יום שישי, 8 בינואר 2010

משחקי ריגול בחצר המשק: על סליקים, ציתותים וחתרנות בקיבוץ הארצי

מאת צור ארליך. פורסם במוסף דיוקן של 'מקור ראשון' בי' באלול תשס"ז, 24.8.2007.

הלב נצבט מעט למחשבה שעיתון 'הארץ' הוא הזירה המובנת-מאליה לכל זה. שזה היה המקום הטבעי לסיבוב נוסף בוויכוח בין ותיקי הקיבוץ הארצי על מה שאירע בתנועה בראשית שנות החמישים – סיבוב שבמרכזו גילוי חדש, על רשת פנימית שנועדה לחשוף חפרפרות של השי"ן-בי"ת. כי מה משותף בכלל להם, ליוצאי מפ"ם של פעם, ולעיתון הזה, היחיד שנשאר להם – זולת עצם התווית 'שמאל'? מה הקשר בין הציונים החלוצים של השומר הצעיר, בוני הארץ ושוחרי שלמותה, מניפי דגל הביטחון, קיבוצניקים מיוסרי אידיאולוגיה החולמים על תיקון עולם סוציאליסטי ואף שוגים מתוך כך בנהייה אחר השטן ממוסקבה – לבין עיתון בורגני מדושן שדוגל בקיפול כל דגל? עיתונות השמאל החלוצי נעלמה, וגם השמאל החלוצי עצמו הוא בעיקר געגועים.
וכך, יהודה בִּין מכפר-מסריק, מרכז הרשת, חושף אותה במכתב ל'הארץ', העיתון שהוא קורא מאז סגירת יומון מפ"ם 'על המשמר'. ויהודה להב, שגורש מקיבוץ להבות-חביבה בעוון חתרנות שמאלנית, עבד ב'הארץ' אחרי שנסגרו 'קול העם' הקומוניסטי ו'על המשמר' שכתב בהם, ול'הארץ' הוא גם שלח את גרסתו שלו לפרשת המחתרת והגירוש. ועוד כמה חברים ותיקים, שדווקא לא קוראים להם יהודה, הוסיפו את שלהם. ב'הארץ'. ועם זאת, כשפונה אליהם איש 'מקור ראשון', איש מהם אינו מסרב לבקשה להרחיב את היריעה ולפרוט את מכתבו התמציתי מן העיתון לנתחים חיים של זיכרונות.
הפתיל שהדליק את החלטתו של בין לספר על הרשת הישנה היה כתבה של אלי אשכנזי ב'הארץ' לפני חודשיים, על סרט תעודה שהכינו שתי נערות מקיבוץ גזית, מאי אברמוביץ ונטע צורף. השתיים ניסו לגלות את פשר הסיפור שמסתובב בקיבוץ על סליק, מאגר חבוי של נשק, שבנו כמה מהמייסדים. הסרט שלהן עוסק יותר בשומרי הסוד מאשר בסוד עצמו, שכן ותיקי הקיבוץ נצרו את פיהם. "אם אתן תפגעו בהם זה יהיה על מצפונכן כל החיים", אומר לנערות רכז הביטחון יענקל'ה. עזריאל מרוז, שהיה אחראי על הבנייה בקיבוץ בתקופה ההיא וכבר הספיק לעזוב, אומר להן שהסליקים היו "דבר שאסור היה לעשות. זה היה אקט פוליטי, למקרה שנצטרך נשק להילחם לא נגד ערבים, אלא מישהו אחר". בקיבוץ מספרים שהוותיקים שצולמו לסרט נבהלו ומיהרו להתייעץ בעורך דין.
הסליק בגזית מצטרף לשורת סליקים שנחשפו בשנים האחרונות בקיבוצים שהשתייכו ל'הקיבוץ הארצי', בהם מעברות, בארי ולהבות-הבשן. להבדיל מהקיבוצים האחרים ברשימה זו, גזית הוקם רק ב-1950, כך שאי אפשר לטעון שהסליק הוא שריד מתקופת המנדט. ה"אקט הפוליטי" שהזכיר מרוז עשוי להיות חבירה לצבא האדום במקרה של כיבוש סובייטי, תפיסת השלטון בישראל מידי מפא"י של בן-גוריון, או התכוננות למאבק מזוין במקרה ש'חירות' תעלה לשלטון. מנגד, בקיבוצים רווח ההסבר שהסליקים מימי המדינה נועדו בסך הכול להשלים את החסר במיגון שסיפק צה"ל לקיבוצי הספר.
לתיאוריות בדבר מחתרת יש סימוכין המובאים למשל בביוגרפיה שכתב זאב צחור על יעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם. מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, כללה מ-1948 עד התפרקותה ב-1954 את כל התנועות המרקסיסטיות-ציוניות. העיקריות בהן היו 'השומר הצעיר' (שאחרי 1954 נותרה במפ"ם לבדה), על תנועת הקיבוצים שלה 'הקיבוץ הארצי' – ותנועת 'אחדות העבודה' המסויגת מברית המועצות מעט יותר. על סמך עדויות מן התקופה מייחס צחור ל'חוג הקצינים' של מפ"ם, שפעל עד 1951 כחוג אידיאולוגי בתוך צה"ל, כוונות מהפכניות. בניית הסליקים בקיבוצים היתה חלק מהן. במקומות אחרים אפשר למצוא, למשל, דיווחים על תכניו של סמינר שנערך לקצינים הללו, שבו הובהר שאחיזה בצבא נחוצה לתפיסת השלטון.
במהלך הכנת הכתבה נודע לנו על סליק שדבר קיומו טרם פורסם – בקיבוץ עין-דור, הסמוך לגזית. בעת שפעל, ידעה עליו חבורה של חמישה-שישה חברי קיבוץ, שעסקו אז או קודם לכן בביטחון. לדברי אחד מהם הוא הוקם אחרי מלחמת העצמאות, בהנחיית מרכז מחלקת הביטחון בקיבוץ הארצי שמעון אבידן, שהיה במלחמה מח"ט גבעתי, ונציגו באזור שעתיד היה להיות מחליפו, המג"ד לשעבר גידי אילת מבית-אלפא. כשנשאל לא מכבר אחד משותפי הסוד, בעקבות פרשת הסליק בגזית, אם בעין-דור לא היה סליק דומה, ענה האיש: "ודאי שהיה. מתחת למצבת הזיכרון של...", וכאן נקב בשמו של פלמ"חניק שנהרג בקרבות הנגב במלחמת העצמאות.
חברי עין-דור היו מבוגרים מחברי גזית ומתונים מהם, וקיומו של סליק למטרות מהפכניות פחות סביר שם מאשר בגזית; ובכל זאת, דווקא בעין-דור מספר אחד משותפי הסוד בפה מלא שהסליק יועד לעימות אפשרי עם מפא"י. הנשק שהוטמן בו הוברח לקיבוץ על ידי חבר שנסע ב-1949 לארצות הברית, והעביר אותו כשהוא מפורק ומוחבא בתוך ליפטים של מכונות חקלאיות.
"לא דובים ולא יער", אומר היום גידי אילת על קישורו לנושא. "אבידן ואני לא עסקנו בזה, ולא נתנו שום הוראות על סליקים. היו סליקים, אבל למחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי לא היתה הסמכות לטפל בהם. רוב הקיבוצים שבנו סליקים עשו זאת על דעתם, והיה ייעוץ יותר מרוכז איך לטפל בהם. הסליקים נבנו מכמה סיבות, ובאופן כללי לא ידעו מתי ובשביל מה יצטרכו אותם. היה נשק שהשאירו ולא מסרו אחרי מלחמת העצמאות, אז ליתר ביטחון השאירו אותו. על כל צרה שלא תבוא. היישובים שהיו בספר לא היו כל כך בטוחים מבחינת היכולת להגן על עצמם".
בסרט של הבנות מגזית אומר עזריאל מרוז, שהיה אחראי כנראה על הסליק שם, שהוא נועד לצרכים פוליטיים ולמלחמה לא בערבים.
"היו אנשים שחשבו שאולי תהיה איזה התגברות של כוחות פנימיים שצריך יהיה... אבל לא מפא"י, מה פתאום מפא"י. זו מפלגה אחות. זה תירוץ מאוחר, מרושע ממש".
אמרו אותו אנשי הקיבוץ.
"אנשים אומרים כל מיני דברים, במיוחד אחרי שישים שנה. חלק לא חיו אז, ואלו שחיו כבר זקנים ולא בדיוק זוכרים או מבינים מה שהם אומרים. זה לא בדיוק דברים מוסמכים".
במחקרו מהעשור שעבר 'מפלגת הביטחון' (בתוך הקובץ 'לא יוכלו בלעדינו') חשף אילת פן אחר של פעילות סמי-מחתרתית: מפ"ם הפעילה אז מחלקה לאיסוף מידע ביטחוני, שבה פעלו אנשיה ששירתו בצה"ל ובשירותים החשאיים של המדינה. גילויה ב-1951 גרם לש"ב, השב"כ דאז, להתחיל לרגל במפלגה. "זו לא היתה מחתרת", הוא מסביר היום, "אלא פעילות לא לגיטימית שנועדה לאסוף מידע שישמש את נציגי מפ"ם בכנסת, שלא היו להם צינורות אחרים, ונמשכה גם אחרי שמפ"ם התפלגה. גם תאי המפלגה בצה"ל לא היו שונים מתאי פעילות של מפלגות אחרות שהיו אז בצבא".
כמוהו סבור יהודה בין. הפרסום ב'הארץ' על הסליק בגזית – לא משהו יוצא דופן בשרשרת הפרסומים המופיעים כבר שנים בדבר סימנים לחתרנות מפ"מית בראשית שנות החמישים – הקפיץ אותו. בעיניו זהו המשך, לאו דווקא מודע ומכוון, של הספין של הש"ב דאז: הפצת האגדה על קיום מחתרת מפ"מית חמושה, לצורך הפקת רווח פוליטי. "נוכח פרסום זה", כתב, "החלטתי להסיר את הלוט מעל הפעילות 'הסודית' האמיתית, אשר התרחשה בקיבוץ הארצי בשנות החמישים של המאה שעברה. פעילות זו אמורה היתה לגונן על קיבוצי הקיבוץ הארצי מפני ניסיונות חתרניים למיניהם". במילים אחרות, לא מחתרת יש לנו, אלא רק התגוננות מפני השירותים החשאיים, זרועו הפוליטית הארוכה של דוד בן-גוריון.
בין, בן 84, ואשתו שושנה גרים עדיין בחדר שגרו בו אז, בקיבוץ כפר-מסריק שבמפרץ חיפה. אותו מפרץ שבו עגנה ב-1940 אוניית גירוש המעפילים פאטריה, עם עולים שהצליחו להימלט מאירופה ובהם שושנה בין. יהודה בין היה כבר בארץ. הבריטים התכוונו לגרש את המעפילים, ו'ההגנה' ניסתה למנוע זאת באמצעות פיצוץ קטן בדופן האונייה, אך הפיצוץ הטביע אותה. 267 איש נהרגו. טבעו גם המזכרות האחרונות שהיו לשושנה מהוריה. היא עצמה ניצלה. קצת אחר כך היא ויהודה הכירו, ומאז הם בקיבוץ המוריק.
יהודה היה מחנך עד שגויס למשימה הסודית, וגם אחר כך. בעשורים שחלפו מאז הוא אף יזם פרויקטים ארציים לחינוך מבוגרים ובראשם רשת המכללות האזוריות, ערך מחקרים למחלקת ההדרכה של צה"ל, ייעץ לשייטת 13 וגויס בידי שר החינוך יצחק נבון להקמת היחידה לחינוך לדמוקרטיה. זו, הוא אומר, אחת הסיבות שנמנע מלספר על עברו החשאי האנטי-ממסדי. מי היה מקבל אותו לתפקידים ממלכתיים וביטחוניים עם עבר כזה.
"גויסתי לפעילות תנועתית כדי להקים רשת שתגן מפני ניסיונות החדירה של אנשי הש"ב", הוא מספר. "מינתה אותי מזכירות הקיבוץ הארצי, וחוץ ממנה ומהאנשים שפעלתי איתם איש לא ידע מה אני עושה.
"הסיטואציה היתה כזאת. איסר הראל הסתכל על הקיבוץ הארצי כמחתרת. הוא פיטר בכירים בש"ב שהיו חברי מפ"ם – בין השאר את קצין המבצעים שלו, גרשון רבינוביץ' מקיבוץ רוחמה, שאיסר פחד ממנו כי ידע שאנשי השירות מחבבים אותו. פיטורי הבכירים הוסיפו לו סיבה לחרדה ממפ"ם. על רקע זה הוא ניסה להחדיר למפלגה סוכנים במסווה של אנשים שמבקשים להיות חברי קיבוצים, או חברי סניפים". לפי מאמרו של גידי אילת, אגב, לפיטוריו של רבינוביץ' מהש"ב היתה סיבה לא רעה: הוא היה, במקביל, איש מחלקת האיסוף של מפ"ם, כלומר העביר למפלגה מידע שהגיע אליו במסגרת תפקידו.
וכך פעלה הרשת של בין לסיכול הריגול של הש"ב בקיבוץ הארצי. "הייתי מוכר בקיבוצים כפעיל תרבות. זה איפשר לי להופיע בהם בלי שיחשדו בי, ואפילו לדבר על העניין האידיאולוגי בשיחות קיבוץ, ובינתים לבוא במגע עם אנשים שרציתי לקבל מהם מידע או למסור להם מידע. לא השתמשנו בטלפון ולא במכתבים. רק פנים אל פנים. בכל קיבוץ היה נציג לרשת. לא דווקא בעל פונקציה מסוימת, אלא חבר ותיק יחסית, אדם עם חושים בריאים, שידבר עם אנשים שבאים לקיבוץ וינסה להבין מאילו סיבות באו".
בין מאמין ששליחיו הערניים סיכלו את כל ניסיונות החדירה. "לפעמים הניסיונות שלהם להיכנס לקיבוצים ולגייס ידיעות היו ברמה מאוד לא חכמה. היה אז קל מאוד לש"ב לגייס מישהו שיגיד שהוא עולה חדש ושהוא מבקש להתקבל לקיבוץ. לא היו אז ועדות קבלה. אבל הסוכנים התגלו בשיחות די פשוטות. דוגמה אחת: בא בחור, עשה רושם יוצא מן הכלל, והתחיל לשאול שאלות שבדרך כלל עולה חדש שרוצה להתקבל בקיבוץ לא שואל: 'אני מעריך מאוד אנשים שהיו בשירות המודיעין של ההגנה; תגידו, יש כאלה בקיבוץ?'
"היו גם ניסיונות פחות שקופים. היה מקרה של בחור, נדמה לי מפתח-תקווה, שביקר באחד הקיבוצים והשאיר בכוונה תיק ובו מסמכים שעליהם כתוב סודי ביותר. הם רצו לדעת מה יקרה עם התיק הזה. אז מי שמצא את התיק הביא אותו למזכיר, והמזכיר הביא אותו למשטרה. זה היה בטוח מכוון".
איך אתה יודע?
"לא משאירים מסמכים כאלה. היה מקרה דומה, שהשאירו תיק מסמכים במסעדה שכנראה ידעו שגרשון רבינוביץ', שלאחר פיטוריו מהש"ב היה מרכז מחלקת הביטחון של מפ"ם, אוכל בה צהריים. כל מיני דברים כאלה. העובדה היא שלא היתה להם שום הצלחה. ככל שידיעתי מגעת, חשפנו את כל הניסיונות של סוכנים להתקבל לקיבוצים, ואת כולם הרחקנו. היו לנו גם קשרים עוקפים עם אנשים מהשירות. שיא ההצלחה שלנו היה גילוי מכשירי ההאזנה שהטמינו בשולחן העבודה של מאיר יערי, במשרד שלו בתל-אביב. צילמתי את המכשיר, ומסרתי את החומר לעיתון 'העולם הזה', שם זה פורסם".
מה גרם לכם לחשוד שיש ציתות?
"אחד מפעילי מפא"י אמר למישהו מרכזי במפ"ם משהו שהסתבר שנאמר בשיחת ארבע עיניים שליד השולחן של מאיר יערי".
איך אתה מסביר את נושא הסליקים שנבנו בקיבוצים לאחר הקמת המדינה?
"בתקופת ראשית המדינה ההגנה המרחבית היתה מאוד חלשה. כשהממונה על האזור, נניח, אומר לך שיש לך מספיק נשק, ואתה יודע שאין לך מספיק, כללי המשחק היו שאתה רוכש נשק בעצמך. אצלנו בקיבוץ נבנה סליק כזה; היה חבר שיצא בשליחות 'ההגנה' לצ'כיה, חזר באווירון שהביא נשק וחלקי אווירונים, וחלק מזה, כמה וכמה רובים, הוא הביא הביתה. עשה סליק. חוץ ממנו אף אחד לא ידע איפה הסליק הזה. והוא נפטר. במקרה גילו אותו אחרי שנים, כשעשו איזו חפירה או חריש. הטענות שאלו סליקים לצורך מרידה הופצו בידי איסר הראל".
*
במכתבו-למערכת הוסיף יהודה בין וטען שאנשי הרשת שלו הם שחשפו, כתוצר לוואי של פעילותם, פעילות חתרנית מהכיוון ההפוך, שהחלה מאוחר יותר: זו של תומכי משה סנה, בתקופה שהלה הצדיק את מעשיה של ברית המועצות בניגוד לקו המפלגתי. מרואיינים אחרים, מגידי אילת וצפונה, ממעיטים בערך הגילוי הזה, שכן תומכי סנה פעלו בגלוי.
לתפנית של סנה קדמה השמאלה של המפלגה כולה. ההשמאלה במפ"ם החלה לאחר הקמת המדינה, כשהמפלגה נשארה באופוזיציה. אם נתעלם לרגע מזוועת התמיכה בסטלין, הסיפור מזכיר מעט את מה שקרה לימין הציוני-דתי בעשורים האחרונים. בשני המקרים קבוצה אידיאליסטית, חלוצה לפני המחנה, מקימה יישובים באזורי ספר, ממלאת את שורות הקצונה בצה"ל, קשובה בעיקר לאידיאולוגיה של עצמה המבוססת על עיקרי אמונה שאין לשנותם, ומחכה שהחברה הישראלית תכיר בגדולתה ותרוץ אחריה – אך לשווא. ותוצאת האכזבה, בשני המקרים: הרחקת-לכת של חלק מהמחנה אל מעבר לגבולות הציונות, ודיאלוג ביקורתי-משהו עם השב"כ. היה זה יעקב חזן עצמו, בשנות השבעים, שהצביע על דמיון-מה בין מתיישבי גוש אמונים לחלוצי תנועתו בשנות תפארתה.
מפ"ם הדחויה, המתפלשת בחלומות הגמוניה אבודים, מצאה נחמה בהתחזקותה של ברית המועצות, שעמדה לדעתם להכריע את המערב. ההזדהות עמה גברה. 'השומר הצעיר' האמין שסטלין צודק בכול, וטעותו היחידה, התנגדותו לציונות, נובעת מאי-הבנה זמנית. אך בעוד ראשי התנועה, יעקב חזן ומאיר יערי, הקפידו להעדיף את הציונות על פני הצווים ממוסקבה, בקרב חלקים אחרים במפלגה הדברים הלכו והיטשטשו. רכבת המפלגה עמדה לסטות ממסילת הציונות. חזן, בקטר, לחץ חזק על הבלמים. חוג הקצינים פורק. ציר המאמץ המודיעיני העיקרי של המפלגה עבר עתה לסיכול חתרנות שמאל פנימית.
הדברים נעשו בהולים וגלויים בשבוע האחרון של 51', כשבפראג נעצר שליח התנועה מרדכי אורן, מראשי הזרם הסטליניסטי בשומר הצעיר, באשמת ריגול לטובת המערב. איתו נעצרו בכירים במפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה, רובם יהודים, ובראשם המזכ"ל רודולף סלנסקי. לאחר כשנה, בסתיו 1952, החל המשפט, בהנחייתה של ברית המועצות. מהודאותיו של אורן היה ברור שעונה קשות. רוב מרכיביה של מפ"ם, ובתוכם גם ראשי השומר הצעיר, הבינו שמשהו חורק פה. שיש גבול לנאמנות לברית המועצות. השמאל בשומר הצעיר בראשות קובה ריפתין מעין-שמר סבר שלא ייתכן שהאח הגדול טועה. מוביל הקו הזה במפ"ם כולה היה משה סנה.
סנה, לשעבר מפקד 'ההגנה', אבא של אפרים סנה, הצטרף למפ"ם עם הקמתה כעצמאי. שנים מעטות קודם לכן עוד היה איש מפלגת המרכז-ימין 'הציונים הכלליים', אך בתהליך מהיר, שנבע כנראה מאמונתו שברית המועצות עומדת לכבוש את העולם, היה לסמן השמאלי של מפלגת השמאל. כבר ב-1949 העביר לסובייטים חומר מודיעיני, אך הדבר נודע רק לאחר פירוק ברית המועצות. המעבר הגלוי של סנה לקומוניזם היה בימי הוויכוח על משפטי פראג. השפעתו במפלגה היתה מגנטית. האיש מתואר כבעל כריזמה בלתי מצויה. לאלו מן החברים שהתקשו להתגבר על השבר באמון שנתנו בברית המועצות, קל היה להתמסר למתַקן החלומות השבורים. חוגים סנהאיסטיים החלו לצוץ בקיבוצים. הקו הלבן הרציף שהפריד בין השומר הצעיר הציונית לבין מק"י, המפלגה הקומוניסטית, חישב להפוך לקו מרוסק.
ההנהגה הגיבה בנחרצות. כל חברי הקיבוצים של הקיבוץ הארצי נדרשו להצהיר שהם מקבלים את עמדתה. אלו שסירבו, וכן אלו שנחשדו בחברות בתאים סנהאיסטיים ולא חזרו בהם, סולקו מהקיבוצים. קיבוץ הראל, קיבוצם של אושיות תרבות לעתיד כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, אלימלך רם ודני קרוון, שבו היה רוב סטליניסטי, התפרק. ריפתין וחבריו נאלצו להביע חרטה, ומודרו זמנית מתפקידים רגישים. סנה עצמו עזב את המפלגה עם 'חטיבת השמאל' שלו, הקים את מפלגת השמאל הסוציאליסטי, ועד מהרה חבר למק"י.
"האנשים שגייסתי כדי שיהיו בערנות לגבי ניסיון החדירה של השב"כ", אומר יהודה בין, "הם אלה שהתחילו לגלות את הפעילות של סנה. הם עקבו אחר כל התרחשות חריגה בקיבוץ, וכך גילו גם את תאי סנה בקיבוץ הארצי".
תאים, או בסך הכול אנשים שהושפעו אידיאולוגית?
"זו היתה התמודדות אידיאולוגית שלבשה דפוס ארגוני. השומר הצעיר הוא תנועת גבול ששומרת על הציונות מחדירה קומוניסטית. מאז ומתמיד, גם בגולה, היו בתנועה מקרים של אנשים שהתנדנדו והלכו לקומוניסטים. כשסנה הכריז למעשה שהוא חלק מהמהפכה הקומוניסטית, אנשים שבאו לקיבוץ הארצי ממקומות שבהם המרכיב הסוציאליסטי-קומוניסטי היה חזק – למשל עולים ממצרים, כפי שקרה בעין-שמר – היו ראשונים להצטרף. נוצרו תאים, שמטרתם להשפיע על עוד אנשים. זהו איום אידיאולוגי; כמו שכיום ביבי מפחד מפייגלין".
גם לש"ב היה כמובן עניין ברשימת החתרנים. עוד שנים אחר כך, כנראה בלי קשר לרשת של בין, תהיה לחברי הקיבוץ הארצי תחושה מבוססת שמישהו פוקח עליהם עין, ושהשלטונות יודעים הכול.
כתבת גם שלאור הצלחתכם בחשיפת תאי סנה, השב"כ רצה לחבר אתכם אליו.
"איסר פנה ליעקב חזן ורצה לקבל רשימה של האנשים. ואנחנו סירבנו בתוקף. הם לא נראו לנו כאויבי המדינה. הם רצו לחתור בתוך הקיבוץ הארצי, לא יותר מזה. לא חשבנו שנניח יענקל'ה אגמון יסכן את המדינה. איסר וחזן המשיכו אחר כך לשמור על קשר; זה היה חשוב לאיסר, לאור החרדות שלו שמא חזן יודע דברים שאסור לו לדעת. וחזן היו לו אפיקי ידיעה רבים אצל בכירי מפא"י. הלא אחרי שנים צחקו שיש לו כיסא במטבח של גולדה".
איך התנהלה הדחת החברים?
"היו קיבוצים שעשו את זה לבד. אם לא, זה הועבר למחלקת החברה של הקיבוץ הארצי בראשות יהודה בן-חורין. הם עשו הכול באופן גלוי. הלכו, נניח, לשיחת הקיבוץ, ושם התקיים דיון פתוח. אני זוכר שבקיבוץ שהופעתי בו היה ויכוח סוער. בניגוד למה שחושבים, היתה בתנועה פתיחות רעיונית וכל הזמן התנהלו דיונים אידיאולוגיים. היו תמיד כאלה שתמכו בגלוי במפא"י, ואיש לא פחד מזה כי הם לא התארגנו ולא ניסו לעשות נפשות. בסופו של דבר, כ-180 איש גורשו מהקיבוץ הארצי בפרשת הסנהאיזם".
*
יהודה להב זוכר חוויה דמוקרטית פחות. לדבריו גירשו אותו ואת אשתו דאז חנה מקיבוץ להבות-חביבה בהליך חפוז על סמך טענה לא מוכחת אך נטולת ספק שהשניים חתרנים. "היתה אווירה היסטרית", הוא מספר בדירתו בראשון-לציון, ליד היקב. "היא הושפעה מהסטליניזם וגם מהמקארתיזם. הפחד הכתיב את המהלכים בקיבוץ הארצי". לאחר הדחתו היה להב לקומוניסט מוצהר, ואחר כך נסוג מכך בהדרגה עד הנטישה הסופית נוכח דיכוי אביב פראג ב-1968. הוא עבד, כאמור, כעיתונאי – גם היום, בפנסיה, הוא מדווח מדי פעם ב'הארץ' – וגם כתב דוקטורט בלימודים רוסיים.
כמו רבים מחבריו לקיבוץ, יוצאי צ'כוסלובקיה, הוא שירת בתום מלחמת העולם השנייה בצבא האדום. "הייתי נער בבודפשט כשהיא שוחררה בידי הסובייטים בדצמבר 44', והפכתי למתרגם בשורות הצבא האדום. השנים הראשונות בצ'כוסלובקיה המשוחררת היו בסימן מאבק בין אנשי המשטר הקודם, שפעלו עתה במפלגות אחרות – לבין קומוניסטים ובני בריתם, אלו ששחררו את המדינה והגנו על היהודים. באופן טבעי היינו בצד הזה של המתרס. בצ'כיה הצטרפתי לשומר הצעיר, ועליתי לארץ. בתקופה של משפטי פראג התווכחנו בינינו. הזיכרונות מהיחסים הטובים עם הקומוניסטים ומהסיוע הצ'כי לישראל היו טריים. כל התנועה היתה במבוכה ובוויכוח, ואצלנו, יוצאי צ'כיה, שאהדנו את הממשלה שם, זה היה אינטנסיבי יותר.
"אחד החברים לא היה יכול לסבול את המתח, עזב לחיפה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. הכריזו עליו חרם בקיבוץ. אני הייתי מרדן, והוא היה חבר קרוב שלי, אז אני ואשתי של אז ביקרנו אצלו. בתקופה שאני למדתי בירושלים אשתי ביקרה אצלו פעם, והם התווכחו על פוליטיקה. לא היו לו תשובות, אבל הוא הזמין אותה לשיחה שהיתה למחרת עם איש מק"י שבא לדבר עם חברי קיבוץ. אחר כך כתבה לי מהקיבוץ לירושלים שהיא היתה באספה ושמעה הרצאה שלא שכנעה אותה. וזהו. אבל כיוון שהמגע עם החבר הזה החשיד אותה, פתחו בקיבוץ את המכתב. זה הלם את האווירה המקארתיסטית. אני יודע מי פתח את המכתב".
גידי אילת אומר שסביר שאכן פתחו מכתבים פרטיים של חשודים בסנהאיזם. אלי צור, בספרו על מפ"ם 'נופי האשליה', מציין ש"מזכירי קיבוצים נדרשו לדווח על תוכן התכתבות ה'סוטים'". בספרו האוטוביוגרפי 'חיים מצולקים' מוסיף להב שפעם הזמין לכתובתו בקיבוץ גיליון של 'קול העם', שהגיע עטוף היטב אך ודאי עורר חשד, ושביקוריו אצל חברי קיבוצים מתנועות אחרות החשידו אותו אף הם.
האם חשדות מפוקפקים אלו הם שגרמו לגירושו של להב? יהודה בין מעריך שלהב מיתמם קצת. דוד רינגולד, שהיה אז חבר קיבוץ להבות-חביבה ואחראי הביטחון באזור, אפילו בטוח בכך. ממקום שבתו כיום, תל-אביב, תרם רינגולד את שלו לסאגת המכתבים ב'הארץ', וטען, בתגובה למכתבו של להב, שאכן היתה התארגנות של אנשי סנה והטיפול בה היה הכרחי. בשיחת טלפון איתו עולה עניינו של להב. "סילקו אותו כי הוא היה עוצר אנשים בחצר הקיבוץ ומנסה לגייס אותם לחבורה של סנה. אותי אישית, במשך חודש ימים, בכל פעם שהוא ראה אותי בחצר הקיבוץ הוא היה עוצר ואומר, 'אני יודע שעליך אני יכול לסמוך, אני מקווה לארגן עוד כמה חבר'ה'. המטרה שלהם היתה לצבור כוח פוליטי בקיבוץ הארצי, ובעקבות זאת במדינה. לא יותר מזה". תגובת להב: "עברו 55 שנה, ואילו היתה בי אשמה לא היה אכפת לי היום להודות בה. אבל לא היתה. אולי הזיכרון מטעה את רינגולד".
להב ממשיך בסיפורו. "כשחזרתי לקיבוץ נבחרתי לוועדת התרבות והייתי במזכירות הקיבוץ. יום אחד בדצמבר 52' באה הטרויקה שניהלה את מסע הטיהורים, בראשות יצחק פטיש. קראו לי ואמרו, 'אתה עושה פה מחתרת מק"יסטית. אשתך היתה באסיפה של מק"י'. אמרתי שאשתי זה לא אני, ושגם היא באה לשם רק כדי לשמוע. אמרו, 'אז שהיא תגלה מי היה שם'. עניתי שלא כך חינכו אותי. כך גם ענתה אשתי. כינסו מיד את אסיפת הקיבוץ, ויצחק פטיש אמר, 'יהודה ביצע פעולה חתרנית, אבל הוא עשה את זה בסודיות כזו שלא יכולנו לגלות מהי החתרנות'. כך שזו לא היתה מחתרת. היה ויכוח פוליטי".
אולי במקרה שלך לא ובמקרים אחרים כן.
"אני יכול להעיד רק על עצמי. ככל שאני יודע ושדיברתי, לא היתה מחתרת. היו חברים שחשבו כך, אולי כאלה שהצביעו מק"י בבחירות. לא היתה שום התארגנות. אחר כך, כשהוציאו אותם, חלק באמת הלכו למק"י. למשל אני. כשסילקו אותי אמרתי לעצמי, אם כבר סילקו אותי על זה שאני חשוד בקומוניזם, לפחות אודיע להם. והלכתי למרכז המפלגה וסיפרתי מה קרה. נוצרו הקשרים ובמרוצת הזמן התהדקו. הייתי לקומוניסט בעל הכרה. אבל לא בזמן ההוצאה מהקיבוץ.
"אחרים הלכו עם סנה. חלק, בעיקר חברים שהוצאו מקיבוץ זיקים, ייסדו סמוך לזיקים את קיבוץ זיקי-פלדה; 'פלדה' על שם סטלין. היום אין שם שום דבר. אחרים הצטרפו לקיבוץ יד-חנה (של 'הקיבוץ המאוחד'), שבו המתנגדים להוצאת חברים היו רוב, והקיבוץ הפך לקיבוץ קומוניסטי. כעבור שנים עברה ההיסטריה הזו, ויצחק פטיש חש שעשו לנו עוול וגם רמז על כך כשנתן לי את ספר שיריו עם הקדשה אישית".

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

יופי של פוסט.