יום ראשון, 10 בינואר 2010

הכי שמאל ש(אי) אפשר: על טניה ריינהרט

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון בניסן תשס"ז, 30.3.2007. הכותרת במקור: מותה של חיה פוליטית.

טניה רַינְהַרְט מתה בשנתה בניו-יורק ונטמנה לאחר חמישה ימים באדמת המולדת, האדמה האהובה עליה והגזולה בעיניה. הבלשנית הבכירה, תלמידתו הנאמנה של נעם חומסקי, פעילת השמאל והמאבק הפלשתיני, המפגינה המתמדת נגד ישראל, הפובליציסטית שעקפה הרחק משמאל אפילו את עמיתיה לעמוד הדעות של ידיעות אחרונות, מפיצת החרם האקדמי על ישראל, מנסחת התיאוריה בדבר טיהור אתני והשמדת עַם שישראל עושה בפלשתינים, המרצה הכריזמטית מאוניברסיטת תל-אביב שהקדישה את שיעוריה לתעמולה, הפרופסורית בת ה-63 שהתעקשה ללון בשטח בהפגנות נגד החומה והתרוצצה עם המסר היוקד שלה ברחבי העולם, טניה רינהרט.


צבעוניותו הפורחת של בית הקברות החילוני בקיבוץ עינת – בגינותיו שסביב מצבות הסלע הצנועות ובעצי הבוסתן המצילים עליו – התעשרה ביום חמישי שעבר בשלל הצבעים ששיער ראשם של כמה וכמה מהמלווים זרח בהם, ונטלה מעט מעגמומיותו של האירוע. אנרכיסטים צעירים וצעירים פחות, שהם קומוניסטים בגלגול עדכני, ולצידם אנשי אקדמיה מתחומי הספרות והבלשנות, וצמרת השמאל הרדיקלי הישראלי.
ובכל זאת, עם כל הפוליטיקה והצבע, אובדנה הפתאומי של טניה רינהרט הוא קודם כל אסון למעגל אנושי גדול של קרוביה ואוהביה, הפסד למדע הלשון ולחקר הספרות ותולדות האמנות, וצביטה בליבו של מי שמעריך את נכונותו של אדם לשלם מחיר חברתי תמורת נאמנות למה שנראה לו, בשל עיוורון מוסרי מחריד, כאמת יחידה, כצדק וחמלה. "הבוקר חלמתי שאני רואה אותה והיא מחייכת אלי", אמר המתרגם והמשורר אהרן שבתאי, בעלה של רינהרט בתריסר השנים האחרונות, בהספדו. "נגמר החלום של חיי. את האבל שלי אני לא יכול להראות, כי הגוף ממשיך לחיות ונמשכים הרפלקסים של החיוך והאהבה של החברים, וגם האהבה של טניה נמשכת".
שבתאי העיד על עצמו שבראשית היכרותו עם טניה לא היה בעל דעות רדיקליות. נראה ששירתו של שבתאי מהשנים האחרונות, שעסקה בקילוסו של המאבק הפלשתיני, היא פרי השפעתה של רינהרט, כשם שתקופות קודמות בשירתו קשורות ישירות לנשותיו הקודמות: שירת המין הבוטה שלו חופפת לשנותיו עם זיוה פוסטק, ותקופת השירה המשפחתית, הבגיניסטית והאנטי-קומוניסטית שלו היא תקופת נישואיו לאשתו הראשונה ואֵם ששת ילדיו, קולין ברוצקוס. אחד מילדים אלו, נהר, סיפר בלוויה שאימץ את דעותיה הפוליטיות של אשת אביו. כושר ההסבר והשכנוע של רינהרט, ועמדתה כמרצה בכירה באוניברסיטת תל-אביב המרשה לעצמה להפוך את שיעורי המבוא שלה לסמינרים אידיאולוגיים, היו אחד המנועים הראשיים בהצמחתו של הגרעין השמאלי הרדיקלי בקרב צעירים משכילים בישראל.
"כל מיני אנשים, מנהיגים, אומרים שטניה היתה קיצונית", אמר אהרן שבתאי. "המילה קיצוני היא ביטוי של פחדנים. פחדנים שלא אומרים משהו ספציפי אומרים על אלו שמשכמם ומעלה שהם קיצונים. טניה לא השתמשה בביטויים כאלה, וגם לא הכניסה עלבונות אישיים בכתיבתה. לא היתה בה טיפת אלימות וטיפת קיצוניות. המצב הוא הקיצוני, לא היא; טניה פשוט קראה את המצב. המאמרים שלה היו עובדתיים, פרגמטיים. כשהאנשים האופורטוניסטים (אנשי מפלגות השמאל) שיתפו פעולה ואף ישבו בממשלה, היא היתה אחד היחידים שאמרו שאוסלו הוא המשך הכיבוש. ועכשיו במקום לומר שהם טעו אומרים שהיא קיצונית.
"אומרים גם שהיא היתה אנטי-ציונית, שללה את קיום המדינה. אין לזה בסיס עובדתי. היא כתבה שמדינת ישראל גרמה אסון לפלשתינים אך היא עובדה קיימת, וכל מה שצריך זה למנוע נַכְּבָּה שנייה. שאלו אותה למה היא לא בעד מדינה דו-לאומית; היא אמרה שהיא באמת היתה מעדיפה מדינה משותפת, אבל כרגע רוב האנשים בשני הצדדים מעדיפים שתי מדינות, ומה שדחוף הוא להחזיר לפלשתינים את האדמה שלהם".

ב
עמדותיה המדיניות של רינהרט, קיצוניות או לא, מרוכזות בספרה 'שקרים על שלום', שנכתב תחילה באנגלית. בעיניה, המערכת הפוליטית הישראלית נשלטת בידי הצבא, ומחולקת לשלושה אגפים: האגף הנאצי (המתנחלים המשיחיים), האגף העוסק בטיהור אתני (הימין, המרכז והביטחוניסטים במפלגת העבודה), ואגף האפרטהייד (השמאל).
הטיהור האתני נעשה באמצעות ייזום מלחמות נגד הפלשתינים ומדינות ערב המשחרות לשלום, חניקת הפלשתינים באמצעות חומת ההפרדה, ורצח מכוון של פלשתינים. ויותר מרצח, ירי שמכוון לפצוע אותם אך לא להרגם, כדי לא להתפיח את סטטיסטיקת ההרוגים הפלשתינים.
האפרטהייד של השמאל מתבטא בהסכם אוסלו, שבו, תוך שיתוף פעולה מושחת ובוגדני מצד ערפאת ואנשיו, מונצח הכיבוש הישראלי על ידי מתן אוטונומיה מוגבלת, מפלה ודכאנית הקרויה באופן שקרי רשות פלשתינית ומדינה פלשתינית. יותר מכך: השמאל והרשות הפלשתינית מנהלים מראית עין של משא ומתן מתמיד, שבו ישראל אינה מוכנה להגיע להסכם. כדי להוכיח זאת מגייסת הבלשנית רינהרט ראיות כמו טענתה של ישראל בטאבה, ב-2001, שאינה יכולה להתחייב ללוח זמנים של חצי שנה לפינוי התנחלויות: מכאן שבעצם הם רוצים להשאיר את ההתנחלויות, שיום יום גוזלות עוד ועוד שטחים מהפלשתינים.
מבחר של עובדות היסטוריות נוספות, על פי הספר: ישראל תכננה לפתוח במלחמה נגד סוריה עם הנסיגה מלבנון, אך נמנעה מכך בגלל מותו של חאפז אסד; ישראל רימתה את הסורים בעת המשא ומתן בימי ברק, והתכוונה להישאר בגולן – והראיה: במסמך ההבנות נאמר שישראל "תיערך מחדש", והרי היערכות מחדש פירושה המשך הכיבוש; ישראל יזמה את האינתיפאדה השנייה, וככל הנראה ביצעה מעצמה את הירי מבית-ג'אלה לגילה כדי שתהיה לה עילה לכבוש את בית-ג'אלה; בחודש הראשון לאינתיפאדה השנייה לא היו פיגועים נגד ישראלים (רצח ארבעת החיילים בראשית המלחמה ומדחת יוסף בקבר יוסף, טבח המטיילים בהר עיבל, הלינץ' ברמאללה – כל אלו אינם נזכרים כלל, כנראה משום שנעשו ביהודה ושומרון); החיילים הישראלים משתעשעים בקליעה בעיניהם של ערבים; ערפאת קרא להפסקת הפיגועים, ואין שום הוכחה שתמך בהם. וידו של הספר עוד נטויה, לתועלתם של הקוראים ברחבי העולם.
כך, בפלפול בבדלי ראיות, ובעיקר בבחירה קפדנית של חלקי העובדות המתאימים לאמת הידועה לה מראש, ייצרה רינהרט את הסיפור הפוליטי שלה. כרציונליסטית האמינה רינהרט שהמציאות הפוליטית ניתנת לבחינה בכלים מדעיים, ושיש אמת אחת. בכך נבדלה מהזרם המרכזי כיום בשמאל הרדיקלי, שהוא פוסט-מודרני. היא ניסחה זאת, למשל, בקורס שהעבירה במשך שנים באוניברסיטת תל-אביב, 'כתוב בעיתון' שמו, שבו ביקשה לחנך את הסטודנטים לצריכה ביקורתית של תקשורת ולהכרה שהתקשורת הישראלית היא משרתת הממשלה, הכיבוש והדיכוי. בפתח הקורס נהגה להסביר שלהבנת המציאות הפוליטית נחוצה רק ידיעה של אמת מדעית, שכל מי שפוקח את עיניו יגיע אליה בקלות.
שיטתה של רינהרט להגעה לאמת היתה מתן אימון בכל מה שיוצא מפיהם של ערבים, ודחייה מתמדת של גרסאות ישראליות. כך אפשר להסביר את אמונתה בהצהרות הפלשתיניות בדבר הפסקת הטרור, שהשמיעה בראיון לשגיא אלבז מעיתון תל-אביב בקיץ האחרון. "ב-88' הפלשתינים הכירו בישראל והסתפקו במדינה בגבולות 67'. מאז האשמה נופלת עלינו בצורה מוחלטת. את הטרור הפלשתיני אני מגנה, אך מינואר 2005 כל הגופים הפלשתיניים, להוציא את הג'יהאד האיסלאמי, הכריזו על הפסקת הטרור. אנחנו הצד התוקפני שמציג את עצמו כצד הנתקף".
ועוד אמרה לו: "עַם כָּבוש ללא שום תקווה ושום קשר עם העולם תמיד ימצא דרך להילחם במי שמדכא אותו. הפלשתינים בעזה מצאו לעצמם דרך כזאת, באמצעות הקסאמים, שהנזק הממשי שלהם קטן מאוד, אבל זו התשובה שלהם למלחמה שישראל הכריזה עליהם. אין דרך להפסיק את הקסאמים כל עוד אתה ממשיך את הכיבוש בעזה. גם על פי החוק הבינלאומי מותר לנכבשים לנסות להילחם בכיבוש". הדברים נאמרו שנה לאחר ההתנתקות.

ג
על הקורס בקריאת עיתונות סיפרה בלוויה לִיעד קנטורוביץ', פעילה אנרכיסטית-פמיניסטית בלבוש מועדונים ובשיער זוהר, שביקרה בקורס פעם אחת. "בתוך שעתיים אקדמיות בלבד הספיקה טניה למוטט את תפיסות העולם הבסיסיות של הסטודנטים באולם. המילים הצליפו כסטירות בפניהם של התלמידים שזה עתה הרגישו שחרב עליהם עולמם האידיאולוגי".
קנטורוביץ', אשת לימודי מגדר ועיתונאית בת 28, היא מהדמויות המובילות במאבק נגד החומה. עד לפני שנים אחדות עבדה במקצוע העתיק בעולם, מתוך אמונה שכך היא ממלאת עד הסוף את זכותה לחופש ואת זכותה כאשה להפיק מגופה יתרון כלכלי על גברים. כיום היא פועלת לשיפור מצבן החוקי של בנות המקצוע. היא, כמו עוד כמה מהמספידים בלוויה, עמדה על פעילות השטח של רינהרט, וחשפה טפח מאישיותה של הנפטרת וטפחיים מחייהם של האנרכיסטים.
"פגשתי אותה לראשונה בתחילת האינתיפאדה השנייה", סיפרה, "באוטובוס בדרך להפגנה בדיר-אסתיא שהייתי בין מארגניה. היא ישבה עם אהרן שבתאי, ושניהם הנהנו בצייתנות להוראות שניתנו להם על ידי חבורה של בני נוער צעירים מהם בארבעים שנה. מאוחר יותר הם שילבו ידיים ודילגו בעליזות בין הג'בלאות בסנדלי העור שלהם.
"...קנטרנות בין-גילית תמיד קיימת בחוגים שלנו. הפעילים הוותיקים מזלזלים לעתים בידע ובכוח של הצעירים, והצעירים לעומתם יורדים על הטרחנות של המבוגרים ועל העובדה שחלקם יכולים לעצב מדיניות אזורית כוללת, אבל הדו-קיום שלהם לא כולל תמיד ידע בסיסי איך לתקשר עם פלשתינים ברחוב. כאשה רדיקלית עד היסוד, טניה הצליחה לשבור את המחסום הזה. לפני כמה שנים היא הגיעה לפגישה של 'פעולה ישירה' בשטחים, שהחלה לפעול נגד גדר ההפרדה עוד לפני שזו החלה להיבנות. אותה קבוצה שהפכה עם הזמן ל'אנרכיסטים נגד הגדר'. בפגישות הללו, שבהן היינו כולנו צעירים ממנה בהרבה, ישבה טניה בשביל ללמוד ולהאזין. היא מעולם לא זלזלה באיש והיתה בין היחידים בגילה שלא זכו להתייחסות של זקנה טרחנית מאותם צעירים שחושבים לפעמים שהם יודעים הכל".
רינהרט, אמרה קנטורוביץ, לא הצהירה על עצמה כאנרכיסטית, אך "רוח החירות והתעוזה וכוח ההתנגדות שהיא נשאה עמה" הזכירו אנרכיזם צעיר ובועט. "כשאחרים צעקו 'ערפאת הוא פרטנר', טניה חיפשה שותפים לפעילות בוועדות עממיות ופעילים מקומיים".
נטע ון-וליט, אף היא פעילה רדיקלית, הגיעה ב-2003 למחנה אוהלים ליד אתר בניית החומה בכפר מסחה. רינהרט היא שסיפרה לה עליו. "היא היתה אחד האנשים שהתחילו את זה, עם עוד כמה ישראלים צעירים ופלשתינים. הרעיון היה להיות שם 24 שעות ביממה, לנסות לעצור את הגדר, וגם להודיע לאנשים מה קורה שם". גם יונתן פולק, בקביים, קעקוע ענק וחולצת "זכויות בעלי חיים וזכויות אדם – מאבק אחד", סיפר על כך בלוויה. "כשהיא הגיעה בפעם הראשונה לאוהל המחאה במסחה, בערך ארבעים שנה מבוגרת מהפנקיסטים שהסתובבו שם, חשבנו שהנה בא עוד מישהו להסביר לנו מה צריך לעשות ואז לחזור לישון במיטה בבית. מהר מאוד הבנו שטעינו. היא ישבה במחנה ימים ולילות והיתה חלק מהנוף שלו. גם כשהיה קשה לאייש את האוהל ורצינו להפסיק, טניה אמרה שאסור. היא הבינה שאנחנו בתהליך בניית תנועה. הדרך היתה ברורה לה יותר מלנו. בלעדיה לא היינו מחזיקים מעמד".
הכוהן הגדול של השמאל הרדיקלי, או אם תרצו של הימין הפלשתיני היהודי, יצחק לאור, סיפר חוויות שטח מוקדמות יותר. הוא הזכיר את פעילותם שלו ושלה בשי"ח (שמאל ישראלי חדש) בשנות השבעים, ולאחר מכן ב'ועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר-זית', "עוד לפני גל הקולוניזציה הגדול". ב-28.11.1981, אמר, "היינו בהפגנה מאוד אלימה ברמאללה. היינו מופתעים לגמרי מהירי של רימוני גז מדמיע עלינו, משום שכיהודים לא עברנו את זה אף פעם – כלומר, גז שייך להיסטוריה של יהודים כמובן, אבל אנחנו לא ידענו מה זה גז. אנשים נפוצו לכל עבר. טניה מצאה עצמה בקבוצה של חמש נשים צעירות, והיה חייל שמאוד התעצבן ודרך את הנשק מולן. ואז טניה עשתה את הדבר שיישאר בזיכרון: פנייה אל הזעם בשם ההיגיון. היא דיברה אליו, וחייכה את החיוך המאוד מפורסם שלה, והוא נרגע, וזה נגמר רק במעצר.
"אני רוצה לנסות להבין מה היה בטניה כל כך חזק. היא ידעה לעצבן אותך עד קצה הנשמה כדי לבקש ממך לעשות משהו. היה לה, בתקופת הפעולות באוניברסיטה, לפני תקופת המאמרים בעיתון, תיק של משימות, ולכל אחד היא ידעה לומר מה לעשות. אנשים יודעים כמה זה מעצבן. אבל היא היתה אומרת: 'אם אתה לא תעשה את זה לא יהיה מי שיעשה את זה'. וזה נכון".

ד
לאור ממקם את רגע הפרידה של רינהרט מהקולקטיב של השמאל במלחמת המפרץ הראשונה, שהיא התנגדה לה. הפרידה הפכה מוגמרת בימי אוסלו, כאשר להבדיל מכל השמאל הפוליטי בישראל, כולל המפלגות הערביות, סברה רינהרט שמדובר בקונספירציה. ייתכן, וזאת לאור לא אמר, שהיא נדחפה להתנגדות לאוסלו משום שרצתה להמשיך לעמוד משמאל לשמאל הציוני, שעתה, לראשונה, אימץ את עמדת השמאל הקיצוני בזכות משא ומתן עם אש"ף.
ארבעים שנה קודם לכן, ב-1943, בחיפה הפועלית, נולדה טניה רינהרט אל חיקו של השמאל הממוסד: אל המפלגה הקומוניסטית. הוריה היו עולים מהונגריה, חברי המפלגה הקומוניסטית בארץ. אביה נפטר בעודה פעוטה, ואמה פרנסה בדוחק את עצמה ואת בתה היחידה.
המתרגמת אילנה המרמן למדה שנה מתחתיה בתיכון ששמו 'חוגים'. את ביתן של האם והבת רינהרט, על הכרמל, היא זוכרת כ"חדר אחד, בתוך איזה מחסן שירדו אליו במדרגות. הרשים אותי מאוד שבתנאים כאלה היא מגיעה להיות תלמידה מצטיינת".
ממה אמה התפרנסה?
"מתפירה או מעבודות משק בית. אבל אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון".
כישרונותיה של טניה הנערה ואופייה המרדני יצאו לתהילה בבית הספר, ובשלהם שאפה המרמן להתחבר איתה. "הושפעתי מאוד מהשיחות איתה, מהדרך שהיא ניתחה דברים, מהאומץ שלה. היא מאוד השפיעה על חיי. פוליטית וגם בכלל. היא היתה אחת ויחידה בבית הספר, ככל שאני זוכרת".
באותן שנים היא היתה מוכרת גם לחברי בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) ברחבי הארץ, כמדריכה בולטת. כנהוג בתנועה המשיכה לנח"ל בקיבוץ הקומוניסטי יד-חנה. ב-1964 החלה ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.
בין חבריה שם היה אבישי ארליך, כיום פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וחבר לדרך הפוליטית. "היא עבדה קשה למחייתה", הוא מספר. "עיבדה ספרים לעברית קלה לעולים, ספר של נחום גוטמן למשל. שמרה בלילות, היתה ספרנית במחלקה לפילוסופיה, ועוד עבודות. היא גרה אז במנזר נוטר-דאם, שהיה ממש על קו הגבול; סטודנטים תפרנים גרו במקומות שאף אחד לא רוצה לגור בהם. גרנו בכל מיני ח'ירבס וחורים. היא גרה באיזה חדר שהמיטה תפסה את רובו, אז היא עשתה את רוב עבודתה במיטה.
"ב-1965 מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) התפלגה. בפלג של מאיר וילנר היו 99 אחוז ערבים, ובפלג של משה סנה היו רק יהודים. כמו רוב הסטודנטים בתא הקומוניסטי היא לא הצטרפה לאף פלג; הנימוק העיקרי לכך היה שהיינו במפלגה לא בגלל ברית המועצות, שעליה מתחנו ביקורת, אלא בגלל שזו המפלגה היחידה שהציעה מצע משותף ליהודים וערבים – ואם יהודים וערבים הולכים לחוד אין לנו מה לחפש שם.
"אחרי ששת הימים היינו קבוצה יחסית גדולה של אנשים שהלכה ללמוד בחוץ לארץ. היתה באסה מהמצב החדש שנוצר אחרי המלחמה, מהאימפריה. חלק, טניה למשל, סיימו תואר שני ויצאו לחו"ל לדוקטורט. אחרים היו כבר אחרי דוקטורט, ושמעון צבר, המלומד שבכולנו, לא למד אף פעם באוניברסיטה. אגב, גם שמעון נפטר בשבוע שעבר. שבוע רע לשמאל".
זה מקרי שהיא פנתה לדוקטורט אצל נעם חומסקי?
"טניה כבר היתה בתחום הבלשנות, והסתדר לה מצוין ללכת לדוקטורט אצל חומסקי, שהיה כבר אז אחד הלוחמים הגדולים נגד מלחמת וייטנאם. היא למדה אצלו, ושם התחילה חברות לכל החיים. הרבה מתלמידיו של חומסקי נשארו איתו בקשרי חברות אמיצים".
נעם חומסקי חולל ב-1955 מהפכה במדע הבלשנות, ובעקבותיו במדע הפסיכולוגיה, כשפרסם את תיאוריית הדקדוק הגנרטיבי שלו. הוא טען, בגיבוי ראיות רבות, שלכל השפות המדוברות בעולם יש מבנה עומק משותף, ושבמוח האדם יש תבניות מולדות המאפשרות לו ללמוד שפה. בכך ערער את שלטונו של הביהביוריזם, אותה גישה פסיכולוגית המאמינה שהאדם נולד לוח חלק, וכל יכולותיו השכליות מגיעות אליו מן הסביבה. במקביל נודע המלומד היהודי-אמריקני בעולם בדעותיו השמאליות הרדיקליות, בשנאתו לארצות הברית ולידידותיה, ובתמיכתו, בשם החירות, בגורמים הנלחמים בהן, ובמלחמה מתמדת של מדוכאים במדכאים שסופה מי ישורנו. בשנתיים האחרונות הופיע שמו בחדשות בישראל בשני הקשרים: בחירתו במשאל בינלאומי כאינטלקטואל המוביל בעולם, וביקור ההזדהות שלו אצל השיח' נסראללה.
השפעתו על טניה רינהרט היתה כמעט מוחלטת. בהספד שכתב לה ציין שניסה למנותה ליורשתו בקתדרה שלו באם-איי-טי, אך הדבר לא נסתייע. "היא הסירה את המסווה מפשעיה של מדינתה והגנה על קורבנות דיכוי וכיבוש", כתב.

ה
בארץ לימדה רינהרט באוניברסיטת תל-אביב, ומשלב מסוים לימדה סמסטר בשנה באוניברסיטת אוטרכט בהולנד. תקופה מסוימת היתה נשואה ליוסי שוורץ, עורך דין ופעיל טרוצקיסטי שניסה להקים פלג שמאלי בתנועת השמאל 'מצפן'. שוורץ עזב לקנדה בסוף שנות השבעים, למשך כעשרים שנה, ושם היה בין מנהיגי 'הליגה הספרטקיסטית', ארגון שפעל נגד מתנגדי משטר במדינות הקומוניסטיות. ב-1998 שב לארץ וניסה להשתלב במפלגה הקומוניסטית, שממנה גורש, ולאחרונה אף במפלגת העבודה, ולהחדיר בהן את עמדותיו בזכות ביטולה של ישראל והקמת מדינה פלשתינית סוציאליסטית בשטחה.
שנים ארוכות נהנתה רינהרט מבמה חופשית להרבצת דעותיה בסטודנטים בתל-אביב, עד שהחל המשבר הגדול של החרם האקדמי, ב-2002. רינהרט, לצד מרצים בודדים נוספים כאילן פפה וחוה יבלונקה, קראה לחרם בינלאומי על אוניברסיטאות ישראליות ותמכה בגלוי ביוזמות החרם של ארגון המרצים הבריטי ושל אוניברסיטת פאריס 6.
"לאף מוסד אקדמי כאן אין רקורד של יציאה נגד הכיבוש, של מתן סיוע לאוניברסיטת ביר-זית או הקלה על סטודנטים פלסטינים", הסבירה בראיון לעיתון תל-אביב. "אם האוניברסיטאות היו נוקטות צעד, הן היו יכולות לטעון שהחרם לא מוצדק. מאחר שהצעד לא ננקט, אין אוניברסיטה שפטורה מהחרם".
רינהרט טענה שמאז ואילך הצרה האוניברסיטה את צעדיה. הטילה מגבלות בירוקרטיות על האפשרות שלה ללמד בהולנד, מנעה קידום ממרצים שרינהרט המליצה עליהם. מהאוניברסיטה נמסר אז שהטענות כה רחוקות, מהאמת, עד שאינן ראויות לתגובה. עוד סיפרה רינהרט שבמשך השנים הללו קיבלה הצעות עבודה באוניברסיטאות בחו"ל אך היה חשוב לה להישאר בארץ. לבסוף, לדבריה, לא יכלה לשאת עוד את המצב הפוליטי בארץ, וקיבלה את הצעתה של אוניברסיטת ניו-יורק. הזוג רינהרט-שבתאי עקר לארצות הברית בקיץ האחרון.
"סיפור החרם יצר הרבה חיכוך בינה לבין חברים שלא יכלו או לא רצו ללכת בדרך הזו", אומר פרופ' אבישי ארליך. "אני מניח שהיא הרגישה די מבודדת באקדמיה הישראלית. וזה לא שכנגד זה היא הרוויחה אהדה בחו"ל; רוב העולם האקדמי לא בעד החרמת ישראל. זה בוויכוח גדול אפילו בשמאל האקדמי.
"לפני שנה היה כנס בלשני בירושלים, ובאו אנשים מחו"ל. רקטור האוניברסיטה העברית פתח את הכנס ואמר שהוא שמח שבאו כל כך הרבה אנשים ושזה מראה שכולם נגד החרם. טניה, שהיתה צריכה להרצות ראשונה, נורא התרגזה על זה שהוא הפך את הכנס לפוליטי. היא קמה ואמרה שהיא נמצאת כאן למרות שהיא בעד החרם, ואז היא זרקה את הפצצה ואמרה שהיא עוזבת, ושמעכשיו 'אני נגדכם'. אני לא חושב שההחלטה לעזוב היתה קלה לה, למרות שלא היתה לה משפחה כאן".
אהרן שבתאי, בהספדו, נתן לפרשת העזיבה הסבר משלו. "טניה אהבה נורא את החיים. את הפוליטיקה היא שנאה, ועשתה אותה בעל כורחה. פה בארץ כל האנשים אהבו את טניה כי היא סימלה בעיניהם את הארץ שהם אוהבים, שבה אוהבים את החיים. ומה שקרה לארץ הוא שהיא הפכה לממלכת השדים. מה שהרג אותנו הוא המשחק הנורא הזה עם המתים. השימוש בהם. המסחר בהרוגי השואה. וטניה לא רצתה לחיות בארץ השדים. היא רצתה לחיות בארץ החיים. היא לא נסעה מתוך בריחה. היא לא נטשה את ישראל, אלא נסעה כדי לחיות בעולם שבו ישראל היא חלק.
"אולי אחת הסיבות למוות שלה היא שהיא פשוט היתה מותשת מדי. היא לא יכלה לסרב. בניו-יורק זו היתה עבודה מאוד קשה: כל יום צריך להתייצב באוניברסיטה בבוקר ולהשתתף בכל פעולות החוג. ובמקום להתכונן לניו-יורק היא נסעה למלזיה לכנס של האו"ם, התגלגלה לאוסטרליה לסבב הרצאות בלי הפסקה, היתה בכל הערים שם, אחר כך לפאריס, ולכל מיני כנסים שבאים אליהם עשרה אנשים בחדר קר, וכל זה בתוך העבודה הרגילה הקשה כל כך. טעיתי בכך שלא לחצתי עליה להוריד הילוך ולעשות בדיקות, אבל זו חוכמה לאחר מעשה. החיים שלנו יחד היו שיחה שנמשכה. היה כל כך טוב לחיות איתה. אדם כל כך טוב, כל כך מבין. רק דבר אחד רציתי – זו קלישאה, אבל נכונה: – שאני אמות הראשון".

2 comments:

אריאל אמר/ה...

יהי זכרה ברוך!
נקווה שיהיו עוד הרבה ממשיכים לדרכה.

David Michaelis אמר/ה...

אישה ייחודית במציאות בלתי אפשרית