חיי מלחמה, אבדון ותפארת, פליקס קרול, ונוס ואדוניס: סקירות קצרות שלי מ'השילוח' גיליון 3

ארבע רשימות קצרות שלי, מתוך עשר רשימותיהם של חברי מערכת השילוח במדור 'נתקבלו במערכת'. גיליון 3, שבט תשע"ז, פברואר 2017.

חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראליתניצה בן-דב
שוקן, 2016 | 396 עמ'

המלחמות והמתח הביטחוני מטילים תמיד את צלם על החיים בישראל, אף כי חיים אלה מנסים לפעמים, למען הנורמליות, להתעלם מצל זה. על כך מעידה תמונת העטיפה של 'חיי מלחמה', יצירה של הילה לולו לין: חוף הים השוקק של תל-אביב ששמי השקיעה האודמים שמעליו מתגלים כנתח מדמם של בשר. חוקרת הספרות הוותיקה ניצה בן-דב מאמתת זאת בעיון בעשרה רומאנים מאת סופרים ישראלים מהשורה הראשונה.
רומאנים אלה עוסקים בתשעה מלחמות ועימותים, ממלחמת העולם הראשונה עד האינתיפאדה השנייה (עליהם נוסף רומאן העוסק בטירונות בימי שלום). רובם המכריע ממעט לעסוק בקרבות עצמם ונוגע בשוליים, בחיים האזרחיים בעת מלחמה או בהשלכותיה המאוחרות. מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור מיוצגות בנגיעות קלות במיוחד, שעניינן בעיקר סוגיית הנקמה וההתמודדות עם זיכרונות. כל פרק מעלה, בעקבות היצירה שהוא סוקר, נושא עקרוני אחר – כגון שכול, רעות לוחמים, נקם, המורכבות האנושית של הסכסוך עם הפלסטינים, או הניסיון האזרחי לחיות במנותק מהמציאות המלחמתית.
עיוניה של בן-דב מרתקים. כל פרק, כלומר כל עיון-ברומאן, נוגע בדרך כלל בתמה מרכזית ברומאן הנסקר – ומתוך כך, כל עיון כזה מספק לקורא בספרה של בן-דב היכרות, או היזכרות, עם היצירה כולה, ופרשנות מאירת עיניים שלעולם איננה ספקולטיבית. הקושי מתעורר בהמראה מהספרים והסוגיות הבודדים אל ההכללה: אל האמירה העקרונית על נושא המלחמה בספרות הישראלית (ומתוך כך, ככל האפשר, בנפש הישראלית). בן-דב מציינת כי ספרות המלחמה הישראלית היא בדרך כלל פציפיסטית במידה זו או אחרת; ועוד היא מציינת שבספרות-היפה הישראלית מעטים מאוד הם הספרים העוסקים ישירות בשדה הקרב. שתי הטענות, על פניהן, נכונות, ובכל זאת יש בספרות-היפה שלנו עוד כמה ספרי מלחמה וצבא, מספרי תש"ח של נתן שחם, משה שמיר ויורם קניוק ועד ספרי יום כיפור של חיים סבתו ואגור שיף – והקורא תוהה שמא בחירת עשירייה אחרת הייתה מניבה תמונה אחרת.

 

אבדון ותפארת

טל שקד

ידיעות ספרים, 2016 | 261 עמ'

מרענן למצוא רומאן עכשווי על הקיבוץ של פעם שנקודת המוצא שלו חיובית. טל שקד, יליד עין-חרוד מאוחד וחבר קיבוץ זה, נולד שנים אחדות אחרי שנת הבחירות 1981, מועד ההתרחשויות בספר שכתב. גיבורי הרומאן, חמישה צעירים בני קיבוץ, דבקים במורשת הציונית-חלוצית והסמי-קומוניסטית של 'הקיבוץ המאוחד' בשעה שבהוריהם כבר מכרסמת ההתברגנות, שלא לדבר על המדינה שמסביב שעברה לשלטון ימין. צעירים אלה, תוססים ובעלי יצרים חזקים וחולשות, הם קיבוצניקים יותר מקיבוצניקים, המעריצים את מרקס ואת טבנקין ומנסים להחזיר תפארת אבודה ליושנה.

שקד מיטיב לתאר את הדינמיקה האישית והבין-אישית של החבורה וחבריה, מחד-גיסא, ואת הדינמיקה האידיאולוגית, המפעילה את העלילה המרכזית, מאידך גיסא. אולם הוא קצת מתקשה לארוג דינמיקות אלו למסכת סיפורית מלוכדת אחת.

הרומאן נוטה חסד להשקפתם הסוציאליסטית הלוחמנית של גיבוריו, וגם לציוניותם הלוהטת. הם נואמים הרבה על סכנת ההתמתנות והרפיון הטמונה בהקמת התק"ם, קרי איחוד תנועתם עם 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' שהיה מזוהה עם מפא"י, ועל אסון שלטון הליכוד שוחר הליברליזם הכלכלי. חלקו הראשון של הספר מוקדש לניסיונם של הצעירים הללו להקים קיבוץ חדש בגליל, ניסיון הזוכה להפתעתם גם לתמיכת הממסד הקיבוצי. הגיבור הרע כאן הוא שלטון הליכוד המונע, כביכול, הקמת קיבוצים. בחלק השני והארוך פונים בני החבורה אל מחוץ לגבולות החוק, לתכנון חטיפת-מחאה של משקיעה זרה, בתו של מיליארדר אמריקני שלדעתם הוא מושחת. העניין מוצג ברומנטיות מה, אך השיגעון, הקנאות והטיפשות הגלומים בו אינם מוסתרים.

הספר פורט, במקביל, על נימי נוסטלגיה, על נימים של ציונות התיישבותית ישנה (ההתנגדות לליכוד היא רק על רקע כלכלי-חברתי, ובאורח מלבב הקיבוצניקים נטולי טינה כלפי מפעל ההתנחלות שהיה אז בשיא תנופתו), על נימי סוציאליזם של דגל אדום והתרפקות על ברית המועצות, ובמרומז גם על נימי רוח הזמן הנוכחית – נימי שנאת בעלי ההון שבאו לידי ביטוי לא מכבר ב"מחאה החברתית". מעניין להשוות בין ספר זה לבין ספר עלילתי חדש נוסף המבטא אף הוא פנטזיה של אלימות כלפי נציגי הקפיטליזם: 'כל הימים נולדו שווים' מאת יוני ויצמן, שעלילתו מתרחשת בזמננו אנו. שם מצליחה חבורת הגיבורים לפוצץ מגדלי-עסקים שלמים, ריקים מאדם, באהדה בלתי-מסותרת מצד המחבר. בספר שלפנינו הפנטזיה ומימושה מתונים הרבה יותר. אך דומה שיש איזו רוח-זמן אחת המנשבת בגבם של שני הספרים.

פליקס קרוּל: וידוייו של מאחז-עיניים

תומאס מאן

מגרמנית: נילי מירסקי

אחוזת בית, תשע"ז | 427 עמ'

שמו של הסופר תומאס מאן, וגם שמה של המתרגמת נילי מירסקי, הם ברפובליקה הספרותית בישראל לא רק תו תקן אלא אפילו מושא לסגידה. לא ייפלא כי הוצאת אחוזת בית הצטרפה אל המנהג שהנהיגו לאחרונה כמה הוצאות בוטיק איכותיות של ספרות מתורגמת, וציינה את שם המתרגמת נילי מירסקי על עטיפת 'פליקס קרול'. בפנים, כל עמוד ועמוד הם הוכחה ניצחת לצדקתה של ההערצה.

מאן, בעטו של גיבורו פליקס קְרוּל, מפטפט את עצמו לדעת, בפרטנות ארכנית עד עונג, ההולמת את מהותו של הגיבור: בחור יפה-להלל ורב כישרונות עד פארודיה, המפלס את דרכו במדרג החברתי ובדרכי אירופה באמצעות מעשי התחזות, ובעיקר בעזרת המצאת-עצמו. הנה לנו, בשלהי המאה ה-19 או בשנותיה הראשונות של המאה העשרים, הטרמה של דמות אמן הפרפורמנס המתכנן את חייו כמעשה אמנות. סגולתו הנוספת של קרול, המצדיקה אף היא את חגיגת הפטפוט, היא רגישות עילאית למציאות, התכווננות חושית עצומה השואבת הנאה אמנותית מפרטי ההוויה. הוא "נוח-להתפעל מעבר למידה המצויה" (עמ' 311). כל היסודות הללו הופכים את חייו של קרול ליצירת אמנות, ואת הכתיבה עליהם – לחוויה מטה-אמנותית. באלו יצר מאן כר דשן, שמירסקי רועה בו רעייה ראויה לשמה.

מעשיו של קרול מתוארים בפי חוקר ספרות שמירסקי מצטטת באחרית-הדבר שלה כ"אסתיציזם רדיקלי", שיש בו אדישות ערכית גמורה. אלא שגם כשקרול מוביל את אדישותו המוסרית אל סף הפשיעה, קרבנו הופך את הפשע למעשה חסד. מאן תכנן להוביל את גיבורו גם אל הפשיעה ואל הכלא, אך כתב רק את מחצית הרומאן ומת – ממש כשוברט בסימפוניה הבלתי-גמורה. חצי תאוותנו בידנו אפוא – וזה נתח דשן דיו.

ונוס ואדוניס

ויליאם שקספיר

מאנגלית: יותם בנשלום

חרגול, 2016 | 140 עמ'

המבקש לקרוא את הסונטות של שקספיר בעברית יצטרך לבחור בין חמישה-שישה תרגומים שנדפסו. מספר דומה של אפשרויות יעמוד בפניו בבואו לחוות את האימה של מקבת, את הלבטים של המלט ואת הטרגדיה של אותלו. גם מחזות מרכזיים פחות מאת גדול המשוררים האנגלים זכו למבחר נאה של כותנות מילים וצלצול בשפת האבות. מפליא אפוא לגלות כי בפאת השדה נותרה יצירתו המודפסת הראשונה של שקספיר בלי דריסת רגל בארון הספרים העברי. 'ונוס ואדוניס', פואמה בת 199 בתים בני 6 שורות, חיכתה לועזת עד שיבוא גואלה, יותם בנשלום.

עצם הופעת 'ונוס ואדוניס' בתרגום עברי רהוט ומוקפד המלהטט בין להט להיתול חשובה אולי יותר מתכניה של היצירה עצמה. שקספיר יצר גרסה חושנית במיוחד לסיפור מן המיתולוגיה היוונית שאמנים רבים טיפלו בו מן הרנסנס והלאה. ונוס, אלת היופי, נתקפת בו השתוקקות עצומה לצייד אדוניס, שהיא עצמה הייתה שותפה בהבאתו לעולם. היענותו לה עשויה הייתה להצילו ממתקפה של חזיר בר. אך הוא מקצר במזמוטים ויוצא להסתער על החזיר חרף אזהרותיה.

שתי שירות-העלילה ששקספיר כתב לאורך השנים, זו שלפנינו ו'אונס לוקרטיה', עוסקות שתיהן במיתולוגיה היוונית-רומית במובנה הרחב. הדבר רק מבליט את מקומה הזניח למדי של המיתולוגיה באגף העיקרי של יצירתו: במחזותיו. כשפנה במחזותיו לעולם הקלאסי, העדיף את ההיסטוריה שלו. הדבר אינו אופייני לרוח התקופה, לרנסנס שגילה את תרבות יוון ורומא והסתער עליה. לפנינו אפוא ביצירה שירית זו שקספיר אחר מעט, בן-זמנו יותר; אמנם, ריצויֵי האהבה שבפי ונוס, המהללים את ההִתְרַבּות ואת היציאה מהעצמי אל הזולת הזוגי, מתהדהדים באגף חשוב אחר ביצירת שקספיר, הסונטות.

בנשלום צירף לתרגום היצירה גם תרגום של שיר קצר יותר, טרגי אף הוא, על עוף החול והיונה. אחרית-דבר מלומדת מספק לספרון פרופ' אברהם עוז; וחיתוכי-עץ מאת האמן בן זמננו אנדי אינגליש, המתארים את היצירה עצמה, מוסיפים לה לוויית חן אותנטית. בהקדמתו הקצרה והנאה מסביר בנשלום כיצד גרמה התעקשותו לתרגם במשקל המקורי להתיידדות אינטימית שלו עם היצירה, כיצד היה לה כמחזר העוגב עליה. הספר שלפנינו, תוספת חמודה וחשובה לארון הספרים הקלאסי שלנו בעברית, הוא ילידו הצוהל של מפגש בין עמל למדני לשמחת מעשה.