יעלה תחנוננו מערב: קריאה רצופה ב"תפילה על המילים ששנאו מאוד" לאברהם שלונסקי

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_שלונסקי_ביום קראנו במשך שבעה ימים, לפני ראש השנה תשע"ח ואחריו, את שירו של אברהם שלונסקי "תפילה על המילים ששנאו מאוד". בכל יום כללה הכפית בית אחד ודברי הסבר. וכרגיל, נוספו עליה הארותיהם של הקוראים. הנה רצף הכפיות. הוספתי, אחר כל אחת, בגופן אחר, תגובות נבחרות (כאלו המציעות פרשנות); תודה למגיבים מכל הסוגים ולכל המתעניינים. אך תחילה השיר במלואו, בעימוד שלי. הקליקו על התמונה לקריאה נוחה.

אֵיךְ רַגְלֵינוּ נִגְּפוּ בִּסְלָעֶיךָ נְבוֹ!
רְאֵה: מֻגָּרִים דָּמֵינוּ...
יַעֲלֶה וְיָבוֹא יַעֲלֶה וְיָבוֹא
מְאוֹרְךָ הַגָּזוּל
כִּי נִדְמֵינוּ.

לפני 16 חודשים העליתי פה סדרת כפיות משירת אברהם שלונסקי. נשוב נא אליו עכשיו, כי הימים שסביב ראש השנה ויום כיפור קוראים לו - אל שיריו שעוסקים בבריאה ובהתחדשות, באשמה ובסליחה, בחשבון נפש ובפתיחת דף חדש. אני רוצה להתנסות פה אתכם בפענוח שיר שלמדתי בעל פה עוד לפני כחצי יובל שנים מתוך הכרה אינטואיטיבית בגדולתו האיומה, בלי להבין אותו לגמרי: "תפילה על המילים ששנאו מאוד". כתמיד, אולי יותר מתמיד, אתם מוזמנים להציע הארות לקטע שנקרא בכל יום; השיר השלם מצורף, לטובת מי שירצה לפרש.

המפתח להבנת השיר (שנעלם ממני בשנים שהכרתי את השיר מתוך ספרונים של מבחר מצומצם משירי שלונסקי) הוא המיקום שלו במהלך הכולל של הספר 'על מִלֵאת'. להערכתי זהו הספר המרכזי של שלונסקי; עולה בו תפיסת העולם השלמה של המשורר, שהתגבשה על גבי ספריו הקודמים שהם מעין ניסיונות, תעיות ותהיות. בספרים שאחריו ישוב המשורר וינסה להתחדש ולמדוד לו תלבושות אחרות, אבל ב'על מלאת' שלונסקי הוא הכי שלונסקי. הספר הופיע ב-1947 ורבים משיריו נכתבו ופורסמו לראשונה עוד בשנות מלחמת העולם השנייה.

בתחילת הספר מופיעים מחזורי שירים מעין-מיתיים הקוראים מחדש את ספר בראשית ואת ראשיתן של התרבות והחקלאות וכמו מציגים את יסודותיו האידיאליים של העולם ואת המתח וההתפייסות בינם לבין חיינו המודרניים. הפרק המרכזי במהלך הזה, "בראשית אחרת", נפתח בשיר "תפילה" המזכיר למדי את השיר שאנו מתחילים לקרוא היום: הוא מבקש מאלוהים סליחה על ההתנתקות שלנו, בני האדם המודרניים הנתונים במגבלות שפתם, מכל שאר היצורים ומאלוהים עצמו המדברים ביניהם בשפה של געייה, "בשפת הברות" כפי שזה מכונה בשיר הסיום של אותו פרק.

אחר כך באים פרקים על מלחמת העולם ועל השואה, המתבוננים בהרחבה גם ב"אותות" שבאו לפני המלחמה וב"יום האכזבות" של השכחה וההשכחה שיבואו אחריה: הפרקים "ויהי" (ובו בין היתר השיר המפורסם "נדר"), "מול יום האכזבות" ו"ממחשכים". או אז מגיע הפרק "כי תשוב", המנסה להתפייס עם העולם בלי להדחיק את הפן הנורא שלו שנתגלה אך זה עתה. הפרק הוא מעין ניסיון לשוב, מתוך השבר ועם הפיכחון, אל הניסיון של הפרקים הראשונים להתחבר לבראשית. השיר שהפרק קרוי על שמו, "כי תשוב", פותח בשורות "כי הסער יקום לִדממה כמכאוב / ותחזור גם אתה כחוזר מן הנֶכֶר". להבדיל מהשערים הקודמים, ההקשר התקופתי עולה בשירי הפרק "כי תשוב" רק ברמיזות. ניכר ששיריו מבקשים לומר גם משהו על מצבו של האדם בכלל. בפרק הזה משובץ שירנו.

ניגש אפוא לבית הראשון. נבו הוא ההר של הכמעט, של ההגעה רק אל סף הארץ המובטחת. גם בהר הזה רגלינו ניגפו וזבו דם. המאור הגזול שהגיע זמנו לעלות ולבוא הוא, על פי הבתים הבאים, שמש שעולה בהיסוס לאחר לילה של מוראות.

"מאורךָ", מאורו של מי? הפנייה בגוף שני תחזור רק לקראת סוף השיר, בבתים שמיקמתי בטור השמאלי; ומהם ברור שהנמען של פנייה זו הוא אלוהים. למה מאורו של אלוהים גזול? מי גזל אותו? התשובה מתחוורת מעט בבתים הבאים אך דרוש לה ההקשר שפרסתי לעיל. השמש הזו נגזלה למשך הלילה ההיסטורי של שנות השואה.

השיר לא מקל על ההבנה הפשוטה הזו, מפני שהוא מיד אומר "כי נדמינו", שנראה לכאורה כתיאור סיבה. מקור הביטוי בדברי האימה של ישעיהו הנביא אומר בחזון ההתקדשות שלו: "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי"; על פי מפרשים שונים, "נדמיתי" מובנו נדמתי (שתקתי), או נעשיתי דומם מרוב אימה, או אפילו מתתי, נשמדתי.

השיר שלנו הוא תפילה על המילים, וזה שולח אותנו לפירוש המתון של המילה נדמינו: נאלמנו דום. כך גם לאור השורה שבהמשך השיר "הקיצונו עם בוקר אילמים". אבל ידיעת ההקשר ההיסטורי של השיר, וגם הבית הבא המדבר על כותונת פסים ועל "היום האחרון", נותנים מקום גם למובן הרדיקלי יותר של נדמינו: מתנו. החריזה המהדהדת של "נדמינו" עם "מוגרים דמינו" מחזקת הבנה זו. אנחנו אילמים - ואנחנו, חלקנו הגדול, גם מתים, נספים. אצל ישעיהו "כי נדמיתי" אינו בדיוק תיאור סיבה, אלא תיאור מצב - מעין אוי לי, הנה נדמיתי. וזה כנראה גם המובן פה.

> יונתן שלונסקי: לדעתי חשוב להבין, כי אברהם למד בחדר, ספג יהדות בבית באוקראינה, ידע יותר מפרק בתלמוד..., והעולם היהודי היה חלק מאישיותו ושירתו. סתם דוגמא: עד השנים המאוחרות הוא היה מונה את תאריך ספריו בתאריך העברי, וכך גם בהקדשות על ספריו.
הספר הזה יצא לאור אחרי השואה, והמשורר נאחז ביסודות היהודיים, שכל כך נפגעו. 6 מיליון פגיעות. ראה למשל קישור בין "כתונת פסים" הן מהתנ"ך והן ממחנות המוות. מראה מצמרר. וזו רק דוגמא. ובכלל, השירה העברית-יהודית של לפני השואה אינה השירה שאחריה, ומשוררי דור תש"ח לא יכלו לשנות את התמונה.

> נדב שבות: ניסיון ראשוני: על סף החוויה יש את הצימאון לבטא ולחוש להגיע למהות לכתוב שירה לא לדבר על הדברים אלא בליבם לנגוע. ובעת מודרנית אכזרית המילים הופכות לריקות כמו כלב השב אל קיאו כמו קופים המלקקים את השת שלהם.
כי בעת כזו הגענו לגדולות אבל לא נגענו בצליל של העולם ואנחנו מתברברים בשימוש טמא שפתיים ורדוד. למדנו לשנוא את האל להיות חילוניים ריקים בנפש וכל המילים שיצאו עם בוקר חזרו כעורבים נתעבים עם ערב.
שלונסקי מתפלל לאל ומתפלל לאדם שיוכל לדבר במילים שיש בהם ממש

למה העת היא עת של התרוקנות המילים?
כי זו תודעה מודרנית
כי הפכנו למכונות מסחר
ערי מסחר מנוכרות
כי המודרניות מתאפיינת בניתוק מהאל
כי המאה העשרים אכזרית
כי כל כך הרבה דם
כי השירה היא תופעה ניסית וכך מרגיש משורר שאין לו מילים
כי שואה
הר נבו הוא התשוקה לארץ הארץ היא השירה או דיבור של ממש
התפילה לאל שירחם למרות שהאדם למד להתנכר למרות שהניכור בצדק הוא
שישפיע מחסדו על האדם שיוכל לחוש לבטא להיות אנוש
ניסיון ראשוני לפרש שיר חדש חזק


*
כִּי נִכְלָם רִנּוּנֵנוּ מֵעֶרֶב וְלַיְלָה גָּאָה לְבַלְּעֵנוּ.
מָה הִדְבִּיר מֵרָחוֹק נַחֲרוֹ!
וּכְתֹנֶת-פַּסִּים כִּי הֵבִיאוּ אֵלֵינוּ
הִכַּרְנוּ:
הַיּוֹם הָאַחְרוֹן!

המאור הגזול שעלה בבית הקודם מתגלה פה כשמש של יום חדש, לאחר לילה נורא. השורה הראשונה מבוססת על פיוט הנאמר בליל יום הכיפורים:

יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ מֵעֶרֶב
וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ מִבֹּקֶר
וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ עַד עָרֶב.

יַעֲלֶה קוֹלֵנוּ מֵעֶרֶב
וְיָבוֹא צִדְקָתֵנוּ מִבֹּקֶר
וְיֵרָאֶה פִדְיוֹנֵנוּ עַד עָרֶב.

וכן הלאה, שלישיות כאלו עד תחילת האלפבית שעניינן תפילת יום כיפור המקיפה יממה שלמה, מתחילה בתחנון וחילה ונגמרת ברינון של מחילה. פיוט זה, בתורו, מיוסד בתבנית "יעלה... ויבוא... וייראה..." שלו על תפילת "יעלה ויבוא ויגיע וייראה" של ראשי חודשים ומועדים; בבית הקודם בשירנו נרמזה תבנית זו בשורות "יעלה ויבוא יעלה ויבוא / מאורך הגזול כי נדמינו". המאור יעלה ויבוא אך התפילה והשירה לא עלו מפינו בערב ובלילה: הן נכלמו בערב, והלילה אפילו עלה עלינו לטרוף אותנו. כמפלצת בהמית ענקית, קול נחרותיו המדבירות, המשמידות, הגיע מרחוק. הכוונה כפי שראינו אתמול היא למפלצת הנאצית.

ואכן, מרחוק, ממקום שהמפלצת טרפה בו, מגיעה אלינו עדות: כתונת הפסים המגואלת בדם, שהיא גם בגד הפסים של המחנות. מכתונת הפסים מכירים את האמת המרה; גם ספר בראשית מדגיש את הפועל הזה: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא: הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא? וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. (בראשית ל"ז, לב-לג). הלילה, מכירים המתפללים הדוברים בשירנו, הוא לילו של היום האחרון. יום כיפורים ללא כפרה.

השורה הראשונה בבית מתארכת הרבה מעבר לתבנית (שישה אנפסטים בשורה במקום ארבעה). כמו הלילה הגואה בה לבלענו. שימו לב גם לחריזה העשירה מאוד. נחרו-אחרון: הצלילים חֲרוֹ זהים, וגם הנ' מעשירה את הצליל החוזר בשינוי מקום. לבלענו-הביאו אלינו: החריזה מתחילה כבר בצליל בֿ.

*

וְהַשַּׂק בַּמָּתְנַיִם. עַל דּוֹרוֹת שֶׁעָבָרוּ.
אִם גָּבְהוּ
אִם הִבְשִׁילוּ –
לְמִי?!
כָּל הַלַּיְלָה גָּעוּ הַמִּלִּים: הַבֵּיבָרָה!
הֱקִיצוֹנוּ עִם בֹּקֶר אִלְּמִים.

ממשיכים בשיר - וממשיכים בהתמודדות, עם שחר, עם האובדן כפול-הפנים: אובדן שליש העם היהודי, ואובדן המילים לעומתו. ובעצם, כך מסתמן, עם סכנת האובדן של האמון בעולם בכלל.

"וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (בראשית ל"ז, לד) הוא המשכם הישיר של הפסוקים שקראנו אתמול, "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא: הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא? וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". כך גם בשיר: "וְהַשַּׂק בַּמָּתְנַיִם", האבל על הדורות הקודמים, בא אחרי "וּכְתֹנֶת-פַּסִּים כִּי הֵבִיאוּ אֵלֵינוּ הִכַּרְנוּ: הַיּוֹם הָאַחְרוֹן!" בסוף הבית שקראנו אתמול.

ובכן, עכשיו ברור: בשורת הטריפה שהובאה אלינו עם הכותונת היא על הדורות שעברו, עליהם וחלילה גם על מורשתם. כל השגב שלהם, הגובה, הבשלות, ההישגים, לא רק שאבדו, כנראה גם אין מי שיקטוף אותם. אנחנו דור אילם. החרוז המיוחד לְמִי-אילְמִים מזקק זיהוי זה של דורנו האבוד.

צמד השורות הבא ראוי לכפית משלו, אבל אני רוצה להגיע לראש השנה עם תכלה שנה וקללותיה ולהתחיל את השנה הבאה עם בתי הטור השמאלי של השיר (על פי הסידור שעשיתי לו בתמונה), שיש בהם ריח של התחלה מחודשת. נשלים נא אפוא את הבית, המלוכד כולו במילא בחריזה מרהיבה, יצירתית מאין כמוה, משדכת חלקי דיבר שונים בהטיות שונות, משאירה חריקה קטנה באות האחרונה – גם למי-אילמים וגם עבָרו-הביבָרה.

בשורות השלישית והרביעית של הבית השיר עובר לדבר על הנושא הרשמי שלו: המילים. המילים ששנאו? בינתיים לאו דווקא. המילים שגָעו כחיות, שהתגעגעו, שרצו לחזור הביתה, אל גן החיות – הביבר. המילים שברחו לנו וכל הלילה הנורא היו בריחוק מקום מאיתנו וטרם שבו.

הדורות גבהו, המילים גאו, ובבית הקודם הלילה גאה. גאה-גבהו-געו הוא שרשור צליל-משמעות מתוכנן היטב, התורם לליכוד הדימויים השונים (למים, לתבואה, לחיות) לאווירה אחת של תוהו, אימה וגעגוע גם יחד. "גבהו" שייך גם לסדרה צלילית נוספת, מילים עם ב' רפה המופיעות כמוה בסופי השורות של הבית: "עבָרוּ", "הבשילו", "הביברה"; סדרה שתתנקז בבעתה אל השורה הדמונית ודחוסת צלילי ב/וו וגם נ הפותחת את הבית הבא "וסבונו ניבים נעווי ציפורניים", ואל מילים נוספות בבית הבא.

בדרך זו מפנה השיר את הקשב של השומע, גם אם הלה אינו מודע לכך, אל הצד הפיזי וחסר הפשר של המציאות המילולית: אל קולותיה הראשוניים, החייתיים. אל ביבר המילים הגועה.


*

 וְסַבּוּנוּ נִיבִים נַעֲוֵי-צִפָּרְנַיִם
כְּקוֹפִים עַל שֵׁתָם הַוָּרֹד.
כִּי עָוְלוּ הַמִּלִּים
פְּנֵי הַיּוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ עֲדַיִן
נְקַבְּלָה בְּגִמְגּוּם-הֲבָרוֹת.

לראשונה מגיע השיר לשנאתן של המילים כלפינו, זו האמורה בכותרת שלו; עד כה המילים נראו רק כמי שהסתלקו מאתנו. והנה כאן הן יוצאות סביבנו, אנו שהקיצונו אילמים, במין מחול שדים. הניבים, כלומר אמצעי הביטוי הלשוני, סבים סביבנו בציפורניים מעוותות, מאיימות-לועגות.

הקופים בעלי השת הוורוד הם הבבונים (חפשו בגוגל תמונות להתוודע לעכוז הוורוד הענק, המגוחך והדוחה שלהם); איני יודע אם המילה 'על' מחייבת להבין שהקופים מתסובבים סביב ציר ישבנם או שאפשר פשוט להבין את 'על' כ'עִם'. דימוי סיבוב הניבים לסיבוב הקופים מוסיף לתמונה הדמונית נופך נלעג וקצת מגעיל, בשל השת הוורוד ובשל היות הקוף בעינינו מין קריקטורה של עצמנו, גרסה פרימיטיבית של האדם; ועוד: מותר האדם מן הקוף הדומה לו הוא השפה, הניבים. והנה ניבֵינו עצמם שברחו לנו מדומים לקופים, לבני אדם בלי מילים: שמא הם משקפים את אילמותנו הפתאומית.

"ניב" במובן של שפה ושל יכולת ביטוי שכיח אצל המשוררים שלפני שלונסקי, מביאליק ("וביקשת ולא תמצא לו ניב שפתיים") דרך רחל בלובשטיין שזו מן המילים השכיחות ביותר בשיריה (אחד מהם גם נקרא 'ניב', ולמרבה הנוחות הוא נמצא במהדורה הנפוצה בעמ' נב. "אך לבי לניב התמים כתינוק / וענָו כעפר. / ידעתי מילים אין מספר - / לכן אשתוק"). זו גם המשמעות של "ניב" כאן; אבל באופן אסוציאטיבי, בשל התיאור החייתי עם הציפורניים, עולה גם משמעות אחרת של ניב: שן גדולה, בעיקר שן של חיה.

הניב נמצא גם, כפי שאמרנו אתמול, בליבו של משחק צלילי המדגיש את הבסיס הפיזי של השפה, את המימד הטרום-משמעותי שלה: "וְסַבּוּנוּ נִיבִים נַעֲוֵי-צִפָּרְנַיִם", מחול שדים של צלילי v-n, שאליו מצטרפות המילים החורזות בהמשך הבית ורוד-הברות והמילה "עוולו". הנה לנו הדגמה והכנה ל"גמגום הברות", כאמור בסוף הבית.

ב"כי עוולו המילים", כמו ב"כי נדמינו" בבית הראשון, התחביר והמשמעות כאחד אינם מאפשרים לראות את "כי" כתיאור סיבה למה שנאמר לפניה. "כי עוולו המילים" הוא הבסיס הסיבתי למה שבא אחריו: היות שהמילים עָוולוּ, חטאו לנו (ואני שומע כאן גם אָבְלוּ), נותר לנו לקבל את פני היום, שאנו עוד מחכים שיעלה, בלי יכולת דיבור. בגמגום הברות.

החרוז ורוד-הברות משמש את שלונסקי גם בשיר בולט אחר באותו ספר - השיר "בראשית חדשה" החותם מחזור שירים בשם זה. גם שם כבשירנו נולד בוקר חדש - אך שם הוא אינו בא אחר ליל ביעותים, וכל כולו התחדשות רעננה. הצבע הוורוד שם, המקושר לצבעו של תינוק ענוג ולא של עכוז מנופח של קוף, הוא גם צבע האור בשעת זריחה. ושפת ההברות היא שפתם החייתית (כמו אצלנו) של האֵילים המתפללים; רמז, אם תרצו, גם לקול-ההברה של השופר העשוי מקרניהם. בתמונה - השיר בראשית חדשה, לכבוד השנה החדשה. עד אז בוקר טוב - ניפגש ביום ראשון בשנה הבאה.

> אקי להב:  "ניב" הוא ניב שפתיים החביב על שלונסקי במיוחד.
בתרגומו להמלט תמצאו שימוש המדגים חיבה זאת, לרבות צביונה השלונסקאי.
במערכה 2 תמונה 2 מציג פולוניוס, לבוסים שלו (המלך והמלכה) אגרת אהבים של המלט לאופליה שאותה החרים מבתו.

אחרי שציטט מאיגרתו של המלט כך: "לבת השמיים, שכינת נפשי, אופליה בת-החמודות", הוא עושה אתנחתא כדי לזרוק מרה בסגנונו של המלט:
"זהו ניב קלוקל, ניב זה נבזה הוא. "בת-החמודות" ניב נבזה הוא..."
שימו לב לתאווה בה שלונסקי מגלגל על הלשון את ניבו החביב: "ניב".
נדמה שהוא מנסה לעלות על המקור, שבסך הכל גרס: VILE PHRASE
היינו: "ביטוי נתעב", או "ביטוי מרושע", לא חסרות חלופות קונבנציונליות.
שיקספיר, במחזה זה עצמו, הזהיר אותנו מפני הנסיון "לְהַרְדֵס יותר מהורדוס", שהוא סכנה האורבת לפתחם של אנשי תיאטרון.
מעוניינים במקור?
בבקשה, הרי לכם שרות קטן לציבור:Polonius. Madam, I swear I use no art at all.
That he is mad, 'tis true: 'tis true 'tis pity;
And pity 'tis 'tis true. A foolish figure!
But farewell it, for I will use no art.
Mad let us grant him then. And now remains 1195
That we find out the cause of this effect-
Or rather say, the cause of this defect,
For this effect defective comes by cause.
Thus it remains, and the remainder thus.
Perpend. 1200
I have a daughter (have while she is mine),
Who in her duty and obedience, mark,
Hath given me this. Now gather, and surmise.
[Reads] the letter.]
'To the celestial, and my soul's idol, the most beautified Ophelia,'- 1205
That's an ill phrase, a vile phrase; 'beautified' is a vile phrase.
But you shall hear. Thus:
[Reads.]
'In her excellent white bosom, these, &c.'

הערה: לא קשורה ל"ניב", אך מאירה את השימוש בו - הבעייה מתחילה בתרגום המילה BEAUTIFIED ל"בת החמודות". נדמה שעילת המחאה של פולוניוס הלכה לאיבוד בנקודה זאת.
נדמה שהמילה BEAUTIFIED - "מיופה" או משהו כזה - רומזת כי אופליה איננה סתם "יפה" אלא מישהו מנסה "לייפות" אותה, לצורך איזשהו אינטרס. פולוניוס (החשוד העיקרי) מתקומם.

דבר אחר:
א-פרופו דיון שכן במקומה של אג'נדה פוליטית בתוך ליריקה, ובאמנות בכלל,
יש לנו כאן דוגמא כיצד "נכון" לעשות זאת. להטמיע את ההגיג הפוליטי במלואו אל תוך הפואטיקה. עד כדי כך שעמדתו של המחבר נעלמת לגמרי. מתכסה בסימני שאלה. הקורא, אם בכלל, יוצר בעצמו את האג'נדה. משחזר אותה מתוך המסה הפואטית.
בעניין זה (כמו בשאר עניינים) אין כמו שיקספיר, שהציב רף גבוה מאד. (אם כי גם לו יש נפילות)
אם נדלה מתוך הסצינה רק את סוגיית אופליה, נראה כיצד מוטמע בטקסט הגיג מגדרי, אבל ללא מסר ישיר מאת המחבר. אתה בעצמך (כמו דורות רבים לפניך) מהרהר ומסיק מסקנות.
כך גם לגבי דמותו הנלעגת של פולוניוס, שכל-כולה נועדה לחדד מסרים, להניע את העלילה, להפגין וירטואוזיות. אבל לקורא הטוב, אין מנוס מלהשתתף גם בצערו, כאשר המלט "הצעיר", ה"חכם", "היפה", "רם המעלה", עושה ממנו צחוק, ובסוף גם הורג אותו, ועוד "בטעות" ("לרם ממך כיוונתי").
כך גם לגבי דמותו של שיילוק. עד היום מתוכחים ביניהם "חכמינו" על ה"אנטישמיות" של שיקספיר. היתה או לא היתה. כך בדיוק צריכה האמנות לטפל באג'נדות. רק כך לא תתיישן לעולם.
ואחרון חביב: המרכאות סביב ה"נכון".
כל הנ"ל הוא אך ורק לענ"ד. אמנות שמתרחקת מהאידיאל הזה יותר מדי, היא פחות לטעמי.
*

נְחִירַיִם נַרְחִיב: כְּאֶת רֵיחַ הַלֶּחֶם
נְנַחֵשׁ הֶבֶל חַם שֶׁל רֵאשִׁית חֲרִישׁוֹ.
וְנֹאמַר:
אָב רַחוּם...
הֵן הֹרַגְנוּ עָלֶיךָ
אַתָּה הָאַחֵר
הָרִאשׁוֹן.

שנה חדשה - ואנחנו ממשיכים בשירו של אברהם שלונסקי 'תפילה על המילים ששנאו מאוד', אל מהלך ההתאוששות שבמחציתו השנייה.

סִפרו, או פשוט הריחו, כמה פעמים נמצאים כאן צירופי הצלילים ש-ח-ר, ובעיקר ח-ר השולט בכל השורה הראשונה. צלילים חוזרים אלה קושרים יחד מילים של התחלה ושל יציאה מן המיצר אל המרחביה: הרחבת הנחיריים. ריח הלחם. ניחוש. ראשית. חריש. וגם אחֵר וראשון ורחום. ומתוך ההקשר אנו שומעים גם שחר, ואולי איזו רוח חרישית המביאה ברחשה את הריח.

אלה אינם הקולות ח-ר גרידא היוצרים את התחושה; הרי אם כבר, יש בקולות הללו משהו מחרחר. המנגנון הוא אחר. הפעולה הרגשית של רשת הצלילים - כאן ולא רק כאן אלא בדרך כלל בשירה - נקבעת על פי משמעות המילים שצלילים אלה קושרים יחדיו, ומחזקת משמעות זו. החיבור הצלילי מהדק את רכיבי התמונה.

הרחבת הנחיריים נותנת מקום לריח - ריח חם ומנוחש של ראשית חריש, ריח ההבל מהאדמה המהופכת הטרייה; וריח זה כבר נחווה כניחוש מרחיק לכת יותר של תוצאתו הסופית של החריש: הלחם החם. אחרי בית וחצי עם צירופי הצלילים נ-ב שקשרו יחד מילים של גיהינום דמוני, החלפת הרשת הצלילית ברשת אחרת ממחישה את התפנית. יום חדש בוקע מתוך הצללים.

מתוך כך עולה תפילה מורכבת מאוד אל האלוהים. הבראשית החדשה מזכירה לנו, לשרידי-החרב של ליל הצלמוות בשנות הארבעים המוקדמות, שהאל שהוֹרַגְנו עליו, אנו עם סגולתו, הוא הראשון והאחר המוחלט, והוא אל רחום וחנון. אם המציאות השתגעה, אם המילים התאיינו, הוא לעולם עומד. אם נהרגנו כהבל אחי קין, כפי שאולי נרמז פה בשורה השנייה, הנה בידו להחזיר את הגלגל אל הראשית.

השורה "הֵן הֹרַגְנוּ עָלֶיךָ" שולחת אותנו לפסוק ידוע מתהילים, שכל דור נרדף ומקדש השם בהיסטוריה היהודית, על אחת כמה וכמה דור השואה, מצא בו את עצמו: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהילים מ"ד, כג). כדאי לקרוא את כל המזמור: תיאור נורא של עם שאלוהיו זנח אותו למשיסת אויביו אך העם מוסיף לשמור אמונים.

למשל: "תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. ... כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. ... אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר? הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". כאן מגיע פסוק קשה במיוחד מבחינה אמונית: "עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי? הָקִיצָה, אַל תִּזְנַח לָנֶצַח". הרי אנו, כאמור בשירנו, "הקיצונו עם בוקר אילמים". וכך ממשיך המזמור עד לתחינה בסיום, "קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ". את המשך תחינתו של שלונסקי, באותה רוח אך בגלגול אחר, נראה מחר.

רק נציין קודם גם את החרוזים הנהדרים של הבית הזה. שני צמדי-החרוזים עשירים מאוד, הרבה יותר מן הנראה לעין, ובשניהם עיצור אַפּי (מ או נ) חותם את אחד האיברים ונעדר מסופו של השני. "לֶחֶם" חורז עם "עלֶיךָ" (ההברה המוטעמת והעיצורים שמשני צדדיה: לֶח). "חרישו" עם "הראשון" - הרצף המשותף הוא arisho. אבל החרוז לחם-עליך מסתמן עוד הרבה קודם: "הורגנו עליך" - "ריח הלחם": הר' המוטעמת שב"הורגנו" וב"ריח". וכך גם החרוז הראשון-חרישו, הזוכה לתגבור צלילי ח-ר-ש עוד במילה שלפני האחרונה בכל שורה: "ראשית חרישו" מול "האחר הראשון". ועוד מעין-חרוז, או מין נוטריקון מדרשי, שיוצרת מילה הניצבת בסוף שבר-שורה: "רחום" מהדהדת, לא רק בצלילה אלא גם במובנה ובניחוחה, את "ריח הלחם".


*
כִּי שָׂנֵאנוּ עָלֶיךָ – צָמֵאנוּ: הַמָּוְתָה!
אָנָּא צַו וְיָסִיר חֲרוֹנְךָ אֶת רִסְנוֹ.
הֵן תֹּאמַר "רְחַמְתִּיךָ הַדּוֹר
וְאָהַבְתָּ
בְּשַׁגָּם אֲנַסְתִּיךָ לִשְׂנֹא".

הבית הזה, גרעינה של התפילה ב"תפילה על המילים ששנאו מאוד", דורש פיצוח. על כן כדאי להתבשם תחילה מהצד הצלילי שלו, תיבת התהודה של המשמעות. החריזה פה היא בית ספר לחריזה. עשירת צלילים משותפים, ומזווגת באלגנטיות מילים מאגפים רחוקים של הדקדוק:

"המוותה", כלומר אל המוות, הטיה של שם עצם, עם "ואהבת", הטיה מיוחדת של פועל, וכל צלילי AVta שותפים לחריזה. והנה המוות מזווג עם אהבה.

"רִסנוֹ", שם עצם בכינוי קניין, עם "לשנוא", פועל במקור נטוי, כל צלילי isNO שותפים לחריזה. והנה הריסון מזווג עם שנאה.

צלילי s ו-n של חרוז זה נדלקים כבר במלים המובילות אליו: "יסיר חרונך"; "אנסתיך". ולמעלה מזה, צמד החרוזים כולו יוצר יחד ניגוד: ואהבת-לשנוא.

עכשיו נפענח.

"כִּי שָׂנֵאנוּ עָלֶיךָ" – לא אותך אלא בפקודתך, בגללך, כמו "הן הורגנו עליך" שבבית הקודם. השיר עוסק, על פי כותרתו, ב"מילים ששנאו מאוד", המילים שראינו בבתים הקודמים איך הן ברחו מאיתנו והשתוללו סביבנו; עכשיו אנו רואים ששנאתן זו היא שיקוף של שנאה שלנו: גם לנו, לנוכח ליל ההרג הנורא שפקד את דורנו, היה הכרח לשנוא. את הצר. את המצב. את חיינו. כמו שהמילים "גָּעוּ ... הַבֵּיבָרָה" (בבית השלישי), אנו "צָמֵאנוּ: הַמָּוְתָה!"

הבקשה "אָנָּא צַו וְיָסִיר חֲרוֹנְךָ אֶת רִסְנוֹ" מבלבלת: לכאורה מי שמסיר את רסנו משתולל. האם הבקשה פה מאלוהים היא שיקרא דרור לחרון אפו? התפילה בשיר הזה, כפי שאפשר לראות גם בשורות שלפנינו, היא לרחמים, לא לחרון. אפשר אולי להבין שהכוונה היא לעשיית שפטים באויבינו שהרגו בנו. ואפשר גם להבין שחרון האל הוא-הוא הרסן הבולם אותו מהרעפת אהבתו, וגם בולם את אהבתנו ומשאיר אותנו שונאים. ואם כן, הבקשה ממנו פה היא שהחרון יסתלק ממנו, יסיר את עצמו.

השורה השלישית מתפצלת לשתיים כי אכן היא מבקשת כפל אהבות, כפל רחמים: שהאל ירחם על הדור, עלינו בני הזמן הקשה הזה – ויצווה עליו לאהוב. כבר ראינו שהשיר הזה משתמש במרץ במטענם המקראי של שימושי לשון שונים. לשון "רחמתיך" מזכירה את נבואות הנחמה של ישעיהו, ירמיהו וזכריה, על אהבת ה' לישראל בגאולה; ולשון "ואהבת", הזוכה להבלטה, מהדהדת את מצוות ואהבת בתורה: ואהבת את ה' אלוהיך, ואהבת את הגר, ואהבת לרעך כמוך. צוֵונו שוב לאהוב!

"בשגם", כלומר שהרי גם. אם הכרחתי אתכם, בני הדור, לשנוא, אני יכול גם לצוות עליכם לאהוב. ואפילו: כיוון שהכרחתי אתכם לשנוא, אאפשר לכם עכשיו לאהוב. המילה "בשגם" מופיעה במקרא פעם אחת, לאחר שבני האלוהים לוקחים להם נשים מבנות האדם: "וַיֹּאמֶר ה': לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו', ג). איני רואה פה קשר לעניין המקראי הספציפי ההוא, ונראה שהאסוציאציה המקראית פה, אם בכלל, כללית יותר: החלטה מנומקת של אלוהים בדבר מצבו של האדם.

> אקי להב: כולן אני בוחר דוקא את החלופה האחרונה שהעלית. (אם הבנתי אותה כראוי).
על פניו, הפשט (אם ניתן לדבר על פשט אצל שלונסקי) הוא כדלקמן:
כִּי שָׂנֵאנוּ עָלֶיךָ – צָמֵאנוּ: הַמָּוְתָה!
פירוש:: השנאה שמעשיך הקשים גרמו לנו הביאה לנו משאלת מוות. חיים של "שנאה"? מאסנו בחיים האלה. טעם החיים - אבד.
לכן גם ההקבלה ל"הוֹרָגְנוּ עליך" הולמת.
"..אָנָּא צַו וְיָסִיר חֲרוֹנְךָ אֶת רִסְנוֹ..."
הפירוש - תפילה: "די כבר עם זה". לפי הפשט: הרסן הוא אמצעי האונס לשנוא. אותו מבקש המשורר להסיר.
ומדוע דוקא "חרון"? לא רק בגלל ההסבר הרליגיוזי שלקינו כי כועסים עלינו מלמעלה. אלא כתיאור אנושי פשוט של הזוועה. וכי מה זה אם לא "חרון". ככתוב: "לא שב אפו ועוד ידו נטוייה".
המשמעות היא שהדור היה רוצה לאהוב, כמו כל דור רגיל. אבל אנוס לשנוא בתוקף נסיבות הזוועה שנכפתה עליו.
יותר מזה, אפשר לזהות כאן אף דברי כיבושין של הדובר כלפי שמייא.
"תראה מה שאתה גורם לנו, בוס".

הערה: פתיחת שורה (ומשפט) ב"כי", כלומר: הקדמת הסיבה למסובב, נדירה בעברית המקראית המרוכזת, המטיחה בפרצופך את הצמד הזה "במכה אחת" מכוונת היטב.
אאל"ט, הסדר הזה מקובל יותר בלשונות אשכנז. במשפטי הענק הגרמניים למשל, שם אם לא תקדים את הסיבה, עד שתגיע לסוף המשפט, ישכח הקורא לשם מה התכנסנו. מתרגמים עצלנים לוקים לפעמים בהעברה של המבנה הזה לתרגום. ואולי לא מדובר בעצלנות. אלא להיפך: יש להם כוונה בזאת. לשמר את ניחוח המקור. במקרה שלי זה עושה את העבודה. נותן את הטעם של צלי בחומץ וכרוב כבוש.
גם אצל אלתרמן אתה מוצא לפעמים: "כי סערת עלי, לנצח אנגנך" וכו'. סוגיה מעניינת.


>> צור ארליך: תודה. אכן הבנת את כוונתי והיטבת ממני להבהירה. לגבי 'כי', התייחסתי אליו בהופעותיו בבית הראשון והשני ולכן הפעם הזנחתי. אפשר להבין את כי כתיאור סיבה המקדים לתוצאה, כמו שהצעת, אבל אפשר, כמו שם, לומר שזה פשוט תיאור מצב.

> רפאל ביטון: אנסתיך- אולי מעבר לפשט, גם רמז דק למילה ניסיון - "למען אנסנו הילך בתורתי". מעין "הסבר" לכל המהלך הקשה של דור המדבר (והשואה) שסופו הגעת דור חדש לארץ המובטחת.

> אקי להב: עוד משהו.
השיר כמובן מעלה על הדעת את שירו המפורסם של שלונסקי: "נֶדֶר". המתאר את העומס הרגשי, את עול השנאה הרובץ לא רק על "הדור" אלא "עד דור עשירי", "עד שֹךְ עֶלְבּוֹנַי, עד כולם, עד כולהם" !!!.
השיר נדר היה חלק בלתי נפרד מהגדת פסח הקיבוצית (בגירסת השוה"צ לפחות).
בילדותי שם, קריאת הקטע בסדר הקיבוצי היה כבוד מיוחד שהוענק רק לקומץ נבחר שהיה נוקב ממש את התקרה.
ה "כּוּ-לַ-הַם" איים לנפץ זגוגיות.
אנחנו הקטנים (אחותי הגדולה ואנוכי הקטן) נהגנו להסתלבט על הסיומת של "ומאום לא אלמד גם הפעם".
הקוראת המתלהמת (השם שמור במערכת) העידה בקריאתה על כך שלא הבינה את המשמעות. איבדה לחלוטין את הקשר של השורה עם ה"קוֹנָם אם" (השבועה "לא ל...") המקדים אותה. וקראה את זה כאילו נגזר עלינו "לא ללמוד כלום מההיסטוריה".
כיום אני פחות בטוח מי צדק.
*
וּלְכָל מִלּוֹתֵינוּ יֻגַּד-נָא לַחְזֹר
מִגֹּב הֶעָוִית וְחֵרוּק-הַשִּׁנַּיִם
וְשָׁרוּ עִמָּנוּ:
כִּי טוֹב לָעֵינַיִם הָאוֹר
כִּי מָתוֹק לָעֵינַיִם.

עד כאן הקפה שביעית: בית שביעי ואחרון ומאז'ורי.

המילים שברחו יחזרו, שמחתנו תחזור, אור היום יפציע וירפא - אם לתרגם את כל זה לשפת הפשטנות. ופתיחת תנ"ך אחרונה, הפעם בפסוק מתוק ומאיר ומפורסם בקוהלת.

השורה "מִגֹּב הֶעָוִית וְחֵרוּק-הַשִּׁנַּיִם" מתייחסת לתיאור באמצע השיר על ריקוד-הפרא החייתי, הקופי, של המילים ששנאו. גוב הוא כאן בור של חיות פרא, אפילו חיות טורפות (גוב האריות). ה"עווית" נקשרת ל"גוב" בצליל v, אותו צליל שליכד את הבית ההוא, ומחזירה אותנו במפורש לשורה שבתחילתו, "וְסַבּוּנוּ נִיבִים נַעֲוֵי-צִפָּרְנַיִם" (נעווי=מעוותי). הפעם נזכרות במפורש גם השיניים, וזה מחזק את הסברה שהעליתי בזמנו, שה"ניבים" בשורה ההיא אינם רק צירופי מילים אלא גם, על דרך האסוציאציה, שיניים חייתיות.

שלונסקי כתב את השיר אחרי השואה ולפני הקמת המדינה. אפשר לומר שתפילתו התקבלה במהירות.