יום שבת, 11 בספטמבר 2010

רומאן בהשגחה פרטית: עם חיים באר על יאקים קדושים וידיים מכוונות

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ז באלול תש"ע, 27.9.2010

הרשו לי, קוראים נאמנים, להתעלם מהנוהג המגזיני ולצלול אתכם ישר אל תוך הסֵפר. דמותו של המחבר, חיים באר, תשתקף לנו בחדות מרבית דווקא מתוך כך. ואת הספר הרי במילא תקראו תכף. מה לעשות: 'אל מקום שהרוח הולך', ספרו החדש של חיים באר, הוא המהנה בספריו, עניין לא פעוט לכשעצמו, ואולי גם המהנה בספרים שהופיעו פה בתקופה האחרונה. לא אמרתי החשוב מכולם, המעמיק, המשכיל או הפרוע, אף שיש בו משהו מכל אלה. אמרתי המהנה.

אדמו"ר בני-ברקי מואס בתפקיד הבבא, ויוצא בחשאי לטיבט לחפש את יָק הבר הזהוב. חלום חלם, ושנה ושילש, ובחלומו נצטווה להיוועד עם שור הבר האגדי, שכן הוא גלגולו של 'היהודי הקדוש', מהדמויות נוראות ההוד של ראשית החסידות ומאבותיו של אדמו"רנו. סימנים מתמיהים שעלו בחלום הובילו אותו למסקנה שזהו היק, ולמסלול חתחתים, מפגשים ופלאות בהימלאיה. כל רומאן של חיים באר הוא קליידוסקופ של אמרות ומעשיות מאוצר המקורות היהודיים, בכל רומאן של חיים באר צץ פתאום חיים באר עצמו באיזה תפקיד משונה או שניים, כל רומאן של חיים באר הוא תרכובת של סאטירה, פנטזיה וטרגדיה – וברומאן הזה, שגיבורו הצדיק הוא ארון ספרים יהודי מהלך, זה מגיע לשיא.

"כתבתי את הספר בהנאה גדולה", אומר באר בביתו ברמת-גן, מרחק כמה בתים מדירה נוספת שהוא מחזיק כדי לגדוש אותה עד אפס מקום באוסף הספרים הפרטי המפורסם שלו. "נהניתי מעצם היכולת לקחת רעיון ולבדוק אותו. הבן שלי פיזיקאי, ורוב מחקריו עוסקים בבדיקת התנהגות חומרים במצבים מסוימים על פני חומרים אחרים. למשל איך מתנהגת כספית על משטח של כסף כשמחממים, כשמקררים. כתבתי את הספר ליד בני; הייתי בחצי שנת שבתון באוניברסיטה באוסטין, טקסס, והוא עושה שם פוסט-דוקטורט. באופן טבעי הייתי משוחח איתו ונפגש איתו. בספר הזה הכספית שלי הייתה החסידות. אדמו"ר, אמנם מזן מסוים, אבל יהודי מושרש עמוק מאוד בתרבות ובחוכמה היהודית".

- בספריך הקודמים החסידות הייתה משנית.

"זו התחברות חדשה שלי, כמו שאומרים היום. אמי, שעזבה את העולם החרדי, הייתה בת היישוב הישן של הפרושים, המתנגדים. עם אירוניה, ציניות, שום התלהבות. החגים הכי מסובכים להם הם פורים ושמחת תורה. בשנים האחרונות אני איכשהו מוצא את עצמי נגרף, או חותר, לחופים של אבא שלי. הוא היה יהודי מהעיר אוברוץ', שכמה מגדולי החסידות ישבו בה, בן למשפחה חסידית. והאמת היא שכבר מילדותי, מאז נתן לי הרב זוין במתנה לבר מצווה את 'סיפורי חסידים' שלו, נמשכתי לסיפור החסידי, לגאולה דרך הסיפור".

- האדמו"ר בספר החדש מאמין בזה, בגאולה דרך סיפור.

"העניין הזה ריתק אותי. פחות הגאולה דרך ההתלהבות, הניגון או הריקוד, ובעיקר גאולת העולם באמצעות סיפור. לכן האדמו"ר בשבילי הוא נציג של העולם של אבא. כמו במעבדה של מֵמי (אברהם), הבן שלי, אמרתי, בוא נבדוק את הכספית הזו, המהות הזו, כשהיא מועתקת לסביבה שונה בתכלית. ענייֵן אותי המקום שהוא הכי עכו"ם. הכי גויִי, הכי אדיש ליהדות. אירופה רוויה בשנאת ישראל, וגם אהבת ישראל שיש בה היא צדו השני של אותו מטבע – האובססיה כלפי היהודים. ואילו את האדישות כלפי היהודים אתה מוצא במזרח. זה פלורליזם של עבודת אלילים: עשה מה שברצונך. אתה רוצה להניח תפילין, תניח. מצד שני זו עבוידה זורה, השיא של השיא. הלכתי עם זה עד הסוף. הייתי יכול לומר בשמו של האדמו"ר אני לא הולך למנזר, לא נפגש עם נזירים. אבל היה לו הדחף, השליחות, למצווה הבאה בעבירה, כמעט הייתי אומר, להיפגש עם 'היהודי הקדוש' שקורא לו. וכיוון שהלכתי עם הפנטזיה, מאוד נהניתי".

- בגב הספר, בטקסט הקצת מפוספס שאנשי 'עם עובד' הצמידו לך, יש ביטוי שמתאר את זה יפה. הם כתבו שזה ספר "משוחרר".

"לא במקרה זו פעם ראשונה שישבתי וכתבתי ספר בהיעלם אחד, בחצי שנה. הכול התחיל מהצירוף המקסים בעיניי מספרות חז"ל, תחום שאני מלמד באוניברסיטת בן-גוריון – הצירוף 'לעתיד לבוא'. זו פנטזיה חז"לית על תקופה מעורפלת שבה יהיו שינויים מפליגים ולא ברורים. המצוות, לחלק מהדעות, יתבטלו. כולל מצוות שהן בגדר ייהרג ובל יעבור. זו מין יציאה של חז"ל מהקופסה. אספתי מימרות חז"ל על זה – כמו שהרבי עתיד היה לעשות בספר. כאן הגיעו הסיפורים על שור הבר והלוויתן, שלעתיד לבוא יילחמו זה בזה ויהיו סעודתם של הצדיקים. את זה חיברתי לאותה נטייה יהודית מגוחכת למדי להפוך דבר סימבולי לדבר קונקרטי. לחפש את שור הבר, ובסוף אפילו להקים חווה לגידולו. אני זוכר שהיה איזה רב שהלך לחפש את הפרה האדומה, ורצה להקים חוות גידול. או חיפוש פתיל התכלת. זה מתבטא גם בעניין הזה של הקרבת קורבן פסח. הפנטזיה לממש פנטזיות".

- עדיין, שור הבור זה מיתולוגיה, וכאן זה רצון לקיים מצוות.

"כן, אבל הלכתי עם זה אד אבסורדום. ואז חשבתי, מי ייצא למסע כזה לחפש את שור הבר? אמרתי, לרב ליטאי זה לא יקרה. ואילו בחסידות, אף שהיא מאוד מסורתית, יש משהו חתרני. האדמו"ר מלובביץ' הביא את החתרנות הזו לאחד השיאים שלה. התחלתי להשתעשע מי זה יהיה. היה לי ברור למשל שהוא מוכרח לבוא עם מסורת אמריקנית, כדי שיוכל לדבר אנגלית בנסיעותיו בעולם. כך צמחה לה הדמות. עוד היה לי ברור שאי אפשר לממש פנטזיות בלי מיליונרים. צריך איזה אדלסון, איזה מוסקוביץ. וכך צמח לי שמחה דנציגר, היהלומן החרדי התמים והנלהב שמוכן להושיט יד. כמו שלקומוניסטים בישראל היה בשעתו היהלומן דוד ארנפלד. כל ארגון אוונגרדי מכל כיוון צריך איזה מנוע כלכלי.

"ואז התחלתי את החיפוש שלי אחרי שור הבר. חיפשתי מקומות גבוהים שיש בהם בקר. גם הרי האנדים עלו כאפשרות; גם שם יש איזו מידה של עבודה זרה עממית. אבל מה שקפץ לי זה ראשי התיבות של יק, יהודי קדוש. אתה מבין את השעשועים המופרעים שלי?" שואל מי שספר שיריו המוקדם נקרא 'שעשועים יום יום'.

- יק הוא גם ההתחלה והסוף של יעקב-יצחק. בספר יש כל כך הרבה חיבורים, כמו זה, שאתה שואל את עצמך אם אפשר לחבר כל דבר לכל או שיש כאן משהו שמעבר למסתבר. למשל, יש באמת מסורת טיבטית על יק קדוש המתגלגל ביק חדש שיורד מהשמיים במועד קבוע, כמו המסורת החסידית על הצדיק שמתגלגל בכל פעם באדם אחר?

"כן. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ברגע שעליתי על היק תחילו ליפול הגילויים הנוספים – הירידה של היָקים מן השמיים, הגלגול. היו דברים שהמצאתי, אבל יש דברים אמיתיים שהסתדרו לי באופן ממש מופלא. למשל מה שכותב הרבי מלובביץ', שלווייתן ושור הבר הם שני סוגי צדיקים. המציאות שיחקה לידיי. אבל אז הבנתי שעליי לנסוע לטיבט. חיכינו לחלון הזדמנויות, בשל המגבלות שסין מטילה מזמן לזמן על הכניסה לשם ומגבלות האקלים, והחלון היה אחרי אולימפיאדת בייג'ין 2008. כפי שעשה גם האדמו"ר בספר שלי. עכשיו תראה איזה פלא. קראתי לחדרו של האדמו"ר קן ציפור, מתוך הקשר מסוים במקורות שלנו, ואז אמר לי חבר שקרא את כתב היד – אתה יודע שאצטדיון האולימפיאדה בבייג'ין נקרא קן ציפור?"

- היכולת של האדמו"ר, כלומר שלך, לדרוש דרשות שמחברות כל סוס לכל חמור, גם בספרים אחרים – מה היא מלמדת? שאפשר למצוא במקורות כל דבר?

"כל הגמרא היא מאמץ עצום ליצירת הרמוניה, להחזרת סדר שהופר לתיקונו. למשל, אתה רואה בתנ"ך שני נוסחים למצוות שבת, 'שמור' ו'זכור'. באים חז"ל ומנסים, באופן אולי מעורר גיחוך אבל בעיניי מרגש, ליצור הרמוניה ולהגיד ששמור וזכור נאמרו בדיבור אחד, בו-זמנית. אז אם אני מגוחך גם זה מגוחך. התשוקה להרמוניה, למרכז כובד שיוצר בעולם אחדות, הוחדרה בי בילדותי. כשקראתי כנער צעיר את ספרו של פינחס שדה 'החיים כמשל' שאלתי – אם כך, מהו הנמשל של החיים? ואמרתי, אלוהים הוא הנמשל.

"באקדמיה, כל מחלקה מנסה לפענח בדרך משלה את החידה הסתומה שנקראת חיים. כל דיסציפלינה אומרת שהאחרות שגויות, ובתוך כל דיסציפלינה יש זרמים שמבטלים זה את רעהו. אם אתה שואל אותי מהו האלוהים, הוא 'הכוללם יחד'. מה שמכיל בו בזמן את כל השיטות יחד בניסיון לתת למציאות פשר, או אולי להיות המקור שלה. ולכן יש בי תשוקה דתית, ותשוקה זו היא לנסות להגיע להרמוניזציה.

"האלוהים הזה לא דומה לאלוהֵי נעוריי. המושג יראת שמיים קשה לי. אני למען האמת לא ירא מאלוהים ולא מפחד ממנו. הוא לא נראה לי סדאם חוסיין בריבוע, ומצד שני גם לא איש רחום וחנון. אם הוא נראה לי, הוא נראה לי משהו שהכול מתחבר בו והכול נובע ממנו. כי תשמע, הגעתי גם להבנה שהטוב והרע הם יחסיים. דן פגיס כתב שכשהמבול נפסק והארץ התייבשה התחילה השואה של הדגים. וכשקברן מתפלל לפרנסה טובה, הוא לא בדיוק מתכוון לאריכות ימים לשכניו. טוב לאחד זה רע לשני, ואלוהים צריך לקחת אחריות על כולם, אז הוא לא יכול להיות בתוך הטוב והרע".

- ההרגשה בספר היא שהמחבר עובר בו תהליך. אתה מתחיל בנימה סטירית, ברוח ספריך המוקדמים, וככל שהעלילה מתקדמת הסאטירה מפנה מקום לאמונה, למימוש הפנטזיה של הצדיק. קורים לו נסים. היק מתגלה באמת כגלגול של היהודי הקדוש.

"זה ספר דתי. אני אומר את זה בזהירות. ספר של התגלות. הוא מחכה להתגלות, מאמין בהתגלות, חווה התגלות".

- רצית להעביר את הקורא את התהליך הזה, מציניות להתגלות?

"כן. אתה יודע, אחד השמות שחשבתי לתת לספר היה 'ומאליו ייכתב', כמו ב'ונתנה תוקף'. כתבתי את הספר בצל הימים הנוראים. התחלתי לכתוב אותו באלול תשס"ט. אז החל חצי השבתון שלי בטקסס. הייתי שם בימים נוראים. הייתה שם קהילה יהודית בשלבי התפוררות, והייתי בין היחידים שאינם מחללים שבת ולכן רשאים לעבור לפני התיבה ולעלות לתורה. בארץ אני טיפוס שזהותו הדתית לא ברורה לאף אחד – ושם הפכתי יהודי שלם. וזה היה מאוד מענג.

"הייתי לבד; אשתי נשארה בארץ ובאה רק לימים הנוראים. אכלתי לבד, ישנתי לבד, סידרתי לבד את העניינים – ותוך כך כתבתי באינטנסיביות, ובכל פעם הייתי מופתע מחדש כיצד כל החיבורים קופצים אליי מעצמם. כל הזמן חשבתי על המושג השגחה פרטית. הרגשתי שאיזה כוח עומד לידי. זה ממש ספר דתי במובן של יש יד ויש מכוון ויש מוליך ויש סדר. אני מזדקן, אתה יודע".

- מכריך מביעים פליאה על הדיבורים האלה?

"אני כל כך רגיל להיות לא מובן, שזה לא משנה לי. שמע עוד התגלגלות שהייתה לי שם. תפסתי ספרן יהודי-אמריקני, פול המבורג, שעלה בצעירותו לארץ, היה חבר משואות-יצחק, התגרש ועזב. בקיא בתרבות היהודית והאמריקנית גם יחד. הוא טיפוס די רדיקלי, והוא נתן לי ביבליוגרפיה על מעורבות הסי-איי-איי, אויב השמאלנים האמריקנים, בטיבט. מזה הגעתי לעוד פן של הסיפור.

"שמע, הטיבטים נדפקו פעמיים. פעם אחת כשהשליכו את כל יהבם על אמריקה. האמריקנים, שהיה להם אינטרס להפיל את הסינים, חימשו את הטיבטים ועודדו אותם להילחם. ואז בא ניקסון והחליט לכרות ברית עם הסינים – והשאיר את הטיבטים תקועים עד היום בסכסוך דמים עם הסינים, בלי בעל ברית. והדבר השני הוא הכישלון של הדלאי לאמה, איש עדין ורוחני, להגיב למציאות החדשה ולצקת תוכן חדש בזהות הטיבטית, בבודהיזם הטיבטי.

"כשאתה רואה את מצבם של הטיבטים, אתה מבין לעומק את אחת ההצלחות האדירות ביותר של היהדות בת הדורות: היכולת להשתנות. בימי בית שני דיני טומאה וטהרה היו ערך מרכזי. אחרי החורבן אי אפשר היה לקיים את זה, ואם זה היה נשאר ערך מרכזי היהדות הייתה מתפוררת. וכאן ישנה הדרשה אולי הכי חשובה שאני מכיר, הדרשה של רבי עקיבא על הפסוק 'מקווה ישראל ה'', דרשה המוציאה את הפסוק מפשוטו ואומרת שהקב"ה הופך להיות המִקווה של עם ישראל: מעתה עם ישראל מיטהר לא במים אלא בקב"ה. הגאוניות הזו של חז"ל, שהצליחו לעשות טרנספיגורציות של חובות וערכים למשהו חדש – זה הנס שלנו. גמישות אינה ויתור אלא מתן חלופה".

- ספק אם הגמישות הזו נשארה לנו.

"נכון. עכשיו גם אנחנו בצרות. היינו גאונים, והנה אנחנו טיפשים כמוהם. טיפשות שעלולה לעלות לנו בקיומנו. האתגר היום, המקביל לאתגר של ימי רבי עקיבא, הוא איך שומרים על יהדות בעולם שבשביל הרבה אנשים אלוהים כבר נעדר ממנו. בספר 'חבלים' אני מצטט את אבי שלא האמין באלוהים אבל שמר מצוות, והמשיל את זה לחבית שנשברה ונשארו ממנה רק החישוקים, אבל 'חבית, אפילו היא שבורה, לא מחליפים כל יום'. אני יושב עם רבנים, עם יהודים דתיים, ואומר להם – יש מסה קריטית של יהודים שאינם מאמינים, ובכל זאת רוצים להישאר יהודים. מה עושים? הציונות ניסתה לומר שאם אין אלוהים יש לאומיות – אבל יצאנו מקוטָפים. משום שאנחנו באמת לא יודעים להיות לאומיים.

"אז מה מקיימים מהעולם היהודי, שהוא פנומן אדיר, בעולם שנוכחותו ההכרחית של אלוהים נשלפה ממנו? ההצעה שלי היא – תלמד, תתעניין, תכיר את התרבות הזאת, אולי זה יתעורר בך. אולי זה יתעורר בילדיך. ואז אני מוצא עצמי בברית עם אנשים שלפני עשרים שנה לא יכולתי להיות איתם בברית. כמו יהודה עציון, שאני בידידות רבה איתו. הגעתי לעפרה, לדבר בשבח ספרו של יהודה 'בזיעתם ובדמם'. אנשים כמובן תהו עליי, ומה שיש לי לומר להם הוא שיהודה אדם ישר מאוד, נאמן לדרכו שלו, ועל מה שהוא חטא בפרשת המחתרת היהודית הוא שילם את המחיר; אני לא בעד להמשיך לרדוף אנשים אחרי שנענשו ושילמו את חובם לחברה".

- בשנות השמונים, ב'עת הזמיר', התמודדת עם 'גוש אמונים', עם מה שעציון ייצג, מתוך ריחוק תהומי.

"עת הזמיר נכתב מתוך כעס, ואמנות צריכה להיכתב מתוך פיוס. עליך להודות בחולשות של הגיבורים שלך, לא לכעוס עליהם. זה ספר של תקופת ההשכלה: כמו שיל"ג כעס על הרב ופסי המדקדק בקוצה של יו"ד, כך אני כעסתי. אישית אני חושב שזה הספר הכי מעמיק שלי. אבל הוא היה צריך להיכתב במפתח מוסיקלי אחר".

- המבקרים נטו לתפוס אותו כספר סטירי. לא בלי צדק. לזה כיוונת כשכתבת אותו?

"אני אף פעם לא אוהב לשמוע את קולי ברדיו, וכשאני רואה את תמונתי בעיתון אני תמיד לא סובל אותה. השיקוף שלי במציאות תמיד נראה לי כישלון; תמיד יש לי תחושה שלא הבינו אותי כמו שרציתי. אבל עם השנים למדתי לחיות עם זה".

- כלומר לא התכוונת לכתוב סטירה?

"לא. רציתי לכתוב ספר מטלטל. טרגדיה. הרבה שנים עברו מאז, וזה עדיין הספר שהכי הרבה אנשים זוכרים וממשיכים לקרוא, וכמעט אין מי שנשאר שווה נפש כלפיו. הוא היה נכון לזמנו, בתהליך הכתיבה. אם הוא נכון היום ולמי – לא יודע".

- את מה שאתה מבקש לתאר שם, ניצני המשיחיות בציונות הדתית כפי שהם משתקפים אצל אנשי יחידה ברבנות הצבאית לפני ששת הימים, חווית בעצמך בשנות שירותך ברבנות הצבאית, 1963–1965 – או שזה פרי התנסויות מאוחרות יותר?

"כבר כשהייתי ברבנות הצבאית ריתקה אותי התערובת של הכנסת ספר תורה בחופה על כידוני רובים. עריכת סדר על צריח טנק. המיסטיפיקציה של הכוח. נמשכתי לזה, ובדיעבד לא אהבתי את זה".

- נוסקה, הרב הצבאי שם הנסחף אל המשיחיות והכוחניות, הוא עיבוד לדמותו של הרב שלמה גורן, שבזמן שירותך היה הרב הראשי לצה"ל?

"הרב גורן היה שונה מאוד. במופת האישי שלו הוא ודאי לא חלק מ'עת הזמיר'. אי אפשר לקחת ממנו את יושרו האישי, את צניעותו בענייני נשים – הוא עבד עם חיילות וקצינות בענייניות גמורה, ועל רקע מה שקורה היום אנחנו מבינים כמה זה לא מובן מאליו. אומץ לבו היה מעורר הערצה. בששת הימים נפל מטוס טופולב עיראקי על מחנה עמוֹס, התרסק והרג קבוצה שלמה של מילואימניקים. הגופות התערבבו. הביאו את כל זה לחדר המתים, בחום הקיץ, הריח היה נורא ואיש לא העז לגשת – והרב גורן לבש חלוק וכפפות, התמרח באלכוהול ובא עם מטהר אוויר, וגמר את הפרשה. אלה דברים ראויים להערצה.

"היה מקרה שהייתי עד לו. הוא הקים בית דין לבעיות אישיות של חיילים. פרשות הממזרים וכדומה. פינו אותנו יום אחד מהקומה שלנו בבניין הרבנות, וישבו שם כבית דין הוא ועוד שני רבנים. הגיעה אישה, אמו של חייל, והחלה להעיד, ופתאום שמענו את הרב גורן צועק עליה בגסות משהו בסגנון 'מי שאל אותך, למה את פותחת את הפה'. היא אמרה 'אני אלך', והוא ענה, 'אז תלכי'. אחר כך הבנו שהוא עשה זאת בכוונה, כי ראה שבהמשך עדותה היא הייתה עלולה להפוך את בנה לממזר; לספר שהרתה אותו כשהייתה נשואה לאחר. וכדי להציל אותה ואת צאצאיה עד דור אחרון הוא עלב בה. מעבר לזה, הוא אחראי, עם בן-גוריון שעזר לו, לניסיון החשוב ביותר לקחת אחריות על כלל ישראל, בהחלטות כמו זו שהמזון בצה"ל יהיה כשר ולא יקומו צבאות נפרדים".

- ולגבי המיסטיפיקציה של הכוח?

"זה באמת אחד הצדדים המסוכנים אצלו, לטעמי. זה חטא קדמון. לעניות דעתי צבא חזק הוא דבר הכרחי; גם לא תשמע ממני התבטאות נחרצת נגד תפיסות פוליטיות ימניות, משום שאף אחד אינו יודע מה נכון יותר במצב מסוים. ממה אני כן מוטרד? ממשיחיות. ימין משיחי ושמאל משיחי כאחד. אני מוטרד מזה שמישהו אומר לי, כטיעון, ה' יעזור. ה' איננו טענה בדיון צבאי ופוליטי. אי אפשר היה לסמוך עליו בשואה, ואיני יודע את שיקוליו, וזה לא רלבנטי. וגם לא רלבנטית התמימות הקדושה, המשיחית-כמעט, של חבריי מהשמאל שמאמינים שאם רק נעשה משהו הכול יהיה בסדר".

- אתה לא היית קצת כזה באיזשהו שלב?

"אף פעם לא. תמיד לקחתי בחשבון סיכונים וסיכויים. יכול להיות שטעיתי. אני חושב שטוב שבחברה הישראלית יש שני כוחות פוליטיים נגדיים עם טיעונים רציונליים. לעוזי לנדאו אני מקשיב בשום שכל. קשה לי לעומת זאת להקשיב אנשים שאומרים ה' לא יפקיר אותנו, לא יהיה חורבן בית שלישי, אף שאני כמובן מקווה שזה נכון. והפיכת הצבא לקדוש... קח מה שקרה בגוש קטיף – אגב, שים לב לשמות, זה דרמטי: ימית, קטיף – מה, הצבא הוא קדוש? הוא מכשיר שהפעילו אותו, והפעם הכאיב מאוד".

- אבל מעבר לצבא, מה לגבי קדושת מדינת ישראל?

"אם הייתי מספיק חזק והיה לי דחף, אולי הייתי כותב 'עת הזמיר' חדש. לוקח את הסוגיה הזו ובודק אותה מחדש".

- יש לך מחשבות חדשות מאז שנות השמונים בנושא הזה?

"שום הנחה שהנחתי לא תמנע ממני לבדוק את הדברים שוב. אם הייתי מתמיד בכל מה שאני עושה, הייתי מגיע לעפרה לברך את יהודה עציון? בנושאים המדיניים, שכל כך מסעירים אותנו ומפרידים בינינו, יש לנו למען האמת מעט מאוד השפעה. הרי כולנו פה נתונים להשפעת כוחות גדולים הרבה יותר, מעצמות ומעצמות-בשאיפה. כך היה עוד מימי אשור ומצרים. אולי חבל שהאנרגיות שלנו ילכו למחלוקות סרק.

"המבחן הגדול לאנשים ולתנועות הוא מידת החיות והעומק שלהם. בכל המחנות שחיים בארץ יש עדיין מרכז כובד של אנשים רציניים שלא מוכנים שחלום הקמת הבית לעם היהודי יתפורר. ועם האנשים האלה יש לי דיאלוג. גם אם הם לדעתי עושים טעויות".

לאיזה מחנה שייך באר בן ה-65 עצמו? פוליטית, לדבריו בהשפעת מלחמת יום כיפור, הוא בשמאל הציוני – אבל מהסוג החרד לאחרונה מהפוסט-ציונות אולי יותר משהוא חרד מהימין. בכמה הזדמנויות סיפר השנה – ובשבוע שעבר זה נעשה אקטואלי במיוחד – כיצד סטודנטית באוניברסיטת בן-גוריון נתבקשה בשיעור שלו להסביר את השיר 'האיש החי' של אלתרמן, העוסק בחוב המוסרי של החברה הישראלית כלפי נופליה ("...ואתה אל תאמר: יסודי מֵעפָר. יסודך מהזָר שנפל תחתיך"). הסטודנטית הסבירה בביטחון מלא שהשיר מבטא תחושת אשמה כלפי הפלשתינים קורבנות הנכּבה. באר אמר שאין בלבו עליה: הקריאה הזו היא היחידה שהיא מכירה מהמרצים שלה באוניברסיטה.

דתית, המיקום של באר מסובך יותר. הרומאן האוטוביוגרפי שלו 'חבלים' מציג את מורכבות הבית שגדל בו – בית דתי, לפחות למראית עין ועל פי החינוך שהוא נותן, עם אב כופר המקדיש את מרצו להפעלת בית כנסת ואֵם מבית חרדי שהתפקרה. באר לא נפל רחוק מהעצים: שומר מצוות מטעמים של זהות ותרבות, גם אם לא ממש מאמין. עד לאחר רצח רבין חבש את סמל המחנה הדתי-ציוני, הכיפה הסרוגה, לראשו. אז התבטא שאינו יכול להיות עוד מזוהה עם המחנה הזה. עכשיו הוא אומר שהרצח אמנם השפיע כאן, אך הצעד הבשיל עוד קודם.

"כל זמן שכיפה הייתה דבר לא תקני בחברה שעבדתי בה, בעיתון דבר, בהוצאת עם עובד, אמרתי לעצמי, אני לא מתבייש במקום שבאתי ממנו ובזהות שאני שייך אליה. אבל בהדרגה התחילה האופנה שכל פושע שנעצר בא לבית המשפט עם כיפה, כך שפתאום הכיפה מזהה אותך לאו דווקא עם מה שהתכוונת אליו. נוסף על כך הציונות הדתית התרחקה ממני פוליטית. הפכה להיות תוקפנית. אבל הדברים האלה הם לא סיבה להוריד כיפה. הסיבה המשמעותית, אני חושב, הייתה שהחלטתי שאני לא אורתודוכס, במובן זה שאיני מקבל מָרות של רב.

"על זה הייתה לי שיחה קשה וארוכה עם חברִי פרופ' אבי רביצקי. ישבתי איתו שעות ארוכות. אמרתי לו אבי, אנחנו לא אורתודוכסים, כי אנו לא מקבלים עלינו סמכות של רב. אולי ברמה הטכנית, לבדוק אם התרנגולת נשחטה כראוי. אבל ברמה של מה נכון לחשוב אנחנו לא מוכנים להכפיף את עצמנו לאף אחד. אז בוא נגיד שאנחנו לא אורתודוכסים ונעשה רק דברים שנראים לנו. כיוון שהתפיסה הזו לא התקבלה, לא על רביצקי ולא בציבור, אמרתי, יודעים מה, אני, עם המחיר המסוים שיש בזה, החלטתי שלא לחבוש כיפה.

"ההכרעה נפלה כשהייתי באנגליה וכתבתי את 'חבלים'. אשתי ואני היינו באוקספורד ולא היה לנו בית כנסת. מעולם לא הייתה לנו הנאה דתית כמו כשישבנו שם יחד, וקיבלנו את השבת בבית. התפללנו ושרנו, ולמחרת התפללנו שנינו ולמדנו פרשת שבוע. פתאום הבנתי שאני יכול לחיות את חיי בצורה שמבחינתי היא נכונה. לא היו שם מסעדות כשרות, וגיבשנו לעצמנו מדיניות מה אנו אוכלים. דברים מסוימים שמסומנים כצמחוניים. ואמרתי שבארץ, עם כיפה, לא הייתי יכול לנהוג כך. ודווקא כך, מבחינת מחויבות העומק שלי, המחויבות כלפי עצמי וכלפי העולם, לא המחויבות לקוראיי או למישהו, אני מוצא עצמי יותר ויותר חג בתוך החוויה הדתית, היהודית. אני לא אומר רליגיוזית. ספרי הקודם 'לפני המקום' וספרי החדש שניהם תוצרים של זה".

- ואתה לא מאמין באלוהים.

"בוא נגיד שהיום יותר מפעם אני נוטה לחוש שהוא משדר אותות. אני לא יודע אם הכוכב עוד קיים, אבל את האור שלו הוא ממשיך לשלוח. מבחינת אמונה אני יוצר לעצמי יום יום את הקוקטייל שאפשרי לי באותו יום".

- יגידו שאתה לא רציני.

"יגידו. אני חייב למישהו משהו?"

- אתה חייב לעצמך השקפת עולם עקבית.

"אני חי את חיי באופן דינמי. אלו הם חיי עם עצמי. ואם מישהו רוצה לקרוא לזה לא רציני שיקרא. אם אתה מחבר אדם חי למוניטור, התנועה כל הזמן עולה ויורדת. ה'רציניים' היחידים הם המתים. הקו שלהם לא משתנה".

- זה מחזיר אותי לאדמו"ר מהספר החדש שלך. הצלחת ליצור דמות משכנעת של קדוש דווקא מפני שהוא גם חוטא.

"בעניין הזה אני קצת קוקיסט. הרב קוק מצייר מין משולש שווה צלעות: הוא אומר שהמרחק בין המאמין לכופר ברגע נתון הוא מרחק עצום, אבל המרחק שלהם מהאלוהים הוא אותו מרחק. המאמין לא קרוב לאלוהים יותר מהכופר, אלא נמצא במקום אחר. העניין הדינמי, מה שהרב קוק מכנה בעקבות הנביא יחזקאל 'רצוא ושוב', הוא בעיניי קריטי. לרוב האנשים קשה לחיות עם זה. בסדרים שבין בני אדם אי אפשר להתקיים ברצוא ושוב; אתה לא יכול לפטר אדם ולהחזירו שוב ושוב, אתה לא יכול להבריז לאנשים שבונים עליך. אבל בין אדם לעצמו, בחוויות הרוחניות שלו, זו הדרך הנכונה להתקיים.

"האהבה שיש לאדמו"ר בטיבט עם הזואולוגית היא בעצם מעשה דתי. הוא לא רואה בזה הסתבכות, אלא עוד דרך של קיום. אם אתה שואל אותי על מה הספר, הוא על היפוך הלב. על השתנות דרמטית, שהיא הכי לא צפויה אצל אדמו"ר, שיכולה להתרחש כי הוא רחוק, כי אין עדים, כי הוא לא צריך לתת דין וחשבון, כי הוא יכול להיות לרגע מה שכינית 'לא רציני'. מעניין שכתבתי את הספר לא בארץ. בעיר שאני זר בה. בעיר שהרשיתי בה לעצמי מה שתמיד התביישתי, ללכת במכנסי שלושת-רבעי ברחוב. המשותף, אני מקווה, לי ולאדמו"ר הוא שברגע מסוים בחיים הבנו שאדם חי לבדו. שאין משמעות למה שיאמרו עליך".

2 comments:

גדי אמר/ה...

יפה מאד. גם הראיון וגם הספר.

שרון לוי אמר/ה...

ראיון מרתק. כל ספר של חיים באר הוא כמו מפה לעולם עשיר של דמויות ושפה מרהיבה. פשוט סופר בחסד ואדם מקסים.