חכמים בלילה: על משיכתם של אינטלקטואלים לטרור ולעריצות

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ז באייר תש"ע, 30.4.2010

הכינוס המתואר כאן בלשון עתיד התקיים בשבוע שלאחר פרסום הכתבה.

התמונה שתיאורה יחסוך לנו אלף מילים היא זו של נעם חומסקי נפגש עם ראשי חזבאללה, חודשים ספורים לפני מלחמת לבנון השנייה. האינטלקטואל החשוב בעולם, על פי סקר מתוקשר היטב שערך המגזין הבריטי 'פרוספקט' ב-2005, עולה לרגל לטרוריסט המצליח בעולם, זה שהשתלט על מדינה אחת וניהל על גבה מלחמה ממושכת להשמדת מדינה אחרת. בעל 'לשון ורוח' ו'לשון וחירות', מנסח התיאוריה בדבר הכשירות הלשונית המוּלדת והוגה מרכזי של זכויות האדם, משחר לפתחו של טובח אזרחים מקצועי, מצביא הג'יהאד השיעי הדכאני. כתרנגול על ראש המזבלה הוא מקרקר לראש החזבאללה.

תשוקתו של איש הרוח היהודי הבכיר אל האיש שחרת על דגלו הצהוב את חיסול היהודים היא ביטוי מוקצן לתופעה נפוצה: משיכתם של אינטלקטואלים רבים אל הקצוות הפוליטיים הרדיקליים, הדוגלים בקידוש האמצעים האלימים. ובעיקר, משיכה אל הקצה השמאלי. זה שדוגל בשלום וזכויות אדם ושמצדד באויביהם הגדולים ביותר של השלום וזכויות האדם. דווקא האינטלקטואלים, אלה המצויים היטב בחוכמת הדורות ובניסיון המצטבר של האנושות, נוטים יותר מכולנו ליפול במלכודות המגושמות שמציב לנו הרוע הטהור.

זה עשרות שנים שכמעט כל מי שטוען לכתר האינטלקטואל המשפיע בעולם חובר אל כוחות השחור המובילים של זמנו ומעריץ ארגוני טרור ומשטרים המפעילים טרור פנימי. ז'אן פול סארטר סגד לסטלין ולמאו צה-דון, ולאחר מכן הילל ארגוני טרור בגרמניה ובאלג'יריה. מישל פוקו המשיך בדרכו, ובאחרית ימיו השתלהב מהמהפכה האיסלאמית באיראן. רולן בארת נסע לסיור במחנות העבודה של המשטר הסיני וחזר מלא שבחים. אדוארד סעיד היה איש חזית הסירוב שבתוך אש"ף. סלבוי ז'יז'ק הסלובני, האופנתי שבהוגי זמננו, סבור כי "הטרוריזם מאפיין כל עמדה מוסרית אותנטית". ונעם חומסקי, כבר אמרנו שבחו ולא נגענו אלא בקצהו.

לנוכח זאת, ולנוכח תמונות ההתלהמות האנטי-מערבית והאנטישמית המגיעות פעם אחר פעם מהקמפוסים האוניברסיטאיים במערב, ולנוכח גישתה המעניינת של האקדמיה בישראל כלפי הטרור וכלפי הקולות מעזה – לנוכח כל אלה, אין פלא שיש הסוברים כי "המעמדות המשכילים הם אלה שעברו את האינדוקטרינציה הגבוהה ביותר, אלה שמגלים את הבורות הגדולה ביותר, וגם אלה שמהווים את החלק המטופש ביותר של האוכלוסייה". אלא שאת המשפט הזה אמר נעם חומסקי בכבודו ובעצמו. הוא ודאי לא כיוון את דבריו לעצמו, וגם לא למקום שבו נשא אותם: מנגואה, בירת ניקרגואה, בימי שלטון הסנדיניסטים הפרו-סובייטים. שלמה זנד, האינטלקטואל הישראלי שחיבר לאחרונה את הספר 'מתי ואיך הומצא העם היהודי', מציג את הציטוט הזה מחומסקי בספרו 'האינטלקטואל, האמת והכוח'.

זנד, למרות מיקומו האישי בעומק השמאל הרדיקלי, מותח בספרו זה ביקורת נוקבת על משיכתם של אינטלקטואלים אל המשטרים הטוטליטריים – המשטר הנאצי ובעיקר המשטר הסובייטי. כשהוא מנסה להסביר מדוע זה קורה, זנד מצביע על תסכולם של אינטלקטואלים מכך שלא הם הקובעים את המציאות הריאלית, אלא אנשי השלטון. תסכול זה, הוא כותב, גרם להם לפנות "אל עבר כוחות חלופיים במרחב. המשיכה הגדולה לרודנותם של סטלין, מאו או קסטרו שימשה, במידה רבה, חלופה לחוסר אונים".

שליטה, דמיון וסקרנות

שורה ארוכה של חוקרים תנסה בשבוע הבא לספק תשובות נוספות לחידה. המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון תקיים בימים שני עד רביעי כינוס בינלאומי שכותרתו "אינטלקטואלים וטרור: משיכה גורלית". היסטוריונים, סוציולוגים, פסיכולוגים, חוקרי איסלאם וחוקרי תרבות יציגו איש איש את פיסת הקרקע המחקרית שלו – ויחד, אומרת יוזמת הכינוס ד"ר הלנה רימון, ינסו "לבנות מודל, תיאוריה, לנושא בוער ואקטואלי, שבאקדמיה כמעט ולא דנים בו. שום כנס לא נערך בנושא הזה. אקדמאים עושים דה-קונסטרוקציה לכל העולם, ולא רגילים שעושים דה-קונסטרוקציה להם. וזה מה שאני רוצה לעשות".

ד"ר יואל פישמן מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה יציג שם את תשובותיו של ג'ורג' אורוול, מחברם של '1984' ו'חוות החיות', שהתפלמס בימי מלחמת העולם השנייה ואחריה עם נהייתם של עמיתיו האינטלקטואלים הבריטים אחר ברית המועצות. "בעיני אורוול", מסביר פישמן, "האינטלקטואלים אוהדי ברית המועצות היו אופורטוניסטים. הוא כתב שהם מאמינים שניצחון הקומוניזם יבנה חברה שבה האינטלקטואלים יוכלו סוף סוף להחזיק בשוט. בהזדמנות אחרת הוא כתב שהאינטליגנציה באנגליה תבוסתנית ופציפיסטית וסוגדת לכוח ולאכזריות".

- כלומר שוחרי שלום שסוגדים לכוח. צירוף פרדוקסלי לכאורה.

"וזה בדיוק העניין. הוא הסביר שאינטלקטואלים יכולים יותר מכל קבוצה אחרת לדמיין את הסבל שהמלחמה גורמת, ולכן חפצים יותר מכולם בסיומה. ברור שהשיטה המהירה ביותר להביא קץ למלחמה היא להיכנע. והדרך להיכנע ולהרגיש עם זה טוב היא להצדיק את הצד התוקפן. אורוול חשב שהאינטלקטואלים בני זמנו לא היו מסוגלים לחוש בסכנה הטמונה בחשיבה שלהם. הוא כתב, 'חלק ניכר מהחשיבה של השמאל אינו אלא משחק באש שמשחקים אנשים שאפילו לא יודעים שהאש חמה'.

"אורוול דיבר על הטרור המדינתי של המשטר הנאצי והמשטר הסטליניסטי, שהוא אגב לא ראה הבדל גדול ביניהם – ולא על הטרור שאנו מכירים היום, שהפלשתינים הכניסו לאופנה, שהוא טרור של ארגונים. אבל קרוב לוודאי שהוא היה רואה את ארגוני הטרור של היום, ואת התמיכה של אינטלקטואלים בהם, כפי שהוא ראה בזמנו את הטרור במדינות הטוטליטריות".

- טרור שמדינה מפעילה על אזרחיה וטרור של ארגונים – זו בכלל אותה תופעה?

"מונטסקייה אמר במאה ה-18 שלכל צורת משטר יש עיקרון פעולה מוביל. במלוכה העיקרון הזה הוא הכבוד, ברפובליקה זוהי המידה הטובה, ובעריצות – הפחד. חנה ארנדט הוסיפה לרשימה הזו את צורת המשטר שצצה במאה העשרים, המדינה הטוטליטרית, ואמרה שעיקרון הפעולה שלה הוא הטרור. ההרגלה של האזרח שאף פעם לא יידע מאיזה כיוון יבואו האלימות והרצח, ואם הוא עצמו יהיה הקורבן או התליין. אז לטרור הזה, על כל סוגיו, יש איזה קסם שפועל על רבים מהאינטלקטואלים שאינם דבקים בעקרונות של יושר והתנהגות מוסרית".

- גם אנשים פשוטים לא תמיד דבקים בעקרונות האלה, ובכל זאת הטרור מושך יותר אינטלקטואלים.

"אולי זו גם הסקרנות הרבה שלהם, שגורמת להם משיכה לדברים שלא כל כך מקובלים בחברה".

קסמו של המדכא

לד"ר הלנה רימון יש הסבר אחר לאותה "משיכה גורלית" של איש הרוח אל איש הכוח: "האינטלקטואל יודע הרבה, ויש לו אופציות לבחירה – וחופש בחירה הוא דבר מעייף. הוא רוצה לחזור למצב של האדם הפשוט, של חוסר בחירה. אלה הם כיסופים לפשטות, לאחֵר שהוא פשוט ממני ולכן הוא צודק. זה לא התחיל במאה העשרים; זו תופעה רומנטית. אבל במאה העשרים זה מאוד בתוקף. אפילו אנשים בעלי ראייה חדה כמו בכטין לא היו לגמרי משוחררים ממנה".

והיא מספרת על תיאורטיקן הספרות הנודע מיכאיל בַּכְטין, שהיא, רימון, תרגמה לעברית וההדירה את ספרו הקלאסי 'צורות הזמן והכרונוטופ ברומאן'. בכטין הוגלה בידי המשטר הסובייטי. רוב חבריו ובני משפחתו נאסרו, גורשו או נרצחו. ובכל זאת, כשרימון התחקתה ברוסיה לפני שנים אחדות אחר כתב היד המקורי והמלא של הספר, היא נתקלה בחומה בצורה של תלמידיו שהסתירו אותו. הסיבה, כך גילתה, היא שבכתב היד הזה היו קטעים סטליניסטיים נלהבים. התלמידים, בני העידן הדמוקרטי של רוסיה, העדיפו שקלונו של רבם לא ייחשף. "אז תפסתי כמה זה חזק: כמה השלטון הטוטליטרי המשחרר את האדם מאחריות על עצמו קוסם לאדם. קוסם אפילו לבכטין, אדם משכמו ומעלה, לא אובייקט קל להיפנוזה, שכל כך סבל מהשלטון הזה.

"אני אומרת את זה ממקום מסוים. אני ילידת ברית המועצות. דור רביעי למהפכה. עמדתי לתורים לקנות לחם שעות על גבי שעות, ראיתי את העוני והייאוש וההתנוונות של האוכלוסייה. ואני יודעת שניסיונות לתקן את העולם בצורה מהפכנית עולים ביוקר להמון – בעוד האינטלקטואלים מסתכלים מהצד".

- אבל האינטלקטואלים נרדפו בברית המועצות יותר מכולם, לא?

"לא נכון. במחנות הסובייטיים נספו כ-15 מיליון. כלומר היו שם מכל הגוונים. ואני מרגישה היום דז'ה וו מפחיד. זה חוזר פעם אחר פעם. שיש איזו עמדה, לפעמים כמו ברוסיה היא רשמית, ולפעמים לא רשמית אבל הגמונית, ואם אתה לא שייך אליה אתה לא קיים. כשהודענו על הכינוס פרסם הכתב הפוליטי של מעריב נדב אייל מאמר מתלהם נגד נושא הכינוס ונגד הפיכת המכללה למרכז אוניברסיטאי, והכריז שבמרכז האוניברסיטאי אריאל רודפים את האינטלקטואלים. בין השאר כתב – סטלין שלח אינטלקטואלים למחנות השמדה, פול פוט (מנהיג החמר-רוז' בקמבודיה) הרג אותם, ובאריאל עושים כינוס נגדם. אבל פול פוט היה תלמידו של סארטר! סיים את הסורבון! זה מצחיק ועצוב, הבורות. אנשים לא יודעים שסארטר תמך בקבוצת באדר-מיינהוף".

מגיע לי כדור בראש

ואולי אנשים גם לא יודעים מהי בכלל אותה קבוצת באדר-מיינהוף, או בשמה הרשמי 'זרוע הצבא האדום'. מדובר באחד מכמה ארגוני טרור של השמאל הרדיקלי שפעלו – חטפו, רצחו ופוצצו – בחסות סובייטית בשנות השישים, השבעים והשמונים. שלושת הבולטים בארגונים אלה היו 'זרוע הצבא האדום' בגרמניה, 'הבריגדות האדומות' באיטליה ו'הצבא האדום היפני': שלוש המדינות המרכזיות בציר הנאצי-פשיסטי במלחמת העולם השנייה. חברי הארגונים הללו, רובם צעירים משכילים, פעלו מתוך אמונה שהמשטרים הדמוקרטיים-קפיטליסטיים בארצותיהם הם ממשיכים סמויים של המשטרים הפשיסטיים והנאציים, ושיש, לפיכך, למגר אותם באמצעות טרור.

ב-1974 ביקר סארטר את מנהיג הארגון הגרמני, אנדריאס באדר, שישב בכלא הגרמני. "הביקור אמנם היה כישלון וסארטר אמר שנים לאחר מכן שהוא אף היה טעות", מספר ד"ר מאיר סיידלר, "אך באותה נשימה גם אמר שהוא היה חוזר על טעות זו פעם נוספת". סיידלר, מרצה למחשבת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל ובאוניברסיטת בר-אילן, גדל בגרמניה והוא מספר שהכיר מקרוב את פרשת באדר-מיינהוף. בכינוס בשבוע הבא הוא יסביר כיצד התנהגותו של סארטר נובעת ישירות מתורתו.

"העיסוק באדם, בַּפרט, יחד עם שלילת כל פתרון מטפיזי למצוקתו הקיומית, קירבו את סארטר עוד בשלהי מלחמת עולם השנייה למרקסיזם", הוא פותח. "ב-1952, למשל, בשיא תקופת הטרור ומשפטי הראווה של סטלין, הוא נסע לברית המועצות וכשחזר שיבח את חופש הביטוי שם. אחרי הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956 הוא נשבר ועזב, אבל פנה לאפיקים חדשים של פעילות שמאלנית קיצונית: למאבק המזוין נגד הקולוניאליזם, ובראשו הטרור האלג'ירי נגד צרפת. מכאן, הדרך לטרוריזם הגרמני לא הייתה ארוכה.

"כמו יתר האקזיסטנציאליסטים, סארטר סבר שהאדם יוצר את המהות שלו רק בדיעבד, באמצעות הבחירה החופשית שלו והמעשים הנובעים ממנה. זה מטיל עליו אחריות כבדה. בגרסה הייחודית של סארטר האקזיסטנציאליזם לובש אופי פוליטי-חברתי. כי כשאני מחליט משהו על סמך הבחירה החופשית שלי, אני רוצה שכולם יחליטו כך אם וכאשר ייקלעו לאותו מצב. מכאן נובעים גם האתוס הפוליטי וגם המשיכה לטוטליטריות. בשביל סארטר אין ניטרליות. מי שאינו מוחה, מזדהה בפועל עם הקיים והופך למשתף פעולה עם המשטר השולט. מבחינתו גם אין הבדל בין מאבק מזוין של ילידים נגד מעצמה קולוניאליסטית לבין מאבק מזוין של טרוריסטים נגד השלטון במדינתם הדמוקרטית; סארטר הוא כנראה ההשראה לתפיסה הנועזת של באדר, שגרמניה, וגם צרפת, נמצאות תחת כיבוש של ממשלותיהן".

- הומניזם חל בעיניו רק על העולם השלישי? לעולם החופשי אין זכות לחיות בלי להיות מותקף?

"הוא היה אדם שלו שחי באירופה את חייו הענוגים – ומה שהפריע לו הוא שהעושר שלו הוא על חשבון העמים שהוא עושק. הגישה שלו הייתה – אם אקבל כדור בראש כי אני לבן ואירופי, מגיע לי".

- איך זה שסארטר הוא עד היום סמל להומניזם?

"יש בפילוסופיה שלו הרבה דברים יפים ונכונים, אבל השפעתו המעשית הייתה דווקא בצד ההרסני, הפוליטי. באדר היה אדם גס רוח, לא מישהו שאפשר להעריצו אינטלקטואלית – והנה הטרור שלו קיבל עץ אינטלקטואלי להיתלות בו".

להפחיד את העם, למען העם

את הקישור התיאורטי ההדוק ביותר בין שמאל, אינטלקטואליות, טרור וטוטליטריות נותן דווקא הפסיכולוג שבין מרצי הכינוס, פרופ' נוח מילגרם מהמרכז באריאל ולשעבר מאוניברסיטת תל-אביב. "הרבה אינטלקטואלים", הוא אומר, "אנשי מדעי הרוח והחברה, מתייחסים לבני אדם ולמוסדות החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שלהם באותה צורה שאנשי מדעי הטבע מתייחסים למציאות הפיזית: דבר שהאדם יכול להבין אותו, להתערב בו, להפעיל עליו כוח ולנבא את התוצאות של ההתערבות.

"זו בעצם הטענה הבסיסית של השמאל: שאפשר לשנות את האדם, את החברה. שאפשר להנדס אותם. שאם תיתן למדוכא, או לאויב, מה שהוא דורש, הוא ישתנה. שהאדם הוא מוצר על פס ייצור. לכן רבים מהאינטלקטואלים בשמאל העריצו את סטלין ואת מאו, וחלקם לא מסתייג מהמעשים שלהם עד היום. וזאת גם הסיבה שהם מוכנים להפעיל טרור; האלימות מוצדקת כשהיא בשירות המהפכה, בשירות יעד נשגב".

שורשיו של הטרור המהפכני-משכילי מובילים לארצו של סטלין – אבל עוד אחורה, לימים שטרם הולדתו: לרוסיה הצארית של שנות השבעים במאה ה-19 ואילך. אפשר כבר למצוא שם את כל המרכיבים שעתידים לעשות כברת דרך משותפת מאז ועד היום: שמאל רדיקלי, אינטלקטואלים, חזיונות חירות וטרור אכזרי.

"אפשר לומר שלאחר הטרור של המהפכה הצרפתית, רוסיה הייתה המדינה הראשונה שתופעת הטרור קיבלה בה ממדים עצומים", מאשרת ההיסטוריונית ד"ר גולדה אחיעזר מהאוניברסיטה העברית. "בין השאר היא הושפעה מרעיונות הניהיליזם שנפוצו אז ברוסיה. זו תורה מטריאליסטית ספקנית, ששאפה לערער את הסדר הקיים בחברה. להרוס הכול עד הסוף. זו הייתה למשל גישתו של אבי האנרכיזם, פיוטר קרופוטקין.

"רבים מבעלי התפיסה הזו באינטליגנציה הרוסית הלכו לעם: הצטרפו לתנועות עממיות, או עסקו בהסברה בקרב העם על כך שהוא מנוצל. הם סברו שכל הישגי החברה מושתתים על סבלו של העם, וחשבו שיש להם חוב שעליהם להחזיר לעם על ידי רפורמות ושינוי השלטון, ושעליהם לעשות את העם מאושר בכל דרך אפשרית. הדרך העיקרית שפעלו בה הייתה הטרור".

- הטרור הצטייר אצלם כדרך אל האושר?

"זו הייתה לדעתם הדרך להרוס את כל המבנים הקיימים. הטרור שלהם היה מופנה עקרונית לשלטון, אבל, באופן שהסב לעם קצת פחות אושר, הם הפנו אותו גם לכלל האוכלוסייה, כדי ליצור אווירת פחד. באווירה הזו היה לדעתם קל יותר להפיל את השלטון ולבנות חברה חדשה, שלטון חדש, אדם חדש. הם הטמינו פצצות לא רק במרכזי שלטון אלא גם בבתי קפה של אנשים פשוטים, בקרונות רכבת – אפילו בקרונות הזולים ביותר. המעניין הוא שהליברלים בחברה הרוסית הביעו תמיכה כמעט מוחלטת בפעילות הזו, ועזרו לה בכסף ובחיפוי. כלומר, החלק של האינטלקטואלים בפעילות הזו היה גדול. הטרוריסטים עצמם היו על פי רוב אנשים משכילים שהיו חדורים ברעיונות הניהיליזם והסוציאליזם – שתי תורות שבעצם לא הייתה סתירה ביניהן. והיהודים נטלו חלק פעיל בזה".

דיוקנו המיוסר של המהפכן היהודי

בנקודה היהודית הזו של הרדיקליות הרוסית עסקה אחיעזר במחקרה האחרון. כרקע, היא מציירת תקופה של שינוי ומשבר בחייהם של היהודים בתחומי רוסיה. "הצאר אלכסנדר השני ערך רפורמות שאפשרו להם להשתלב בחברה הכללית, וכך נוצרה שכבה גדולה של אינטליגנציה יהודית רוסית. בשנות השבעים השכבה הזו עברה רדיקליזציה, אבל בכל זאת נשארה במידה רבה צמודה לסביבה היהודית. אנשיה הצטרפו לתנועות מגוונות שמקורן בהשכלה היהודית – סוציאליסטים, אנרכיסטים, ציונים. אלכסנדר השני נרצח ב-1881, ובעקבות זאת החל גל הפוגרומים, סופות בנגב, ויצאו תקנות רבות שהגבילו את חיי היהודים. זה גרם לאכזבה עמוקה, ומעתה חלק מהשכבה הזו ראה את הפתרון לבעיית היהודים רק בפעילות המהפכנית. לעתים קרובות היה מעורב כאן גם כעס אישי יותר על המדיניות האנטישמית של השלטונות ועל הפוגרומים".

על כך, היא אומרת, יש להוסיף את העובדה שזו הייתה תקופת מעבר, של השתלבות היהודים בחברה הרוסית הכללית, השתלבות שהופרעה ונעצרה – ומטבע הדברים מעבר זה היה מלווה במשבר חברתי וזהותי. "הזהות הישנה אינה קיימת, אבל עוד לא נוצרה הזהות החדשה. זה מקרה קלאסי של היווצרות ואקום. בארצות ערב, למשל, אירע משבר דומה בעת המעבר ההמוני מהכפר אל העיר באמצע המאה העשרים, ולוואקום שנוצר נכנסה הזהות האיסלאמית הקיצונית. במקרה שלנו, לוואקום נכנסו שתי מגמות עיקריות: הציונות – וההצטרפות לתנועות המהפכניות הרדיקליות".

וגורם אחרון, ייחודי, שיש להוסיף לחשבון: רגשי נחיתות שחוו הצעירים היהודים בשל רדיפת היהודים ואפלייתם, שהגיעו לכדי שנאה עצמית. "הצירוף בין כל הדברים הללו הוא מודל שכיח מאוד באישיותו של הרדיקל היהודי הרוסי", מסכמת אחיעזר.

הלנה רימון מתרגמת את הדברים לאקטואליה הישראלית, לטובת מי שלא עשה זאת לבד. "מה שאני רואה גם בעולם וגם בארץ, האווירה הזו של סלחנות וצידוק פנימי של התנועות הטוטליטריות זה אחד לאחד מה שהיה ברוסיה מתחילת המאה העשרים עד למהפכת 1917. האינטלקטואלים מן השורה לא השתתפו בפעולות הטרור, אבל תמכו בהן. עזרו היכן שיכלו. העבירו דברים מחו"ל, נתנו למחבלים מקום לינה – כי הם היו נגד השלטון. השלטון הצארי היה באמת גרוע – אבל זה שבא אחריו, בעקבות המהפכה, כבר היה לגמרי בלתי אפשרי, פיזית. כשהאינטלקטואלים שם ראו שהם טעו, כבר היה מאוחר".

מתוך התחושה הזו היא יזמה את הכינוס באריאל. "שלחתי קול קורא לחוקרים למשלוח תקצירי הרצאות מוצעות, כנהוג לקראת כנסים אקדמיים", היא מספרת. "הגיע תקציר מחוקר הקולנוע יובל ריבלין: אני מתכוון לדבר על דמות הטרוריסט בקולנוע הישראלי. הוא הולך ונעשה סימפטי וכריזמטי, זה 15 שנים. למחרת אני מקבלת תקציר מכנרת גוטרמן: זה 15 שנים שדמות הטרוריסט בקולנוע ההוליוודי יותר ויותר סימפטית וכריזמטית. והם לא הכירו זה את זה. אחרי כמה ימים אני מקבלת מחוקר אחר, שריאל בירנבוים, אותו דבר, רק הפוך: זה 15 שנים שדמות הטרוריסט בקולנוע המצרי יותר ויותר דוחה ומגעילה. לכאורה זה מקלקל את מה שאמרו השניים הקודמים, אבל זה בדיוק זה. העולם החופשי משבח את הרוצחים שלו. הוא יכול להרשות זאת לעצמו. הוא נותן למגמות המאפשרות להביא להתאבדות של התרבות להתפתח. ואילו במצרים, מדינה טוטליטרית, המשטר חושש מהטרור האסלאמי ומכתיב לקולנוענים להיאבק בו".

עוז ופורענות

גם הספרות, תחום אמנות נוסף, תעלה שם על הפרק. החוקר, המבקר והסופר פרופ' אורציון ברתנא מהמרכז האוניברסיטאי אריאל מוצא גילויי תמיכה בטרור בלב לבה של הספרות העברית. הוא מקדים ואומר שעוד בימי היווצרה של הספרות העברית, בתקופת ההשכלה, היא הרבתה לעסוק בביקורת עצמית, ועם הזמן היא לבשה לעתים גוון של שנאה עצמית; "אבל רק החל ב'דור המדינה', דור הסופרים שהחלו לפרסם בשנות השישים, הביקורת העצמית הפנימית הושלכה על הסכסוך היהודי-ערבי". ובמילים אחרות, הביקורת הפנימית החלה להתבטא בדמות הזדהות עם האויב החיצוני.

"הנה שתי דוגמאות קלאסיות. 'מול היערות' של א"ב יהושע נכתב ב-63'. לא הייתה מלחמת ששת הימים, לא היה 'כיבוש'. מה עושה א"ב יהושע, יליד ירושלים ואיש חיפה? לוקח דמות שנמצאת בשני מקומות, בירושלים ובכרמל, ומגלה שהכרמל מכסה על חיסול והגליה של כפרים ערביים. הכרמל, לב ארץ ישראל הבסיסית והמינימלית של החלוקה, מקום מגוריו שלו, הוא ירושה של מעשה גזל קולוניאליסטי, ומפעל ציוני כמו היערנות של קק"ל הוא כיסוי זדוני בעצים על מעשה ההרג וההרס. והסיפור נגמר בכך שהערבי הזקן, שלשונו כרותה והוא אינו יכול לומר את האני מאשים שלו, ונכדתו שהיא דור ההמשך וכולה תום, זוממים לשרוף את היער, ושומר היערות מבין שהצדק איתם ומשתתף במעשה השריפה. אם זה לא עידוד טרור, אני לא יודע מה אני. ומה עושה מדינת ישראל? מכניסה את זה לתוכנית הלימודים כמעט ברגע שהסיפור יצא לאור ומקבלת אותו כסמל הקונסנזוס והמרכז התרבותי שלה.

"דוגמה שנייה. עמוס עוז. הוא מתחיל אגב באותה שנה ממש, אבל אני מדבר על 'מיכאל שלי' שהופיע חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים. סופו של הרומאן ושיאו הוא ההזיה של חנה גונן, המשלחת את שני התאומים גיבורי ילדותה ח'ליל ועזיז לעלות על ירושלים ולהעלות אותה באוויר כמיטב יכולתם. נכון שזו הזיה, ושזה החלק היחיד בסיפור שכתוב בלשון עתיד, ושזה תיאור של הידרדרות לפסיכוזה. אבל עדיין, חנה היא הגיבורה הרומנטית של הסיפור, ההוזה והסובלת שכל השאר מסבים לה סבל. ושוב, התרבות הישראלית מעלה את זה על נס. רומאן מצוין ספרותית, שמונח על כל מדף, אבל המסר שלו הרסני. וכך בכל טקסט וטקסט שלו: תמיד הקיבוץ בנוי על ריקבון וניאוף, תמיד הפרויקט הציוני נידון לחורבן, תמיד אנחנו אשמים".

- וזו בעיניך תמיכה בטרור?

"כשמערכת תרבותית שלמה מאמצת אל לבה את המכלול הזה, היא מביאה על עצמה כליה. היא בעצם מאמצת את תפיסת הטרור, מברכת בסתר אם לא בגלוי על הפגיעה בה, אומרת שבעצם מגיע לנו. ואני מביא דוגמאות יחסית מתונות, של אנשי קונסנזוס. אני לא מביא את אחוזת דג'אני, או יצירות פוסט-ציוניות מוצהרות אחרות. המהלך אצל עוז ויהושע הוא מהלך פוסט-ציוני בשם אחר, המהלך של 'אני ראוי לטרור'. זאת זוועה, כי אין כאן כביכול שום אילוץ. זה לא נובע ממתחים בחברה, או בין מעמדות, או בין מגדרים, אלא מאיזשהו ריקבון בעצם הדימוי העצמי. מאמירה שעצם הזהות שלי בחטא יסודה.

"הכרמל עצמו, קיבוץ חולדה עצמו, בנויים במקום שלא ישא יהודים. כמו שהיהדות החרדית תמצא קברים יהודיים בכל מקום, כך יהושע ימצא קברים ערביים בכל מקום. אין שום קשר בין ה'בזכות הנורמליות', הקריאה שמאפיינת את ההגות של יהושע ולמעשה גם את של עוז, לבין העומס הרגשי והיצרי בכתיבה הספרותית שלהם, שאין בו שום איזון ושום אפשרות לנורמליות. הסכנה באמירות הסמויות הללו גדולה מהסכנה שבהפצת הטיעונים הפוסט-ציוניים בגלוי. כשזה גלוי אתה יכול לומר עצור, אבל כשזה נעשה במסווה, בתוך תיאור טבע, החלחול עמוק יותר. בדרך הזו התרבות שלנו שוטפת לעצמה את המוח".