציג את התמונה המפורסמת של הרב אברהם יהושע השל צועד עם מרטין לותר קינג, להשתבח בתרומת היהודים להקמת האיגודים המקצועיים בארצות הברית ו'האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים' ועוד. הם רואים את עצמם כיורשים האמיתיים של נביאי ישראל.
"החיבור למדינת ישראל, המדינה המוכפשת ביותר בעולם, הוא מעמסה ליהודים שאוהבים את הפנטזיות הללו ורוצים להיטמע אל תוך הצדקנות האקדמית האופנתית. ולכן, תקיפת ישראל בשם האתניות היהודית שלהם היא הכרטיס שלהם לגן עדן עלי אדמות. חלק מהביטויים של זה בלתי נתפסים. בשנה שעברה, למשל, הופיע ספרו של ארנו מאייר, פרופסור מפרינסטון שיצא לגמלאות, 'אִתֵּיהם לחרבות'. ההשקפה שלו על הציונות תואמת לזו שבאמנה הפלשתינית. הוא תולה בציונות כל רע אפשרי בעולם, חוץ מאלו שהוא תלה בארצות הברית. הוא מביע הבנה ל'טקטיקה' של אחמדינג'אד ומתאר את ערפאת כאיזה סבא סלחן רודף שלום, הכלאה בין ישו למהטמה גנדי".
- הארגון החדש ג'יי סטריט הוא חלק מזה?
"תלוי מהו ג'יי סטריט. היו"ר ג'רמי בן-עמי עצמו הוא בפירוש פרו ישראלי. הוא למשל יצא בצורה ברורה נגד הספר האנטישמי של וולט ומירשהיימר. הבעיה היא שהוא בעצם הסמן הימני של הארגון, ומתחת נוצרת קואליציה לא סימפטית. למשל, סיסמת הארגון היא 'פרו-ישראל, פרו-שלום', אבל באוניברסיטאות הסטודנטים שלהם הורידו את ה'פרו-ישראל', כי המילה ישראל מנכרת".
 |
| לוגו ההצגה בארצות הברית |
דורון בן-עטר גדל בכפר-שמריהו. אביו, יליד תורכיה, היה שחקן כדורסל במכבי תל-אביב של ראשית המדינה. אמו היא ניצולת אושוויץ, ילידת ורשה. בן-עטר כתב איתה ספר, 'מה שהזמן והעצב הותירו', המשלב את זיכרונותיה האישיים ברקע היסטורי. על רקע זיכרונותיה מהשואה כתב גם את מחזהו הקודם, הראשון, 'התנהגו יפה ובשקט' – כלשונו של שלט שעמד במחנה. הוא מספר על שבועיים של תקווה בחיי האסירות: השבועיים של בריחתה של מָלָה צימֶטבאום.
צימטבאום, יהודייה פולנית מבלגיה, הייתה מהאסירות הראשונות באושוויץ, ובהיותה יפהפייה ודוברת שפות רבות זכתה למעמד של חביבת המפקדת. "אמא שלי הכירה אותה קצת", מספר בן-עטר, "כי מדי פעם היא הייתה מסדרת תרופות לאסירות ודברים כאלה. עד שבקיץ 44', בשיא ההשמדה של יהודי הונגריה, מלה והחבר שלה, גוי פולני, יצאו מהשער הראשי של אושוויץ כשהוא לבוש מדים שגנב מהמחסן שם, כאילו הוא חייל גרמני שמוליך אסירה. כשזה קרה, המפקדת פשוט איבדה עשתונות. חיפשו וחיפשו, כי זה היה בשבילה עלבון נורא. אחרי שמלה ברחה, האסירות היו בטוחות שהיא תספר לעולם מה קורה, והעולם, אם עדיין אינו יודע, יאמין לה כי היא אישה יפה ורהוטה, ויפסיק את מה שקורה. אלה היו שבועיים של אופטימיות".
אולם השניים נתפסו. החבר כנראה נרצח, ומלה הוחזרה למחנה. "המפקדת החליטה לעשות תלייה פומבית, שכולם יראו וייראו. מלה עמדה שם כפותה והמפקדת התחילה לשאת נאום מלא קללות אנטישמיות. תוך שהיא מדברת, מלה איכשהו שלפה סכין גילוח, וחתכה לעצמה את היד. אמא שלי עמדה שם בין האסירות, וראתה הכול ממרחק 15 מטר . כששומר ניסה לעצור את מלה היא נתנה לו סטירת לחי בידה השותתת. נתנו לה מכות רצח, הפסיקו את הסצנה, ומלה מתה, לא ידוע בדיוק איך. יש שמועות ששמו אותה בקרמטוריום בעודה בחיים. המחזה היה על השבועיים האופטימיים באושוויץ, ועל משמעות האקט ההרואי של מָלה".
האם, "בורגנית אבל אשת השומר הצעיר בכל לבה", גידלה את דורון "על ערכי זכויות האדם באשר הוא. היא הייתה הדמות הדומיננטית בבית". גם בבית הספר, 'תיכון חדש' בתל-אביב של שנות השבעים, האווירה החברתית דחפה שמאלה. "בצבא עבדתי כל יום משמונה עד חמש, ויכולתי ללכת בערבים להפגנות ולפגישות של שלום עכשיו שהחלה להתארגן אז. המשכתי להיות פעיל שלום בארץ ובארצות הברית עד האינתיפאדה הראשונה".
הסידור של ג'וב שמונה-אפס-חמש בצבא, בבית השריון בתל-אביב, בא לו לדבריו כפרוטקציה, בשל היותו שחקן עתודה של מכבי תל-אביב בכדורסל. עוד קודם, בתיכון, שיחק בקבוצת הנוער של מכבי ובנבחרת הנוער של ישראל – הולך בדרכי אביו, שהיה נמוך ממנו ב-14 סנטימטרים תמימים. אחרי הצבא שיחק שנה במכבי בכבודה ובעצמה. זה היה בשיא תהילתה, בעונת 78'–79, "אחרי שטל ברודי אמר 'אנחנו על המפה'. היה כיף במכבי, אבל אחרי שנה הוצעה לי מלגת לימודי היסטוריה בארצות הברית, והלכתי על זה".
- הופתעת מפרשת מוני פנאן, או שכבר בימיך התחילו לשחק שם בכסף?
"אם משהו מפתיע אותי בפרשה, זה רק שעד עכשיו לא חשדו בכך. כל הזמן היה שם עיסוק בכסף. אני הייתי כוּלה ישראלי, שחקן ספסל, השחקן ה-12 מתוך 12 בסגל, ולא יכולתי לדרוש ולהתנות – אבל מסביב זאת הייתה האווירה. אנשים דיברו על כך שמקבלים את הכסף במזומן. אני לא יודע מה היה עם מסים, אבל הכול היה מלא בשמור לי ואשמור לך. למשל הפרוטקציה לשרת בבית השריון ביד-אליהו, על אף שלא קיבלתי מצה"ל מעמד של שחקן מצטיין, הייתה משום שלמכבי היו אז קשרים עם קצינים בצבא. סיני הייתה אז בידינו, ושירות לא קל"ב פירושו היה בדרך כלל שירות במרחק גדול מאוד, שאינו מאפשר בשום אופן לשחק בקבוצה. זה היה מקובל אז, בכל האגודות אבל בייחוד במכבי".
- יש הבדל בין סידור פרוטקציות לבין חשד לשיחוד שופטים באמצעות מתן ריבית פנטסטית להשקעות.
"שופטים היו זוכים גם אז לטובות הנאה. נסיעות לחו"ל היו אז צ'ופר עצום, אז קבעו שבכל נסיעה של מכבי לחו"ל בא איזה שופט איתם. שיעשה שופינג בדיוטי פרי. בכל פעם שהיינו נוסעים היה בא שופט. לא כדי לשפוט, אלא כנציג איגוד השופטים שתורו לנסוע לחו"ל".
באמריקה למד באוניברסיטה היהודית ברנדייס, זו שהיהודים המתבוללים במחזהו נהנים ללעוג לה, ואת תואר הדוקטור קיבל באוניברסיטת קולומביה. אחר כך לימד בפרינסטון ובייל. בשנות לימודיו היה נציג לא רשמי של מפלגת רצ של שולמית אלוני באזור ניו-יורק. "פעלתי ברצ עוד בארץ. שולמית אלוני מתגוררת כמו הוריי בכפר-שמריהו, ויותר מזה אני מחבב מאוד את בנה נמרוד. אחד האנשים הכי פנטסטיים שיש בעולם. איש ישר ועדין וחבר טוב.
"ארגנתי לרצ ארגנתי אסיפות תורמים בניו-יורק, ושם התחלתי לסלוד מהפעילות הפוליטית. היחס של הישראלים היה שהאמריקנים – שעם כל הכבוד, הפוליטיקה הישראלית היא לא ממש החיים שלהם – חייבים להם משהו. אני זוכר את דדי צוקר עובר על הצ'קים אחרי חוג בית ואומר שוב ושוב, 'הוא היה צריך לתת יותר'. הבנתי שזה לא בשבילי. נמרוד, שהתנסה בפוליטיקה כשלמד לתואר ראשון, אמר לי שזה הדבר הכי נורא שהיה בחייו. ראיתי שהוא צדק.
"פוליטית נשארתי במרצ, פחות או יותר. למרות הנאיביות שלה, והמשחק המתמיד בין כן ולא. יש לך פתרון אחר מפשרה טריטוריאלית ומדינה פלשתינית? אני עדיין מאמין שמתישהו יגיע זמנו של הפתרון הזה, אולי מפני שאני אופטימי חסר תקנה. ויחד עם זאת אני כבר לא מאמין בתזה שגדלתי עליה, שהכיבוש הוא גרעין הסכסוך ואלמלא הוא היה שלום והיינו שרים הבה נגילה ביחד. בעשר השנים האחרונות למדנו שזו פנטזיה. אבו-מאזן דחה את ההצעות של אולמרט. זו עובדה, וזה מאוד מתסכל".
- בזירה האמריקנית, תמכת באובמה כבר כשהוא התמודד מול הילרי קלינטון.
"אני מאוד אוהב את אובמה. גם היום. בגלל המדיניות החברתית שלו. מבחינת מדיניות חוץ, לדעתי הוא לא שינה משהו ממשי. לא אהבתי את הנאום שלו בקהיר, בעיקר מפני שהוא לא הבין את התפיסה הציונית של הקשר לארץ ישראל".
- וההתלקקות לאיסלאם?
"קונקרטית לא קרה כלום".
- והסחבת עם איראן?
"אין שום הבדל במדיניות לגבי איראן בין בוש לאובמה. שניהם לא היו מתקיפים. לדעתי אובמה דוחף לסנקציות יותר מבוש, ויצליח יותר ממנו כי יש לו יותר אמינות בעיני העולם – אבל בסופו של דבר זה ריקוד עקר, כי רוסיה וסין לא ייתנו בין כה וכה. אני מאמין בדרכו החברתית, וחושב שהוא איש עם עומק עצום. הוא לא שותף לתחושות הישראליות, אבל הוא כן מבין את הדילמה הישראלית ואת בעיות הביטחון. בניגוד לנשיא הקודם, הוא לא עושה דברים סתם פשוטים".
- איך אתה רואה אותו ביחס לקרטר למשל?
"אויש, קרטר זוועה שאין כדוגמתה. האמת היא שהפחד הוא שאובמה יהיה קרטר. קרטר היה מטיף צדקן ומגעיל, גם כשהיה נשיא. יש הבדל ענק בין אובמה לקרטר".
ספרו המחקרי המרכזי של פרופ' בן-עטר מסביר את קרבתו לשמאל האמריקני – וממחיש מדוע היה צריך העזה לא מעטה כדי לתקוף את מחנהו שלו. הוא טוען בספרו שעלייתה של ארצות הברית הצעירה כמעצמה תעשייתית הייתה פרי "פיראטיות רוחנית" – שימוש חופשי בהמצאות שפותחו באירופה, בלי תשלום תמלוגים כלשהם שבמילא לא היו נהוגים אז. "ארצות הברית", הוא מסביר, "עברה מנחשלות לתיעוש מואץ באותה צורה שסין עושה זאת היום, ובאותה צורה שמדינות העולם השלישי רוצות לעשות זאת: לייצר את מה שהמציאו אחרים בלי לשלם על כך.
"מקור הכוח הכלכלי של העולם המערבי כיום אינו בייצור, אלא בזכויות היוצרים. אנשים בעולם הפחות מפותח, העולם השלישי, חייבים לשלם תמלוגים לבעלי הקניין הרוחני במערב על תרופות נגד איידס, או על זרעים חדשים שהפכו את השימוש בזרעים מסוג ישן ללא כדאי. בעולם המפותח לא מודעים לזה, אבל במדינות המתפתחות – הייתי למשל המרצה המרכזי בוועידה גדולה בנושא בהודו – זה נחשב לגרזן הקולוניאליסטי".
השהות הממושכת בארצות הברית קירבה את בן-עטר למסורת היהודית. במחזה, סקוטר מספר שהוא בודד לחלוטין: חבריו לשעבר בשמאל מנדים אותו בגלל דעותיו, בעבודה במכללה לא נוצרים קשרים חברתיים, וכאשר, במסגרת הידרדרותו ימינה, חשב להצטרף לקהילה וללכת לבית הכנסת, אשתו לא הרשתה לו כי זה עניין לבורגנים מהפרברים. "הבדידות הזו", מסביר בן-עטר, "אופיינית לחיים באמריקה, בייחוד בקהילות אקדמיות. כל אחד לעצמו". הוא עצמו הצטרף לקהילה קונסרבטיבית. "אני הולך לבית הכנסת לא בגלל קהילה, אלא מפני שבעשרים השנים האחרונות פיתחתי עניין רב ביהדות ובמקורות. אין כמעט שבת שאני מפסיד בית כנסת. בשבילי זה חשוב מאוד. אני עדיין לא יודע מה המשמעות של זה. אני עדיין נאבק".
- זה כנראה עניין של זהות.
"יכול להיות. אבל לא רק".
- יש בזה משהו מטפיזי?
"אני לא יודע. אני אקדמאי, אסור לי לומר מילים כאלה. הייתי נורא רוצה להאמין, אבל קשה לי עם זה ואני מנסה. אני צריך לשכנע את עצמי כל שבת ללכת לבית הכנסת. זה לא פשוט. לפעמים משעמם לי שם. ולמרות זאת, בשבועות שאינני הולך לבית הכנסת זה לא כל כך טוב. לא יודע למה".
הוא נשוי ליהודייה אמריקנית, ולהם שלושה ילדים בוגרים, אבל לדבריו זה לא מה שיתקע אותו כשיגיע היום לחזור ארצה. "הילדים שלנו מעורים ביהדות ומדברים עברית, ובתי האמצעית, בת עשרים, אפילו אורתודוכסית; היא התעניינה בזה כבר בגיל צעיר. פניתי כמה פעמים לאוניברסיטאות בישראל, אבל אין להם הרבה מה לעשות במומחה להיסטוריה אמריקנית. ב-1995 אוניברסיטת תל-אביב כבר הכניסה קורסים שלי לשנתון, וזה התבטל. אם תהיה לי משרה אמיתית בארץ, המשפחה תשמח לעלות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה