1,190 נרצחים, 7,500 פצועים, 106 פיגועי התאבדות, 5 שנים של פחד לצאת מהבית, חומת הפרדה אחת. היום לפני עשר שנים פרצה מלחמת הטרור של הרשות הפלשתינית שזעזעה את חיינו עד היסוד – ובשיח הישראלי אין לה כמעט זכר, ואפילו לא שם מוסכם. איך ולמה נמחקה מהתודעה הטראומה הלאומית הקשה בתולדות ישראל
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' ערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10
אולי זה שוב מתחיל. העננים והטפטוף ששבים מחופשת הקיץ, שיחות השלום הישירות בארצות הברית, האימה החגיגית של הימים הנוראים, הירי היומיומי שחזר פתאום לכבישים וקרע שוב לגזרים את שמיכת השלווה. אולי בפתח שנת תשע"א שוב נטרפים קלפי חיינו. אולי שוב נצא בוקר בוקר בלי לדעת מי יישקט ומי ייטרף, מי יחזור בשלום ומי כקורבן שלום. אולי כמו אז, לפני עשור, מה שהתחיל בירי סדרתי על מכוניות מעבר לקו הירוק יהפוך חלילה לשרשרת זוועתית של שדות קטל במרכזי הערים. אולי מלחמת ראש השנה, המלחמה שגרמה לנו לחיות חמש שנים כעכברים נרדפים ומעולם לא ממש נגמרה, תצא פתאום ממרתפי הזיכרון המודחקים שלנו. בינתיים היא כלואה שם, עמוק עמוק. וטוב לה שם, למפלצת, בחושך הנשייה. כי אם נזכור אותה, אם נקדם את פניה, איך תשוב ותפתיע ותסתער?
ראש השנה תשס"א דמה מאוד ליום הכיפורים תשל"ד. הקונספציה שנשברה, ההפתעה שבדיעבד הייתה כל כך צפויה, האויב שהתבצר כל הקיץ לעין השמש ולאיש בצמרת הפוליטית והתקשורתית לא היה אכפת, אימת יום הדין בבתי הכנסת שהתחלפה בחרדת הידיעות המתפרצות משדה הקרב. שרשרת בשורות החורבן – ערבים אזרחי ישראל החוסמים כבישים ראשיים ומנסים להרוג כל נוסע שהם מזהים כיהודי; כיבוש קבר יוסף והפקרת החייל מדחת יוסף; ההיסטריה העולמית סביב הרצח המבוים של הילד א-דורה בצומת נצרים. כך זה התחיל, ועד מהרה בתי הקפה הפכו לבתי מטבחיים.
שתי המלחמות שפרצו בימים הנוראים לא דמו זו לזו, אך השלכותיהן כן. מלחמת יום כיפור זרעה את המהפך הפוליטי – ומלחמת ראש השנה התיכה את שני המחנות הפוליטיים למרכז אחד גדול. מלחמת יום כיפור הפיחה רוחות משיחיות מנוגדות בשני הקצוות הפוליטיים – ומלחמת ראש השנה דוממה את הרוחות הללו. שתי המלחמות הובילו לבידוד מדיני של ישראל ולמתקפה בינלאומית על זכות קיומה. אבל טראומת יום הכיפורים של לפני 37 שנה מוזכרת שוב ושוב, ומתוארת כקו שבר אף שאחרי הכול הייתה מלחמה קצובת מועד שנגמרה בניצחון אדיר של צה"ל – ואילו טראומת ראש השנה לפני עשור, שהתארכה שנים על שנים ונגסה בנו בדולפינריום ובמלון פארק ובג'נין ואיפה לא, נשתכחה מלב.
מה זה כבר לעומת שליט
מספר דפי האינטרנט בעברית המכילים מושג מסוים, כלומר מספר התוצאות שמניב חיפוש שלו במנוע 'גוגל', הוא מדד לשכיחותו של המושג בשיח הישראלי בעשור וחצי האחרונים. באינטרנט אין יד מכוונת; כאן השטח משתקף במרב הבהירות. הפער המתגלה בחיפוש בגוגל בין האזכורים של אירועי מלחמת הטרור לבין אירועים ביטחוניים אחרים גדול כל כך, ששום תירוץ טכני לא יספיק להסביר את כולו.
הצירוף "מלחמת לבנון השנייה" מניב 471 אלף אזכורים. הצירוף "עופרת יצוקה" מניב 261 אלף. "מלחמת יום כיפור" ו"מלחמת יום הכיפורים" ביחד – 226 אלף. "גלעד שליט" – מיליון (!). ואילו מלחמת הטרור הממושכת של העשור הזה, על כל שמותיה המקובלים – "האינתיפאדה השנייה", "אינתיפאדת אל-אקצה" (בכל מיני צורות של כתיב), "מלחמת אוסלו", "מלחמת ראש השנה", "מאורעות תשס"א", "אירועי גאות ושפל" – כולם ביחד, בסך הכול, 71 אלף.
תאמרו, מספר האזכורים של מלחמת הטרור לשמותיה נמוך דווקא מפני שהייתה כל כך ממושכת וכללה מאות אירועים הנידונים בפני עצמם? בסדר. נוסיף לספירה שורה של אירועים בולטים במהלך המלחמה. הלינץ' ברמאללה, פיגועי הדולפינריום, סבארו, שפילד, מלן פארק, קו 2, קו 32א, קו 820 (כולם במגוון צירופים) חומת מגן. כל אלו ביחד, בצירוף אותם 71 אלף אזכורים של המלחמה עצמה לשמותיה השונים, זוכים ל-143 אלף אזכורים. פחות משליש ממספר הופעותיו של הצירוף המדויק "מלחמת לבנון השנייה" – 471 אלף, נאמר שוב. שביעית ממספר הופעותיו של הצירוף המדויק "גלעד שליט". ואם תרצו להשוות מבצע למבצע – "עופרת יצוקה" מאוזכר פי עשרה יותר מ"חומת מגן", מבצע דומה בהיקפו, עם מספר משולש של חיילים הרוגים, ששינה את פניה של מלחמת הטרור.
משהו פה מוזר. משהו פה מטורף. יש מלחמה גדולה שאוהבים לשכוח, ומלחמות קטנות שאוהבים לזכור. אוהבים מאוד.
גם התחביב הלאומי, ועדת חקירה, לא הוחל על מלחמת ראש השנה. שום אגרנט, שום וינוגרד, שום טירקל, שום כלום. רק ועדת אור, שקיבעה בתודעתנו את המרד האלים והרצחני של ערביי ישראל בראש השנה תשס"א כאירוע של אלימות ישראלית גזענית נגד אזרחים אומללים.
מכל הזוועות – הלינץ' ברמאללה עם הנפת הידיים הטבולות בדם, הירי בכבישים, החדירות לבתים בקדומים, באדורה, באיתמר, בקיבוץ מצר, שדות הקטל בקפה הלל ובקפה אפרופו ובמסעדת מצה, 106 פיגועי ההתאבדות על פי הספירה הנמוכה ביותר – מכל זה נשארו רק לוחות זיכרון בשולי רחובות, רק חומת בטון העומדת למַעֲצֵבה ומפלחת את הארץ, רק מאבטחים המעמידים אותנו בתור ומפשפשים לנו בקרביים ואנחנו פורשים להם את ידינו לצדדים בהכנעה, כאילו כך תמיד היה, כאילו כלום. שלא לדבר על הפקת לקחים: מהדיבורים הרמים על כישלון אוסלו נותר אימוץ מחודש של עקרונותיו: מפת הדרכים ושיחות אנאפוליס ונאום בר-אילן ושיחות הקרבה ושנאת המתנחלים. לאמריקנים לקח שבע שנים לצאת מההלם של 11 בספטמבר ולבחור בברק אובמה; לישראלים די היה בדקה וחצי.
יצאנו מהגיהנום ושכחנו. בשער היציאה מהגיהנום עמד מלאך, לא המלאך בעל החרב המתהפכת אלא המלאך המכה על פי התינוק שישכח. הימין – אותו ימין שזיכרון המלחמה והתרמית הפלשתינית אמור להיות הקלף ההסברתי המנצח שלו – שכח אותה רגע לאחר שדעכה, והתמכר לטיפוח פצע העקירה מגוש קטיף. המרכז, שהוא בעצם יליד המלחמה הזו, החל אמנם להפטיר בעקבותיה את סיסמת ה'אין פרטנר' ותרגם אותה לתמיכה קצרת טווח בהתנתקות, אך עד מהרה העביר את משאבי ההתעניינות והכעס שלו לטראומה טרייה יותר, קטנה שבעתיים, טראומת מלחמת לבנון השנייה, ולתשוקה לשחרר את גלעד שליט במחיר הסתכנות בחידוש מתקפת הטרור. והשמאל המובהק – הוא התעניין מלכתחילה רק בהיבטים אחרים של המלחמה הזו, לא בכאבם של הישראלים: בהרוגים הפלשתינים (כ-5,000 במספר, תודה ששאלתם), בחומת ההפרדה, בהצגתה של ישראל כפושעת מלחמה.
וכך, כשהימין, המרכז והשמאל מלקקים את הפצעים הקטנים יחסית, לא נשאר מי שיזכור ויפנים את הפצע הגדול. חוץ מכ-7,500 פצועים בדרגה זו או אחרת של השתקמות, וחוץ מיקיריהם של 1,190 ההרוגים.
אה, וגם 11 אחוזים מהציבור. לפני שנה, ערב ראש השנה תש"ע, ערך אתר החדשות אנרג'י של 'מעריב' משאל גולשים גדול על האירועים, האנשים והתופעות שעשו את העשור בישראל (לאמתו של דבר העשור נגמר רק היום, ערב ראש השנה תשע"א, אבל מילא). השתתפו במשאל, לדברי העורכים, כ-10 אלפים איש. ייתכן שקבוצות גדולות השתתפו בו במאורגן או הצביעו הצבעת מחאה, וכך הטו את התוצאות, ובכל זאת מספר המשתתפים הגדול מאפשר להסיק מהמשאל משהו על הלך הרוח הציבורי.
למקום הראשון במקצה 'האירוע החשוב בעשור' הגיעה תוכנית ההתנתקות. 28 אחוזים מהמצביעים בחרו בה. סביר להניח שרובם אנשי ימין. סמוך מאוד לשם הגיעה חטיפתו של גלעד שליט. אירוע נקודתי זה, מספיחי מלחמת ראש השנה, היה אירוע העשור לדעת 26 אחוזים מהגולשים. לקמפיין הסרטים הצהובים של מעריב, פחות משנה לאחר מכן, היה אפוא קהל מובטח. למקום השלישי, בהפרש גדול מאוד משם, הגיעו שני עימותים אלימים שכל אחד מהם צבר 11 אחוזים: האינתיפאדה השנייה – ומלחמת לבנון השנייה. והלא מה היה העשור הזה אם לא העשור של האינתיפאדה השנייה? הוא התחיל ביום שהיא התחילה, וכל שנה שנסגרה בו הייתה גם שנה נוספת שלה. ההתנתקות וחטיפת שליט, ויש אומרים גם מלחמת לבנון השנייה, כולם היו בניה.
לא מלחמה – לא חשוב
ד"ר אודי לבּל מונה שתי סיבות מרכזיות לשכחתה של מלחמת ראש השנה: ראשית, יצרני התרבות הישראלית מיעטו לעסוק במלחמה הזו. ושנית, המדינה לא הגדירה אותה כמלחמה. לבל, חוקר של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ושל קשרי צבא, חברה ותרבות, מלמד בשני מוסדות שנותרו בחזית גם לאחר שערי המרכז השתחררו מסיוט הפיגועים: מכללת ספיר בשדרות והמרכז האוניברסיטאי באריאל.
"הפעם הראשונה שעולם התרבות הישראלי הצליח לייצר תודעה של תקופה אלימה", אומר לבל, "הייתה במלחמת שלום הגליל, ואחר כך באינתיפאדה הראשונה. המון זירות פעלו כדי להסביר לישראלים שבלבנון זה לא עוד מבצע אלא מלחמה, ובשטחים זו לא התקוממות מקומית אלא פרדיגמה חדשה. תיאטרון צוותא התייצב בראש החץ. הוא פעל שעות נוספות כדי לארח אופרות רוק והצגות שביטאו את הרעיונות הללו. לארח סרבנים, לקיים פאנלים של אנשי רוח, לערוך ערבי עיון – אלו הדרכים לעצב תודעה של מלחמה. כל זה הלם את האינטרס האידיאולוגי שלהם: אם הציבור מפנים את הטענה שמבצע שלום הגליל הוא מלחמה, זה מייצר אצלו אנטגוניזם כלפיה וכלפי ממשלת הליכוד; אם הוא תופס את האלימות בשטחים כאינתיפאדה, כהתנערות עממית טבעית, הוא מבין שזה מחיר ה'כיבוש'.
"באינתיפאדה השנייה, לעומת זאת, האינטרס למסגר את האירועים כמלחמה הוא של הימין. כי אם זו מלחמה יזומה ומאורגנת של הרשות הפלשתינית, סימן שטעינו כשהאמנו שהפלשתינים רוצים בשלום ובסיום הסכסוך וכשהלכנו לקראתם כל כך הרבה באוסלו ובקמפ-דיוויד. אלא שבימין לא נעשה ניסיון מקיף למסגר את המלחמה הזו כמלחמה בתודעה, אפילו לא ברמת השפה. זה התרחש במעגלים פנימיים בימין, ואילו להכרתו של הישראלי הממוצע זה לא הגיע, אפילו לא כאפשרות. גם בתעמולת הבחירות של הליכוד דיברו על מיגור הטרור, לא על המלחמה".
- נעשה לדעתך ניסיון מחושב לדחוק את התקופה הזו לפינה?
"בתרבות הישראלית יש היררכיה של השכול. אם נפלת במלחמה מעמדך גבוה יותר. אתה נחשב למי שתרם. היה ברור למנהלי העל של התרבות הישראלית שאם מלחמת הטרור היא מלחמה, אוטומטית נכנסים לפנתיאון הישראלי הרבה אנשי ימין, שכן המגזרים שסבלו הכי הרבה מהטרור הפלשתיני הם המתנחלים והשכבות שמשתמשות בתחבורה ציבורית והולכות לשוק. אם אלה ייחשבו כחללי מלחמה, תיווצר מורשת קרב של המתנחלים והליכודניקים שתושווה לזו של דגניה והקיבוצים. אין לי ספק שבלא-מודע הפוליטי של מעצבי התרבות, גם זה היה שיקול.
"ראה את המאבק העיקש של ארגוני השכול היציגים בתחילת העשור נגד היוזמה לציין ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל גם את חללי הטרור. היו לכך הרבה נימוקים סבירים, למשל שקורבנות הטרור לא נשלחו להילחם, אבל בלא-מודע היה להערכתי גם החשש לתת לימין לטפס לראש פירמידת היוקרה של משפחת השכול. וקורבנות הטרור, מבחינה מספרית, הם בראש ובראשונה קורבנות האינתיפאדה השנייה".
עימות אלים נחשב למלחמה אם הממשלה מחליטה על כך, או, לאחר מעשה, אם כך מחליטה ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. "מלחמת לבנון השנייה", מזכיר לבל, "הוכרה כמלחמה בשל לחץ מלמטה, בפרט מצדם של הורים שכולים. כשהכירו במלחמת לבנון השנייה, זו הייתה בעצם הכרה רשמית ראשונה במלחמת לבנון הראשונה כמלחמת לבנון. השם הרשמי שלה הוא עדיין מבצע שלום הגליל".
לדבריו, ההבדל התודעתי בין מלחמה לעימות סתם הוא הבדל מכריע. "אם האינתיפאדה השנייה היא מלחמה, צריך לבדוק למה היא פרצה. למה לא קראו את הסימנים המודיעיניים. למה לא היו מוכנים. מה עשו שלא כשורה. יתחילו לשאול שאלות. הרי זו הפתעה מודיעינית בסדר גודל של יום כיפור ומעלה. לכן ניסו להנכיח את הנרטיב הפתטי שכל זה צמח רק כי שרון עלה על הר הבית.
"ההבדל הוא גם פסיכולוגי. הכרזה על מציאות כמלחמה היא הכרזה שעברנו קו אדום. זה היה המסר לאזרחים כשהפציצו את לונדון בבליץ במלחמת העולם השנייה, וזה מה שנתן להם מוטיבציה להתמודד. לעומת זאת, אם זו לא מלחמה, אז זה פשוט עוד-מאותו-דבר, מהטרור שהיה גם קודם. כלומר, המסר לציבור הוא שצריך לחיות עם זה, שהפיגועים והקסאמים הם השגרה. ואז קורה מה שקורה כשמחממים באטיות מים ובתוכם צפרדע: היא מסתגלת לחום העולה, ולא מרגישה בכך עד שהיא מתבשלת למוות. זאת בעצם תרבות 'החוסן האזרחי', שכל כך מתועבת בעיניי. תעשייה שלמה של סדנאות חוסן, שהיא בעצם כמו להגיד לאישה מוכה 'תעברי סדנת חוסן ותחיי תחת הגבר המכה'.
"והכי חשוב, למלחמה יש תאריך התחלה ותאריך סיום. יודעים שהעימות צריך להיגמר. וזה שם את האחריות על הצבא. ייתכן שהצבא הבין אז שאין בכוחו לנצח, ושאם הוא יקרא לזה מלחמה הוא עלול להכניס למורשת הקרב הישראלית מלחמה שלא ברור שהוא ניצח בה. ולכן התחילו להמציא לנו את עולם הביטויים של 'מלחמה א-סימטרית', 'מלחמה בעצימות נמוכה', ביטויים שנותנים לגיטימציה לכך שאיננו יכולים להגן על עצמנו עד הסוף ואפשר לחיות עם זה. ואני שוב שואל – איפה הקבוצות שצריכות לפעול בזירה התרבותית, מהימין, היישובים, שיציגו את זה כמלחמה?"
- פעלו גם פעלו. אבל הזירה התרבותית נמצאת בידיים אחרות.
"יש מעט מאוד טקסטים תרבותיים שמדברים על התקופה הזו, גם מכיוון הימין וההתנחלויות. אולי זה מתוך אותו הלך רוח של חוסן; אולי מפני שבהתנחלויות מדברים יותר על התמודדות וגבורה ופחות על טראומה. על איך זה לנסוע ליישוב כשיורים בדרכים. סרטי מלחמת לבנון הם סרטי טראומה. ואלס עם באשיר, למשל. ובהתנחלויות עוד יש מעצור רגשי לדבר על זה כטראומה, סבל, חרדה, להיכנס לעולם מושגים שמקורו בפסיכולוגיה ולא בצבא ובהתיישבות. כשזה יהיה מותר יצוצו הטקסטים של הפחד. כמו שבקיבוצים זה לקח הרבה זמן. אולי גם זה חסר כדי למסגר את הסיטואציה הזו כמלחמה".
בציר תרבותי דל
יצירות על מלחמת ראש השנה אמנם חסרות בספרות הישראלית. המבקר יוסף אורן הקדיש לכך את ספרו 'הסיפורת הישראלית והאינתיפאדה השנייה'. הוא סקר את יצירות הסופרים מהזרם המרכזי והראה שהם נוקטים אחת משתי טקטיקות התעלמות: מתמקדים בסבל של הצד הפלשתיני, או פשוט מדברים על נושאים אחרים. יש יוצאי דופן. 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש' של א"ב יהושע, 'המנון לשמחה' מאת שפרה הורן ו'תנין פיגוע' של אסף גברון מתרחשים על רקע פיגועי התופת. יש עוד, אבל הם טיפה בים.
גם הקולנוע הישראלי מיעט להפיק סרטים עלילתיים על התקופה. רובם של קולנוענים ערבים, ומנקודת מבט ערבית – בראשם 'גן עדן עכשיו' של האני אבו-אסעד. הסוגה התרבותית המגיעה לקהל הרחב ביותר, המוזיקה הפופולרית, כמעט לא הניבה דבר. היה הלהיט התקופתי של יהודה פוליקר 'ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה', היה הביצוע המחודש ל'לא קלה דרכנו', אבל בעיקר היה גל של שירה בציבור וגרסאות כיסוי לשירים ישנים.
למלחמה הזו הוקדשו גם ספרי עיון אחדים, שכולם הופיעו לא יאוחר מ-2005 – כלומר כשהיא עוד התחוללה. 'ערפאת: האיש ומלחמתו בישראל' מאת אפרים קארש, 'והרשות נתונה' של רונן ברגמן, 'המלחמה השביעית' מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, 'בומרנג' של רביב דרוקר ועפר שלח. על מלחמת יום כיפור, למשל, או על מלחמת לבנון השנייה, ממשיכים להופיע ספרים עד עצם היום הזה. ואילו על המלחמה ההיא, המלחמה בבית, כמו הפכנו את הדף.
בקרב יוצרים מחוץ ל'מחנה השלום' נעשו ניסיונות אחדים למסגר את התקופה כמלחמה ולקבעה בזיכרון התרבותי. אכן, הם היו קולות קוראים במדבר. כך למשל נעמי רגן פרסמה את הרומאן 'הברית', מנורה חזני יצרה את הסרטים 'מה שקרה אחרי האביב' ו'בחומש קרוב לשמיים' המתעדים את המלחמה כפי שנחוותה ביישובי השומרון, וממערכת עיתון זה צמחו הרומאן 'החתן העשירי' של סופיה רון-מוריה המתרחש על רקע מלחמת הטרור, 'מלחמה בבית' שהוא מעין יומן מלחמה של אמנון לורד, ואם יורשה, גם ספרו של כותב שורות אלו, הבנוי במתכוון כיומן שירִי של מלחמת ראש השנה.
למלחמה מוקדשים גם ספרי שירה של טניה הדר-קליין, של שוּר ענתבי ושל אליעז כהן. דומה שהשיר 'שמע אדוניי' של כהן, השיר שנתן את שמו לספר, שיר ההופך את תפילת 'שמע ישראל' על פניה, הפך בקרב הציבור הזה לייצוג התרבותי הבולט של המלחמה. השיר, שהופיע לראשונה בפרויקט של 'דיוקן' לרגל שנה לפרוץ המלחמה, פותח בשורות "שמע א-דוניי, ישראל עמך, ישראל אחד. ואהבת את ישראל עמך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הבנים האלה אשר נהרגים עליך כל היום על לבבך, ושיננתם ברקיעיך, ודיברת בם". החודש הופיע הספר בתרגום אנגלי של לארי ברק (בהוצאת טובי), בתוספת שירים משנות שלהי המלחמה – תזכורת עכשווית נדירה לקיומה.
"זה העשור הכי אינטנסיבי שעבר על העורף הישראלי", מסביר אליעז כהן. "לא הייתה עוד תקופה ממושכת כל כך שנוצר בה היפוך תפקידים בין חיילים ואזרחים. זה תהליך שהשחית אותנו. עשור שהתחיל ב'להוציא את הילדים מלבנון' ונגמר ב'גלעד הילד של כולנו'. החזית הפכה לעורף והעורף לחזית, ודם חיילים יקר מדם אזרחים. בשנות השיא של מלחמת אוסלו, מלחמת ראש השנה, המאורעות בעורף היו קשים משאת בשביל האזרח מהשורה. דעתו הייתה נטרפת אם הוא היה חושב כל רגע מה עלול לקרות לבן שלו בדרך לבית הספר. לכן כל זה הודחק.
"מנגנוני ההגנה האלה שומרים עלינו, אבל מטשטשים את הרגישות. ביישובים ביש"ע, ואני זוכר זאת עוד מילדותי, שיננו את המנטרות של מוכרחים להיות חזקים, מוכרחים להמשיך, עוד מאחז ועוד יישוב, וזה יפה, אבל קברו מהר מדי ושכחו מהר מדי את הפרט, את הכאב שלו. ב'שמע אדוניי' ניסיתי להוציא את זה. זה לא כיף, זה לא קל, אבל בשביל זה יש משוררים".
- שרובם, להבדיל ממך, התעלמו מהמלחמה הזו.
"לישראלים, ובייחוד ליוצרים בתרבות הישראלית, יש יכולת מוגבלת להוציא את הראש מהמים הגועשים ולראות בהסתכלות רחבה יותר גורמים, תוצאות, תהליכים חברתיים. והמלחמה הזו הייתה תהליך ממושך, רחב, מין המשך מועצם למה שהיה קודם. ההתנתקות, למשל, הייתה מאורע דרמטי, ממוקד. זה נותן עוד הסבר למה מלחמת אוסלו נעלמה מהתרבות הישראלית".
הטראומה הבלתי מעובדת
מבקר התרבות אריק גלסנר מציע הסבר ברוח דומה. "אנחנו חיים בעידן שהרצף ההיסטורי משובש בו. בגלל ההתקפה של המדיה על החושים, כל יום הוא אירוע היסטורי. בין אם זה גמר 'הישרדות', מלחמת לבנון השנייה, מכתב השחקנים – ההיגיון הפנימי של המדיה קובע שכל יום תובע את ליטרת הבשר של תשומת הלב שלו. כל יום הוא אפוקליפסה בזעיר אנפין. ואז מה שהיה לפני כמה שנים נדמה כמה שהיה לפני עשורים".
אולם באופן אחר, אומר גלסנר, זכר האינתיפאדה השנייה טבוע בנו עמוקות. "יש לה נוכחות דרמטית, אבל לא מעובדת ולא מודעת, ולכן בעיניי מסוכנת, בדמות פטריוטיזם חדש שהשתלט דווקא על המרכז הפוליטי. אי רצון לשמוע קולות אחרים, גם מתוך החברה הישראלית וגם מהפלשתינים. סוג של אטימות והיטמטמות כללית, שבעיניי נובעת, כמו בטראומה שלא עברה טיפול פסיכולוגי, מהאינתיפאדה השנייה".
- למה דווקא הטראומה הזו, להבדיל מטראומות לאומיות אחרות, לא זכתה לעיבוד?
"אולי מפני שהיה בה אלמנט של מלחמת אזרחים. של עורף שהוא חזית. לכן קשה לסדר את המציאות. במלחמת יום הכיפורים מספר ההרוגים אמנם היה גדול פי שניים ויותר, אבל היא הייתה 'שם', לא 'כאן'; בחזית, לא בבית. היא השאירה לבית את התפקיד של הבכי, של עיבוד האבל. האינתיפאדה השנייה הייתה בכל מקום. אנשים פחדו לצאת מהבית. כשזה קרוב אליך ואתה מרגיש חלש וחסר אונים זה מפחיד מאוד – ולא פחות מכך גם מביך. ולכן ההדחקה. נכון שגם במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה טושטש ההבדל בין חזית לעורף, אבל יש הבדל בין טיל שבא מבחוץ לבין פחד מתמיד שהאיש שלידך יכול להיות זה שיביא למותך. יש בזה משהו מערער.
"חוסר האונים היה גם רעיוני. נוצרה תחושה של היעדר פתרון לסכסוך. מבחינת השמאל-מרכז, האינתיפאדה הראשונה לכאורה הציגה את מתווה הפתרון: להפסיק את הכיבוש. לעומת זאת, האינתיפאדה השנייה הראתה שהמלחמה היא לא על גבולות 67' אלא על הארץ כולה. ברק הציע את הפתרון של קווי 67' – גם אם השמאל מתכחש לעובדה הזו – וזה לא התקבל. הכלים המושגיים שהיצירה התרבותית של השמאל נשענה עליהם למעלה משלושה עשורים התקלקלו פתאום. יצירות פוליטיות באות בדרך כלל בתגובה למציאות שהלקח ממנה ברור ליוצר; וכאן כלום כבר לא היה ברור. נוצרה התחושה שאין עתיד עם הפלשתינים, אבל גם אין עתיד לשלום על בסיס היפרדות. בבלבול כזה, טבעי שהסופרים לא יפנו ישירות אל המציאות. ומכאן היעדר ההתייחסות לאינתיפאדה".
אבל זה לא אומר שהיא לא השפיעה עליהם. גלסנר סבור שהשלכות האינתיפאדה השנייה – ההבנה שהסכסוך אינו על ה'כיבוש', ובעיקר המתקפה הבינלאומית על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל – התגלגלו בתרבות הישראלית בדמות פנייה לאחור, אל השורשים, אל ראשית ההיסטוריה הציונית. "'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז הוא הדוגמה המובהקת לכך בקרב הסופרים הציונים. ויש 'העולם, קצת אחר כך' של אמיר גוטפרוינד, ועוד. אצל סופרים מהקצה הרדיקלי רואים תופעה דומה בספרים כמו 'אחוזת דג'אני' של אלון חילו, שהולך גם הוא לתחילת ההתיישבות הציונית. זה נהיה טרנד. האינתיפאדה השנייה הייתה טראומה שקשה להישיר אליה מבט, אז הלכו אחורה ובדקו מה בכלל אנחנו עושים פה".
על התגובות האמנותיות הישירות יותר, בעיקר הימניות אבל לא רק, דעתו של גלסנר הפוכה מזו של אודי לבל ושל אליעז כהן: הוא מוצא בהן עיסוק מופרז בכאב. "הרבה מהן לוקות, כמו התרבות שלנו בכלל בזמן האחרון, בסנטימנטליות. שבעיניי זה אנטי תרבות, כי הדמעות ממסכות את הראייה. מתעסקים בַּכאב, בעוד מה שצריך הוא התמודדות קונספטואלית: להבין את המציאות ולתת לה פתרון. קודם כול בכתיבה ההגותית, אבל גם באמנות. בינתיים מכל הכיוונים אתה רואה הכחשה של המציאות. מימין מתכחשים לבעיה הדמוגרפית, ומשמאל לסרבנות הפלשתינית".
מה שלא מסתדר לא ייזכר
מה שגלסנר אומר על הסופרים והיוצרים נכון כנראה גם למעגלים המיידיים יותר המעצבים את דעת הקהל ואת תודעת הקהל, קהל הישראלים קצרצרי הזיכרון. המציאות שנחשפה בשנות המלחמה מוטטה את הנחות היסוד של רוב המחנות הפוליטיים, אבל בראש ובראשונה את ההנחות של 'מחנה השלום'. אותו מחנה שרוב מעצבי דעת הקהל באקדמיה, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה ובעולם הפרסום נמנים עמו. כשהמטרה היא להחזיר את ישראל למסלול המשא ומתן עם הרשות הפלשתינית ואף עם חמאס, ולקרב אל התפיסה הזו את הלבבות של הציבור ושל מקבלי ההחלטות – ברור שלא מאוד מומלץ להזכיר לציבור את התופת שחוללו בערינו הגופים הללו לאורך כל המחצית הראשונה של העשור. בכדורים חיים ובחגורות נפץ הבהירו לנו הללו הבהר היטב שאינם חפצים בשום פשרה; למה לשוחרי הפשרה להזכיר זאת לציבור?
אבל עוד לפני ההדחקה, עוד לפני ההשכחה, כשהאירועים היו חיים וגופותינו המתות היו מוטלות, כבר אז ניצחו הרוצחים בקרב על התודעה של הישראלים. הם הצליחו לתת למלחמה את שמה המקובל, הממעיט, המשכיח. תחילה קראנו לזה 'המצב', אבל בתוך כמה חודשים, שהתברר שהמצב מתמצב קצת יותר מדי זמן ומגיע לו שם פרטי, אימץ הציבור הרחב בלי הנד עפעף את הכינוי התועמלני שהגוף שהצית את המלחמה, הרשות הפלשתינית, הדביק לה – 'אינתיפאדת אל-אקצה'. שם הקובע בעצם, בעזות מצח, שהמלחמה – אותה מלחמה שהרשות הפלשתינית שקדה על ההכנות לה במשך שנים – הייתה התנערות עממית ספונטנית להצלת מסגדי הר הבית מידי אריק שרון שעלה לבקר בהם. במקרה הטוב אמר הישראלי 'האינתיפאדה השנייה'. גם בשיחות בין תומכי ימין תשמעו את המונח הזה. 'מלחמת אוסלו' הפדגוגי-משהו ייאמר שם לפעמים, אבל בגמגום קל של מעין התנצלות, במבוכת שותפים לסוד.
בעיתון הזה, במוסף הזה, ניסינו לשנות זאת. בקיץ תשס"א ביקשנו מהקוראים להציע למלחמה שמות הולמים שלא ייתפסו בציבור כמוטים פוליטית. לצד הצעות טובות אך מגמתיות, כגון 'מלחמת ההתפכחות', 'מלחמת הר הבית', 'מלחמת השלום' או 'מלחמת אוסלו', עלו גם 'פרעות תשס"א' (מי ידע אז, בתשס"א, מתי זה ייגמר? ומי בעצם יודע היום מתי זה נגמר?) ו'מלחמת ראש השנה'. אולי עוד לא מאוחר לאמץ את השם הזה. כמו שיש מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה, יכולות גם שתי מלחמות אובדן הקונספציה, שתי מלחמות הטראומה הגדולות, שתי המלחמות שהחלו בשיאם של חגי תשרי, להיות צמד. מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ראש השנה. לראש השנה קוראים גם יום הזיכרון, וזיכרון הוא, כנראה, הדבר העיקרי שחסר לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה