יום ראשון, 10 בינואר 2010

הגורל רצה או הגורל יצא? על לקסיקון הניבים של אליהוא שנון

לקסיקון לשיפור הניבים – ודיברת בם
אליהוא שנון
אוריון, תשס"ט, 384 עמ'
צור ארליך; הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', כסלו תש"ע

אנחנו נוטים לקשט את לשוננו בניבים שמקורם זר. קצת מתוך שגרה, וקצת משום שאנחנו חושבים שהדשא של השכן ירוק יותר. הנה התפלק לנו ניב זר, שמקורו לטיני. מעתה נאמר: אנחנו רועים בשדות זרים, משפיקים בילדי נוכרים, מחבקים חיק נוכרייה, מתערבים בגויים ולומדים מעשיהם, מאמצים אל חיקנו חדשים מקרוב באו. אלו הן החלופות שאליהוא שנון מציע לניב "הדשא של השכן ירוק יותר". ספרו של שנון, 'לקסיקון לשיפור הניבים – ודיברת בם', מאתר את מקורם הזר של כאלפיים ניבים ומטבעות לשון שחדרו לשפתנו, ומציע להם חלופות עבריות מהמקורות – בעיקר מהמקרא ומספרות חז"ל.
שנון, חבר קיבוץ סעד, סופר סת"ם ומפעיל פורטל האינטרנט 'ספר התורה המקוון', עלה ארצה מבריטניה כשהיה בן 18, לפני כארבעים שנה. נוסף על אנגלית משובחת מבית, רכש בבית הספר הפרטי באנגליה את הלשונות לטינית, צרפתית, גרמנית ורוסית. ריבוי הביטויים העבריים שהם תרגום מילולי ישיר מאנגלית ומשאר שפות אירופיות הקל עליו, לפיכך, לרכוש את השפה העברית המדוברת: ניבים רבים כבר היו בכיסו (או היו בכפו – החלופה שהוא מציע מסֵפר מִשלֵי ל'היו בכיסו'). ובכל זאת, דווקא לו התופעה של העדפת ניבים זרים על ניבים מקוריים מפריעה במיוחד.
שנון שיקע בספרו ידע מופלג וחמש שנות שקידה. ודווקא משום כך, דווקא בשל חריש המקורות היסודי שעשה המחבר, דווקא משום שהספר הוא מצוין, רציני, עשיר ושימושי – דווקא על שום כל אלה אנו רשאים לומר שהספר מוכיח שאין די במה שמספקים לנו מקורותינו. הוא מוכיח שלפעמים אפשר למצוא לביטוי שמקורו זר חלופה עברית נאה – אבל לפעמים לא.
מעתה, מי שיבקש לטעון שדי לנו במטבעות לשון שנטבעו במקורותינו, הר גבוה יעמוד בדרכו: הוא יצטרך למצוא מה ששנון בחריפותו ובידענותו לא הצליח למצוא. יתכבד נא הטוען ההיפותטי הזה וימצא במקורותינו מקבילה קולעת ל"חותמת גומי" – לאחר ששנון צלל במים אדירים, והעלה בידו רק את החרס "גושפנקא", מילה שאין בה כדי לרמז על האוטומטיות נטולת הביקורת של חותמת הגומי.
אם החלופות העבריות הטובות ביותר שהצליח שנון למצוא ל"מפגן כוח" הן "יד רמה" ו"יש לאל ידו", כשנרצה לתאר התנהגות שמטרתה להראות יכולת ועוצמה נמשיך להשתמש בביטוי "מפגן כוח". אם כמקבילות ל"על קצה הלשון", הַניב המתאר את התופעה המוכרת של חצי-היזכרות, מצא שנון במקורותינו רק תואמים חלקיים – "אין מילה בלשוני", "נבהל מלהשיב" ו"כבד פה וכבד לשון" – עלינו להישאר במקרה הצורך עם "על קצה הלשון" הזר.
שנון אינו טוען שאין צורך בניבים שאולים. הוא אינו מתנגד לשימוש בהם, במידת הצורך ובמידה. הוא אינו מתיימר לספק תחליף מדויק לכל ניב שמקורו זר. בהקדמה לספרו הוא מצהיר על כך במפורש. הוא מבהיר שההצעות שלו הן במקרים רבים לא מקבילות לניבים המתורגמים, אלא רק קרובות להם ברוחן. לפעמים, הוא מוסיף, הן אפילו רחוקות ברוחן, ומטרתן להעמיד את הקורא על השוני בין תרבות ישראל לתרבויות אחרות. למשל, כחלופה למימרה הידועה שנלקחה אל לשוננו מפיו של יוליוס קיסר, "באתי, ראיתי, ניצחתי" ("וני, וידי, ויצ'י"), הוא מציע את "הגדתי והושעתי והשמעתי" מספר ישעיהו. בהקדמה הוא מספר על כך, ומודה שהביטויים דומים רק בצורתם החיצונית ותו לא, אך "מטרתי פה להציג את יפי הביטוי בספר ישעיהו מול ביטוי מכוער של הרומים, שוחרי המלחמות".
הלקסיקון של שנון מקביל אפוא לא למילון אלא לתזאורוס. כשאפשר הוא מציע ניב נרדף, וכשאי אפשר – ניב קרוב, בן משפחה סמנטי. מדיניותו זו של המחבר אפשרה לו להציע בספרו מבחר עשיר ומגוון של הצעות. שנון סמך על תבונתו וידיעתו של הקורא, ועשה זאת בכפל כפליים: הוא לא צירף הגדרות לניבים, כאלו שיסבירו את משמעותם; והוא גם לא סימן לצד ההצעות העבריות שלו באיזו מידה כל אחת מהן קרובה לניב הלועזי שהיא מבקשת להחליף.
שתי ההחלטות סבירות, כל אחת בפני עצמה, אך צירופן יחדיו – היעדר הפירוש, והיעדר רמז למידת הקרבה הסמנטית – מותיר את הלכסיקון שימושי למשכילים ויודעי ספר בלבד. לעומת זאת, שנון מציג בפני הקורא לעתים קרובות את הניב המתורגם בשפת המקור שלו, ולשם כך טרח ויגע והגיע לעתים ללשונות נידחות. הוא גם מספק בסוף הספר מַפתח מפורט ושימושי, על פי ניבים שלמים וגם על פי מילים בודדות.
הצעות רבות של שנון מעידות על יצירתיותו ומאירות את הניבים – המתורגמים או המקוריים – באור חדש. כתחליף ל"אהבה אפלטונית" הוא מציע את "אהבה שאינה תלויה בדבר" ממסכת אבות. במבט ראשון (סליחה; "במבט ראשון" הוא ניב זר, ושנון מציע לו את החלופה "לכאורה". ובכן, לכאורה), מה עניין שמיטה אצל הר סיני? במבט שני, אהבה אפלטונית היא אכן אהבה שאינה תלויה ברווח אישי, בהנאת הגוף ובמתח ארוטי – – ובעצם אינה תלויה בדבר, או לפחות לא בדברים האלה.
ועוד דוגמאות מעוררות מחשבה: את "המוהיקני האחרון" הוא מציע להמיר ב"שארית ישראל". גם עִברוּת וגם גיור. ל"בלע צפרדע" מציע שנון כמה חלופות עבריות שמשמעותן רק סבל, ולא סבל המתקבל על דעת הסובל כי הוא נחווה לשם מטרה נעלה, ולכן אין בהצעותיו אלו משום חלופה ממש – למעט אחת מהן, מעניינת: "ייסורים של אהבה" (בבלי ברכות ה ע"א). מעניין לגלות אגב כך שמקור הניב "לבלוע צפרדע" צרפתי. עולה החשש שהצפרדע, בביטוי בשפת המקור, שייכת לא לצד הייסורים אלא לצד האהבה.
לעתים הניבים העבריים המוצעים מוציאים מהניבים השאולים את המיץ, את העוקץ או את הציוריות. "תוקע מקל בגלגלים" הוא משל חי; החלופות העבריות – "טומן לו מוקש", "שם מכשול לפני עיוור", "היה לו לרועץ" ושכמותן – יפות, אבל נעדרת מהן הציוריות. תמורת הביטוי היידי או הרוסי במקורו "עד החתונה זה יעבור" מציע שנון שתי מליצות נאות מירמיהו, "יש תקווה לאחריתך" ו"לא אלמן ישראל". נהדר, אבל היכן הסניטה, הצביטה בלחי, ההשתעשעות, שב"עד החתונה"? יש גם מקרים של פער בכיוון ההפוך, מקרים שבהם הניב העברי המקורי מוסיף ציוריות שאין בניב הלועזי הנפוץ. כך למשל כנגד "אפשר לוותר עליו" האנגלי מציע שנון את "לא מדובשך ולא מעוקצך" (תנחומא בלק ו), וכחלופה ל"מכר את עצמו בזול" מוצע שוב ניב עברי ידוע, "בנזיד עדשים" (בראשית כה, לד).
רבות בספר גם המקבילות המדויקות. כאלו הן למשל "עשה מפוֹל פיל", מתוך תשובות ר' יהודה אריה ממודינא, כחלופה ל"הופך זבוב לפיל". "אל תיתן לבך לזאת" (קהלת א, יג) כאחיו העברי השורשי של "אל תיקח ללב". "מִבּשרִי אחזה" (איוב יט, כו) במקום "הרגשתי על בשרי" האנגלי. "מבוי סתום" כמקבילתו העברית הידועה, אך הטעונה תזכורת, של "דרך ללא מוצא". "יצא הגורל", מתוך פרקי נחלות השבטים בספר יהושע, במקום "רצה הגורל" – דוגמה מעניינת במיוחד, שכן לצד הדמיון הצלילי יצא-רצה יש כאן גם היפוך תיאולוגי, שבו היהדות שוללת מהגורל את כוח הרצון ואת האקטיביות. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיִצרי" (בבלי עירובין יח ע"א) כתשובה היהודית ל"מלכוד 22". ולבסוף, "טול קורה מבין עיניך" (בבלי, ערכין טז ע"ב) ו"כל הפוסל במומו פוסל" (בבלי, קידושין ע ע"א) כחלופה ל"תראו מי מדבר".
דוגמה זו האחרונה מדגימה תופעה רווחת מאוד בספר, כמעט מובנֵית בו מעצם טבעו: הניב העברי המקורי שייך בדרך כלל למשלב לשון גבוה בהרבה מזה של הניב השאול. הפער יכול להגיע, כמו במקרה של "טול קורה מבין עיניך" ו"תראו מי מדבר", לכדי הרוחק שבין מליצה לבין סלנג. כך גם "אוכַל את הכובע" (המקור, על פי שנון, הוא אצל צ'רלס דיקנס) לעומת "יעלו עשבים בלחיַי" (ירושלמי תענית סח, ד). נראה שעצם השיוך של מטבע לשון למקורותינו הקודמים הופך אותו לעתים קרובות לנמלץ בעינינו. אולי יתרום ספרו הנאה של שנון להגברת השימוש בניבים מן המקורות, יסייע להכנסתם לחיי היומיום, וכך יסיר מהם את קללת המליצה הגבוהה.

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

אחלה כתבה שבעולם, ללקק את האצבעות,שפתיים יישקו, אל מלא מתוקים, נהר אל גיא יאמר אומר. בקיצור, כיף לקרוא את הכתבה הזאת, צור, כי היא לא רק מביאה דברים בשם אומרם עם עיניים נוצצות של בת תשחורת, אלא יש בה גם אמירה דעתנית עניינית ומשעשעת.

לנסות למצוא מי תהום תרבותיים מקבילים לכל מה שאומץ מהמערב הוא מאתגר, מהווה גילוי אך לעיתים משעשע על סיפו של הגיחוך.

אליהוא אמר/ה...

יפה כתבת צור
קבלו גם כתובת שלי להזמנות:
elihu@saad.org.il