שיפוט מהיר 27: מה הקש"ר

מהדורה 27 של המדור 'שיפוט מהיר' הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ' באלול תשע"ה, 4.9.2015. והפעם: השלישי מאת ישי שריד, רגשות מאת אלה מושקוביץ-וייס, קיש קיש קריא מאת חגית בנזימן.

השלישי

ישי שריד, עם עובד, 259 עמ'

"השלישי" הוא אחד הרומנים המרהיבים ביותר שנכתבו פה בזמן האחרון. בכליו המדודים והקליטים הוא מכיל עושר לשוני, תרבותי ועלילתי רב. שוחרי המקדש לא יאהבו את מסריו של ספר זה, המזהיר מפני בניין המקדש בימינו, אך הם יכולים לציין לעצמם בגאווה את העובדה כי שוב, זמן לא רב לאחר "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, מספק המִקדש לסופר עברי דֵי ריגוש והתפעמות אסתטית להעמיד יצירה גדולה וכאמור מרהיבה במיוחד. מבחינה אמנותית, מבחינה חווייתית, "השלישי" מומלץ מאוד; בייחוד לקורא הדתי המוכן לאתגר את ערכיו.

במאמר במדור לענייני הר הבית בעיתון זה עמד ארנון סגל על צדו השני של המשפט האחרון: הוא הראה, חוששני שבצדק, כי את ערכיו של הקורא החילוני-שמאלני הרומן של ישי שריד אינו מאתגר אלא מאשרר לעייפה; אותם, ואת הסטריאוטיפים השליליים המוכרים על המקדש ועל הדתיים-הלאומיים. כי אכן, בספר הזה המִקדש הוא בעיקר בית-מטבחיים, והדתיים-הלאומיים סוגדים לכוח וסולדים מדמוקרטיה, ממדעים ומגויים. במכתב תגובה טען הסופר כי ספרו דווקא לעורר דיאלוג בין-מגזרי בנושא. וגם הוא צודק. ניכר כי אם היה כובש עוד קצת את יצרו, ולא נשבר באמצע, היה עשוי להותיר את לבם של הקורא הדתי והקוראת הלאומית פתוח לשיחה איתו.

לאורך חלק נכבד מהרומן מצליח שריד ליצור דיאלוג שכזה, מפני שהוא מתאר תרחיש סביר. אמנם, סביר לאחר נקודת פתיחה לא-סבירה: שמדינות ערב משמידות את ערי החוף של ישראל בהפצצה אטומית, ושארית-ישראל, בזכות מנהיג כריזמטי שחווה התגלות, מצליחה לקום מעפר, להדוף את האויב ולבנות את בית המקדש. באופן פרדוקסלי, דווקא הבסיס הפנטסטי הזה הוא הסָביר, מפני שבלי טראומה בסדר גודל גרעיני קשה להאמין שמיזם הקמת המקדש יחזיק מעמד אפילו יום אחד במחלוקות הפנימיות המאפיינות את המחנה הדתי בישראל.

לאורך עמודים רבים הסיפור משכנע, והפרטים הממלאים אותו אמינים, משום ששריד יוצק לתנאֵי ימֵינוּ תופעות שאכן אפיינו לפרקים את תקופות המקדשים, ועל כן ראוי שיעוררו מחשבה שנייה על התשוקה למקדש: התנוונות הכוהנים על מריבותיה והפוליטיזציה שלה, המתח בין נביאים למלכים בבית ראשון ובין כוהנים לחכמים בבית שני, חשש הגשמת האל הטמון בעצם מציאות המקדש, ההשפעות הפסיכולוגיות המטהרות והמשחיתות של הקרבת הקרבנות. מתוך הריאליזם הזה, המעוגן בהיסטוריה, הוא מצליח להפליג גם אל הלא-ריאלי ולשלב באופן משכנע התגלויות נבואיות.

מתי נהרס הדיאלוג? כששריד שוכח את חוקי המסתבר וההכרחי גם ברובד הריאליסטי של סיפורו. זה קורה לו מתוך אוטומטיות מחשבתית מסוימת כלפי הציבור הדתי-לאומי וכלפי עמדות ימניות, ומתוך להיטות להעביר את המסר – אך לא פחות מכך, כי הוא רוצה להדהיר את העלילה ולהגביר את העניין. וכך הוא מוליך את ממלכת יהודה השלישית למחוזות מסעירים אך הזויים של ייזום מלחמות אכזריות, משטר טוטליטרי ואפילו הקרבת קרבנות אדם. שריד בכישרונו לופת את הקורא בגרונו – אבל כמעט עד חנק.

רגשות

אלה מושקוביץ-וייס, ידיעות ספרים, 315 עמ'

"רגשות" הוא דוגמה לספרות איכות הנקראת בכיף; לשילוב בוננות פסיכולוגית, חשיבה ארס-פואטית ואפילו שירה טובה בעלילה סוחפת. זה העיקר. את יתרת העמודה הזו נמלא בכמה הרהורי עבירה.

רגשות ענווה כיוונו כנראה את הסופרת אלה מושקוביץ-וייס להבליט היבט שמדורנו מחבב תמיד: מקומו של העורך הספרותי – ובהרחבה, תפקיד המעטפת התומכת של היוצר. היא מקדישה את הספר לעורך: "סופר זקוק לדבר אחד: לעורך שמאמין בו". זהו חיים פסח, מהוותיקים והבכירים באנשי הספרות בישראל. בדברי התודה שבסוף הספר היא מציגה אותו גם כחבר, מדריך ומלווה. פסח חתום על הטקסט שבגב, ושמו מוזכר שלוש פעמים נוספות בעמודים הסמוכים לכריכה, כעורך הספר ועורך הסדרה 'קראתי'. בעלילה עצמה חוזר, בגלוי ובסמוי, מוטיב הקשר שבין אמן לעורכו.

אולי משום כך, הקורא ב"רגשות" עשוי למעֵן בדמיונו כל תמיהה אל העורך המסכן ולא למחברת.  תחילה, כמובן, הכותר "רגשות". למה מכוונים העורך והוצאת הספרים כשהם מאשרים שם כזה ליצירה בתחום הספרות היפה, הקנונית? תמונת העטיפה, רגליה של ילדה מבית-טוב המחכה על רציף רכבת, מחזקת את החשד שמעוררת הכותרת: שהאמונים על הספר מַפנים אותו אל הקוראת האישה הסטריאוטיפית, הסנטימנטלית. אמנם, עצם המותג חיים פסח אמור לנטרל חשד זה.

הספר, אכן, אינו כזה. הוא עוסק בעומק, אם גם בעסיסיות, בעניינים כגון הזדקנות, נשיות, תיאטרון ואפילו משמעות החיים. שמו הולם אותו באשר הכוחות המניעים את גיבוריו הם רגשות, באופן הרומז כי כולנו כאלה. מנת-השף שלו היא תיאור מקורי, חשוף ומפורט של מצבים רגשיים. המספרת-הגיבורה, אדל, שחקנית מוערכת שהוצאה לגמלאות, התמחתה בכניסה לעורן של דמויות – ועל כן יכולתה לתאר את דקויות רגשותיה, ונטייתה לתשאל אחרים על רגשותיהם, מסתברות ומשכנעות. אם לָעורך יד בליטוש הצד הזה של הספר, יש להסיר גם בפניו את הכובע.

ואם כבר שמות – איך נתן העורך שלגיבורה, צברית שורשית ילידת תש"ח, יקראו אדל? תהייה עריכתית חמורה יותר מעורר מבנה הספר. השליש האמצעי שלו חורג מזירת ההתרחשות התל-אביבית, ומטיס את אדל למוסקבה, להרפתקה מוזרה הסובלת מפרטנות יתר. והקורא חושד: יד עורך בקשר הזה. בטח אמר למחברת שהספר קצר מדי, והמליץ על חטיבת-ביניים שתשקף בדרכים מתוחכמות כלשהן את העלילה הראשית. החטיבה נדמית ללב מלאכותי שהושתל בספר. נכון, ראשית התיאטרון העברי הייתה במוסקבה, ואדל חוזרת אפוא לשורשים; אך נקודה זו אינה זוכה לפיתוח. רק בעמודי הסיום המעולים של הרומן ניתנת הצדקה מאוחרת לקיומה של החטיבה.

בכלל, דומה שרק בפרקי הסיום התעורר העורך, או העורכת-הפנימית שבתוך הסופרת. לאורך רוב הספר צורם הניגוד בין כישרון-הסיפור המרשים לבין ליקויים רבים בניסוח, בבניית המשפט ובפיסוק המעמעמים את החוויה. שמא העורך עסק במאקרו, ואת הטיפול במיקרו השאיר לעורך סגנון – שלא בא? לקראת הסוף הסוחף נעלמים הליקויים. וזו סיבה נוספת להציע לקוראים, גם לגברים קרים ולאיסטניסי פיסוק, להישאר עד הסוף.

קיש קיש קַריָא

פתגמים לילדים

חגית בנזימן; אייר: מנחם הלברשטט; כנרת, 64 עמ'

אנו, שמשלח ידנו כתיבה, אינטרסנטים בעניין הזה: הַכשירו לנו דור של מביני-נקרא, של קולטי-אירוניה, של יודעי-פתגמים – כי אחרת, אם יגדל פה דור של בולי-עץ ובטטות-צ'אטים שאינו מכיר מקורות ואינו מבין ניבים, לא יהיה לנו הכותבים דורש, ולמה זה לנו חיים. לַמדו אותם פתגמים! בקליפים, בשליפים, בפייסוש, באינסטוש, איך שרק אפשר. אפילו בספרים, אם זה יכול לעזור.

אז הפסיכולוג עמירם רביב הגה ויעץ, וסופרת הילדים (והמרצה לפסיכולוגיה) חגית בנזימן כתבה וחרזה ושקלה עלילות משעשעות, ומיודענו מנחם הלברשטט אייר והוסיף רובד להומור – ולדרך יצא אלבום נעים לעין ומַחְכּים לאוזן, שירביץ ידיעת פתגמים בילדינו. כלומר, בפלח הלא גדול של הילדים בכיתות הלא-מאוד-נמוכות, המסוגלים להבין עוקץ קל, ובכל זאת מוכנים לקרוא ספר מאויר הנראה כספר ילדים ואשר מטרתו הלימודית אינה מוצנעת; ובעצם, בכלל, מוכנים עדיין לאחוז בידם ספר; ולא זו אף זו, אפילו לקרוא בו; ונוסף על כל אלה, עדיין לא מסרבים לקרוא סיפורים בחרוזים; ושעם כל האידיאליות החלומית הזו שלהם, בכל זאת עדיין אינם יודעים מה פירוש "איזהו עשיר? השמח בחלקו", או "לא הביישן למד", או "על טעם ועל ריח אין להתווכח".

בקיצור, למיזם חשוב וחמוד להנחלת תרבותנו ומקורותינו לילדינו דרושים ילדים מתאימים. חזקה על פרופ' בנזימן, שהרי היא חזקה בפסיכולוגיה התפתחותית, שווידאה שאכן ישנם, ונקווה שהיא צודקת.

אותה קבוצה מוצלחת של ילדים, שבלי ספק ילדיכם המושלמים נמנים עמה, ודאי תיהנה מהסיפורים המחורזים. כגון זה על הילדה רות שהודיעה ביהירות כי אין כמוה באנטומיה ואסטרונומיה וספרות, וסיפרה ברוב פירוט כמה היא שונאת בורות – אך הנה בשעת מבחן התברר שחשבה שהחצב הוא סוג נדיר של צב ושמאדים הוא כוכב מלא אדים, ובשלב המחץ התברר שאותה "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", הלא היא רות, אינה מכירה את זו המימרה אשר כאילו עליה נאמרה, מה שמוכיח לתפארה שהיא באמת בורה.

הסיפורים מדגימים תמיד בגופם את משמעותו של הפתגם ואת השימוש בו – אך באופן תמוה במקצת, אולי מתוך רצון מכוון לרחק מהדידקטיות ומההכבדה, רובם אינם מסבירים את הקשר בין מילותיו של הפתגם, או הדימוי שהוא מעלה, לבין משמעותו. למשל, בשיר-סיפור על "אל תלבין פני חברך ברבים" מסופר כיצד ילד מעליב את בן דודו בשולחן ליל הסדר – "וְאָמְרוּ הַמְּסֻבִּים: / פָּנָיו הִלְבַּנְתָּ בָּרַבִּים. / תְּבַקֵּשׁ מַהֵר סְלִיחָה / עוֹד לִפְנֵי הָאֲרוּחָה". הקורא מבין מההקשר שהלבנת פנים פירושה בִּיוש, אך לא נרמז לו בשום דרך מדוע, מה עניין פנים לבנות לכאן. אפילו בָּאיור פניו של הנעלב בעלי גוון טבעי. כך גם בפתגמים ציוריים אחרים. אבל נו, הרי כבר אמרנו שזה ספר לנבונים במיוחד.

הגורל רצה או הגורל יצא? על לקסיקון הניבים של אליהוא שנון

לקסיקון לשיפור הניבים – ודיברת בם
אליהוא שנון
אוריון, תשס"ט, 384 עמ'

צור ארליך; הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', כסלו תש"ע

אנחנו נוטים לקשט את לשוננו בניבים שמקורם זר. קצת מתוך שגרה, וקצת משום שאנחנו חושבים שהדשא של השכן ירוק יותר. הנה התפלק לנו ניב זר, שמקורו לטיני. מעתה נאמר: אנחנו רועים בשדות זרים, משפיקים בילדי נוכרים, מחבקים חיק נוכרייה, מתערבים בגויים ולומדים מעשיהם, מאמצים אל חיקנו חדשים מקרוב באו. אלו הן החלופות שאליהוא שנון מציע לניב "הדשא של השכן ירוק יותר". ספרו של שנון, 'לקסיקון לשיפור הניבים – ודיברת בם', מאתר את מקורם הזר של כאלפיים ניבים ומטבעות לשון שחדרו לשפתנו, ומציע להם חלופות עבריות מהמקורות – בעיקר מהמקרא ומספרות חז"ל.
שנון, חבר קיבוץ סעד, סופר סת"ם ומפעיל פורטל האינטרנט 'ספר התורה המקוון', עלה ארצה מבריטניה כשהיה בן 18, לפני כארבעים שנה. נוסף על אנגלית משובחת מבית, רכש בבית הספר הפרטי באנגליה את הלשונות לטינית, צרפתית, גרמנית ורוסית. ריבוי הביטויים העבריים שהם תרגום מילולי ישיר מאנגלית ומשאר שפות אירופיות הקל עליו, לפיכך, לרכוש את השפה העברית המדוברת: ניבים רבים כבר היו בכיסו (או היו בכפו – החלופה שהוא מציע מסֵפר מִשלֵי ל'היו בכיסו'). ובכל זאת, דווקא לו התופעה של העדפת ניבים זרים על ניבים מקוריים מפריעה במיוחד.
שנון שיקע בספרו ידע מופלג וחמש שנות שקידה. ודווקא משום כך, דווקא בשל חריש המקורות היסודי שעשה המחבר, דווקא משום שהספר הוא מצוין, רציני, עשיר ושימושי – דווקא על שום כל אלה אנו רשאים לומר שהספר מוכיח שאין די במה שמספקים לנו מקורותינו. הוא מוכיח שלפעמים אפשר למצוא לביטוי שמקורו זר חלופה עברית נאה – אבל לפעמים לא.
מעתה, מי שיבקש לטעון שדי לנו במטבעות לשון שנטבעו במקורותינו, הר גבוה יעמוד בדרכו: הוא יצטרך למצוא מה ששנון בחריפותו ובידענותו לא הצליח למצוא. יתכבד נא הטוען ההיפותטי הזה וימצא במקורותינו מקבילה קולעת ל"חותמת גומי" – לאחר ששנון צלל במים אדירים, והעלה בידו רק את החרס "גושפנקא", מילה שאין בה כדי לרמז על האוטומטיות נטולת הביקורת של חותמת הגומי.
אם החלופות העבריות הטובות ביותר שהצליח שנון למצוא ל"מפגן כוח" הן "יד רמה" ו"יש לאל ידו", כשנרצה לתאר התנהגות שמטרתה להראות יכולת ועוצמה נמשיך להשתמש בביטוי "מפגן כוח". אם כמקבילות ל"על קצה הלשון", הַניב המתאר את התופעה המוכרת של חצי-היזכרות, מצא שנון במקורותינו רק תואמים חלקיים – "אין מילה בלשוני", "נבהל מלהשיב" ו"כבד פה וכבד לשון" – עלינו להישאר במקרה הצורך עם "על קצה הלשון" הזר.
שנון אינו טוען שאין צורך בניבים שאולים. הוא אינו מתנגד לשימוש בהם, במידת הצורך ובמידה. הוא אינו מתיימר לספק תחליף מדויק לכל ניב שמקורו זר. בהקדמה לספרו הוא מצהיר על כך במפורש. הוא מבהיר שההצעות שלו הן במקרים רבים לא מקבילות לניבים המתורגמים, אלא רק קרובות להם ברוחן. לפעמים, הוא מוסיף, הן אפילו רחוקות ברוחן, ומטרתן להעמיד את הקורא על השוני בין תרבות ישראל לתרבויות אחרות. למשל, כחלופה למימרה הידועה שנלקחה אל לשוננו מפיו של יוליוס קיסר, "באתי, ראיתי, ניצחתי" ("וני, וידי, ויצ'י"), הוא מציע את "הגדתי והושעתי והשמעתי" מספר ישעיהו. בהקדמה הוא מספר על כך, ומודה שהביטויים דומים רק בצורתם החיצונית ותו לא, אך "מטרתי פה להציג את יפי הביטוי בספר ישעיהו מול ביטוי מכוער של הרומים, שוחרי המלחמות".
הלקסיקון של שנון מקביל אפוא לא למילון אלא לתזאורוס. כשאפשר הוא מציע ניב נרדף, וכשאי אפשר – ניב קרוב, בן משפחה סמנטי. מדיניותו זו של המחבר אפשרה לו להציע בספרו מבחר עשיר ומגוון של הצעות. שנון סמך על תבונתו וידיעתו של הקורא, ועשה זאת בכפל כפליים: הוא לא צירף הגדרות לניבים, כאלו שיסבירו את משמעותם; והוא גם לא סימן לצד ההצעות העבריות שלו באיזו מידה כל אחת מהן קרובה לניב הלועזי שהיא מבקשת להחליף.
שתי ההחלטות סבירות, כל אחת בפני עצמה, אך צירופן יחדיו – היעדר הפירוש, והיעדר רמז למידת הקרבה הסמנטית – מותיר את הלכסיקון שימושי למשכילים ויודעי ספר בלבד. לעומת זאת, שנון מציג בפני הקורא לעתים קרובות את הניב המתורגם בשפת המקור שלו, ולשם כך טרח ויגע והגיע לעתים ללשונות נידחות. הוא גם מספק בסוף הספר מַפתח מפורט ושימושי, על פי ניבים שלמים וגם על פי מילים בודדות.
הצעות רבות של שנון מעידות על יצירתיותו ומאירות את הניבים – המתורגמים או המקוריים – באור חדש. כתחליף ל"אהבה אפלטונית" הוא מציע את "אהבה שאינה תלויה בדבר" ממסכת אבות. במבט ראשון (סליחה; "במבט ראשון" הוא ניב זר, ושנון מציע לו את החלופה "לכאורה". ובכן, לכאורה), מה עניין שמיטה אצל הר סיני? במבט שני, אהבה אפלטונית היא אכן אהבה שאינה תלויה ברווח אישי, בהנאת הגוף ובמתח ארוטי – – ובעצם אינה תלויה בדבר, או לפחות לא בדברים האלה.
ועוד דוגמאות מעוררות מחשבה: את "המוהיקני האחרון" הוא מציע להמיר ב"שארית ישראל". גם עִברוּת וגם גיור. ל"בלע צפרדע" מציע שנון כמה חלופות עבריות שמשמעותן רק סבל, ולא סבל המתקבל על דעת הסובל כי הוא נחווה לשם מטרה נעלה, ולכן אין בהצעותיו אלו משום חלופה ממש – למעט אחת מהן, מעניינת: "ייסורים של אהבה" (בבלי ברכות ה ע"א). מעניין לגלות אגב כך שמקור הניב "לבלוע צפרדע" צרפתי. עולה החשש שהצפרדע, בביטוי בשפת המקור, שייכת לא לצד הייסורים אלא לצד האהבה.
לעתים הניבים העבריים המוצעים מוציאים מהניבים השאולים את המיץ, את העוקץ או את הציוריות. "תוקע מקל בגלגלים" הוא משל חי; החלופות העבריות – "טומן לו מוקש", "שם מכשול לפני עיוור", "היה לו לרועץ" ושכמותן – יפות, אבל נעדרת מהן הציוריות. תמורת הביטוי היידי או הרוסי במקורו "עד החתונה זה יעבור" מציע שנון שתי מליצות נאות מירמיהו, "יש תקווה לאחריתך" ו"לא אלמן ישראל". נהדר, אבל היכן הסניטה, הצביטה בלחי, ההשתעשעות, שב"עד החתונה"? יש גם מקרים של פער בכיוון ההפוך, מקרים שבהם הניב העברי המקורי מוסיף ציוריות שאין בניב הלועזי הנפוץ. כך למשל כנגד "אפשר לוותר עליו" האנגלי מציע שנון את "לא מדובשך ולא מעוקצך" (תנחומא בלק ו), וכחלופה ל"מכר את עצמו בזול" מוצע שוב ניב עברי ידוע, "בנזיד עדשים" (בראשית כה, לד).
רבות בספר גם המקבילות המדויקות. כאלו הן למשל "עשה מפוֹל פיל", מתוך תשובות ר' יהודה אריה ממודינא, כחלופה ל"הופך זבוב לפיל". "אל תיתן לבך לזאת" (קהלת א, יג) כאחיו העברי השורשי של "אל תיקח ללב". "מִבּשרִי אחזה" (איוב יט, כו) במקום "הרגשתי על בשרי" האנגלי. "מבוי סתום" כמקבילתו העברית הידועה, אך הטעונה תזכורת, של "דרך ללא מוצא". "יצא הגורל", מתוך פרקי נחלות השבטים בספר יהושע, במקום "רצה הגורל" – דוגמה מעניינת במיוחד, שכן לצד הדמיון הצלילי יצא-רצה יש כאן גם היפוך תיאולוגי, שבו היהדות שוללת מהגורל את כוח הרצון ואת האקטיביות. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיִצרי" (בבלי עירובין יח ע"א) כתשובה היהודית ל"מלכוד 22". ולבסוף, "טול קורה מבין עיניך" (בבלי, ערכין טז ע"ב) ו"כל הפוסל במומו פוסל" (בבלי, קידושין ע ע"א) כחלופה ל"תראו מי מדבר".
דוגמה זו האחרונה מדגימה תופעה רווחת מאוד בספר, כמעט מובנֵית בו מעצם טבעו: הניב העברי המקורי שייך בדרך כלל למשלב לשון גבוה בהרבה מזה של הניב השאול. הפער יכול להגיע, כמו במקרה של "טול קורה מבין עיניך" ו"תראו מי מדבר", לכדי הרוחק שבין מליצה לבין סלנג. כך גם "אוכַל את הכובע" (המקור, על פי שנון, הוא אצל צ'רלס דיקנס) לעומת "יעלו עשבים בלחיַי" (ירושלמי תענית סח, ד). נראה שעצם השיוך של מטבע לשון למקורותינו הקודמים הופך אותו לעתים קרובות לנמלץ בעינינו. אולי יתרום ספרו הנאה של שנון להגברת השימוש בניבים מן המקורות, יסייע להכנסתם לחיי היומיום, וכך יסיר מהם את קללת המליצה הגבוהה.