שירי הדור שיצא ממצרים: על הטור השביעי בערבי פסחים של שנות השואה והתקומה

מאת צור ארליך

פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון בי"א בניסן תשס"ז, 30.3.2007.

הודעת עדכון, ניסן תשע"ה:
כתבתי מאמר זה מחדש, בגרסה מורחבת מאוד, מעודכנת ומתוקנת. בגרסה החדשה יש לו גם פרקי המשך, העוסקים בקשר בין שירי הטור השביעי של השנים ההן לבין "שמחת עניים". המאמר מופיע באתר "מידה".
לקריאה הקליקו כאן





גלות וגאולה, עבדות וחירות חברו יחדיו בליל ט"ו בניסן – ליל הסדר הראשון, ליל היציאה ממצרים. רוב שעותיו עוד ישבו בני ישראל במצרים. בחצי הלילה היכה ה' כל בכור בארץ מצרים, ובעוד לילה קרא פרעה למשה ולאהרן ופקד עליהם: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה'. יד מצרַים, מסַפר סֵפר שמות, חָזְקה על העם למהר לשלחם מן הארץ. לילה אחד, ליל שימורים, שראשיתו עבדות ודם על הסף, וסופו פדות.
אף שחג הפסח נקבע לדורות כחג החירות, חותם הדם והגלות נותר בו בשנות שבתו של עם ישראל בנכר. במצה, ובליל הסדר, התמקדה עלילת הדם הנוצרית השכיחה ביותר. מדי שנה, בימי הביניים ואף לאחריהם, זה היה לַילה של גילה-ברעדה. של חרדה מפני העלילה, מפני הדם, מפני גופה של תינוק נוצרי שהטמינו המעלילים. עד היום נותר מנהג פתיחת הדלת בעת אמירת "שפוך חמתך על הגויים" כמזכרת לפחד ולזוועה. והאמת היא שנוכחותה של הגלות בליל הסדר החלה כבר בראשית עיצובו, שנים רבות קודם לעלילות הדם: מיום שגם המרור הועלה על שולחן החג.
ליל הפסח של ההיסטוריה היהודית החדשה הוא שנות הארבעים של המאה האחרונה. שנים ספורות – לילה אחד, בקנה המידה של ההיסטוריה – שבכנפיהן שואה הנוראה מכל עבדות, וחירות שנקנתה בדם ואש ותימרות עשן. את מאורעות הזמן ההוא, בעוד הם מתרחשים, הִטְמיר לכדי שירה בחיר משורריו של הדור, נתן אלתרמן. טורו השירי השבועי, שהופיע במדור 'רגעים' בעיתון 'הארץ' ובהמשך במדור 'הטור השביעי' בעיתון 'דבר', היה בימים ההם לפֶה, לעיניים, לנחמה ולתקווה לבני היישוב היהודי בארץ. הדמיון בין ליל הסדר, ליל הגלות והגאולה, לבין ההתרחשויות הסוערות של העשור ההוא, לא חמק מעיניו של המשורר.
בכל ימות השנה הביט אלתרמן באירועי השנה דרך המשקפיים של תולדות עם ישראל, מימי אברהם אבינו ואילך. באומרנו "אברהם אבינו", למשל, אנו נזכרים ב'על הילד אברם', שירו מ-1945. השקפתו הציונית של אלתרמן, ואפילו עמדתו הפוליטית, נקבעו בראש ובראשונה על פי הכרתו כי דורנו הוא חוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי, וחובתו לתת לה דין וחשבון על מעשיו. אולם בערבי פסחים – על אחת כמה וכמה; הטורים שהופיעו בי"ד בניסן במהלך שנות הארבעים, שנות החורבן והתקומה, היו שיאה של מגמת עיגונו של ההווה בעבר היהודי. במאמר בגיליון החדש של כתב העת 'תכלת' סקרתי בהרחבה את תפקידו המכונן של העם היהודי בשירה ובהגות של אלתרמן, ושם גם הזכרתי בקצרה שניים משירי הפסח. ערב פסח, שאנו מצויים בו עתה, הוא הזדמנות לייחד מבט קצר לכל אחד משבעת שירי ערב-הפסח שהופיעו בשנים ההן, ולהתעכב מעט על התופעה.
והתופעה אינה מקרית. מעטים הם שירי הטור השביעי הנוגעים לחגים אחרים, כולל חנוכה הממושך ועמוס ההקשרים הציוניים; והנה, בעשור-וקצת ההוא, בכל שנה שבה ערב הפסח חל ביום שישי, יומו הקבוע של הטור, וכן בשנתיים נוספות, עסק הטור בחג ובקשר בינו לבין אירועי השעה הגדולים: המלחמה, השואה, ההעפלה, מלחמת העצמאות והקמת המדינה. אירועי השעה הגדולים – או שמא, פשוט, אירועי השעה הפסחיים.

תש"א: עבדים איננו
באביב תש"א, 1941, נראה מצב העולם נואש. אירופה נכבשה כבר, רובה ככולה, בידי גרמניה הנאצית. ברית המועצות וארצות הברית עמדו עדיין מנגד. היישוב היהודי בארץ חרד לגורלם של יהודי אירופה, ואף החל לחשוש מהצפוי לו עצמו. הפואמה הנשגבת של אלתרמן 'שמחת עניים', שפורסמה זה עתה, תיארה בעוצמה עולם של "חיים על קו הקץ". עולם של ערב חורבן שהוא גם ערב ישועה. עולם שבו מזדקרים ערכי-אנוש הבסיסיים. גם יצירתו הגדולה הבאה של אלתרמן החלה כבר להיכתב: 'שירי מכות מצרים', המשקפת את החשש מחורבנה של הציוויליזציה המערבית (והנה לנו היבט נוסף, שלא נעסוק בו כאן, בקשר שבין פסח, אלתרמן ומלחמת העולם השנייה).
חרדתם העמוקה של אלתרמן ושל היישוב כולו היתה נטועה היטב בקרקע המציאות – אולם מעל גבי 'הארץ', בטורו של אלתרמן 'רגעים', כמעט לא היה לה זכר: כאן הרביץ אלתרמן בקוראיו שבוע אחר שבוע שיעור באופטימיות. הוא הגחיך את היטלר, הלעיג על צבאו, והפליג בחשיבותו של כל אות לטובה, של כל שמועה על מהפך אפשרי.
כותרת הטור של ערב פסח בימים השחורים ההם היתה "להגדה". בשיר זה (שאפשר למוצאו בכרך 'רגעים' ב, עמ' 166) גייס המשורר את 'מה נשתנה' ואת 'עבדים היינו' כדי להוכיח מטאפיזית, להעיד שמיים וארץ, שלֵיל האפלות המתקדר על העולם לא יהיה. הלילה הזה, כתב, נשתנה מכל לילות האופל הקודמים בקורות האנושות: הוא מסתמן כחשוך מהם וכָבד מהם. ובכל זאת, הוא ישתנה מקודמיו בדבר נוסף: "הלילה הזה / לא יבוא!". מדוע? ההוכחה נמצאת בגוף ההגדה: "וכתוב בראשה: 'עבדים היינו'... / ולא ייכתב עבדים הננו!".

תש"ג: הלילה שלא יישכח
בדיוק שנתיים אחר כך, בערב פסח תש"ג (19.4.1943), פרץ מרד גטו ורשה. בארץ, כמובן, אי אפשר היה לדעת על כך באותו יום; קל וחומר בעיתון הבוקר 'דבר', המודפס כבר בלילה. אולם חושי הזמן-היהודי של אלתרמן, שזה מקרוב עבר מ'הארץ' ל'דבר', לא יכלו להחמיץ את משמעותו הסמלית של ערב פסח בנקודת השפל ההיסטורית הזו, שבה כבר החלו יושבי ארץ ישראל להתוודע לעובדת השמדתם של יהודי אירופה. אינטואיציה טמירה הובילה אותו לפרסם טור ביום ההוא, ערב הפסח, יום פרוץ המרד הנואש – אף שלא היה יום ו' בשבוע, יומו הרגיל של הטור, אלא יום ב'. "פסח של גלויות", הוא הכתיר את הטור (המכונס בכרך ד של הטור השביעי, עמ' 18). פסח של גלות ושל דם.
הדמיון בין השיר 'פסח של גלויות' לבין שירי 'שמחת עניים', יצירתו החידתית של אלתרמן שהוזכרה לעיל, מזדקר לעין. 'פסח של גלויות' הוא מעין עיבוד אקטואלי, עממי-יחסית ותמציתי, ל'שמחת עניים': ליצירה, ולסיטואציה הסמלית שבמרכזה, של עיר נצורה הלוחמת על חייה. כך, למשל, האזכורים ב'פסח של גלויות' של "ליל התקדש החג" שבו העם יושב "בערים עקובות מיגוֹנים" ועטוף "בבגדים לבנים" – הם התממשותו המחרידה של 'המשתה' מ'שמחת עניים', שבו "בליל התקדש מועד" יושב הזר, המת-החי שהגיע לעיר, שבגדיו "לבנים תמיד", עם אשתו לבנת הסינר. העם המוכה והנרדף מ'פסח של גלויות', ש"השוט בו עבר ודמו הִדְליק" וש"הושלך לכלבים המבקשים את עורו", דומה להפליא לגיבורו הנרדף של 'תפילת נקם' מ'שמחת עניים', ש"נכרת בשוט" וש"במקלות יגורש וחזר ככלב".
"כמה אלם וכמה מורא וחג / תולדותינו נסכו בך, ליל הפסח!", קורא השיר. אלתרמן מצרף בו את הלילה ההיסטורי הנוכחי, השואה, אל לילותיו הקודמים של העם היהודי: האינקוויזיציה הספרדית, עלילות הדם ו"ליל שפוך-חמתך ומלאך בדלת". השיר הוא תפילה לאל שיביט אל עמו ש"פודה ומנחם לו אָין"; וכמו קרובו המפורסם, שירו של אלתרמן 'מכל העמים' (הטור השביעי א, עמ' 9), גם הוא נגמר בתקווה המהולה בחרון: "נחמה, נחמה עוד הבת תחזה! / אך העם בקומו מאבלו – עוד בו כוח! – / את הלילה הזה, זבח פסח הזה, / לא ישכח לך, תבל! לא יוכל לשכוח!".

תש"ד: אבא וגדי
ערב פסח תש"ד, תבוסתה של גרמניה היתה כבר שאלה של זמן. גם אלתרמן רואה את הסוף – והולך אל סוף ההגדה. גיבור המלחמה של אלתרמן, בשיר זה וגם בשירים ובטורים רבים אחרים שנכתבו בעיצומן של מלחמות, הוא דווקא האדם היחיד, הקטן. כאן, לרגל ליל הסדר, זהו "אבא": אותו יהודי פשוט וקדמון שקנה את הגדי בתרי זוזי, ושזכה, בלי ששיער זאת, שלָנצח ינגנוהו היהודים – בשיר חד גדיא שב"דף האחרון" של ההגדה.
השיר, 'הגדי מן ההגדה' (הטור השביעי א, עמ' 393) מספר על האב והגדי, ומסיים כך: "ואותה הגדה כך אמרה אז דומָם: / טוב, עִמדו לכם, גדי ואבא. / בדפיי מהלכים העשן והדם, / על גדולות ונצורות שיחתי נסַבָּה. // אך ידעתי כי ים ייקרע לא בכדִי / ויש טעם חומות ומדבר להבקיע, / אם בסוף הסיפור / עומדים אבא וגדי / וצופים לתורם שיזרח ויגיע".
ואם נרצה להוסיף מדרש-אלתרמן לפסח, נידרש שנית לשיר 'מכל העמים' שהזכרנו לעיל, שבו מדומה הילד היהודי בשואה לגדי – "במקום שעומד בו שנים כמו גדי / ילד קט, / אלמוני, יהודי" – ונמצא שהגדי המרומז כאן אינו סתם גדי. אולם ספק אם יש בכך ממש, שכן מקור סמל הגדי שם, ב'מכל העמים' המתרעם בין השאר על שתיקת האפיפיור נוכח השמדת היהודים, הוא 'שה האלוהים' הנוצרי. והערה נוספת: השיר 'חד גדיא', ומתכונתו המפורסמת, הוא הבסיס לשיר-עיתון אחר של אלתרמן מימי מלחמת העולם השנייה, 'מערכת לוב' (רגעים ב, עמ' 280).

תש"ז: העץ היה לתורן
שנת תש"ז עמדה בסימן ההעפלה. יציאת מצרים המודרנית נמצאה אפוא בשלבה הראשון, שלב הבריחה מפרעה וצבאו. בערב פסח פרסם אלתרמן בטורו את השיר 'על אם הדרך' (הטור השביעי א, עמ' 82), שהולחן לימים בידי נעמי שמר. השיר, עיבוד אקטואלי לשיר עם יידי מוכר, הפך בידי אלתרמן שיר ערש המושר לילד על ספינת מעפילים. הוא מספר על עץ שסבו של הילד כבש בו את ראשו בתפילה לירושלים, אביו נעקד אליו בחבל, הוכה עד מוות, וצנח ארצה כשפניו, אף הוא, לירושלים – ועתה הוא משמש תורנה של הספינה.
כדרכנו פה, נצטט את שורות הסיום. "הס, ילד. שער התהילה / לתורן ייפתֵח. / הוא גם היום עמוד תפילה, / הוא גם היום מזבח. // – – על אם הדרך עץ עמד / ולא ייפול אפיים. / נום, ילד. הספינה על צד / חותרָה, בוקעת מים".

תש"ח: לידתנו השנייה
עוד שנה עברה, ואנו בערב פסח תש"ח. בעוד שלושה שבועות תוכרז המדינה. מלחמת העצמאות כבר מתחוללת זה כמה חודשים. כותרת הטור: "לילו של אליהו הנביא" (הטור השביעי א, עמ' 137). אליהו הנביא פוקד כמנהגו את בתי ישראל, ואינו פוסח על "שולחן היחידה העברית / הלובשת עשן / ועפר / ועופרת".
אליהו אינו מכונה בגוף השיר אליהו, אלא, שוב ושוב ושוב, "הסָב". הוא איננו רק אליהו הנביא, אלא ישראל-סבא, גילומן הסמלי של האומה היהודית, ההיסטוריה שלה והמסורת שלה. "והסב שהזקין עם זִקְנַת האומה", אומר השיר, "יימָצא כעומד על ערשה זה הלַיל". (ההדגשות, וסימני שלוש הנקודות, במקור – כאן ובכל יתר המובאות). דמות הסב כנציג האומה מופיעה בשירים לא מעטים של אלתרמן, ותמיד באופן מעורר אהדה. סב, איש זקן, הוא גם פירוש השם אלתרמן. המשורר העברי הדגול נמנע מלאמץ שם משפחה עברי – ופירוש שמו, בצירוף הזדהותו השירית העמוקה עם "זקנת האומה", מרמזים מדוע.
השיר מציע סינתזה בין ההמשכיות וההתחדשות: בין הזקן והצעיר; בין "רקיע של פסח" לבין "כובעי גרב"; בין עתיקותה של האומה, שאינה מתחלפת, לבין העובדה שהיא נולדת עתה מחדש. וכך, כשהסב רואה על שולחן הסדר של הלוחמים הגדה בנוסח שאינו זה המסורתי, הוא אינו מכיר אותה אמנם – "אך ההד העתיק העונה להדה / הוא חזק כאשר לא היה עד הֵנה". ולבסוף – "וְילחַש אז הסב: בין מֵם-מם ומם-כף / לא אבחינה... שאו לזקן שכמוני... / אבל צור ישראל, המֵם-אָב לבניו, / יברך את חגכם עלֵי לחם העוני. // יברך את שולחן הסעודה התמה, / יברך כל פלוגה, אם חונה או ניידת, / יברך את הכוח הקם לָאומה, / שעם חג ראשיתה / בשנית היא נולדת". חג "ראשיתה" של האומה הנזכר פה בהדגשה הוא כמובן חג הפסח.

תש"ט: נון מכיר בניסו
בחודשים שלפני פסח תש"ט נחתמו הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, ירדן ולבנון. גם בחירות ראשונות לכנסת נערכו בחורף. תמו ימי המסה של יציאת מצרים המודרנית, והחלה ההתבססות וההתבוססות בשגרה. הציבור, בעל הנס, היה טרוד ביום הקטנות ובאכזבותיו, ולא בכל רגע הכיר בניסו. זהו הרקע לטור 'נון' (הטור השביעי א, עמ' 419). להבדיל מהטורים האחרים הנסקרים פה הוא פורסם בט"ז בניסן, א' של חול המועד, שחל ביום שישי – ואם תרצו, אולי זו הסיבה ששיאו אינו בליל היציאה ממצרים, ליל הסדר, אלא דווקא בקריעת ים סוף ובשירת הים הנקראת בשביעי של פסח.
נון, "איש-עברי פלמוני", אינו מתרגש מחיי העבדות בארץ גושן, וגם לא מניסים. "בעומקֵי ספר-שמות – שם שָקע הוא / בין מכרות רעמסס או פיתום. / ולמופתים נוראים לא חיכה הוא / כי אמר הוא: מופתים? מה פתאום?". הוא יוצא לו ממצרים בעצלתיים, אינו נרעש מ"מופתי לידתו של העם", ואפילו "את הים הקרוע, / והמוות משני עבריו, / הוא עבר, עם סלו הקלוע, / כדבר המובן מאליו". רק כשפורצת מפי העם שירת הים נשבר לבבו. הוא נזכר בטיט, בשוט, בפצעים, במופתים ובמכות מצרים, וסוף סוף מבין "כי נקרע לו הים".
ולשורות הסיום: "בידו השעירה כמו יער / את ראש בנו הוא החליק בעדנה. / ויהושע (בן-נון) עודו נער, / עודו נער קטן בגדנ"ע... // בעומקי ספר שמות התייפח / איש זקן מפשוטי ישראל – / והאיר אז אותו הירח / הדולק מעלינו הלֵיל". אותו ירח – ואותה גאולה.

תשי"א: התם מדבר ציונות
השלמה לאותו נושא סיפק הטור בערב פסח שנתיים לאחר מכן, ולשם כך כדאי לחרוג קלות מהמסגרת הפורמלית של שנות הארבעים, אל י"ד בניסן תשי"א (1951), ולהציץ בטור 'אחד תם' (הטור השביעי א, עמ' 462). נון, מלמד השיר, לא היה יחיד במינו. יתר בני ישראל, לנוכח האותות והמופתים "בראשונה היו עומדים כנפעמים / ומידם צונחים הסיר והיָעֶה... / אבל חיש קל תפסו: זה טבע הימים / זה סדרם וכך נאה וכך יאה. // אכן מעת צאתם את ארץ רעמסס / התחילו הם תוהים / על יום שאין בו נס". כולם – חוץ מאחד, תם.
הוא היה תם, ונשאר תם. התם מן ההגדה השואל "מה זאת". בים סוף הנקרע הוא הביט בהשתאות "כאילו זה חידוש", מול עמוד האש הוא עמד רוגש כתימהוני ופלט רק "מה זאת?", "כאילו לא ידע ולא שמע בערך / שעמוד אש מגיע לכל איש בדרך", וכך גם כשהצור הפך אגם מים. "אף עת הרים רקדו מנגד כאֵילים / אומרים שהוא כמעט יצא מן הכלים. / ושני שרי מאות אשר חילקו ציוד / סיפרו שהוא דיבר אפילו ציונות... // אכן, מה נאריך מילים מזן אל זן? / תלוש היה האיש וכמו מחוץ לזמן... // – – אך אילולא ראו עיניו מה שראו / ואילולא ידע ליבו מה שידע, / קשה להעלות אפילו בהרהור / מה שהיה נשאר מכל ההגדה".
"לדבר ציונות" – מזכיר אלתרמן לאזרחי מדינת ישראל בת השלוש, שכבר אז עייפו מעט ופיתחו ציניות שימושית – פירושו, לפעמים, פשוט לפקוח עיניים ולהכיר בנס. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר בהגדה של פסח. נתן אלתרמן, בשירי העיתון שלו, מילא ציווי זה באדיקות.