דרור בורשטיין, נתניה, כתר, 2010, 222 עמ'
"מותו של דודי במלחמה קשור אצלי, בדרכים שלעולם לא אוכל להבינן, להרשעתו של שכני הצייר מן הקומה החמישית בחטיפה וברצח, ממש כפי שהן כבידת הירח והן כבידת צדק מתוות את מסלולו ואת מהלך חייו של כדור הארץ .... לאט לאט נחשפים קצות הרשת האופפת אותי, מעט מזער מן הרשת, שולי השוליים. אני מתאר את הרשת מפני שהרשת האופפת אותי היא הרשת האופפת כל אחד. קצות הרשת שלי מחוברים לרשתות של כל בני האדם ושל כל הדברים. יש רק רשת אחת. האורלוגינים והירח משותפים לכולנו, לכן הסִפרוּת אפשרית". (נתניה, דרור בורשטיין, עמ' 71).
כלומר, יכולה להיות ספרות, יכולה להיות תקשורת, יש על מה לדבר, משום שהעולם הוא סבך של השפעות וקשרי גומלין, הוא נישה אקולוגית אחת. מגדל קלפים שכל היחידות שהוא מורכב מהן עשויות דווקא באופן שיקיים אותו. המסה המסוימת של הירח המכתיבה לכדור הארץ זווית נטייה מסוימת המאפשרת את חילופי העונות הנוחים לקיום חיים; החיידקים שאין להם מספר, פועלי התחזוקה של עולמנו שאינם משערים את אפס קצה של טיפה ממנו אך טורחים בתוכה כל ימיהם; יצורי הים המרהיבים מאין כמותם, המופיעים על עטיפת הספר, וחבריהם שאין להם תואר והדר, השוקדים כולם לפרנס זה את זה ולאזן את כמות החמצן שבימים; בני האדם על כוונותיהם הטובות והרעות ויצר ההשמדה הטבוע בהם כנראה מיסודם. זה העולם על פי דרור בורשטיין (ושפע הספרים שהוא מצטט), וזה הבסיס לספרות על פי דרור בורשטיין.
וזו בראש ובראשונה השקפת העולם שלו, השקפה כוללנית שיסודותיה כנראה בפנתיאיזם ובזן-בודהיזם, ושלוחותיה הן צמחונות אדוקה עד טורפנית (הוא טוען שבעצם לא מעניין אותו מה כותבים סופרים שאוכלים בשר), סביבתנות נלהבת (בורשטיין הוא הסופר הראשון בישראל התורם, כפיצוי על הדפסת ספרו על גבי נייר, נטיעה של 250 עצים באפריקה), ופציפיזם פלשתיניסטי (מה שמזכיר לי שבורשטיין חתום על מכתב תמיכה בחרם על אריאל, ולכן אולי פעלתי נגד מצפונו כשקראתי בספרו מעבר לקו הירוק למרות היותי יהודי). ההשקפות הללו מתבטאות בספר במונולוגים פובליציסטיים למחצה הפורסים אותן לרווחה בלוויית דוגמאות הנעות בין המאלף, הפיקנטי והפנטסטי. עוד הן באות לידי ביטוי במבנהו של הספר, הזורם לו מהפלגת-דמיון ביוגרפית לעובדה מדעית, משָם לפנטסיה על נושא מציאותי מקורות משפחת בורשטיין בעלת מלון 'תל-אביב' בעיר נתניה, ומשם לתיאור חלומותיו של המחבר, ומשם, כדרך כל הנחלים, אל הים. ואל הגשם ובחזרה. בחזרה חלילה, יש שיאמרו.
בשליש הראשון של הספר זה מוזר. מוזר – כמו שבורשטיין עצמו תיאר בחיוך את ספרו החדש בבלוג (המומלץ) שלו. בשליש השני, פלוס מינוס, זה סוחף. בורשטיין פותח שם אופציה להבנת בני אדם במושגים של אסטרונומיה וגיאולוגיה. מין גרסה אסטרונומית ל'הטבלה המחזורית' הכימי של פרימו לוי. למשל, אדם שהיה חור שחור ויכול היה ללמוד רק בהתכתבות כי שאב כל מה שקרב אליו, תלמיד בכיתה שהיה כוכב שביט וסיבוביו בחלל גרמו לו להצטנן, או יחס מתמטי שבין המחבר לספרו המקיף אותו. כאן גם נחשף הקורא לסיפור חייו של הסבא בורשטיין, סיפורו המשונה, החצי אמיתי ומתועד בצילומי מסמכים וחצי מוטרף ומומצא, של האיש מנתניה שהוריש את כל חפציו לאורי צבי גרינברג כי הגיע אחרי השואה למסקנה שאין בעולם מקום לחפצים גשמיים, ומוטב לתת אותם לאדם הרוחני ביותר בישראל. בשליש השלישי של הספר זה כבר מייגע. בורשטיין מתפתל כל כך בהמצאותיו, עד שהרצוא-ושוב שלהן בין הנשגב והמבדר – היטלטלות שהיא כמדומה מעין המחשה להירתעותו של בורשטיין מהתעסקות פשוטה בעצמו ובמשפחתו – מתקשה לשמור על מתח גבוה לאורך זמן.
את נתניה הדתית, ערש צמיחתו של הנער דרור בורשטיין, הוא תיאר ברומאן הראשון שלו, 'אבנר ברנר'. קראו לה שם נ', וזכורני איזה מבקר שהעלה את האפשרות שזו נהריה, אבל הגיאוגרפיה צעקה נתניה. שם גדלו הנערים הממרים והרגישים יוסי ארליך, שאין לו קשר אליי, ואבנר ברנר, שיש לו קשר לברנר וגם לבורשטיין. ברומאן הגדול הבא שלו, 'הרוצחים', וגם ברומאן 'קרוב' שהופיע בשנה שעברה, הראה בורשטיין שהספרות האפשרית מבחינתו היא ספרות בלתי אפשרית לרבים – ספרות קשה לגישה, מבלבלת עד שמתרגלים אליה. ספרו השני 'ערים תאומות' דווקא מבדר בהמצאות המסתוריות שבו. גם הפעם ניסה להיות שונה, תמוה, אחר, ניסיוני. הוא עשה זאת בדרך אחרת, נוחה יותר לנוסע אך קופצנית במהמורותיה: בכתיבת מין יומן קדחתני של מסע רוחני למעלה – אל החלל; למטה – אל היצורים הזערוריים שבים ושבטיפת המים ואל הזיכרונות; פנימה – כמובן; ואחורה, אל ילדותו בחוג לאסטרונומיה ואצל השכן הצייר צבי גור, אל המלון המשפחתי שכבר בימי ילדותו של דרור היה בית רוחות, ואל משפחתו שכוכב שביט של שכול וכישלון התנגש בה ערב סוכות תשל"ד.
הניסיון של דרור בורשטיין להרחיב את מוטת כנפיה של הספרות ולערְבה בענפים אחרים ארוך כאורך ימיה של כתיבתו. בתחילת דרכו נתקלתי בו, סטודנט למשפטים שהחליט לעבור לספרות, בקורס שלמדנו בו שנינו בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. קצת אחר כך הוא כבר היה בעל טור נמרץ לענייני אמנות ב'כל העיר' – תמיד תוך בחישה של ספרות ופילוסופיה לקדרת הביקורת האסתטית. אחרי אותה שנת לימודים לא כל כך פגשתי אותו, אבל ב'קול המוזיקה', מדי יום רביעי אחר צהריים, פגשתי את רוחו בתוכנית קבועה בעריכתו, שהייתה בביתנו לשם ולתפארת ולתהילה – תוכנית שהוליכה אותנו אל עולמות מוזיקליים שאי אפשר לפגוש בשום תחנת רדיו אחרת, אל יצירות אינסטרומנטליות נדירות של רוק מתקדם. לפני שנה וחצי, ביריד הספרים בירושלים, שמעתיו מסביר בסימפוזיון שהשראתו הספרותית אינה באה לו כל כך מסופרים אחרים, אלא דווקא מאמנות פלסטית וממוזיקה. מפי דובר אחר זה היה אולי נשמע יומרני, אבל אצל בורשטיין זה הסביר הרבה דברים. בספר הזה, החדש, השראתו באה לו מכיוון שלישי, מן המדע.
המשפט הפותח של הספר ארוך. נצטט אותו כאן, בנקודת הסיום שלנו, בהשמטות. "...והיה זה בשעת בין ערביים, במהלך קריאת הפרק על הירח, שיצאתי מהבית, הספר בידי, נשכבתי על ספסל ברחוב ... ונעצתי את מבטי בירח של סוף חודש תמוז בלי יכולת לקרוא עוד". ובמשפט הבא אחריו: "...ראיתי את הירח לא כעיגול האור של המשוררים, ולא כמעין עששית לילה חיוורת שהושארה דולקת בטעות מעל לְעיר שאינה זקוקה לה עוד, אלא כגורם הכרחי, אחד מריבוא הגורמים ההכרחיים לקיומם של חיים על פני כדור הארץ ולכן גם לקיומי שלי". הנה לנו, במשפטי הפתיחה, רוחו של הספר כולו. החוויה האישית, ההסתכלות המדעית כביכול על האובייקט האסתטי שנועדה בסופו של דבר למצות ממנו חוויה אישית קיומית – וגם השגיאה, מכוונת או לא, בדבר ירח גלוי בשמיים בשעת בין ערביים של סוף חודש עברי. הכשלה עצמית בשל עודף פרטֵי מציאות כביכולִיִים? או אולי משחק לבחינת ערנותו של הקורא? על פי המשך הספר, זו הייתה כנראה רמיזה ראשונה על היחס האפשרי בין מדע לדמיון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה