יום רביעי, 13 בינואר 2010

לאה והתיקונים: עם לאה צבעוני על ניסוחים ואנשים

מאת צור ארליך. הופיע ב'מקור ראשון', במוסף 'דיוקן', י' באב תשס"ט, 31.7.2009
יש אנשים שכל מרק שאיננו בדיוק כמו של אמא נחווה בגרונם כשיקוי לענה. יש כאלה שמקרה אחד של דו דיאז במקום רה במול גורם לקונצרט שלם להישמע להם כמו חריקת בלמים. יש כאלו שאינן נרדמות כשמתחת למזרן יש עדשה. וישנם גם אנחנו, מפונקים שכמותנו, אלרגיים למילים, חולי אהבה לשפה, שכאשר פונים אלינו בשפה משובשת, בייחוד בכתב, הצרימות פוצעות אותנו כל כך שאיננו מסוגלים לתת דעתנו לתוכן הדברים.
קחו למשל את הכותרת שהופיעה לפני שבוע למאמר באתר מכובד: "המכינות הקדם צבאיות הם אסון עבורנו". היו בוודאי גולשים שגל חם של זעם על השמצת המכינות פילח את גופם. אחרים הסתקרנו לדעת מדוע הכותב חושב שהן אסון, ועבור מי. עוד אחרים, בדרך אל הלחצן השמאלי של העכבר, כבר החלו לנסח בראשם תגוביות מיליטנטיות. הרוב הדומם, אפשר לשער, משך בכתפיו בביטול. אבל אנחנו – אנחנו התעצבּנו על דברים אחרים לגמרי. "המכינות הקדם צבאיות ה ם "? שאלנו בלעג, אולי התכוונתם "המכינים הקדם צבאיים הם"? ואם זה אסון "עבורנו", שפירושו בעברית "למעננו", אז איך הן יכולות להיות אסון? אסוננו או ששוננו? שלא לדבר על כך שהמילה, אם כבר, היא "בעבורנו".
כאלה אנחנו. לא נוקדנים של שגיאות קטנות, לאו דווקא פריקים של "חמישה אחוזים" ולא "חמש אחוז" ושאר זוטות בנאליות של דיבור, אוהבי סלנג כל עוד הוא מתבל את השפה ואינו מועך אותה, ובהחלט סלחנים ומבינים כלפי טעויות הגהה קטנות המשקפות לא חוסר ידע אלא אנושיות ("טוב ללכת תמים וסחרחר כשגיאה / בין שמות לאין-ספור ופגישות ומילים", כתב על פספוסים כגון אלו רב-המנסחים נתן אלתרמן). אבל אנחנו כן משתגעים מניסוחים משובשים ומבלבלים המעידים על חוסר אכפתיות או חוסר ידע. אנחנו מתחרפנים מהעובדה שרוב הישראלים, בתוכם גם אנשים שהכתיבה היא מקצועם, עשויים להתמצא בלי כל מאמץ של לימוד מכוון בכבישים מסובכים, בנבכי הפוליטיקה, בשחקני טלנובלות שהם אינם רואים, בניואנסים דקים של אופנה ומותגים צרכניים וגם בעניינים שברומו של עולם, אבל מסרבים להפנים כללי פיסוק וכתיב פשוטים ואינטואיטיביים, כללים שאת רובם קלטנו מהאוויר, אגב קריאה.
אנחנו מקבלים דואל עם השאלה "קבלת?", במקום "קיבלת?", ושואלים עצמנו בלעג מר, נשקם היחיד של המיואשים: למי אנחנו אמורים לקבול? אנחנו קוראים בעיתון ש"הוא בא ואני גם רוצה לבוא" ובוטשים בקרקע כנידונים למאסר בלי חנינה: כנראה אף פעם, אף פעם לא יבינו הבריות את העיקרון המועיל ומאיר העיניים שאת ה"גם" יש לשים לפני המילה שהיא באה לרבות. כשמישהו יורה באוזנינו "כאילו"אים בקצב של יותר מאחד למשפט, או "מסיים מהצַלַחת", או הולך "לשים מִכנָס" – שתי זוועות בשתי מילים! – או כותב על הזוג שהתחתן ו"הביא ילדים", זה מביא לנו את הג'נאנה ברמות.
בית ספר למשחק שואל באותיות ענק בפרסומת בעיתון זה לפני שבוע אם אתה "מֵשָׂחֶק מול המראה", ניקוד שכולו מראש עד סוף מפגן בוטה של זלזול במהותה של השפה, ואנחנו רואים ומוציאים עשן מהאוזניים ונשבעים שלעולם לא נלך ללמוד שם. לנגד עינינו מקפים מְחברים מוחלפים בקווים מפרידים ולהפך, משפטים נשברים לשניים באמצע שטף הקריאה ומאבדים את מובנם, פסיקים קופצים במקום הכי מעצבן באופן פסיקופתולוגי ממש. ובדרך מסתורית כלשהי כולם מבינים נכון את המשפטים המעורפלים והרב-משמעיים, או לפחות חושבים שהם מבינים, ורק אנחנו, היצורים המילוליים המודעים עד אימה, נותרים סחרחרים ואובדי ידיים.
ד"ר לאה צבעוני יוצאת בשבילנו לקרב. בספרי עזר, במאמרים, בהוראה, ועכשיו גם בסדרת ספרים חדשה. אולי היא קצת קפדנית. אולי היא לוקחת את העסק קצת יותר מדי קשה. אבל אלה כנראה ויטמינים חיוניים למי שיוצא לקרב המאסף הזה להצלת השפה, ונחשף לבליסטראות פופוליסטיות נוסח "שפה זה דבר שמשתנה", "ישראלית זה לא עברית", "אל תשימי את עצמך מעליי", "יא צבועה, גם לך יש טעויות", "את כזאתי מורתית", "אני סַפַּרתי" ו"יאללה יאללה".
ד"ר צבעוני, אם לרוב הציבור לא אכפת איך השפה נראית ונכתבת, אולי זה באמת לא חשוב?
"הרי אנחנו רוצים תרבות. יש לנו מסורת של עם ישראל של אלפי שנים, כתבו עברית יפה, ואת כל זה נזרוק? ויש גם הצד התועלתי: הכללים הופכים את השפה לברורה יותר. יפה יותר. אני לא מדברת על בחירת המילים, אלא על המסגרות, התבניות".
אנשים בטח מתנצחים איתך בלי סוף וטוענים ששפה משתנה, ששפה היא מה שאנשים מדברים.
"אני מסכימה ששפה משתנה. ודאי בדיבור. אבל המבנים הבסיסיים נשארים. למשל, מישהו אומר לי, אני הרי רוצה ללכת. אני אומרת לו, מה אמרת בחופה שלך? 'הרי את מקודשת לי'. בעברית אומרים 'הרי' בראש המשפט, ומי שאומר את זה הפוך מקלקל מבנה יפה של השפה העברית. יש מבנים של סדר מילים. מתי אומרים 'אכן', מתי אומרים 'אמנם'. למה לא ללמוד את הדברים הללו? למה לא לכתוב יפה? למה להגיד 'המכתב נכתב על יָדִי'? אי אפשר להגיד כתבתי את המכתב? זו עברית בסיסית ויפה שכתבו בכל הדורות, אז בגלל שבאנגלית אומרים 'איט וואז ריטן ביי מי' נאמר כך גם אנחנו? יש לנו דברים יפים וצריך לשמור עליהם".
אבל יגידו לך – אלו כללים שנקבעו על פי נוחותם של הדוברים בתקופה מסוימת. למשל כל כללי הדקדוק הנוגעים להשפעה של האותיות הגרוניות על המילה, או הדגשים, כולם משקפים כנראה את צורת הדיבור באותה תקופה. והיום חלק מהדברים הללו קשה לנו לבטא, נניח 'הכחיד' בכ' רפה. למה לקדמונים היה מותר ליצור חוקים חדשים לפי נוחותם, ואנחנו צריכים להתאים עצמנו לנעליים שלהם?
"קשה לומר מה נוח לנו היום, כשכל אחד מגיע ממקום אחר וממסורת הגייה אחרת. אגב, בנושא ההגייה אני לא עוסקת, אלא בכתיבה, שהיא דבר שנשאר. אני עוסקת בדיבור רק כל עוד הוא נכנס לתוך הטקסט הכתוב. בטקסט ספרותי שמביא את השפה המדוברת, יש סיפור מסגרת ויש הדיאלוגים; למה שסיפור המסגרת לא יהיה כתוב בשפה נורמטיבית?"
טוב, אבל אני לא מדבר רק על הגייה. גם התחביר עבר שינויים גדולים בין תקופת המקרא לתקופת חז"ל, למשל."אנחנו לא מבקשים להקפיא הכול, אבל כן מבקשים לשמור מבנים תחביריים בסיסיים וענייני פיסוק וכתיב שאי אפשר לוותר עליהם. כשתלמידים שלי מתקנים תכנים אני אומרת להם למה אתם מתקנים, תנו לאדם לכתוב איך שהוא רוצה. אבל לא לשבש מבנים. אנשים כותבים למשל 'כלכלית מצבי טוב', גם כן, דבר חדש שנכנס לשפה. למה לא 'מצבי הכלכלי טוב'?"
כי 'כלכלית מצבי טוב' הוא ניואנס קצת אחר. הדגשה שמבחינה כלכלית מצבי טוב אבל כנראה לא מבחינות אחרות.
"אני לא מסכימה. זה פשוט לא השפה שלנו. אם הוא רוצה להדגיש את זה, שיאמר 'מבחינה כלכלית'".
רוב הכללים השימושיים, בעיקר של הכתיב המלא והפיסוק, פשוטים מאוד ומקלים על ההבנה של הטקסט. מה פשר הסירוב הזה של אנשים, כולל כותבים במקצועם, להפנים את הכללים הללו?
"הם מקלים מאוד, אבל לא לומדים אותם בבית הספר, אז איך אנשים יידעו אותם? לכן השיבושים גם אינם מפריעים להם. מי שגר בפתח-תקווה ואף פעם לא היה בניו-יורק בכלל לא יודע שיש דבר כזה בעולם, וחושב שהעיר שלו מרשימה ונהדרת ויש בה הכול. תלמיד בא לבית הספר, תלמיד מצוין, לא מלמדים אותו פיסוק, לא מלמדים אותו כתיב חסר ניקוד (כתיב מלא) – הוא כותב, הוא לא יודע שהוא עושה דבר לא טוב. וכשהוא כבר מתוודע לזה קשה לו לשנות הרגלים ואין לו כמעט ממי ללמוד".
בבית הספר משננים היטב מה זה נושא ומה זה נשוא, אבל אף פעם לא לומדים את היישומים המעשיים של זה – שלא לשים פסיק ביניהם, למשל. לא פלא שמהר מאוד אנשים שוכחים גם את הידע התיאורטי, מהם נושא ונשוא."במערכת החינוך לומדים באופן טכני, כדי לעבור את הבחינה, ובבחינה צריך לנתח משפט אז את זה לומדים. לא לומדים מתוך היבט שימושי, וגם לא מתוך אהבה, אלא כדבר שחייבים לעשות וחייבים לגמור ואנשים רוצים אחר כך לשכוח אותו לכל ימי חייהם. אם היו מלמדים ילדים מכיתה א ואילך איך לכתוב, מתי לשים פסיק, דברים בסיסיים ויפים, הכול היה נראה אחרת. תראה איך כותבים באוניברסיטה. המאמרים – קטסטרופה. העריכה בדרך כלל על הפנים. כשמדענים שלנו שולחים מאמר לכתבי עת בחוץ לארץ הם לוקחים חמישה עורכים ועורכים את זה 19 פעמים, שכל מילה וכל פסיק יהיו בדיוק. אבל כשהם שולחים מאמר בעברית אצלנו – כותבים ושולחים וזה מתפרסם ככה וזהו. מה זה חשוב? אנחנו עם של בערך".
בספרים המופיעים פה, שלפעמים אפילו מתפרסם בהם שמו של העורך, המצב לא הרבה יותר טוב.
"כיום ההוצאות אינן משקיעות בעריכה כי זה עולה כסף. הן מעדיפות לקחת אנשים שקוראים לעצמם עורכים, גם אם אינם יודעים לערוך כלל, ומשלמות להם משהו, וככה נראים הספרים. אם אתה מחפש ממה ללמוד עברית נכונה, ספר עכשווי שכתוב בשפה מעולה – כמעט אין. אתה לוקח את 'לשוננו', כתב העת של האקדמיה ללשון העברית – ורואה שאפילו בטקסטים שם האקדמיה לא מקיימת את ההחלטות שלה".
והיא פותחת אלבום חגיגי בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, 'שפה קמה', ומראה סמטוחות שאלוהים ישמור. צבעוני – עורכת, מרצה לעריכה ומו"לית – מחברת ספרים המלמדים את העורכים ואת הכותבים איך ליצור טקסט שאינו רק תקני, אלא גם יפה, ברור, חד-משמעי ועשוי על פי טבעה של העברית. היא מצביעה שם, בחוצפה ממש, על ניסוחים לקויים בטקסטים האמורים לשמש מופת – ספרים של עמוס עוז, דויד גרוסמן וחיים סבתו, עיתונים כגון הארץ, מעריב וידיעות אחרונות, מכתבים רשמיים של הפיקוח על לימודי הספרות ושל ספריית הכנסת, ואפילו חוברות של האקדמיה ללשון העברית. לאחרונה פרסמה את החלק הראשון בסדרה חדשה, 'עברית כהווייתה', המצביעה על ההבדלים בין הרצוי לבין המצוי.
בשם הספר שלך, במילה 'כהווייתה', יש איזה מתח בין התיאור לבין הטיהור.
"בדיוק. מצד אחד אני אומרת מה התקני, למה אנחנו מצפים, ומצד שני מה אנחנו מוצאים בשטח – כהווייתה. ההוויה אינה התיאוריה".
אבל יש כאן איזו אמירה. את מסמנת שם באיקסים את הדוגמאות מה'הוויה' שאינה תקנית.
"האמת היא שזה היה רעיון של הסַדרית. היא שאלה איך אנשים יידעו מה טוב ומה לא טוב. ואמרתי –למה לא בעצם. כשזה זועק לשמיים, שיהיה איקס".
היא נוהגת לקום בחמש בבוקר ועל פי עדותה אינה מוציאה אפילו דקה לאיבוד. היא מלמדת עריכה באוניברסיטה העברית ובמכללת אפרתה. "כל חיי חשבתי שאינני רוצה להיות מורה, ועכשיו אני מורה לעריכה כי אני חושבת שזה חשוב". ובעיקר, היא מפעילה הוצאת ספרים פרטית משלה, 'צבעונים', ועורכת בעצמה את כל הספרים המופיעים בה, תשעים ספרים עד כה, כדי שלפחות בהוצאת ספרים אחת בישראל יופיעו ספרים בעברית שכולה מתום. רואים בה אור ספרים של סיפורת, שירה ועיון וספרי ילדים. שניים מספרי הילדים הם פרי עטה של צבעוני. עלילת אחד מהם מתרחשת בשיעורי עברית בכיתה, וצבעוני מנצלת זירה זו כדי לשלב בעלילה גם ידע לשוני שאינו מונחל בבתי הספר.
כיכר המדינה, רחוב ה' באייר, פינת תש"ח, בית 14, קומה 5 (כלומר 14 במאי, הוא ה' באייר תש"ח). זו כתובתה עמוסת הסמליות של בית צבעוני, שבתוכו נמצא משרד הוצאת הספרים. בדירה הנאה גם חדר לעריכת סדנאות עריכה בהנחייתה וסדנאות כתיבה בהנחיית בתה יעל, וסלון מצוחצח מעוטר בפסלים אסיאתיים ואפריקניים שהיא העלתה ארצה במסעותיה. כולל מפלצת מקדשים סיאמית, ארבעים קילוגרם משקלה, שהיא טלטלה מהאי פוקט. חלון פנורמי משקיף אל כיכר המדינה הקירחת והלאה משם צפונה אל אותם חלקים של תל-אביב שלקוחות החנויות הללו גרות בהם.
לפני חודשיים עברה לכאן צבעוני ממבשרת-ציון. המירה הרים ויערות במדבר בטון. היא רצתה להיות קרובה לילדים שבגרו; יש לה שלושה שגרים בכרך הלח, ועוד אחת בצפון. שנים ארוכות חייתה באזור ירושלים, ו-16 מתוכן שימשה המזכירה האקדמית של האקדמיה הלאומית למדעים. ב-2004 פרשה משם, לא בלי קשר לכך שחשפה התנהלות בלתי עניינית במוסד היוקרתי – פרשה שטופלה היטב בעיתונות של השנה ההיא. קצת קודם, ב-2000, התגרשה גירושים מאוחרים מבעלה הקרדיולוג פרופ' דני צבעוני. במהלך שנותיה באקדמיה הלאומית למדעים, ועוד קודם לכן, כשעבדה במועצה להשכלה גבוהה, התקרבה בהדרגה לעולם הלשון והעריכה הלשונית, כמו גם לעולם המו"לות, ולמדה את התחומים האלה בזמנה הפנוי.
מכאן הגיעה גם לכתיבת ספריה הלשוניים. "עבדתי תמיד בעריכה, ואמרתי לעצמי איך זה שאין שום ספר עזר. בלימודי העריכה אין סדנאות מעשיות ואין ספר לימוד. אדם יכול לשמוע הרצאות מהאנשים הכי רחבי אופקים, אבל בלי סדנאות מעשיות הוא לא יידע היכן לשים ו ו-י". החלק שהופיע עתה עוסק ב"עניינים כלליים". הידעתם, למשל, שאין כל סיבה לצרף לשמו של אדם "מר" או "גברת" שלא במשפט של פנייה? והחלק הבא – "בחלק השני יהיו 200 עמודים רק על סימני הפיסוק. כל המילים הבעייתיות, כל השאלות האפשריות".
הפיסוק הוא עניין הרבה יותר פשוט ממה שעושים ממנו: הוא מצביע על המקומות שמפסיקים ונושמים בהם באופן טבעי. כלומר, אפשר בלי כללים אלא בהיגיון פשוט לפסק לגמרי לא רע. אנשים מתחילים לסבך כשהם מנסים לציית לכל מיני חוקים שהם לא ממש הבינו.
"הפיסוק מבטא היגיון, וגם מסורת. טעמי המקרא הם פיסוק, ואתה יכול למשל לראות שבמילה 'אמנם' תמיד יש טעם המחבר אותה להמשך, לא טעם מפסיק – ומכאן אנחנו קובעים עד היום שפסיק אחרי 'אמנם' הוא שגיאה. גם בדיבור הטבעי אינך מפסיק אחרי 'אמנם'. סימני פיסוק שאינם הכרחיים עוצרים את הקריאה. אתה מבזבז אנרגיה על דבר שהוא משני לטקסט. שמלכלך את הטקסט. שים כמה שפחות. כמה שפחות פסיקים. כמה שפחות מירכאות. תל-אביב אתם כותבים במירכאות? לא, כי מבינים שזה שֵם. אז למה צריך לשים מירכאות סביב, נניח, הקאמרי? מישהו לא יבין שזה שם של התיאטרון? אם אני כותבת מאמר על חברת טבע, אז למה צריך להכניס את שם החברה למירכאות? אולי אם יהיה משפט על הטבע של 'טבע' אכניס מירכאות".
זה אופייני באמת לעורכים מהדור הוותיק, שגם שמים פסיק לפני כל שֶ-. זה צריך להיות פלילי, ההתעללות הזו בקורא.
"זה נורא. בלתי נסבל. ומקפים מחברים בלי סוף. זה התחיל מזה שפעם היו מחברים במקפים את כל צירופי הסמיכות. זה מיותר. גם בשמות מקומות. הרי אתה מתחיל להסתבך כשזה מגיע לשמות כמו פרדס-חנה–כרכור או תל-אביב–יפו. ואנשים עדיין נוטים לחבר במקפים כל צירוף סמיכות, בצורה שהורגת את העין. לפחות העין שלי. ומירכאות בלי סוף. או פסיקים בלוואי מצמצם".
בואי נסביר את הנקודה הזו. כי אפילו עורכים בעיתונים טועים בה וזה משנה את משמעות המשפט.
"למשל, דוגמה קלאסית של הבלשן עוזי אורנן – 'הילדים שחלו בשפעת העופות לא יצאו לטיול', לעומת 'הילדים, שחלו בשפעת העופות, לא יצאו לטיול'. המשפט הראשון אומר שחלק מהילדים, אלו מהם שחלו בשפעת, לא יצאו לטיול. הלוואי ('שחלו בשפעת העופות') מצמצם. ואילו המשפט השני אומר שכל הילדים שאנחנו מדברים עליהם חלו בשפעת העופות ולא יצאו לטיול. כאן הלוואי מתאר. אפשר להוציא אותו מהמשפט העיקרי ועדיין תהיה למשפט העיקרי אותה משמעות".
לפני שנים אחדות היא פרסמה בסדרת 'עיינו ערך עריכה' שלה את הכרך 'מכתבים רשמיים'. היא צילמה חמישים מכתבים שהפיצו בתי ספר, מועצות מקומיות, משרדי ממשלה וכגון אלו, הצביעה במפורט על הכשלים האסתטיים, הניסוחיים וההגיוניים, וחיברה כל מכתב מחדש, בנוסח קריא ונעים. אפשר ללמוד מהספר כיצד להתנסח בכתב בכלל, לאו דווקא במכתבים רשמיים.
אבל מי יקרא את זה? הרי מנסחי המכתבים הללו אינם עורכי לשון, אלא פקידים, מזכירות, פקידות, מזכירים, אנשים שלאו דווקא אכפת להם.
"דווקא כן. רבים שואלים אותי שאלות כגון איפה לשים את שורת הנידון במכתב. אנשים רוצים שמה שהם כותבים יהיה אסתטי מבחינת המראה וגם מבחינת התוכן. בלי מילים מיותרות, בלי פטפוטים. תראה את המכתב מבית הספר גבעת גונן, שגיאות כתיב. 'לעקוף' במקום 'לאכוף'".
ובמכתבים אחרים 'מידי' במקום 'מדי', שבשנתיים-שלוש האחרונות הפך מכת מדינה. בכלל, יש שגיאות שפתאום נעשו אופנה.
"אנשים לא יודעים ממה בנויה המילה הזו. שזו מ השימוש. לכתוב 'יותר מידי' זה בדיוק כמו לכתוב 'יותר מימספיק'. פעם כתבו הכול בכתיב חסר. שלש במקום שלוש, בקר במקום בוקר. ואז אמרו לאנשים, יש כתיב מלא, תוסיפו י ו-ו – ואנשים התחילו לזרוק בלי חשבון, כי לא מלמדים מתי כן ומתי לא. זו הסיבה שהכנסתי את נושא הכפלת ו ו-י לספר הילדים שלי. הילדים אוהבים אותו, אז למה שלא יקבלו משהו בינתיים".
זו לא מלחמה אבודה?
"יש לה סיכוי אם משרד החינוך יירתם לה. זה צריך לבוא לידי ביטוי בתוכנית הלימודים. בינתיים מגיעים לאוניברסיטה סטודנטים משכילים ומתוחכמים אבל אנאלפביתים שאינם יודעים לכתוב משפט עברי אחד נכון".
לא צועקים עלייך שלתקן אנשים זו פטרונות?
"אני באמת לא מתקנת אנשים. גם בעברית הדיבורית שלי אני לא מקפידה על 'אינו' ולא 'לא' בשלילת ההווה – למשל, במשפט שאמרתי עכשיו. אני לא מנסה להתיפייף. לעומת זאת, היום שמעתי ברדיו איזה עורך דין אומר הוצאה לַפועל בפ' רפה. וזה משגע אותי, ההיפר-קורקציה הזאת. אני חושבת שאנשים כן אכפת להם. אני רואה המון התעניינות בעברית. אנשים רוצים לכתוב טוב. לדעת את הכללים. אני רואה אנשים צמאי ידע. אבל אין מי שילמד אותם.
"ובנושא הזה אני חושבת שהאקדמיה ללשון העברית צריכה לעשות יותר. היום הודיעו ברדיו שהיא הוציאה מילון חדש למונחים ביולוגיים, וזה נהדר, אבל היא צריכה גם לצאת לשטח. לצעוק על כל הוצאת ספרים – 'שַנִי את הכללים שלך. תתחילי לכתוב בניי, הייתה'. ללכת ולדרוש ממערכות העיתונים שיחזיקו מגיהים. אל תשכח שהאקדמיה קיימת על פי חוק, ומי שאינו נשמע לה, בוודאי בפרסומים מודפסים, פוגע בחוקי המדינה".
אני מרגיש שהרבה יותר מרצון לדעת יש לעג ודמגוגיה של "זכותי לדבר איך שבא לי".
"אני מכירה את כל הדעות האלה. אני לא מוכנה לקרוא את גלעד צוקרמן (מחבר הספר 'ישראלית שפה יפה', הטוען שהשפה שבפינו אינה עברית אלא שפה ישראלית המושפעת תחבירית מיידיש ומלשונות אירופה, ולכן אין תוקף לתביעה שנדבר עברית נורמטיבית, וצורה כמו 'שלוש ספרים' לגיטימית אפילו יותר מ'שלושה ספרים'). הספר הזה לא ייכנס אליי. אבל אני כן רואה שיש תגובות נהדרות למה שאני עושה. אנשים מצלצלים ומבקשים לדעת מתי יופיע החלק השני. המון אנשים צמאי שפה".
גם צעירים?
"כן. אבל להם קשה יותר. הם צריכים הכוונה. אם כל אוניברסיטה הייתה נותנת קורסים בכתיבה זה היה עוזר להם".
בחוץ לארץ קורסים כאלה נחשבים דבר בסיסי.
"ופה אין להם כסף. אפשר לתת קורסים לסטודנטים, לשפר את הכתיבה שלהם. שכל סטודנט יקבל שיעורים בכתיבה. קורס סמסטריאלי, שנתי, משהו. בסיס. אבל זה עולה כסף והאוניברסיטה לא תשקיע בזה. והדברים נראים רע. הוצאות הספרים האוניברסיטאיות אינן טובות מהאחרות: לא משקיעים לא בעריכה ולא בהגהות. להוצאת ספרים יש ביד ספר שהולך להיות רב-מכר, אז בשביל מה לה להשקיע בעריכה, הרי הספר יימכר בשבעים אלף עותקים, מה אכפת לי אם יהיו ו ו-י או לא".
יש לך בספר הרבה דוגמאות מהספר האחרון של דויד גרוסמן, 'אישה בורחת מבשורה'. השיבושים שם אינם רק בכתיב.
"זה הכול. הכתיב, הפיסוק, מבנה המשפטים. פשוט ספר לא ערוך".
בספרים הקודמים שלו בטח היה טוב יותר.
"אני לא יכולה להגיד. אני צריכה לבדוק את זה".
לי נדמה שמרגע שנעשה קל יותר לערוך ולתקן, כשהכול נעשה על מעבד תמלילים ולא צריכים לסמן בעט על דף ולהזיז אותיות עופרת, דווקא מרגע זה זינק מספר הטעויות וגדל מאוד הזלזול בעריכה. כי יותר ממה שנעשה קל לתקן נעשה קל להשפריץ ספרים.
"כל היחס לספר השתנה. היום דבר אחד חשוב בספר: מכירה. והכול סביב זה".
יש לא מעט מו"לים שמוציאים ספרים לא רווחיים, מתוך אהבה.
"הם עושים ספרים יפים מאוד מתוך אהבה ומסירות, אבל בעריכה לא משקיעים, ואתה פותח את הספרים ורואה אינספור שגיאות. היום כל אחד יכול להיות מו"ל. אתה מוציא ספר מהמחשב, מוסר לסדר שמסדר לך יפה על הנייר, הולך לבית דפוס, קונה דאנאקוד וזהו. אבל ככה הספרים נראים. כשאין שום מגבלה הכול הולך".
את לא מצפה מהסופרים עצמם ללמוד את כללי הכתיב והפיסוק הבסיסיים? זה לא כל כך מסובך. שיישבו חצי שעה וילמדו.
"צריך יותר מחצי שעה, כי זה דורש תרגול. אבל אני מצפה שההוצאות יעשו את זה כמו שצריך, ולא כך קורה. עמוס עוז, שכותב נפלא, כנראה פוחדים לערוך אותו – אבל גם אצלו יש לא מעט מה לתקן. אני חושבת שזה אפילו לא מנומס להוציא ספרים בצורה כזו. לא כלפי הספר והסופר ולא כלפי הקוראים. רוצים לעשות מהר ובזול ולמכור הרבה. אתה רואה את תרבות הארבע במאה. הספר הפך לאיזה דבר שעובר שניים שלושה שלבים, יוצא לאור, עומד על השולחנות בחנות אם הוא הופיע בהוצאה שיש לה שולחנות, וזהו, אנשים קונים".

5 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

"לא מוכנה לקרוא את גלעד צוקרמן"? אז איך תצאי מהקיבעון המחשבתי? פרופ' צוקרמן הוא גאון וכדאי מאוד להקשיב לו ולקרוא את הספר שלו שיצא בעם עובד. ניר

טלי אמר/ה...

"המכינות הקדם צבאיות ה ם "? שאלנו בלעג... – בלעג בלעג, אבל למטה כתוב:
שנים ארוכות חייתה באזור ירושלים, ו-16 מתוכם שימשה...

אנונימי אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל הבלוג.
אנונימי אמר/ה...

חושבני שפרופסור גלעד צוקרמן צודק באלף אחוז כאשר הוא מכנה את השפה המדוברת בארץ ישראל ישראלית שכן מחדשי ה)עברית(
הסתמכו על שפת האם שלהם שהייתה יידיש או רוסית או פולנית וכמובן הושפעו גם קצת מהעברית אבל השאירו הרבה פשלות כמו מספר נקבי עבור זכר שלוש שקל הרבה יותר נכן מבחינה דקדוקית משלושה שקל שכן, שלוש הוא מילה זכרית ,שלושה ,מילה נקבית . הישראליים החיים בישראל מתקשים לדבר בלי הווה בפועל״ היות״ ואומרים זה במקום הווה בזמן הווה . כמו״כ הנושא בישראלית בא לפני הפועל ולא כמו ב תנ״ך משה אמר ולא ויאמר משה .חוץ מזה ישנם אלפי מילים בישראלית שפרושם הפוך או עכ״פ שונה מהפירוש בתנך . בקיצור אילו ירמיהו היה שומע את לאה צבעוני לדבר את הישראלי שלה הוא היה מתהפך בקברו ולא היה בין מה היא אומרת . הוא לא היה מבין למשל את הביטוי היידישי : מה נשמע?

אנונימי אמר/ה...

אין הגיון בדברים שנאמרו ע״י לאה צבעוני נגד פרופ גלעד צוקרמן
כדי לפסול ספר יש לקרוא אותו ונראה שללא יש דעה קדומה נגד
ואין עילה ממשית נגד .