חרפת חיינו את: על 'חרפה' מאת קוטזי

חרפה; מאת ג'. מ. קוטזי; מאנגלית: סמדר מילוא; עם עובד, 2000, 266 עמ'.

ביקורת: צור ארליך

הופיע ב'מקור ראשון' בסתיו תשס"א, 2000.

סביר, בטוח אפילו, שג'. מ. קוטזי, שכמו גיבור ספרו הוא פרופסור לספרות בקייפטאון שבדרום-אפריקה, לא חשב על ישראל כשכתב את הספר. בוודאות רבה עוד יותר אפשר לומר שהוא לא חשב על אירועי תחילת תשס"א בישראל. הוא סופר מהולל ועטור פרסים, אבל נביא הוא איננו. הוא כתב על המתרחש סביבו, בארץ שבה הפכו הלבנים למיעוט נרדף וחסר הגנה. ובכל זאת, כשישראלי קורא היום את הספר, הוא חושב בהחלט על ישראל, והוא מבועת מהדמיון. בלי להתכוון, נותן פה הסופר הדרום-אפריקני ניתוח כואב וחריף של המציאות הנפשית, לא רק הפוליטית-ביטחונית, בישראל החדשה.

השוואה גורפת של ישראל לדרום-אפריקה היא, כמובן, לא רק מביכה אלא גם מוטעית. מיותר להסביר שכאן לא היה אפרטהייד, ושהציונית היא תנועה קולוניאלית רק אצל ההיסטוריונים החדשים. הדמיון העולה מן הספר הוא בין דרום-אפריקה שבשליטת השחורים, החומסים ביהירות את הלבנים (לפחות על פי מה שאפשר להבין מהספר, שמשתדל להיות בלתי שיפוטי, ושיש להניח שאם היה נוקט עמדה אנטי-שחורה לא היה זוכה בפרס בוקר היוקרתי), לבין ישראל שלאחר הקמת הרשות הפלשתינית והתפנית הלאומנית של הישראלים הערבים; בין רגשות האשם, ההתאכזרות העצמית וההתמסרות לאויב של חלק מהלבנים בדרום-אפריקה, המגולמים בדמותה של לוסי, בתו של גיבור הספר, לבין אלו של חלק מהיהודים בישראל; ובין משטר הפוליטיקלי-קורקט בחברה הלבנה של דרום-אפריקה, שגיבור הספר, הפרופסור דיוויד לורי, מתקשה להסתגל אליו, לבין זה ששורר במקומותינו.

נקודת הדמיון המפחידה ביותר היא מקרית: דיוויד לורי הוא בן חמישים ושתיים וקצת. בדיוק כמו מדינה אחת שמעבר לקצה השני של אפריקה. אצל לורי זהו גיל העמידה, ההידלדלות, ההכרה שהדרך מובילה עכשיו למטה. האופרה הקאמרית שהוא מנסה לכתוב, על המשורר לורד ביירון ומאהבותיו (ובמידה רבה על עצמו, על הקזנובה שהוא היה עד לתקופה שבה מתרחש הסיפור), הופכת במהלך הספר לאריה על אהובת-עבר מזדקנת, זנוחה ומתגעגעת. "לא לזקנים היא, הארץ הזאת", הוא אומר לעצמו לקראת הסוף.

בכל הקשור בעצמו, להבדיל ממה שקשור בבת לוסי, הוא הולך ונהיה שווה נפש: הוא אינו מנצל את זכות השימוע שניתנת לו בדיון על הדחתו ממשרתו באוניברסיטה בשל פרשיית אהבים עם סטודנטית שהופכת להטרדה מינית, הוא אינו עושה דבר כנגד ההתכחשות התקינה-פוליטית של חבריו כלפיו, והוא מקבל בהשלמה את בזיזת תכולת דירתו בעת העדרו. לשכנים שלו זה אכפת עוד פחות.

הביזה הזו היא שולית לעומת מעשה השוד שנערך באותו פרק זמן בביתה של בתו, בחווה מרוחקת, בעת שהותו של דיוויד שם, אך הצירוף של שני מעשי שוד כנגד הגיבור ובתו מרמז משהו על המציאות הדרום-אפריקנית החדשה. במקרה ההוא, על כל פנים, נכנסים בדרכי מרמה שלושה זרים, קוטזי לא כותב במפורש שהם שחורים, לביתה של לוסי, ותוך שהם נועלים את אביה ומנסים להצית אותו, הם אונסים את לוסי בזה אחר זה – מעשה שאינו מתואר בספר היות שלוסי מתכחשת אליו בשל תחושה שזה בעצם מגיע לה, הכובשת הלבנה. בהזדמנות זו הם גם שודדים את תכולת הבית ואת מכוניתו של האב והורגים את הכלבים שתושבי הסביבה הפקידו אצלה למשמרת.

כאן חשוב לומר משהו על פטרוס. זהו שכן שחור של לוסי, שמסייע לה בעיבוד החווה והופך לשותף שלה, כשהוא חותר באופן שקשה להתעלם ממנו להשתלט על החווה ולנשל את לוסי. מעשה השוד והאונס מתרחש בעת העדרו של פטרוס מהמקום. כשמתגלה מאוחר יותר מהפורעים הוא גיסו של פטרוס, ושפטרוס החליט לשכן אותו בבית שהוא בונה בחווה (לוסי ויתרה לו בינתיים על מחצית משטחה), מבינים האב והבת שפטרוס שלח את השלושה אל המקום כדי לשלוח רמז ברור ללוסי, משהו כמו המשכו של אוסלו באמצעים אחרים. את דיוויד, האב, זה משגע, אבל את לוסי לא. היא נענית לבסוף לפתרון אחר שמציע ערפאת, סליחה, פטרוס – התאחדות כלכלית איתו כאשתו השלישית. לא שהיא אוהבת אותו, בכלל לא, אבל היא רוצה להיות חלק מהמשפחה הגדולה, והיא גם רוצה חסות, ו"את פטרוס אני לפחות מכירה".

וזה דווקא יכול לעודד את מאמיני אוסלו: אחרי האינתיפאדה הנוכחית, עוד יהיו אמצעים נוספים להמשיך אותו.