משל ושנינה: עיון עקבי ב'מקרה הכסיל והחכם' לנתן אלתרמן

 אנו קוראים את כל 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן כסדרה, יום יום, שורה שורה, במסגרת מיזם 'כפית אלתרמן ביום' ברשתות החברתיות. במסגרת זו קראנו את 'מקרה הכסיל והחכם' (שמחת עניים ד, א) בתחילת קיץ תשפ"ד, 2024. לפניכם כפיות העיון שלי, ומבחר מן התגובות הפרשניות של הקוראים.


א. מִקְרֵה הַכְּסִיל וְהֶחָכָם

הגענו לפרק ד של 'שמחת עניים'. ברוכים הבאים לגיהינום. פרק מבהיל ביותר, החותר אל מעמקי המוסר והאשמה במלחמה, באסון ובשלום מדומה.

השיר הראשון בפרק הוא "מקרה הכסיל והחכם". כותרת זו מכוונת אל מימרה במגילת קהלת הכוללת מילים אלו, ומשמעות הכותרת כוללת את המימרה כולה; כך יגלה הקורא בשיר. "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ, וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם" (קהלת ב', יד).

*

אִישׁ אֶת אָחִיו עוֹד יִשְׁאַל,
גַּם שִׁירָה עוֹד תֻּגַּד יְשָׁנָה,
עַל כְּסִילוּת שֶׁהָיְתָה לְמָשָׁל
וְחָכְמָה שֶׁהָיְתָה לִשְׁנִינָה.

'מקרה הכסיל והחכם' מתחיל בהקדמה שמסתכלת על הסיפור במבט מן העתיד. יום יבוא וידברו אנשים על כך זה עם זה, וישירו על כך שירה שתעבור מדור לדור. הבית הזה, וגם הבית הבא, הם ההקדמה הזאת.

הבית בנוי במתכונת השנינה, וגם מדבר על שנינה. שנינתו של הבית עשויה בטכניקה של פירוק ביטוי קיים לחלקיו. "משל ושנינה" הוא הביטוי. משל איננו שנינה, אבל כשהם באים כצירוף מילים, הם מבטאים יחד דבר אחד: הם מציינים דבר שלועגים לו. כאשר מפרקים את הביטוי לחלקיו, אבל עדיין רומזים אליו בבירור באמצעות הסמכת החלקים זה לזה בתקבולת, עדיין יש לכל אחד מחלקיו המשמעות המשותפת של שניהם. וזה התרגיל שאלתרמן עושה כאן. הכסילות והחוכמה, שני הפכים, נגמרו באותו מצב: היו למשל ושנינה. מקרה אחד להן, כפי שנרמזנו זה עתה בכותרת השיר, "מקרה הכסיל והחכם", שכאמור מפנה אל קהלת האומר שמקרה אחד להם, שניהם מתים בסוף.

מבחינה מוזיקלית, הצליל ש שוזר את הבית ומוסיף על הרגשת ה"מקרה אחד להם". צמדי החרוזים ישאל-למשל וישנה-לשנינה, וכן המילים איש ושירה. גם ש הזיקה של "שהיתה", החוזר פעמיים כתקבולת, מוסיף על כך ומשלים את הסימטריה: בכל שורה יש שתי ש. "אִישׁ אֶת אָחִיו עוֹד יִשְׁאַל, / גַּם שִׁירָה עוֹד תֻּגַּד יְשָׁנָה". זה יהיה נושא לשיחה ובירור בין אנשים, כל האנשים, "איש את אחיו"; ואף ישוררו על כך שיר חוזר שיהפוך לנשנה וישן. השירה "תוגד", פסיבית, שוב כדי שנרגיש שזו תהיה תופעה חובקת כול, ולא שרק איזה היסטוריון בודד יגיד אותה.

התקבולת בשתי השורות האחרונות כאן, "עַל כְּסִילוּת שֶׁהָיְתָה לְמָשָׁל / וְחָכְמָה שֶׁהָיְתָה לִשְׁנִינָה", יוצרת כאמור אחדות הפכים בגלל הזהות משל-שנינה. גם שתי השורות הראשונות מקיימות תקבולת, סביב המילה המכוננת של שירת אלתרמן, "עוד". אנחנו יודעים עכשיו שכך יהיה בעתיד ביחס להווה שלנו, ושזה יהיה חוזר ונשנה.

*

וְהֻגַּד: בְּיוֹם צָר אֲשֶׁר קָם,
הֶעֱרִים הֶחָכָם וַיֶּחְכַּם,
וְלַכְּסִיל הַכְּסִילוּת נָתְנָה יָד,
וַיִּקְרֵם הַמִּקְרֶה הָאֶחָד.

הבית השני משלים את הכותרת, ברוח האמור על המקרה האחד של הכסיל והחכם במגילת קהלת. הוא מסכם את מה שהשיר עתיד לפרט בבתים הבאים. בשורה הראשונה בבית זה, "וְהֻגַּד: בְּיוֹם צָר אֲשֶׁר קָם", עִיַינו אתמול בהרחבה.

הטיעון של השיר, שהחכם והכסיל הפוכים זה מזה אך אל מול האויב תוצאות מעשיהם שוות (שניהם מתים), מומחש היטב במבנה הבית, ובפרט בשלוש השורות שמתחדשות לנו היום. החכם שהתחכם, הכסיל שהסכיל, והמקרה האחד. לכל אחד מהשלבים הללו, תזה אנטיתזה וסינתזה, שורה שמתבחבשת עם עצמה.

הֶעֱרִים הֶחָכָם וַיֶּחְכַּם. שלוש מילים שהן בערך אותו דבר. מה עושה חכם? חוֹכֵם. מחכים. ויחכם. החכם ערמומי. הערמומיות היא חוכמתו. חוכמתו היא הוא. שלוש המילים גם נגמרות כולן ב-ם, ותמיד זו מ שהיא חלק משורש המילה, לא סיומת של צורת רבים.

בכך נמשך גיבוב המילים מילות ה-ם לאחר "ביום" ו"קם" מהשורה הקודמת. "אשר קם" מתחרז עתה עם "ויחכם". הסיומות קם-כַּם זהות צליל, אבל לפני כן יש עוד שתי תנועות, פתח וסגול, שכמו מתחרזות. אשר, ויח. אֲשֶרְקָם וַיֶּחְכַּם.

וְלַכְּסִיל הַכְּסִילוּת נָתְנָה יָד. גם פה, מה עושה הכסיל? מעשי כסילות. שוב שורה המתגבבת ומשתבללת סביב אותה נקודה. החכם יחכם, לכסיל כסילות. הכסילות נתנה לו יד, כלומר הצטרפה אליו, עזרה לו להיות מה שהוא גם כך. הוא פעל בכסילות. "נתנה יד" דווקא, כדי להתחרז, הפעם במידה רופפת יחסית, עם "האחד".

וַיִּקְרֵם הַמִּקְרֶה הָאֶחָד. שוב! שם העצם והפועל חוזרים. ויקרם-המקרה: המילים כמעט זהות בתנועות ובעיצורים. מ, האות ששלטה במחצית הראשונה של הבית, מתגבבת פה שוב בשתי המילים שליבן הוא ikre. פעם לפני, מקרה, פעם אחרי, יקרֵם. אכן, מקרה אחד להם.

זה באמת הרעיון. בכל שורה קורה המקרה האחד למילים שיש בה. בכל שורה, הדבר דינו להיות הוא. החכם חכם ומערים, לכסיל הכסילות נותנת יד, והמקרה יקרם. וכמו שקורה למילים ולצלילים, כך קורה במה שהשיר מתאר. כשבא האויב אתה יכול להתחכם ויכול לטפוש, וזה לא יעזור. כך או כך תיכבש במכבש האחד.

רק שימו לב בבקשה שלהתנהג בחוכמה דווקא כן מומלץ. המקרה האחד ההוא פקד את החכם כי הוא הערים. הוא התחכם. כפי שיסופר בשיר. היו עמנו.

> עפר לרינמן: החרוז "והוגד" - "האחד" הוא חרוז-סוגריים, המקיף את כל ההיגדים כאחד.

*

כְּחוֹנֵן הַחַמָּה אֶת רְחוּמֶיהָ,
חוֹנְנָה הַחָכְמָה אֶת חֲכָמֶיהָ.

כך מתחיל סיפורו של החכם. שוב מגבב אלתרמן במתכוון חזרות טאוטולוגיות על כך שהחכם חכם, במשמעות וגם בצליל, כדי לנפץ תכף את יתרון חוכמתו אל סלע המקרה האחד שקרה לו ולכסיל. כך היה גם בשורה "הֶעֱרִים הֶחָכָם וַיֶּחְכַּם", ועכשיו זה מורחב בהרבה.

החוכמה חוננה את בעליה, כלומר נתנה להם את מתנתה, את עצמה, וכך החכמים מחוננים הם. כמו מה? כמה שהחמה מחוננת בקרניה את האנשים הנהנים מהן, את אהוביה-רחומיה.

הבחירה בחמה כמקבילה לחוכמה נובעת קודם כול מהקבלת הצלילים בין המילים הללו, אבל גם מכך שהחמה, השמש, היא בעלת עוצמה והשפעה על החיים, כמקור אנרגיה עיקרי; ומכך שמציאותה והשפעתה הן נתון-יסוד, כמו בביטוי "ברור כשמש".

משחק המילים מרהיב עד הגזמה, ויוצר תחושת גיחוך. ההקבלה התחבירית מדויקת, וכמעט כך גם הקבלת ההגאים בין שתי השורות. זו טאוטולוגיה בצליל. בצמד השורות כולו, מתוך 34 אותיות שיש בו, 6 הן ח; היא נמצאת בכל אחת מהמילים חוץ מהמילית 'את'. אליה אפשר להוסיף 2 כ רפה. נ מצאת 4 פעמים. מ 4 גם כן. 7 פעמים יש ה, מתוכן 4 עיצוריות הנהגות הַ. כל שאר האותיות ביחד מספרן 7.

עוד תורם לתחושת החזרתיות הפועל החוזר "לחונן". מעבר למשמעות שלו, הוא מתחבר לכל שורה בעוד אופן. בשורה הראשונה, "חוננה... רחומיה" מזכיר לנו את האל החנון והרחום, בתחילת 13 מידות. "חוננה... חכמיה" מתיישב כאמור על המושג "מחונָן", שהוא סוג של חכם.

> חיים גלעדי: החמה מוזכרת גם כניגוד לחושך של הכסילות - החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך (ומקרה אחד יקרה את שניהם... אבל לא נהרוס).

*

וַיֹּאמַר הֶחָכָם: חָכַמְתִּי,
וָאֶרְאֶה כִּי בָא צָר, וְלֹא נַמְתִּי.
וָאָאִיר לוֹ פָּנַי
וְאִתִּי חֶשְׁבּוֹנַי
וָאֶבְטַח וָאַסְכִּיל
וָאֶפָּת כְּמוֹ כְּסִיל,
וְכָמוֹהוּ לִגְוֹעַ תַּמְתִּי.

נאומו המלא של החכם. האסטרטגיה של החכם לנוכח בוא האויב היא לקבל אותו בזרועות פתוחות ולקוות שזה יהיה הדדי.

הדברים נכתבו בתחילת 1940, והרקע שסביר כי עלה על דעת הקוראים הוא התנהגותן של מדינות אירופיות שונות לנוכח האיום הנאצי לפני פרוץ המלחמה, כגון בהסכמי מינכן. אפשר שהוא גם מכוון לגישתם התמימה של חלק מיהודי מרכז אירופה.

אבל 'שמחת עניים' היא יצירה נצחית, והכתוב בה מעמיק בהבנת טבע האדם והחברה; והקורא חופשי למצוא לתיאור הזה הד במאורעות נוספים, לפני ימי גרמניה הנאצית וגם אחריהם, עד היום הזה.

תחילת דברי החכם ממשיכה את דברי הפתיחה בשורות הקודמות, המכבירים על החכם מילים מהשורש חכ"ם ודומות להם. כאן בא שוב הפועל חכמתי. הייתי חכם. זהו המשך של אותה טאוטולוגיה מכוונת שמגחיכה את התבוססות החכם בחוכמתו.

בשורות הבאות מתהדר החכם: הוא לא הלך לישון אלא להפך, כביכול: האיר פנים לאויב, מתוך חשבון שזה ודאי ישתלם ויאפשר לפתור את ההתנגשות בדרכי שלום.

בשלוש השורות האחרונות מגיע, בפיו של החכם עצמו, התנהגותו הייתה בעצם אווילית, כהתנהגותו של כסיל. הוא בטח, וזו הייתה סכלות. הוא התפתה לתמימותו, כמו כסיל. וכמו הכסיל, שמקרהו יתואר בבית הבא, הוא מת.

"לגווע תמתי" הוא אומר, בפועל המתחרז עם "חכמתי" ו"לא-נמתי" שבאו ארבע שורות קודם לכן. הניב הזה, תם לגווע, מתאים במקורו לקבוצה, לא לאחד. בני ישראל פוחדים, בעקבות פרשיית קורח ועדתו, שכולם יתומו לגווע. יגוועו עד האחרון. כאן זהו אדם אחד, אבל אבטיפוס, נציג של רבים. עוד בספרו הקודם כתב אלתרמן בשיר 'איגרת' על "אחי התם לגווע".

כפי שנראה תכף, הכסיל פעל בדרך אחרת מן החכם. אך גם היא דרך של התחמקות מעימות. בשתי הדרכים, אומר החכם כבר עכשיו, יש מן הפיתוי, ותוצאתן אחת. אם במגילת קהלת מקרה הכסיל והחכם אחד ושניהם מתים בסוף ימיהם, הנה כאן שניהם מתים בדמי ימיהם בידי אויב בגלל התחכמות או כסילות.

*

כְּגוֹנֵן הַיּוֹנָה עַל גּוֹזָלֶיהָ,
גּוֹנְנָה הַכְּסִילוּת עַל כְּסִילֶיהָ.

כמו שאפשר לראות בדיאגרמת השיר, שורות אלו הממסגרות את סיפורו של הכסיל הן הראשונות בשיר העומדות בהקבלה לשורות קודמות. במקרה הקיצוני הזה, עוד צפויות לנו שתי הקבלות נוספות. הדיאגרמה שהכנתי, מפת השיר, מציגה את ההקבלות בין הבתים בו. כדי לקרוא את השיר כסדרו יש לקרוא טור אחר טור.



בינתיים נתייחס רק למה שהקורא רואה בשלב זה. הכסילות מוצגת כמקבילתה של החוכמה. כשם שהחוכמה חוננה את חכמיה, הכסילות גוננה על כסיליה. כסילות אינה מתנה, אינה דבר שחוננים בו. אבל היא מגוננת. גוננה כמובן דומה לחוננה, להחריף את החזרתיות.

הדימוי בשורות על החוכמה היה לחמה, החוננת את רחומיה. עכשיו זו יונה המגוננת על גוזליה. זהו דימוי אימהי, רחום: מבחינה זו הוא מקביל לקודמו. אבל שלא כמו במקרה הקודם, עצם הרעיון שהכסילות מגוננת על כסיליה, כלומר על הכסילים, נשמע מופרך כבר בשמיעה ראשונה. טיפשות בדרך כלל איננה מגוננת. אבל, במחשבה שנייה, היא מגוננת מבחינה ידועה: כסילותו של הכסיל מגוננת עליו מפני הכרת המציאות החמורה. כלומר היא מנגנון-הגנה פסיכולוגי.

הגנת היונה על גוזליה דומה לכך מעט. גם הגוזלים הם כסילים במובן זה שהם חסרי ניסיון ואובדי דרך. הגנת היונה היא הגנה ממשית, אבל היא אינה מועילה בפני סכנות גדולות כגון אדם או חתול או עוף דורס.

הבחירה ביונה וגוזלים מבטאת גם שיקולי צליל. גם בצמד השורות הזה הצליליות צפופה, אם כי לא כמו במקבילו הקודם לו. יונה מתחרז עם גוננה, וכסיל וגוזל עשויים רצפים מקבילים של עיצורים דומים פונטית. כּ-ג, ס-ז, ל.

יהיו שישערו כי יש כאן גם רמיזה ליוניות פוליטית, אבל ראשית הדימויים יונה ונץ לא היו מקובלים בעת כתיבת היצירה, ושנית היוניות מאפיינת יותר דווקא את התנהגותו של החכם כאן, שהאיר פנים לאויב, כלומר נקט מדיניות פייסנית. לא שהכסיל כאן נץ. הכסיל כפי שנראה מייד נקט התעלמות מהאויב. הניציות, השבת מלחמה שערה, היא מה ששמחת עניים מציעה; בשיר הזה, המצביע על כישלונן של דרכי מדיניות אחרות, ובכלל בעלילתה המציעה השבת מלחמה לתוקפן.

> צפריר קולת: הושע ז' י"א מדמה את (ממלכת) ישראל: וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב.

> דן גן-צבי: הכסילות מגינה על הכסיל גם מנשיאה באחריות למעשיו. הרי הוא שוטה, ומה כבר אפשר לצפות ממנו…
ואולי זה דומה גם ליונה המגוננת על גוזליה.

> ניצה נסרין טוכמן: האין השיר מזכיר את המשל העתיק ההוא אודות השיג והשיח בין הנמלה [ "החכמה"] והצרצר ["הכסיל"]? מה בסופו של דבר היה מוסר ההש/סכל ? מי גונן על מי - האם שוחרת החמה החכמה והארצית על המשורר אולי האמן החולם הצליח לסדוק את ליבה ולהנחם רגע לפני שהקור והגשם שטפו את שניהם ...

*

ווַיֹּאמֶר הַכְּסִיל: נוֹאַלְתִּי,
וָאֶרְאֶה כִּי בָא צָר, וְהִתְחַלְחַלְתִּי.

תגובתו המיידית של הכסיל לאיום: בהלה. המשכה, בשורות הבאות, הוא רמייה עצמית.

נואלתי פירושו נהגתי באווילות. מכאן שם-התואר המוכר "נואָל". הכסיל פותח את דבריו בהודאה שנהג ככסיל, ממש כמו החכם בשורות המקבילות:

וַיֹּאמַר הֶחָכָם: חָכַמְתִּי,
וָאֶרְאֶה כִּי בָא צָר, וְלֹא נַמְתִּי.

לכאורה החכם עשה משהו, לא נם, בעוד הכסיל נכנס לרפיון ידיים. למעשה שתי התגובות הובילו לאותו מחדל: האמונה שיהיה בסדר.

אפשר לתהות למה בחר אלתרמן לשים בפי הכסיל את הפועל "נואלתי", ולא, כמו אצל החכם, פועל הנגזר מזהותו: "סָכַלתי", כמו "חָכַמתי" (שהרי קודם השתמש המשורר בפועל "להסכּיל"). "נואלתי" ו"סכלתי" מתחרזים שניהם באותה מידה עם "התחלחלתי" ועם "נפלתי" שבסוף הבית. אולי "נואלתי" כגשר צלילי בין "הכסיל" ל"ואראה".

כדאי לשים לב לכך שאצל החכם כתוב "וַיֹּאמַר", מ בפתח, במלרע, ואצל הכסיל "וַיֹּאמֶר" בסגול ובמלעיל. הסיבה פשוטה: המשקל. ב'הכסיל' ההברה המוטעמת באה מייד לאחר ה (אלתרמן מניח כאן בצדק שהקורא לא יבטא את כְּ כתנועה, אף שזהו שווא נע), ואילו ב'החכם', שתי  הברות אחריה. לכן, משקלית, "וַיֹּאמֶר הַכְּסִיל" מקביל ל"וַיֹּאמַר הֶחָכָם" (ומוותר על ההברה הראשונה, הלא-מוטעמת, בתבנית). המשורר ניצל אפוא בחוכמה את כפילות האפשרויות, ויאמַר וויאמֶר.

ההופעה היחידה במקרא של הפועל "להתחלחל" היא אצל אסתר המלכה, "ותתחלחל המלכה מאוד". אותה אסתר הזכורה במשפט "איש צר ואויב, המן הרע הזה". רמיזה לכך יש כאן ברצף המילים "צר, והתחלחלתי".

כפי שניווכח בשורות הבאות, הכסיל המתחלחל לא פעל כאסתר אלא חבק את ידיו, כמו הכסיל מקהלת ד', ה.

> רואי רביצקי: חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ. נואל כאן לא רק טיפשות אלא תקבולת לפחד שצץ בו.
>> צור: תודה רבה. זה מיישב את התעלומה.

*

וָאַשְׁקִיף בַּחַלּוֹן
וָאָבִין כִּי חֲלוֹם.
וָאֶשְׁכַּב וָאֵחַם
וָאֶפָּת כֶּחָכָם,
וּבִקְהַל חֲכָמִים נָפַלְתִּי.

הכסיל מספר את סיפור המלחמה שלו. את ההתחלה קראנו קודם: "וַיֹּאמֶר הַכְּסִיל: נוֹאַלְתִּי, / וָאֶרְאֶה כִּי בָא צָר, וְהִתְחַלְחַלְתִּי". לאחר החלחלה הוא התבונן שוב, והחליט שזה סתם חלום רע. לכן עבר להתנהגות פסיבית, שכב לו והתחמם, ובכך התפתה לרפיון ממש כמו החכם שקראנו עליו בבית הקודם, שהאיר את פניו לאויב מתוך מחשבה שזה יעזור. כצפוי, הכסיל נופל יחד עם החכמים מהסוג ההוא.

הדמיון בין הפייסנות של החכם והפסיביות של הכסיל, ובמיוחד בין התוצאות של שתיהן, מובלט באמצעות הדמיון בין הבתים המספרים את סיפוריהם. ההקבלה היא ממש שורה כנגד שורה.

וַיֹּאמַר הֶחָכָם: חָכַמְתִּי, | וַיֹּאמֶר הַכְּסִיל: נוֹאַלְתִּי,
אותה תבנית. כל אחד עם פועל ההולם את מהותו.

 וָאֶרְאֶה כִּי בָא צָר, וְלֹא נַמְתִּי.  | וָאֶרְאֶה כִּי בָא צָר, וְהִתְחַלְחַלְתִּי.
שניהם רואים כי בא צר, באותן מילים, ובשלב הראשון מתרגשים מכך איש איש בדרכו.

וָאָאִיר לוֹ פָּנַי | וָאַשְׁקִיף בַּחַלּוֹן
תחילת הנפילה במבט. הארת הפנים אצל החכם, או השקפה בחלון מצד הכסיל.

וְאִתִּי חֶשְׁבּוֹנַי    |   וָאָבִין כִּי חֲלוֹם.
הצד התודעתי של המבט אל האויב. הוא מתוך חשבון אצל החכם, או נפתר באמצעות ייחוסו לחלום, לתודעה כוזבת, אצל הכסיל.
                 
וָאֶבְטַח וָאַסְכִּיל  | וָאֶשְׁכַּב וָאֵחַם
שני פעלים. השני בהם, אצל כל אחד, מתחרז עם מהותו של השני. אסכיל של החכם מתחרז עם כסיל, אחם של הכסיל מתחרז עם חכם. זאת לצורך השורה הבאה אצל כל אחד:

וָאֶפָּת כְּמוֹ כְּסִיל,  |  וָאֶפָּת כֶּחָכָם,
הדמיון המצטלב מדבר בעד עצמו. אוסיף מילה על "ואפת": הסברנו אותי מלשון פיתוי, התפַּתוּת, אבל אפשר שזה מכוון יותר למילה אחרת הנגזרת משורש זה:  פתי. פתי קרוב במהותו לכסיל, אך יש בו יסוד מובהק של תמימות. והנה אפשר להיות פתי כמו כסיל, וגם כמו חכם.

וְכָמוֹהוּ לִגְוֹעַ תַּמְתִּי.  |  וּבִקְהַל חֲכָמִים נָפַלְתִּי.
כלומר מתתי כמו הטיפוס הנגדי, או כמו בני סוגו.

*

אִישׁ אֶת אָחִיו עוֹד יִשְׁאַל
וְשִׁירָה עוֹד תֻּגַּד יְשָׁנָה,
וְחַיֵּינוּ יִהְיוּ לְמָשָׁל
וּמוֹתֵנוּ יִהְיֶה לִשְׁנִינָה.

אאוץ'. זה עלינו.

בפעם הראשונה ב'שמחת עניים', וכמעט האחרונה, חורג המשורר מן העלילה והדמויות, ממסגרת הסיפור, מן האני המת-החי והאַתְּ הנוכחת בעיר והאנחנו האחים הלוחמים שעוד נפגוש, ומדבר על חיינו ומותנו שלנו. מן הבית הזה אפשר להסיק על השיר כולו. הכסיל והחכם שעליהם מסופר, גם הם לא מתיישבים בקלות בתוך עלילת העיר הנצורה הספציפית, כי אלה הם שני טיפוסי מנהיגות. ברור שכל 'שמחת עניים' היא מטפורה למשהו קיומי ועקרוני יותר, אבל רק עכשיו, מעכשיו עד סוף הפרק, בזכות הבית הזה, זה גלוי ומפורש.

כוחו של הבית בא לו מכך שהוא חוזר-בשינוי על בית הפתיחה של השיר. הבית ההוא מציג את המסגרת, את סיפורם של הכסיל והחכם שעוד יסופר לדורות.

אִישׁ אֶת אָחִיו עוֹד יִשְׁאַל,
גַּם שִׁירָה עוֹד תֻּגַּד יְשָׁנָה,
עַל כְּסִילוּת שֶׁהָיְתָה לְמָשָׁל
וְחָכְמָה שֶׁהָיְתָה לִשְׁנִינָה.

ואז בא הסיפור. משתם הסיפור ותמו המונולוגים הקצרים של החכם ושל הכסיל, מגיע הבית שלנו. בתחילתו אנחנו חושבים שהוא פשוט סוגר מעגל, חוזר לתחילתו. אבל לא. זה אנחנו, שולף המשורר. הכסיל והחכם הם שתי הדרכים שלנו, של רבים מאיתנו, ושתיהן נידונו לכישלון. הם שגו בחייהם ועל כן מתו מוות שיש בו מן הכלימה. ולכן לא רק הכסילות והחוכמה יהיו למשל ולשנינה, אלא גם חיינו ומותנו.

העבר הסיפורי, "הייתה", מתחלף ב"יהיו". הכסיל והחכם המסוימים מתחלפים בחיינו ומותנו שלנו. עוד שוני קטן בין בית הפתיחה לבית שלנו מצוי בשורה השנייה, "ושירה" במקום "גם שירה", והוא טכני אבל בעל חשיבות רטורית. בבית הראשון, ה"שירה עוד תוגד ישנה" הצטרפה ל"איש את אחיו עוד ישאל", וזהו: מכאן עוברים ל"על", על מה ישאלו וישירו. אצלנו לעומת זאת הרשימה של הדברים שֶיקרו כוללת את כל הרביעייה. איש את אחיו עוד ישאל; ו-שירה עוד תוגד נושנה; ו-חיינו יהיו למשל; ו-מותנו יהיה לשנינה. רצף אחד, מחריף והולך, עוד סיבוב של הסכין בלב ועוד אחד ועוד אחד. ישאלו, וישירו, וילעגו לחיינו, וילעגו אפילו למותנו.

רטוריקת גיבוב ווי-החיבור כאן היא גם המשך לרטוריקה במונולוגים של החכם והכסיל בבתים שקדמו לבית שלנו. כזכור גם שם התחילה כל שורה ב-ו החיבור. כך מתחזק אפקט ההמשכיות: מקריהם של החכם והכסיל מובילים ישירות לחרפת חיינו ומותנו (שתיאמר במפורש בשיר הבא, 'לאן נוליך את החרפה').

זהו בית שאם קוראים אותו בקול, קוראים אותו בהתייגעות מעושה. במשהו שבין אוי-מה-היה-לנו לבין אמרנו-לכם לבין ככה-זה לבין "ויגעים הדברים וארוכים והם נשנים וחוזרים חלילה" (כמאמר ביאליק). סגרנו מעגל בחוזרנו אל הפתיחה, אבל זה לא מעגל. זו ספירלה. זה הרבה יותר גרוע מסיפור ישן שיוגד ויושר. אל תחשבו שזה סיפור על כסיל וחכם של פעם. זה סיפור זמננו. במשקפיים היסטוריים אפשר לראות את השיר הזה, והבאים אחריו בפרק ד הממשיכים אותו, כחל בראש ובראשונה על הפייסנות והחידלון של העולם החופשי בשנות ההתגרות הזוחלת של גרמניה עד פרוץ המלחמה.

> רפאל ביטון:
איך תצא האומה מהלופ שהרע לה?
מכרוניקת מוות שהיא כספירלה?
שחוזרת שנית ואאוצ' זה מכאיב
התנאי הוא לחזור על "איש את אחיו"...

> צוד בדיחי:
בהקבלה בין הבתים בהתחלה ובסוף,.הכסיל מועמד מול החיים והחכם מול המוות. אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים.
בשורות הכסיל בולטות אותיות החיך (כּ', ג') ובשורות החכם בעיקר אותיות גרוניות (ח' היא הדוגמה הבולטת). גם פה, אפשר לקחת לכל מיני כיוונים.

*

כְּכַלּוֹת הַחַמָּה אֶת רְחוּמֶיהָ,
כִּלְּתָה הַחָכְמָה אֶת חֲכָמֶיהָ.

השיר נכנס למהלך של סיכום. החכם והכסיל נספו שניהם. החוכמה נראתה תחילה כמיטיבה עם החכם, אך התגלתה כהרסנית. כך גם הכסילות, שידובר בה תכף. צמד שורות זה חוזר ומנסח מחדש, בשינוי קטן אך דרמטי, את הצמד שפתח את סיפורו של החכם,

כְּחוֹנֵן הַחַמָּה אֶת רְחוּמֶיהָ,
חוֹנְנָה הַחָכְמָה אֶת חֲכָמֶיהָ.

החוכמה כמוה כחמה: מקור אנרגיה לטוב ולרע. מרעיפה אור וחמימות, אך ברצותה יוקדת ומייבשת. הפועל לחונן הוחלף בפועל לכלות, לגבי החמה כמו גם לגבי החוכמה. מייד זה יקרה גם לגבי הכסילות, ובצורה אולי מעניינת יותר.

*

כְּקוֹנֵן עַל גּוֹזָלֶיהָ הַיּוֹנָה,
הַכְּסִילוּת עֲלֵי כְּסִילֶיהָ קוֹנְנָה.

סיפור הכסיל זוכה לסיגור, כמו סיפור החכם. החמה והחוכמה שחוננו תחילה, כילו בסוף. ועכשיו: היונה והכסילות, שגוננו תחילה, קוננו בסוף.

אבל מעניין: הפעם, במקום שהחרוזים הסופיים יהיו גוזליה-כסיליה, כמו שהיה בצמד השורות המקביל, חל כאן היפוך תחבירי, ואלתרמן מנצל את החריזה שכבר הסתיר בתוככי הצמד ההוא המקביל, יונה-גוננה, כדי להשתמש בו הפעם כחרוז הרשמי, הסופי (בשינוי הנדרש; עכשיו זה יונה-קוננה).

הטעם לכך הוא גיוון. שלא יהיו ארבע שורות נוספות שנגמרות בסיומת מלעילית דומה שתיחווה כחרוז מתמשך וגרוע, רחומה-חכמיה-גוזליה-כסיליה. כך יוצא שהצמד חורז בשתי נקודות: במילים שלפני האחרונות ובמילים האחרונות.

לשם כך דאג אלתרמן שהפעם הפועל החדש יתחרז עם קודמו שהוא החליף: לגונן-לקונן. מה שאין כן בצמד של החמה והחוכמה, לחונן-לכלות.

זה ודאי מטריח למדי, לקרוא את זה כהסבר. מה שחשוב הוא שאלתרמן יצר כאן מערכת מחושבת ומתוחכמת להפליא הממחישה את רעיון "המקרה האחד" הקורה לחכם ולכסיל, שני הפכים, כאשר שניהם גורלם מתהפך עליהם לרעה. תוכלו להתבונן בחתך שיצרתי, המאפשר לראות את ארבעת הצמדים המקבילים, וכן בדיאגרמה שיצרתי לשיר השלם (כזכור יש לקרוא טור אחר טור). 




> עפר לרינמן: הרי זה מדרש שמעוני לתהילים: "אמרו ישראל עד מתי יהיו אויבינו מחרפים אותנו ואומרים "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו"... לא אמר כיונה אלא כציפור, היונה הזו נוטלין גוזליה והיא חוזרת למקומה, שנאמר "כיונה פותה אין לב", אבל הצפור אינה כן: אם ילדה במקום הזה ונטלו גוזליה - אינה חוזרת שם לעולם".

> צפריר קולת: מסתתר כאן, גם אם לא במכוון, עוד צמד שמיימי. החמה והכסיל הלא הם השמש ואוריון.

*

וְאִם יִחְיֶה הַחַי וְהִתְנֶחָם,
יִזְכֹּר אֵיךְ תַּמּוּ כְּסִיל וְגַם חָכָם.

שורות הסיום של #מקרה_הכסיל_והחכם רומזות לנו שוב שהכסיל והחכם שלא השכילו להשיב מלחמה שערה מייצגים את רוב האנשים וההנהגה. אם יהיה בכלל חי שיישאר לחיות, ואם הוא יצליח להתנחם (מלשון נחמה, או מלשון חרטה), הוא יזכור את הסיפור הטרגי שסופר בשיר.

אומנם, במקומות מפתח אחרים בשיר נאמר שזה ודאי יקרה, שהרי "איש את אחיו עוד ישאל, גם שירה עוד תוגד נושנה" על אודות מקרה הכסיל והחכם". כאמור בפתיחת השיר ושוב בפתיחת חלקו האחרון. אבל אפשר לומר שכאן, ב"אם יחיה החי", הכוונה דווקא לאדם מן הקבוצה המותקפת ששרד.

החזרה הטאוטולוגית "יחיה החי" הולמת את סגנון השיר, המרבה לחלוק לאיש כפי מעלליו, כגון "ויאמר החכם: חָכַמתי", "חוננה החוכמה את חכמיה", "הכסילות עלי כסיליה גוננה" ועוד.

אות ח החוזרת ב"יחיה החי", ואות מ של הפתיחה "ואם", חוזרות במילה הבאה, "והתנחם", ומצרפות כך גם אותה, במשתמע, למשפחה הטאוטולוגית. בדרך אחרת שבה "התנחם" ומתהדהדת ב"איך תמו". וכמובן חוזרת כחרוז ב"וגם חכם".

מעניין גם "תמו", המופיעה באותה שורה עם "כסיל" ו"חכם", וכך, לצד המובן הממשי של המילה כאן, "מתו" או "כלו", שומעים גם את ה"תם", אחי החכם. עם מילה זו, השורה מלאה במעין-חריזה חוזרת: תַּמ[ו], גם, חכם.

הפועל "והתנחם" אמור בצורה מיוחדת, כך שיתחרז עם "חכם": הִתְנֶחָם ולא התנַחֵם המתבקש. אבל זו צורה מקובלת במקרא לפועל התנחם, לצד הצורה הרגילה ואף יותר ממנה. היא מופיעה בפסוקים ידועים:
"זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם ה' וָאֶתְנֶחָם" (תהילים קי"ט, נב, לתשומת לב מי שיש לו אזכרה לנפטרת ששמו כולל את האות ז);
"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" בברכת בלעם (במדבר כ"ג, יט), וכאן במובן של חרטה;
"כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" בשירת האזינו (דברים ל"ב, לו, ושוב בתהילים קל"ב, יד);
וגם, בבניין נפעל אבל מעניין במיוחד במשחק הצלילים שלו, אצל הנביא המשורר אמן המצלול יחזקאל: "וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי" (ה', יג).

לסיום עיוננו בשיר, ולנוחותכם, הנה עתה השיר מוגש בטור אחד רצוף.

א. מִקְרֵה הַכְּסִיל וְהֶחָכָם

אִישׁ אֶת אָחִיו עוֹד יִשְׁאַל,
גַּם שִׁירָה עוֹד תֻּגַּד יְשָׁנָה,
עַל כְּסִילוּת שֶׁהָיְתָה לְמָשָׁל
וְחָכְמָה שֶׁהָיְתָה לִשְׁנִינָה.

וְהֻגַּד: בְּיוֹם צָר אֲשֶׁר קָם,
הֶעֱרִים הֶחָכָם וַיֶּחְכַּם,
וְלַכְּסִיל הַכְּסִילוּת נָתְנָה יָד,
וַיִּקְרֵם הַמִּקְרֶה הָאֶחָד.

כְּחוֹנֵן הַחַמָּה אֶת רְחוּמֶיהָ,
חוֹנְנָה הַחָכְמָה אֶת חֲכָמֶיהָ.
וַיֹּאמַר הֶחָכָם: חָכַמְתִּי,
וָאֶרְאֶה כִּי בָא צָר, וְלֹא נַמְתִּי.
וָאָאִיר לוֹ פָּנַי
וְאִתִּי חֶשְׁבּוֹנַי
וָאֶבְטַח וָאַסְכִּיל
וָאֶפָּת כְּמוֹ כְּסִיל,
וְכָמוֹהוּ לִגְוֹעַ תַּמְתִּי.

כְּגוֹנֵן הַיּוֹנָה עַל גּוֹזָלֶיהָ,
גּוֹנְנָה הַכְּסִילוּת עַל כְּסִילֶיהָ.
וַיֹּאמֶר הַכְּסִיל: נוֹאַלְתִּי,
וָאֶרְאֶה כִּי בָא צָר, וְהִתְחַלְחַלְתִּי.
וָאַשְׁקִיף בַּחַלּוֹן
וָאָבִין כִּי חֲלוֹם.
וָאֶשְׁכַּב וָאֵחַם
וָאֶפָּת כֶּחָכָם,
וּבִקְהַל חֲכָמִים נָפַלְתִּי.

אִישׁ אֶת אָחִיו עוֹד יִשְׁאַל
וְשִׁירָה עוֹד תֻּגַּד יְשָׁנָה,
וְחַיֵּינוּ יִהְיוּ לְמָשָׁל
וּמוֹתֵנוּ יִהְיֶה לִשְׁנִינָה.

כְּכַלּוֹת הַחַמָּה אֶת רְחוּמֶיהָ,
כִּלְּתָה הַחָכְמָה אֶת חֲכָמֶיהָ.
כְּקוֹנֵן עַל גּוֹזָלֶיהָ הַיּוֹנָה,
הַכְּסִילוּת עֲלֵי כְּסִילֶיהָ קוֹנְנָה.

וְאִם יִחְיֶה הַחַי וְהִתְנֶחָם,
יִזְכֹּר אֵיךְ תַּמּוּ כְּסִיל וְגַם חָכָם.

> רפאל ביטון: יזכור נראה לי במובן של יפיק לקח, כמו "והחי יתן על ליבו".

> ניצה נסרין טוכמן: במחשבה נוספת: לראייתי שתי השורות האחרונות הן מוסר ההשכל הבא ללמד בשבחי "המידה הטובה" של האדם החפץ חיים. החוכמה והכסילות הם מצבי קיצון מנותקים מחיות, לא טוב להתמקם בהם, שניהם; החכם והכסיל נדונים לאבדון. החכם עתיד להיטמע[ אסימילציה] משום חיבוקו את הצר ואילו הכסיל שאנן ומנותק מתעלם מן האיום, מי שיחיה הוא זה שידע לתמרן על הרצף, תאב החיים.