האב השר בשפתיים נשוכות: על 'אחרי זה' מאת גיורא פישר

אחרי זה, מאת גיורא פישר, עם עובד, 2010, 120 עמ'

צור ארליך
הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' באייר תש"ע, 16.4.2010

אף על פי שגיורא פישר החל לכתוב שירה רק כשהיה בן חמישים ומשהו, וזאת בעקבות נפילת בנו מֵרום במבצע חומת מגן, ואף על פי שבמידה רבה ספר ביכוריו האפִילים עומד בסימן האסון הזה, נראה שפישר לא היה רוצה שנדון בספרו כספר של שירי אב שכול. ראו למשל את עדינותו וכוחו של השיר הסוגר את הספר, 'אשתי מביטה בי', אחד משירים רבים שאינם נוגעים לכך; שיר אהבה בין בני זוג ותיקים. "אני ישן./ אשתי מביטה בי/ אני חש בעיניה הסורקות/ את ראשי הקירח,/ בוחנות את הכתמים החומים/ תאריך תפוגה/ שהחתים והטביע הזמן.// אני ישן/ לבי ער, אורב לאשתי/ בקצה השנה ממתין/ לפסק הדין של עיניה./ ורק לאחר ששמע אנחה/ שאין בה כאֵב/ ולא חרטה/ רק שבר רועד של ערגה// נרדם גם לבי/ ונרגע".

אבל קיבלתי את הספר בתחילת השבוע הזה, בערב יום הזיכרון לשואה, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – ושירי האב על מה ש"אחרי זה" (ככותרתו של הספר), אחרי נפילת הבן, הזדהרו מתוכו. אלה הם שירים משכנעים במידה נדירה, שיריו של אב שכול ושקול, של איש שחייו נתרוקנו ונותרו מלאים, שירי הלב הקרוע והמתגבר של מושבניק, איש מושב אביגדור – מחנך ורפתן. אפילו את הבשורה קיבל, לגרסתו של אחד השירים, ברפת: "דברי משה, קצין העיר:// כמה מוזר/ כמה נורא/ כאילו המתין/ לבוא הבשורה/ אף שריר בפניו/ לא רָמז/ ששמע/ המשיך וסיים/ את חליבת הפרה". והנה שיר קצרצר שבא מעט אחר כך ומסביר את סצנת הבשורה ואת מה שאחריה מהזווית הפנימית: "באחת/ הייתי לאבן// ומאז/ אני מפורר את עצמי// עד תומי".

"אני איש שמח", הוא מעיד על עצמו. "פעם הייתי לפעמים עצוב/ אך מאז שהופַּלתי/ וכיסיי ריקים/ אין לי פרוטה מיותרת/ ועצב הוא סוג של מותרות". ובשיר אחר הוא שואל את עצמו "עד מתי תמשיך להאמין/ לחיוך המרוח/ כמו שמש תמיד/ על פרצופך/ המסרב להודות/ שלילה נפל". בחלום הלילה, הוא מספר בשיר שלישי, "דמעות נובעות/ מתוכי כמעיינות/ תהום רבה", אבל ביום הוא סלע "שגם המטֶה/ המכֶּה/ לא מוציא ממני/ טיפת/ יבבה מהפה". 'סלע' הוא שמו של השיר שבא מיד אחריו. "אני אומר לךָ/ הישבר!" הוא פוקד שם על עצמו. זוהי שירת האב, האב השר בשפתיים נשוכות.

אב-הטיפוס של האב השכול המשורר הוא המלך דוד, שקונן על שני בנים מתים. קינתו הקצרה על אבשלום בנו נקראת כאחד משיאי השירה המודרנית של אבות שכולים. בעקבות תהלים ט, "למנצח על מות לבן מזמור לדוד", שואל אותו גיורא פישר: "מה חשבת לך דוד?/ שאם תקונן על אחרים ישמרו המילים עליך?/ שאם תצעק בלבך אלפי פעמים/ אֵל אַל אַל אַל/ לא תצטרך לזמר ברבים/ על מות על מות/ מה חשבת לך דוד/ שתנצח?"

דו-משמעות של מילה היא, אגב, הפואנטה החותמת רבים משיריו של פישר, וכדאי לציין בקשר לכך את השיר 'קראתי' המספר בפרוטרוט צבעוני על קדחת הקריאה של המחבר בילדותו, בעודו נרדף ומוחרם בידי בני גילו במושב – "וכשנגמרו הספרים בבית/ זחלתי לספרייה/ וקראתי/ את כל הספרים/ קראתי/ גם למבוגרים/ קראתי/ עד שנגמרו כולם/ ולא נשאר למי לקרוא לעזרה". זה יכול לקרות גם באמצע שיר, בסוף בית ראשון שלו, כפי שקורה למשל בשיר 'לרגל החג': "לרגל החג/ שינו תמונותיו מקומן./ עלו מהשולחן בסלון/ למזנון./ פרץ חיים/ העניק להן המעבר/ וזווית חדשה/ על החיים".

אולם שיאו הספרותי של מסע ההתגברות והגעגוע של פישר, שהוא גם מסע אל הזקנה, הוא השיר 'תפילה'. "מי ייתן/ ואהיה כבר זקן/ מבולבל./ אם אז אשאל:/ למה הוא לא בא לבקר?/ אל תאמרו:/ אבָל, הוא נפל/ לפני המון זמן./ אִמרו:/ הוא היה פה אתמול/ ואמר שיבוא גם מחר".