יום ראשון, 31 בינואר 2010

חומסקי שלנו: עם הסופרת גילית חומסקי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"א בתשרי תשס"ט, 10.10.2008

קודם כול, למי שלא יכול להתאפק: "כן. אני קרובה רחוקה של נועם חומסקי", אומרת גילית חומסקי. "דרך סבא שלי. הפירוט היחיד שאני יכולה לתת על זה הוא שפעם, כשהייתי בתיכון, עשיתי אילן יוחסין והגעתי לנועם חומסקי וגם למשורר דב חומסקי. נתתי את האילן לסבי ז"ל, ואחרי שהוא נפטר לא מצאנו אותו בין חפציו. כל הקרבה המשפחתית הלכה לאיבוד ואני נורא כואבת".

- המגה-אינטלקטואל המגה-רדיקל הפציע בחייך פעם?

"אני הפצעתי בחייו. כתבתי לו שאני אוספת ספרים עם הקדשות, ושאשמח אם ישלח לי אחד מספריו עם הקדשה. הוא ענה לי במכתב מאוד מנומס, בלי ספר, ולכן את הספר החדש שלי לא אשלח לו עם הקדשה. זה לא שהוא כזה שמח שיש לו משפחה בבני-ברק. זה לא משוש חייו. הוא מגיע לפעמים לארץ, אבל בהחלט ייתכן שבביקור שלו אצל ראש החיזבאללה הוא נהנה יותר".

חומסקי קשישא יחמיץ אפוא, או לפחות לא יקבל חינם, את ספרה החדש והמהנה של שארת בשרו בת השלושים, 'במדבר מלון אורחים'. מייסד הבלשנות הגנרטיבית לא יתוודע למלון ענפי הרימון שלחוף ים המלח, שאליו מגיעים מדי שנה, ממש בימים אלו של ערב יום הכיפורים, משלוחים של מגבות גנובות שמחזירים אורחים מלאי חרטה. ולפעמים גם גנבות אחרות, כמו למשל שרשרת שמתברר שהיא קמע של הרב בן המאה הי"ז יונתן אייבשיץ המוענק בחשאי לגומלי חסדים. במלון הזה נולדו בלילה אחד שני תינוקות אבודים, ולחסדים ולקמע ולפקידת הקבלה הנמרצת ולאי אלו חדרניות ואורחים קבועים יש מה לומר על הגורל הצפוי להם ועל ההורים שהם יקבלו.

בקיצור, הרבה דמיון וכושר המצאה, לא מעט הפתעות, טוּב לב של המחברת ושל אחדים מגיבוריה המרפד את הספר עד לסוף הטוב, ובצבוצים בלתי מבוטלים של יידישקייט בעלילה חילונית בעיקרה. ככה זה גם בשירים שלה. שם-התואר הנאה להם ביותר הוא 'מעניינים', עוד לפני 'יפים', אף שגם יופי יש בהם בדרכם הפרוזאית משהו. יש לה שירים על תינוק דינוזאור, על סופרמן, על לאה אמנו ועל חדרנית במלון שאוספת מן החדרים את לילות האתמול. באופן דומה, גם בקובץ הסיפורים של צעירים דתיים 'אהבה ומצוות אחרות' שהופיע השנה בלט בחריגותו סיפורה של חומסקי שעסק לא באהבה ולא במצוות אחרות אלא במבצע אירוח של תושבי סין בבתי ישראלים לאחר אסון טבע.

זה הרומאן השני שחומסקי מפרסמת (שניהם ב'ידיעות ספרים'; הקודם, לפני שנה וחצי, היה 'אהבות של אתמול'), והרביעי במניין ספריה בכלל. שלושה נוספים כבר כתובים. 'ידיעות ספרים' החתימו אותה לפני הספר הקודם על חוזה לשלושה ספרים. בציר נאה לבחורונת בת שלושים, אבל מתקבל על הדעת כששומעים ממנה את ההצהרה הפחות מתקבלת על הדעת, שהיא בהחלט שואפת להיות משוררת וסופרת במשרה מלאה ומכך להתפרנס. "אני יודעת שזה לא עובד ככה, אבל מבחינת הצדק צריך להיות כך ואני רוצה לנסות".

ולפיכך, כשבידיה תואר שני במדע המדינה דווקא, ורזומה של כתבת ועורכת ברשת מקומוני מעריב, היא החליטה שמוטב שהיא תהיה מה שהיא באמת, ונרשמה לתואר שלישי בספרות. בזמנה הפנוי מקוּרסֵי ההשלמה ומליקוט חומרים לדוקטורט שיעסוק בשירת נשים חרדיות היא יושבת וכותבת, והמעיין אינו כלה. גילית חומסקי אינה אלא קופסת פלאים חיננית שמצידה האחד נכנסים חוויות וקפאין ומצידה השני יוצאים גדודים מילוליים של דמיונות והמצאות.

"אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהייתי ילדה אמרתי תמיד שכשאהיה גדולה אהיה סופרת ומשוררת". היא היתה ילדה במרכז בני-ברק. משפחה דתית-לאומית באזור חרדי. הורים שמנויים לתצרוכת עצמית שוטפת על ספרי 'ספרייה לעם' ו'הספרייה החדשה' גם יחד. ילדה שקוראת אותם. אולפנה בבני-ברק, שירות לאומי באולפן לעולים חדשים בבית-שמש ("אני אוהבת מילים"). "ויום אחד נהייתי בת עשרים ושמתי לב שאני כבר גדולה. ואם כך, אני צריכה כבר להיות סופרת ומשוררת, לא? לקחתי כמה שירים מהמגירה, העתקתי בחנות סטימצקי את הכתובת של כתב העת 'עכשיו' כי אותו הכרתי, ושלחתי לעורך פרופ' גבריאל מוקד".

מוקד פרס עליה חסות נלהבת, פתח בפניה דלתות, וראה בה ממשיכה של דליה רביקוביץ' ויונה וולך ונושאת לפיד המודרניזם נוסח חבורת 'לקראת' (זך, עמיחי ושות') שהוא, כמבקר, עורך ועסקן ספרות, נושא ברמה עד היום. חומסקי היא "אחת הדמויות המעניינות והמרכזיות בשירה העברית של ראשית מאה זו", כתב בגב ספר שיריה 'צל התאנה'. חומסקי, כמה סמלי, מפרסמת שירים בעיקר בשני כתבי עת: 'עכשיו' של מוקד ו'משיב הרוח' הדתי. היא מגיעה לפגישות ואירועים של נערי כתב העת בעל פוזת המרדנות 'כתם', חביביו של מוקד, ו"נהנית מהדיבורים על שירה ומהעשייה, אבל לא רואה את עצמי מזוהה עם שום חבורה". היא גם אחת מעורכי כתב העת הספרותי של בר-אילן 'מסע"י'.

- יש לך משנה שירית סדורה, או שאת כותבת כפי שאת כותבת כי זה מה שיוצא?

"האמת היא שכתבתי שירה חופשית (בלי סממנים צורניים כמשקל וחריזה) כבר כילדה בבית ספר יסודי, עוד לפני שידעתי שמה שאני כותבת סתם כך לעצמי זה שירה ושיש דבר כזה שירה. וכשראיתי, זה היה ממש גילוי בשבילי. כך שכשאני כותבת היום שירה חופשית זה לא מתוך איזו תיאוריה. היתה לי בנעוריי תקופה אלתרמנית. אלתרמאניה ממש. קראתי המון המון אלתרמן, ואני חייבת להודות שגם כתבתי אלתרמן, ולא פרסמתי אף אחד מהשירים האלו כי הבנתי שהם מועתקים עד כדי גיחוך.

"מישהי פה, בבר-אילן, כתבה עבודה על מוטיב הארנבות בשלושה שירים שלי. מצאה שלושה שירים שיש בהם ארנבת וכתבה עליהם עבודה. דווקא עבודה נחמדה. קראתי, וקצת צחקתי כי מי היה מאמין שמישהו יטרח להתעניין בשלושה שירים על ארנבות שכתבתי, וגם – כל הניתוחים של אחר כך, על הפואטיקה שלי... להגיד לך שזו היתה השקפתי הספרותית והשירית? לא חשבתי על זה. אדם לא אומר לעצמו אני מודרניסט, כמו שהוא לא אומר לעצמו אני דתי. הוא פשוט מה שהוא, והוא מוציא את סך הכול שיש לו. את מה שהוא חווה. הוא כותב על בסיס מה שהוא קרא. לקרוא לזה בשמות אני משאירה לאחרים".

התפיסה שהמשורר אינו אלא תבנית נוף קריאתו עומדת בבסיס התעניינותה האקדמית בשירת הנשים החרדיות. "הן קוראות דברים אחרים לגמרי ממני, ומעניין לראות איך זה מתבטא במה שהן כותבות". ספרי שירה כמעט שאינם מופיעים במגזר החרדי, אך הבנות החרדיות, היא מספרת, לומדות ספרות עד כיתה י"ב, הסדנאות לכתיבה יוצרת עולות כפורחות, וגם בעיתונות מופיעים לעתים שירים, בדרך כלל בשמות בדויים נוסח 'חוה בת אדם', וזוכים להד רב. בניגוד, היא מדגישה, למוספי הספרות בעיתונות הכללית ההולכים ומתכווצים, ולשיטפון היצירה המתפרסמת באינטרנט ללא עריכה וללא קוראים.

"דווקא אצל החרדים, בגלל שהם תחומים וקוראים מעט כלי תקשורת ומעט עיתונים, כשכבר מתפרסם שיר הוא מאוד מגיע ומאוד מחלחל. בנות יעתיקו את זה ויביאו לכיתה ולתנועה ויכתבו אותו זו לזו בהקדשות. שירים של משוררות חרדיות נכנסים שם לתוכנית הלימודים. חלקן מפרסמות בשמן המלא, אבל רובן לא, כי זה דורש אומץ, ולרובן במילא לא חשובה ההכרה".

- אבל הן מזוהות כנשים?

"כן. וגם מעלות זאת בשירים. סופרת מוכרת, לאה מייזל, פרסמה בעיתון 'משפחה' בחורף שעבר שיר מחאה על מצב האישה החרדית, שאוסרים עליה לצאת להשתלמויות מקצועיות, על פי שיר של אבן-עזרא. היא בת של רב שהוא הבעלים של העיתון, כך שהיא יכולה להרשות לעצמה. זה עורר סערה גדולה. כולם קראו את זה ודיברו על זה בשולחן שבת, והיתה מלחמת מכתבים למערכת. אבל כאן זה יותר אנקדוטה, כי השיר הוא מין מחאה בחרוזים. יש גם שירה לירית".

- וכולה עסוקה באהבת השם?

"לא. למה להיות סטריאוטיפיים? היא שירה מאוד אישית. החרדית, בעיקר הבחורה החרדית, מחויבת לתהליכים הפנימיים שלה. להתקבלות לסמינר, לתקופת השידוכים, ליחסים החזקים עם החברות. זה הולך בעיקר לשם. נכון שיש להן גם רגעי התגלות, שהם מאוד יפים, מאוד אמוניים, וזה חלק מהחיים שלהן – אבל הן פונות פנימה. כמו משוררים בדרך כלל. הסיפורת החרדית, להבדיל מהשירה, באמת מגויסת מאוד, לא משאירה מרחב לביטוי עצמי, ויש להודות שהיא גם רדודה. אבל את השירים הן בדרך כלל כותבות לעצמן, לא כדי לפרסם. לכן כל כך מעניין לראות איזה עולם פנימי צומח בסביבה הזו, המוגדרת מאוד".

חומסקי מראה כמה שירי חרדיות לדוגמה. לא הכי מרשימים יש להודות, אלא אם מתחשבים בעובדה שהכותבות רובן בגיל ההתבגרות. אחד מהם, הפותח במילים "נטו צללי ערב", מעלה על הדעת את שירת ההשכלה. מה שעלול, בהתחשב בהנחת המחקר של חומסקי בדבר מקורות השפעה, להדאיג את המחנכות מ'בית יעקב' שבחרו בשיר כהמנון למחנות החורף.

זה כמובן רחוק משירתה של גילית חומסקי עצמה. האהוב עליי מכל שיריה נקרא 'חשבון פשוט'. "אני מסתכלת עליךָ / המרחק בינינו – נגיעה. / אם אַפנה את גבי / אצטרך לחצות את כל העולם / כדי להגיע אליך. // מכאן שבין שני זוגות עיניים / שוכן עולם שלם / פחות נגיעה, // מכאן שבגבינו / תמיד זוג עיניים, / מכאן שלפנינו / עולם".

שוב ושוב היא מתארת עצמה כחובבת מִילים. סופרים ומתרגמים ומשוררים ועורכים אוהבים לומר שהם בסך הכול חובבי מילים, אולי מתוך צניעות: זה לא שאנחנו חכמים מכם, הם אומרים, אנחנו פשוט דברנים. אבל אצל הרבה מהם – ואצל חומסקי, בשירים ובעיקר ברומאנים, זה בולט במיוחד – העניין האמיתי אינו דווקא מילים או לשון אלא התבוננות וכושר אבחנה וחוכמת חיים. כסופרת במשרה מלאה מעניין לשמוע ממנה אם היא מסכימה שחיי סופרת הם קודם כול חיֵי עיניים, ורק אחר כך חיי פֶּה ואצבעות. "זה נכון", היא אומרת. "אני בהתבוננות מתמדת, כל הזמן".

- את כל הזמן גם מנסחת לעצמך אמיתות בראש?

"אני לא מנסחת לעצמי, כי כמו רוב האנשים הידיעות שלי הן מופשטות ולא אומרים אותן במילים. רק כשבאים לכתוב אותן. אבל אם אני בבית, ואני לוקחת פותחן כדי לפתוח קופסת טונה, אני אזכר תמיד במי שקנה לי את הפותחן הזה במתנה, ובאיזה יום, ומה היה באותו יום ואיך הוא השפיע עליי וכל המסביב. המוח שלי עובד תמיד כמו רכבת. זה יכול להיות מאוד מעיק. כשאחי הבכור גמר לקרוא את 'אהבות של אתמול' הוא אמר, 'איזה מזל שאני לא בת ואיזה מזל שאני לא את: איך אפשר לחשוב כל כך הרבה כל הזמן?' אז כן, אני חיה ככה. אם אתה רואה איש, אני רואה את הצל שמסביבו".

- עוד שאלה על חיי סופרת. איך את מושיבה את עצמך לכתוב? זה בוער בך או שאת צריכה להכריח את עצמך?

"השאלה היא איך אני מכריחה את עצמי לעשות דברים שהם לא כתיבה. כל הדברים האחרים נורא קשה לי. אני פשוט כותבת. הייתי שמחה להגיד לך שאלו חבלי יצירה קשים ומענים, אבל זה ממש כיף לי. את 'במדבר מלון אורחים' ישבתי וכתבתי בים המלח והיה ממש כיף".

- מה היה לך כשהתחלת לכתוב אותו? היה גרעין העלילה?

"אני נורא שונאת קלישאות, אבל הספר כתב את עצמו. ידעתי מה הולך להיות באופן כללי, אבל הרבה דברים קרו תוך כתיבה. שואלים מאיפה הרעיונות ואני לא יודעת מה לענות. אני פשוט כותבת וזהו".

- הוא התחיל אולי מהרעיון המרכזי, שמופיע כמוטו לספר, קטע משיר של ברכט בתרגום נתן זך –"יהי הכול שייך לכל שיוכל להיטיב עמו"?

"המוטו הזה הוא התפילה הכי עמוקה שלי. שלחתי אותו (את השיר המוקלט, בביצוע שלמה גרוניך ולהקת שבא) פעם לחברה במתנה, ומאז היא שומעת אותו כל בוקר".

- כלומר זה מרכזי בעינייך גם בעולם, לא רק בספר.

"אני לא רוצה להישמע ניו-אייג'ית, אבל אפשר לומר שכן. הספר מדבר על שבע שנים, משמיטה לשמיטה. בשמיטה כל החובות מוחזרים, הדברים חוזרים למקומם. וגם בספר הדברים מגיעים לתיקונם. נכון שהסוף הוא טוב במידה שתגרום לקורא לומר אין דבר כזה בחיים, אבל אין דבר כזה לומר אין דבר כזה".

- הספר הזכיר לי את הסרט 'אמֵלי'. נשמה טובה שבחשאי, וקצת במרמה, משיבה לאנשים את חייהם שירדו ממסלולם הרצוי.

"כן. הסצנה של הגמד שם, ממש בכיתי".

- וזה מוביל לשאלה הגדולה, אם כל אחד נולד היכן שהיה צריך, ואם אפשר לתקן את זה כשזה לא כך.

"נכון. זו שאלה שנוכחת בספר. ואין לי תשובה. לכאורה כל אחד מהילדים מקבל את הבית הכי נכון לו ואת ההורים הכי נכונים, אבל מי אמר שבלי ההתערבות האנושית שהובילה לזה הדברים לא היו מסתדרים אפילו טוב יותר?"

דעת לנבון נקל, שהשאלות והתשובות לעיל נוסחו כאן מחדש ובלשון רמזים כדי לא לקלקל את ההנאה מהספר. חומסקי מבקשת לומר עוד משהו על ספרה, וגם הוא יובא בהשמטות. "אני לא יודעת כמה עוברות ההקבלות התנכיות שיש בו. ויש המון. הצרה היא שאני כותבת לעצמי, ורק אחרי הפרסום אני פתאום שמה לב שבעצם לא טרחתי לפרש את זה למי שאינו אני. למשל, כל הפרק של האב שאינו נמצא הוא סוג של מקבילה ספרותית לסיפור יונה הנביא. כולל הדג, וכולל קום לך לךָ אל האשה אשר אהבת. וישנו אלישע שמחייה את הנער כשהוא גוהר עליו. ואברהם ושרה מורגנשטרן – אברהם ושרה, כן? – שלא מצליחים להוליד ילדים. וכל המיקום של הסיפור בארץ בראשית של ים המלח".

- נניח שזה עובר לקורא. זה משחק, או שזה מוסיף משהו לרעיון המרכזי של הספר?

"הספר מושך למקורות היהודיים, וזה חלק מהעניין. גם הסיפור נמשך לשם: הגיבורה חולמת לעבור לתל-אביב, אבל כשהיא שם היא נכספת שוב לדרום ולים המלח. לא שאני רוצה לחנך מישהו, אבל זה נמצא בספר".

- את מקבלת מאנשים תחושה שהם מצפים שתכתבי כסופרת דתייה?

"כן. מתאוננים לפעמים על כך שהגיבורים בספרים שלי לא דתיים, ואני אף פעם לא מבינה למה. אבל בסך הכול אני חושבת שאנשים קוראים מבינים ומקבלים. אם יש איזו חיה שקוראים לה המגזר והיא פוקחת עין בתמיהה אז לא פגשתי אותה".

- בחרת לגור דווקא במקום נורא מגזרי.

"אני רואה בו פחות בית ויותר מקום שאני גרה בו עכשיו. אני גרה בגבעת-שמואל הישנה, שהיא מעורבת, לא החדשה. לא בעטתי במגזר, פשוט כי לא הרגשתי צורך לעשות זאת. אני דתייה, זה מה שאני, לא מתכחשת. וגם לא מייצגת משהו חדש ומהפכני. דתייה שכותבת ספרים. אני לא קמה בבוקר ואומרת 'אני דתייה, מה אני אעשה היום'. אני פשוט חיה".

- משום מה זה מפתיע אנשים כשמסבירים להם שדתיים לא עסוקים כל הזמן בלהיות דתיים.

"האמת היא שלא ידעתי את זה. אחרי הספר הראשון נורא הפתיעו אותי השאלות האלה, 'איך זה שהגיבורים שלך לא מתפללים'. אמרתי, אודה שגם אני לא מתפללת בבוקר, אבל מעבר לזה אני נותנת לדמות חיים משלה, שאינם דווקא החיים שלי. אני לא גבר ולא תינוק ובכל זאת כתבתי דמויות כאלה. מהבחינה הזו, של הציפייה ממני שאכתוב על דת ודתיים, החילונים יותר מגזריים מהדתיים".

בתחילת העשור היתה חומסקי מרכזת 'נוער תמורות'. תמורות היה פלג שפרש ממימ"ד, "מפלגת המרכז הדתית", לאחר שזו חברה למפלגת העבודה. תנועת הנוער התמקדה בהתנדבויות בחופשות למען אוכלוסיות מצוקה ("חבר'ה טובים כאלה, וכשחְנוּנית מרכזת חנוּנים זה הולך טוב"). היא אומרת שפעלה במימ"ד כשחשבה שעיקר עניינה של התנועה בקירוב לבבות ובקידום החינוך והזהות היהודית של ישראל. לדעתה החינוך בישראל מתפורר מאז חדל זבולון המר להיות שר החינוך, והידרדרות החינוך והתודעה היהודית הם הבעיה מספר אחת של ישראל.

"תראה את 'קרב סכינים'. כן, אני גם חובבת בישול. השף האיטלקי יבשל שם אוכל איטלקי, הצרפתי אוכל צרפתי, ואילו הישראלי יבשל את כל הדברים הכי לא כשרים שאפשר להעלות על הדעת. זו אווירה ציבורית שאמורה להיות איזו מפלגה שתמתן אותה, ואין. עומד להתפרסם באתר 'שחרזדה' סיפור שלי על בחורה דתית, שמתחיל בזה שילדה אוכלת גבינה עם נקניק; קורא את זה אחד העורכים שם ולא מבין מה זה קשור לסיפור. לי היה ברור שכולם יודעים שיהודים דתיים לא אוכלים בשר וחלב, והנה אדם תרבותי שמתעסק בתרבות בישראל וזה לא מובן לו. זה נראה לי נורא ואיום. כשיושבים ילדים בבית הספר ולא יודעים למה הם פה – זה צעד אחד לפני לא לרצות להיות פה. כי אם אתה לא מרגיש יהודי, אז באמת אין הרבה סיבות להיות דווקא פה".

ההעדפות הללו שלה משתקפות ב'במדבר מלון אורחים'. יהדות יש, תורה וקצת עבודה והרבה גמילות חסדים, אבל אירועי הזמן הביטחוניים-פוליטיים-מדיניים בקושי חודרים את קליפת הבועה העלילתית. האירוע המכונן בעלילת הספר מתרחש בעצם השבוע הנורא של פרוץ מאורעות תשס"א, האינתיפאדה השנייה (המועד מסתדר למחברת עם יום כיפור ועם שנת השמיטה שהחלה אז) – אבל לאירועים אין זכר. מה שכן, להגנתה, בסיפור יש צמד מגוחך-משעשע של זוג יורדים מזדקנים, יש דיון מתמשך ביחסי הדרום עם תל-אביב, וגם התייבשות ים המלח מככבת בו על בולעניה.

"המצב של ים המלח באמת מחריד. בגלל פוליטיקה מגעילה הורסים משאב חשוב. מקימים ועדה, היא מגישה מסקנות, ואז מתחלפת ממשלה ובמקום ללכת קדימה מקימים שוב ועדה שמגישה שוב אותן מסקנות. נשבר הלב. אתה הולך לים המלח ורואה מה הירדנים מצליחים לעשות בצד שלהם ונמלא קנאה. חקלאות, נהרות שזורמים לים, מלונות פאר. היו המון יוזמות של שיתוף פעולה וכולן נתקעו. בכל העולם יש פרסומות על ים המלח, המקום הנמוך בעולם, שנמצא בירדן. ואנחנו לא יכולים לפרסם את ים המלח הישראלי כי זה נראה כל כך רע. אפשר להיות שם יום או יומיים, לא יותר".

- מה יש לך מים המלח?

"זה מאז הספר. מאז שהתחלתי לכתוב אותו אני מגיעה לשם מפעם לפעם. עד אז לא סבלתי את ים המלח, כי כל פעם הייתי מגיעה ומגלה מחדש שאין שם צדפים וזה היה מאוד מעצבן אותי –"

- בספר יש שם צדפים.

"כן. כי... אפשר להפיל אותי על עובדות בקלות. באתי לספר סיפור".

אכן, בקלות יתרה. העורכת הקפדנית של הוצאת הספרים הוציאה תחת ידיה ספר שבאופן נדיר בימינו כמעט אין בו טעויות הגהה ולשון, אבל הִבליגה על שלל שיבושים עליזים של עובדות הטבע והגיאוגרפיה. כל מיני דברים שמסיחים את דעתם של אנשים פשוטים כמוני מן העלילה ומקלקלים את אמינותו של הספר. בישראל של חומסקי, כך מצטייר, יש איזה מין אזור מרוחק וריק כמעט מאדם שנקרא "הדרום", השוכן בעיקרו על חוף ים המלח. יחד עם זאת, ים המלח קטן למדי, וקומראן, המוכרת לנו כפרוור חורף של ירושלים, צמודה לאזור המלונות. לא נורא, כי אולי זו קומראן אחרת מזו שאנו מכירים: בקומראן של גילית חומסקי נתגלו המגילות הגנוזות לראשונה ב-1955, שמונה שנים אחרי מה שחשבנו. מהכנרת עד ים המלח יש ארבע-חמש שעות נסיעה, שהרי דרומי הוא עד מאוד, ואילו מתל-אביב נוסעים אליו דרך מצפה-רמון, ואז עוברים בשדות מלבלבים, שבירידה לים המלח מתחלפים בשדות כותנה. בגן המלון שליד החוף צומח עץ הרימון, וראו זה פלא, משהה את פריחתו כמעט חצי שנה ופורח דווקא בסתיו. ובים המלח עצמו אי אפשר לטבוע. והצדפים.

- כמה קיבלת בגיאוגרפיה?

"קיבלתי ציון מצוין, אבל אני גרועה בזה. אני יכולה לטעות בדרך מפה הביתה. אני לא מגזימה. כשגרתי במודיעין לא הייתי מוצאת את הדרך אף פעם. הייתי מגיעה לשוהם, למבוא-חורון, לכל מיני מקומות".

תקלה שובבה נוספת התגלתה למחברת ולהוצאה לאחר שכבר התאהבו בשם 'במדבר מלון אורחים'. גיגול קצר גילה להם לפתע שיש כבר רומאן שנקרא כך, מאת זוג הסופרים ותיקי קיבוץ רביבים אלכסנדר ז"ל ויונת סנד. בהוצאה אמרו לחומסקי שיש מקרים כאלה, של שני ספרים בעלי כותר זהה, ולא נורא שיהיה עוד אחד, אבל חומסקי מיאנה להינחם עד שסנד עצמה הרגיעה אותה ונתנה לה אישור. "היום היא התקשרה שוב, להודות לי על הספר ששלחתי לה במתנה. אני אבוא לבקר אותה בדרום. אני קוראת עכשיו את 'במדבר מלון אורחים' שלהם, וכולי נפעמת".




2 comments:

דני אמר/ה...

תענוג לעניים קליל ונעים
דני

מלון בראשית

להזמנות לחץ כאן אמר/ה...

פוסט מעולה