‏הצגת רשומות עם תוויות נוער. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נוער. הצג את כל הרשומות

יום שני, 26 במרץ 2018

גלויה מודאגת על מצבנו: על 'המורה לעברית' למאיה ערד

תוצאת תמונה עבור המורה לעברית מאיה ערד
המורה לעברית
מאיה ערד
חרגול ומודן, 2018, 243 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בז' בניסן תשע"ח, 23.3.2017

האומץ של מאיה ערד לכתוב נובלה שהנָבָל בה הוא אקדמאי ישראלי הפעיל בתנועת החרם האנטי-ישראלי בקמפוס אמריקני מזכיר מעשה ספרותי דומה מן העת האחרונה: את האומץ של איילת גונדר-גושן לפרסם רומן שתחילתו בתלונה שקרית על אונס שלא היה.

במילייה התרבותי והחברתי של כל אחת מהן, בחוגים המעצבים את טעם הקהל כלפי ספריהן, בחוקים הלא כתובים של הכדאי והכדאי-פחות ברפובליקה הספרותית שלנו, המעשים הללו הם הימור מסוכן. לכאורה הם גם אינם לתועלת השקפותיהן הפרטיות של הכותבות. גונדר-גושן עצמה הקפידה למסור בראיון לעיתון זה גרסה מחמירה במיוחד של מיתוס היעדר תלונות השווא (אחוז אחד בלבד), וערד נטועה בשמאל העמוק. ובכל זאת הן נענו לקריאתה של האינטואיציה הספרותית ויצאו מהקופסה האידיאולוגית והשבטית.

כמובן, אין מדובר בהתגייסות של סופרות לסיטרא אחרא שלהן. יש איזונים ובלמים. העלילה של גונדר-גושן מסתעפת לכיוונים שלמצופפות-השורות קל יותר להכיל. וערד, המגוללת את הסיפור מנקודת מבטה של מורה ותיקה לעברית הנחרדת ממעשיו של האינטלקטואל הרדיקלי, מטפטפת גם אירוניה קלה המרמזת לתפיסת-המציאות המוגבלת של המורה הזו. ועדיין, האמפתיה של ערד נתונה אך ורק לצד הפרו-ישראלי, למורה אילנה גולדסטין. הטיעונים המשכנעים, ובכלל זה טיעונים מדיניים עובדתיים, מושמים בפיה. ההתנהלות ההוגנת מיוחסת לה. הנה כי כן, מאיה ערד שולחת לנו מאוניברסיטת סטנפורד גלויה מודאגת על מצבנו.

יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

סולמות בית-אל: עם דוד ורבקה פאליי על הדרך למטה ולמעלה

מסלול החיים של דוד ורבקה פָּאלֵיי, כל אחד לחוד ואז שניהם ביחד, נראה כמו מטוטלת על אקסטזי. שניהם נולדו לאם לא יהודייה והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות. עכשיו, כשהם עוסקים בקידום נוער בסיכון, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב בכסלו תשע"ד, 15.11.2013. 

יום ראשון, 13 ביוני 2010

טור חשבוני: על הבגרות המגניבה במתמטיקה

הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בי"ד בסיון תש"ע, 27.5.2010
בשבוע של גניבת הבגרות במתמטיקה והבחינה בשאלון החלופי.

טור חשבוני
צור ארליך

אֲבוֹתֵינוּ שִׁנְּנוּ נִקּוּד;
אָנוּ נִבְחָנִים עַל פִּי מִקּוּד.
הֵם שָׁבְרוּ שִׁנַּיִם וְשׁוּ אֶסְמוֹ;
לָנוּ יֵשׁ תַּ'שְׁאֵלוֹת בְּפֵייסְבּוּק.

אָנוּ לֹא צְרִיכִים אֲפִלּוּ שְׁלִיף;
יֵשׁ לָנוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל מַדְלִיף.
כָּל אַחַת – בְּמַטְמֵנַת תִּיקָהּ
שְׁאֵלוֹן בְּמָתֵמָטִיקָה.

מָה אַתְּ מַעְתִּיקָה?
מָתֵמָטִיקָה.

הַשָּׁנָה תַּ'הַדְלָפָה הִדְלִיפוּ
וּמִיָּד תַּ'שְּׁאֵלוֹן הֶחְלִיפוּ
לְכָזֶה קָשֶׁה שֶׁגַּם הַחְנוּנִים
יִכָּשְׁלוּ; בִּשְׂפַת הַסַּבְתָּא: נוּ"נִים.

הִיפֶּרְבּוֹלוֹת נַעֲשׂוּ קַוִּים,
מִסְפָּרִים הָפְכוּ מְרֻכָּבִים,
אִינְטֶגְרָל הִצְמִיחַ אָסִימְפְּטוֹטוֹת,
מַשְׁגִּיחִים קְשׁוּחִים בִּמְקוֹם הַדּוֹדוֹת –

שְׁמַע, אוֹתָנוּ לֹא עָשׂוּ בְּזֶּרֶת,
אֲבָל שׁוּם נִגְזֶרֶת לֹא עוֹזֶרֶת
כְּשֶׁגּוֹרְמִים לָנוּ דַּלֶּקֶת סִינוּס,
עֹנֶשׁ עַל עָווֹן שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ.

מָה אַתְּ מַעְתִּיקָה?
מָתֵמָטִיקָה.

הַחִנּוּךְ מִזְּמַן פֹּה נַעֲשָׂה
רַק חִבּוּר
בֵּין בּוּר
לְבֵין בּוּרְ
סָה –
וּפִתְאֹם דּוֹרְשִׁים חִלּוּק בְּאֶפֶס
בְּמִבְחָן בַּגְרוּת בְּחֶשְׁבּוֹן-נֶפֶשׁ,

וְשׁוֹפְכִים בֵּינְתַיִם לַקַּלַּחַת
גַּם תִּגְבֹּרֶת שֶׁל מוֹמֵנְט הַלַּחַץ.
אַךְ בְּכָךְ תָּדוּן לְפִי דַּרְכָּהּ
עוֹד בַּגְרוּת גְּנוּבָה בְּפִיזִיקָה.



יום רביעי, 27 בינואר 2010

מחונניאדה: על תלמידים מבריקים במיוחד


מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בח' באלול תשס"ט, 28.9.2009.

לפי ההישגים של כלל תלמידי ישראל בתחומי המתמטיקה והמדע במבחן פיז"ה הבינלאומי, מדינת הבית השלישי נמצאת על סף העולם השלישי. מקום 39 בין 58 המדינות המתועשות. אבל לפי ההישגים של נציגינו הצעירים באולימפיאדות מדע בינלאומיות, אנחנו מעצמה של פרחי מדע. מה אנחנו באמת? מה קובע, הקטר הקטן הדוהר בראש או הרכבת שהתנתקה ממנו?


אולי כדאי להסתכל רגע אל עבר הקטר ולהתמוגג, ולו רק מפירות הקיץ הזה: אסף מעודה מתיכון חדרה אסף מקום שני באולימפיאדת הכימיה הבינלאומית לנוער. איתמר חסון מאמי"ת בר-אילן קטף את אחת ממדליות הזהב באולימפיאדה לפיזיקה. עבודת המחקר של הדס צבאן מאולפנת נתיבות קיבלה מקום ראשון בתחרות בינלאומית לתיכוניסטים. השמיניסטית אולגה מדבדב מאמי"ת באר-שבע פרסמה מאמר בכתב עת מדעי נחשב בתחום התהודה המגנטית.

משמות הנערים והמקומות אפשר להירמז שאין מדובר רק בחדשות מתחומי החינוך ומדעי הטבע, אלא גם בחדשות במפה הסוציולוגית שלנו. שמות המשפחה המזרחיים, לצד שם משפחתו של נשיא רוסיה, אומרים את שלהם. גם המיקום הדרומי והפריפריאלי של רוב הזוכים. ולבסוף, העובדה שארבעתם דתיים או לומדים בבתי ספר דתיים. האליטות החדשות, קוראים לזה.

"שלושה מחמשת הנציגים שלנו לאולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומית השנה היו מהצפון", מוסיף ד"ר אלי רז, איש הטכניון, המארגן את פעילות אולימפיאדת הפיזיקה בישראל. שום פרוטקציות או אפליה מתקנת: הם נבחרים על טהרת הציונים והמדדים האובייקטיביים. "יש אצלנו יותר נוער מהפריפריה מאשר מהערים הגדולות", הוא ממשיך. "מה שקובע הוא לא המעמד החברתי-כלכלי. להפך: החברה החומרנית במרכז ובערים הגדולות זונחת את הנאוֹת הרוח והידע לטובת הנאות החומר".

רז (58) עומד בראש הפרויקט מתחילתו לפני 15 שנה. "האולימפיאדה היא אמצעי בעיניי, לא מטרה. המטרה היא לחנך לחשיבה פיזיקלית ולגרום לתלמידים לבחור בפיזיקה כתחום שיעסיק אותם בהתבגרותם. לכן, השלב החשוב בעיניי בכל התהליך הוא השלב הראשון, שבו משתתפים 2,500 תלמידים. מבחן עם שאלות חשיבה פשוטות, לא שאלות ידע, כך שלתלמיד שמשנן אין יתרון. שאלות שיוצרות סקרנות ומעוררות ויכוחים – גם בין תלמידים ומורים. ויכוח יוצר עניין, וזו המטרה".

תהליך הסינון וההכנה אורך שנה וחצי. בקיץ הראשון יש מחנה בטכניון. בשנת הלימודים שאחריו התלמידים עובדים בבית עשר שעות בשבוע. בחודש מאי משתתפים הנבחרים שבהם באולימפיאדה האסייתית. הנחשבת קשָה מזו הבינלאומית שאחריה. האולימפיאדות מורכבות משני ימי מבחן – מבחן תיאוריה ומבחן מעבדה.

כל מדינה שולחת לאולימפיאדה הבינלאומית חמישה מתחרים. מדליות זהב מוענקות ל-8 האחוזים בעלי הציונים הגבוהים. איתמר חסון קיבל מדליית זהב עשר שנים לאחר הפעם האחרונה שישראלי הגיע להישג זה. רז: "תאמין לי, קשה להיות ב-8 אחוזים העליונים. רובם נתפסים באופן קבוע על ידי מדינות מזרח אסיה ומזרח אירופה שמאמנות את התלמידים במשך שנתיים לאולימפיאדה. בעיקר סין, שבה מדובר בחמישה מתחרים שנבחרו ממדינה בת 1.4 מיליארד איש. איתמר חסון עבר את אחד הסינים, ואני רואה בזה הישג גדול".

ההישג של חסון, הוא אומר, הובלט השנה בתקשורת בישראל יחסית לפעם הקודמת שהשגנו זהב; "אז הייתה רעידת אדמה בתורכיה עם חילוץ של ילדה ישראלית, ושום דבר אחר לא עניין את התקשורת. אבל גם הפעם, כמובן, הריבוי הוא יחסי. על ספורט יש מוסף שלם בכל יום, ואצלנו במקרה הטוב מופיעה ידיעה. הפרסום הזה קריטי מבחינה לאומית, כי הנוער אוהב את הסלבס. ברגע שהוא רואה שחבר'ה מפורסמים, גם הוא רוצה".

כלומר זה קוּל להיות חְנוּן אם אתה חנון מפורסם?

"בדיוק הייתה לי שיחה עם הבת הקטנה שלי, שחשבה שלהיות דוגמנית או זמרת זה שיא ההילה. זה המסר שהם מקבלים. אין לי ספק שאם ישנו את הטון זה ישפיע על הנוער. הרושם שיש לנער המצוי הוא שאם אתה טוב במתמטיקה או בפיזיקה אתה חנון. מה זה בעצם לומר שמישהו חנון? זה לומר – אני לא מסוגל להתמודד איתך אז אני לועג לך. אבל החנונים האלה, כשהם הופכים למדענים ולממציאים, הם אלה שמאפשרים לאדם הרגיל לחיות ברווחה ולכלכלת ישראל לשגשג".

איתמר חסון, ברכותיי. מה יש לך לומר נגד התדמית שיצרו לבני נוער המכורים למתמטיקה ופיזיקה?

"שמע, אנחנו אוהבים פיזיקה כמו שאדם יכול לאהוב כדורסל. למי שמכור לכדורסל יש חיי חברה, וכך גם לנו. תמיד שואלים אותי על האולימפיאדה, או הלימודים שלי באוניברסיטה, 'אבל זה לוקח לך זמן, אתה לא יכול להיות עם חברים בבית הספר'. ואני עונה, נכון, אבל זה פותח מעגלי חברה נוספים. במקום להשתעמם מול הטלוויזיה אנחנו הולכים למפגש עם אנשים חכמים ונהנים לדבר, לשוחח, ללמוד".

חסון, בן 17 וחצי, סיים הקיץ את לימודיו בתיכון אמי"ת בר-אילן – וגם תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן. בכל יום לימודים בשלוש השנים האחרונות עבר כמה פעמים את המרחק הקצר שבין שני המוסדות הקשורים זה בזה. את הבגרות במתמטיקה עשה בכיתה ט'. פיזיקה למד עם הכיתות שמעליו. הוא גם פסנתרן חובב, ובילדותו אף השתתף, כמוהו כאחותו הגדולה, במקהלה ייצוגית של עירם תל-אביב.

איך הייתה לו האולימפיאדה? "לוחץ וכיף. כי זה נושאים מעניינים, אתגר, אנשים נחמדים". חמש שעות הבחינה הרצופות לא שברו אותו: "השאלות מעניינות, אז זה לא מייבש את השכל אלא מפרה אותו". עם השבתות והכשרות הוא הסתדר בקלות לא פחותה. הפסיד טיול, אבל לא בחינה, ולטקס שהיה בשבת החברים ליוו אותו ברגל. לעיר מרידה במקסיקו, שהאולימפיאדה הבינלאומית נערכה בה, סחב אוכל מהארץ והוא שמח שהיה פטור מהאוכל המקומי "החריף והמסריח", ואילו באולימפיאדה האסייתית בתאילנד התמוגג מהאוכל של בית חב"ד וחילק לחברים.

בחודש האחרון הוא הדריך במחנה הקיץ של אלה שיתחרו בשנה הבאה. "זה כיף. נפגשים עם כל האנשים שתרמו ועודדו בשנים קודמות, מחליפים חוויות, ועוזרים גם לשנים הבאות כדי שההצלחה תימשך". בעוד שנתיים, הוא מספר, אולימפיאדת אסיה תיערך בישראל.

עם איתמר סיימה הקיץ את התואר גם אחותו אסתר בת ה-19. לפני שנה גמרה את חוק לימודיה בתיכון צייטלין בתל-אביב. היא ואיתמר התחילו ללמוד באוניברסיטה יחד, כשהוא היה בכיתה י' והיא בי"א. עוד כארבעים תיכוניסטים למדו איתם במחלקה למתמטיקה. "אנחנו לומדים יחד", אומר איתמר רגע לפני הבחינה האחרונה. "אני תומך בה והיא תומכת בי".

ההצטיינות המדעית היא עסק משפחתי. "אבי עלה מתורכיה, מטעמי ציונות, אחרי שסיים שם תואר ראשון, והיום הוא דוקטור להנדסת חשמל. הוא עובד במוטורולה במחקר ופיתוח. אמי מנהלת אגף בבית תוכנה גדול. יש לנו עוד שתי אחיות קטנות. אפרת עולה לכיתה י' ונמצאת בכיתת מחוננים בצייטלין ובתוכנית לנוער מוכשר במתמטיקה. אורית, שעולה לכיתה ד' בבית ספר 'מוריה', לומדת במרכז 'ידיד' למחוננים. ההורים משתדלים להרגיע אותנו. אומרים לא לחיות כל כך לחוץ".

אסתר מנסחת זאת אחרת. "לכל אחד ההורים שלנו נותנים את מה שהוא צריך. איתמר צריך את ההרגעה, ואני לפעמים צריכה את ההרגעה ולפעמים את הדחיפה. התפקיד שלהם הוא לאזן אותנו. נוסף כמובן לתמיכה ולגיבוי ולגב הכלכלי".

בקרוב היא תתגייס לחיל המודיעין. יופייה של המתמטיקה החל להפעים אותה דווקא בשנת הלימודים השלישית שלה באוניברסיטה. מבחינה חברתית היא, אחִיה וחבריהם התיכוניסטים לא התקשו במיוחד באוניברסיטה, שכן בקורסים שהם למדו בהם הם היו הרוב: המסלול במחלקה למתמטיקה הוא המסלול העיקרי הפתוח לתלמידי תיכון. השנה כבר למדה בקורסים עם יותר סטודנטים רגילים, "וזה נחלק. יש סטודנטים שמקבלים את התיכוניסטים בעין יפה, ויש קבוצה אחת שאומרת 'אתם קטנים, אתם לא מבינים' – ובסוף אוכלת את הכובע, כי בדרך כלל התיכוניסטים הרבה יותר טובים מהרגילים. לחלק מהסטודנטים מפריע שצריך להתחשב בצרכים של התיכוניסטים, למשל לשנות מעט שעה של קורס".

איך היא מצאה זמן לכל עיסוקיה בשנות התיכון-אוניברסיטה? "אל תשכח שבתיכון היינו פטורים ממתמטיקה, מקצוע שדורש בדרך כלל הרבה השקעה, ושבאופן כללי היה לנו קל. כך שאחרים משקיעים בבית הספר ואנחנו השקענו באוניברסיטה. חוץ מזה, שמע, אני לא חנאנה קלאסית. הדרכתי בבני עקיבא, והיה לי זמן גם לחברות".

יש בכלל חנאנה קלאסית? כולכם מצהירים על חיי החברה העשירים שלכם.

"יש חבר'ה שלפחות במבט מבחוץ ראשם ורובם בלימודים. זה לא פסול כמובן. אני מודעת לעובדה שהייתי יכולה לסיים את התואר עם עוד כמה נקודות אם הייתי כזו, אבל אני לא הטיפוס. אני אוהבת להספיק הכול. להדריך, לנגן, לשמוע הרבה מוזיקה". למען הפרוטוקול יובהר שהיא מסיימת בהצטיינות.

אבל היא גם קצת כועסת. "מערכת החינוך נוטה לייחס לעצמה את ההישגים שלנו. נכון שבתי הספר חשפו אותנו למסלול האקדמי, ובמקרה של איתמר שבית הספר שלו מכוון למצוינות בחום המדעי גם כיוונו אותו לאולימפיאדה – אבל פה זה נגמר. ההשקעה שלנו, הזמן שלנו והתמיכה הבלעדית היא של ההורים שלנו".

מה המערכת הייתה יכולה לעשות ואינה עושה?

"התיכון שלמדתי בו לא ממש שש לשחרר אותי לאוניברסיטה. טיולים וימי פעילות מיוחדת נקבעו הרבה פעמים ליום הלימודים השבועי שלי, ולפעמים ההרגשה הייתה שזה בכוונה. אותו דבר שמעתי מחברים מבתי ספר אחרים. כשיש ילד נכה לא שמים את הכיתה שלו בכוונה בקומה שלישית. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הייתי מצפה שתהיה התחשבות גם בקצה הזה באוכלוסייה. אם היו מטפחים את המצטיינים, המדינה הייתה נמצאת במקום אחר. ההורים שלי במיטב כספם ובמלוא רגשותיהם ועצביהם מטפחים אותנו ורצים אחרינו, ומערכת החינוך לוקחת על זה קרדיט. זה דבר שיכול לחרפן".

יש הנחיה של משרד החינוך לא לקיים פעילויות מיוחדות בימים שהמחוננים יוצאים למסגרות שלהם.

"יש על הנייר. תבין, גם בבית הספר נהנים מהתרומה של המצטיינים. רוצים שייקחו חלק פעיל בטקסים, למשל, ושיעלו את ממוצע בית הספר במבחנים ארציים. היה לי פטוֹר ממתמטיקה, אבל המורה אמרה לי – ביום זה וזה יש מבחן מיצ"ב או אני-לא-יודעת-מה במתמטיקה, תבואי. אני באה בכיף; חשוב לי לעזור לבית הספר. אבל אני מצפה שכמו שיש תוכניות לנחשלים תהיה התחשבות מינימלית במצטיינים. תוכניות למצטיינים כבר הבנתי שלא יהיו, אז לפחות שיהיה אפשר לצאת למסגרות בחוץ".

תגובת תיכון צייטלין לא נתקבלה עד לסגירת הגיליון.

אֵם הבנים והבנות, יעל חסון, שמֵחה הללויה, כמובן, אבל שותפה במידת מה לביקורת שבתה משמיעה. "אם איתמר לא היה איתן בדעתו שהוא רוצה להצליח באולימפיאדה אני לא יודעת לאן הוא היה מגיע, כי אף אחד במסגרות הקונוונציונליות לא התעניין בו במיוחד; להבדיל מהחבר'ה שמארגנים את האולימפיאדה, שעושים מעשה של ציונות לשמה, ורובם אגב עולי ברית המועצות. העלויות היו עלינו, הלוגיסטיקה הייתה עלינו, הדאגה שבית הספר ישחרר אותם הייתה עלינו.

"גם הפרגון של המדינה לא משהו; ארגונים כמו האולימפיאדה ממומנים מתקציבים מזדמנים. ברוך ה' אנחנו בסוציו-אקונומי גבוה יחסית, עובדים ומרוויחים – אבל בגלל זה הילדים לא קיבלו שום מלגה. ברוך ואני עובדים כמו חמורים בהיקפי משרה גדולים כדי לאפשר את הדברים האלה לילדים. אנחנו עוד בגיל שמתמודדים עם משכנתה, וכשמגיעים השוברים האלה מהאוניברסיטה, של כמה אלפים לשני ילדים במקביל, לאף הורה זה לא קל".

חוץ מהורשת גנים נכונים, מה צריך כדי לגדל ארבעה ילדים שכולם מחוננים ומעלה?

"זה קודם כול הדחף האישי שלהם. איתמר החליט בגיל צעיר לממש את היכולות שלו. וגם האחיות שלו כאלה. לצד זה יש הדחיפה מהבית, והיא נעשית לא רק ב'תלמד, תעשה', אלא גם בדוגמה אישית. אני חושבת שגם ברוך וגם אני, בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו משתדלים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים. טיולים תמיד מתוכננים מראש, תקציב הבית מתוכנן, וככה גם בשאיפה להתמקצעות בעבודה. נוסף על כך, יוצרים משיכה סביבתית. כמו שיש בתים שההערכה בהם היא למי שעושה כסף, ומי שגדל בהם אומר 'אמצב את עצמי טוב ואעשה גם אני כסף', אצלנו מעודדים ומפרגנים את מי שממצה את עצמו ומגיע להישגים.

"חשוב לנו ההווי המשפחתי. אנחנו יוצאים לטיולים משפחתיים ומקפידים לספר לילדים על המקומות. חוגגים יחד כל אירוע וכל הישג, ותמיד משתפים. וכל מה שאפשר לחוות אנחנו משתדלים שהם יחוו. חוויות טבע, מוזיאונים, ספרים שכולנו קוראים ומשוחחים עליהם, פעילויות ספורטיביות. יש לזה השפעות מעבר לכיף הרגעי".

השמות של ארבעתם מתחילים בא'. גם זו דרך לכוון להצטיינות?

"שים לב שאצל כולם יש גם ר' ו-ת'. אצל אסתר, איתמר ואפרת זה היה די במקרה, וכשאורית נולדה אסתר ואיתמר כבר היו מספיק גדולים כדי לדחוף לזה. כך שיותר משזה מסמל כוונות לכאורה של ההורים, זה מסמל את השיתוף המשפחתי. לדעתי העוצמה של הילדים היא בפרגון ההדדי. כשאורית הלכה לבחינות לפרויקט למחוננים הם אמרו לה את בטוח תעברי, ואני אמרתי אין בטוח, כל אחד הוא משהו אחר. היית צריך לראות את ההידד שהם קראו לה ברגע שהיא קיבלה את האישור".

תַסכמנה נשות חסון או לא, רשת בתי הספר אמי"ת בהחלט רואה עצמה קשורה להצלחתם של תלמידים כאיתמר חסון ואולגה מדבדב. "הרשת מפתחת את נושא המצוינות בכל מוסדותיה", אומר המנכ"ל שלה, ד"ר אמנון אלדר. "גם באלו שבמרכז, וגם באלו שבפריפריה; גם בבית ספר סלקטיבי כמו אמי"ת בר-אילן וגם באחרים הפתוחים לכול. לפעמים חושבים שמצוינות אפשר למצוא רק בקרב תלמידים בסוציו-אקונומי הגבוה, ולא כך הוא".

הרשת שולחת לבתי הספר מלווים פדגוגיים שתפקידם לאתר בעלי כישרונות מיוחדים ולבנות להם תוכניות לימודים אישיות. "אנחנו מעודדים תלמידים ללכת לאוניברסיטאות, ללכת לתחרויות, לא רק בתחום המדעים. תלמיד שלנו, בן העדה האתיופית, זכה במדליה עולמית בריצה. סגנית חתן התנ"ך העולמי הגיעה מאמי"ת באר-שבע". הרשת משתבחת למשל בפרופסור הצעיר בישראל, אלי פורת משערי-תקווה בן ה-30, פרופסור למדעי המחשב בבר-אילן, ושולחת בוגרים בעלי הישגים להרצות בבתי הספר שלה כדי להנביט שאיפות בלב התלמידים.

גישה דומה לגבי מצוינות, אך הפוכה לגבי לימודים באוניברסיטה בגיל צעיר, מציגה אילנה נולמן. נולמן היא מנהלת התיכון למחוננים ולמצטיינים הבולט בישראל – 'התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות' בירושלים, מיסודו של 'המרכז הישראלי למצוינות בחינוך'. המרכז מפעיל גם את פרויקט 'מצוינות 2000' לטיפוח תלמידים מצטיינים בתוך בתי הספר ואת מכון צ'ייס להכשרת מורים לתלמידים מצטיינים.

"הרעיון שמאחורי בית הספר", אומרת נולמן, "היה לגייס לכאן, למסגרת אינטנסיבית של שלוש שנים, את טובי המוחות בגיל, לפתח אותם, ולהוציא מכאן שכבה מנהיגה ואכפתית. אזרחים פעילים שאינם מסתפקים בד' אמותיהם בלבד. לכן זה בית ספר פנימייתי, שאנחנו חיים בו בקהילה ויוצאים לפעולות קהילתיות בחוץ".

את מרגישה שיש במערכת החינוך בישראל מגמה לטפח את החלשים על חשבון המחוננים?

"כשבית הספר הוקם, המילה מצוינות לא נשמעה במסדרונות משרד החינוך. באותם ימים הבון-טון היה שוויון הזדמנויות וצמצום פערים. לכן היה עלינו לקום כבית ספר פרטי. אנחנו סבורים שאין סתירה בין הערכים הללו. 'חנוך לנער על פי דרכו' פירושו לקדם כל תלמיד מהמקום שהוא נמצא בו הלאה. אם אנחנו רוצים דור רציני של מדענים, אמנים, מוזיקאים, אנשי רוח ומנהיגים, אנחנו צריכים לייצר דור כזה: לאתר תלמידים ברוכי כישרונות ולהשקיע בהם. לשמחתנו, משרד החינוך הושפע מהשינוי שחל בחברה הישראלית, ומצוינות היא מגמה מובילה במדיניות שלו".

תוכניות השילוב של תיכוניסטים באוניברסיטאות מיותרות לדעתה לתלמידיה. "פרויקטים כאלה הוקמו כי בתי ספר תיכוניים אינם מסוגלים לתת לתלמידים האלה את המענה האקדמי האמיתי שהם זקוקים לו. אצלנו, לעומת זאת, המורים עצמם מרצים וחוקרים באקדמיה".

אבל אין לתלמידים פיתוי לנצל את הזמן ולעשות תואר אקדמי?

"לא בוער להם. השנה סיימו כשבעים תלמידים. עשרים מהם הולכים לשנת שירות. עוד חמישה הולכים למכינות קדם-צבאיות. אם היה בוער להם היו הולכים ישר לצבא, ומיד אחר כך לאוניברסיטה. אנחנו רוצים שהם לא ייאבדו את הנעורים שלהם. אנחנו גם לא מקדימים בגרויות. הרי התלמידים פה יכולים, למשל, לסיים את הבגרות באנגלית בכיתה י"א בהצלחה רבה – ובכל זאת אנחנו מתנגדים לקיצור התוכנית התלת-שנתית, כי המטרה האקדמית שלנו הרבה יותר רחבה ומעמיקה מהבגרות. הכנה מיטבית לבחינות הבגרות אינה מפריעה לנו להרחיב, להעמיק ולשכלל את היכולות הגבוהות שלהם".

ד"ר אלי רז מהאולימפיאדה לפיזיקה מוסיף עצים למדורתה של נולמן. "אני לא יודע אם התלמידים תמיד בשלים ללמוד יחד עם סטודנטים. אולי תלמיד י"ב, אבל לא תלמיד י'. אם במקום לשים אותו עם סטודנטים תפַתח אותו רעיונית בחוגי העשרה, תרוויח לא פחות. ואני יודע את זה. קיימתי חוגים כאלה. באקדמיה, במסגרת של קורסי יסוד של מאתיים סטודנטים, לא תמיד יש לסטודנט זמן להרהר ולשאול שאלות בצורה לא פורמלית כמו שיש לתיכוניסט בחוג של עשרים תלמידים. רוב המהפכות במדעי הטבע נעשו בגיל צעיר, והדרך שבחור צעיר ייצור מהפכה איננה שיאלצו אותו לעכל את מה שקיים עכשיו, אלא דווקא בחוגי נוער שיפתחו אותו לרעיונות חדשים".

ובכל זאת הטכניון, שמטעמו מפעיל רז את האולימפיאדה בפיזיקה, מקיים את אחד המסלולים הגדולים בישראל לשילוב בני נוער בלימודים אקדמיים: 'פרויקט ארכימדס' של הפקולטה לכימיה. תלמידי כיתות י'-י"ב מגיעים בימי שישי ובחופשות ולומדים קורסים בכימיה בנפרד מהסטודנטים – אך נבחנים יחד איתם וצוברים ניקוד אקדמי שייזקף להם עד חמש שנים לאחר השחרור מהצבא.

"הם לומדים קורס-שניים בסמסטר, ומוציאים ציונים טובים יותר מהסטודנטים", אומרת מירה כץ, מנהלת הפרויקטים לנוער בטכניון. הכימיה נבחרה כמקצוע הלימוד כי אפשר להתחיל ללמוד אותה עוד לפני צבירת ידע של חמש יחידות בגרות במתמטיקה ובפיזיקה. המנהל האקדמי הוא פרופ' גבי קוונצל, פנסיונר הטכניון שבא בהתנדבות, בונה את התוכנית וגם מלמד בעצמו. משרד החינוך מצ'פר את התלמידים: מי שגומר את הקורסים של השנה הראשונה בציון 80 ומעלה מקבל אוטומטית 100 בבגרות בכימיה, בלי להיבחן.

אותו צ'ופר ניתן גם לכעשרים העולים לגמר בפרויקט אחר שכץ מריצה: הכימיאדה, תחרות כימיה ארצית ובינלאומית, מקבילה לאולימפיאדת הפיזיקה. כץ מדגישה שאין צורך להיות בפרויקט ארכימדס כדי להתחרות ולהצליח בכימיאדה. לשלב הבחינות הראשון ניגשים כ-6,000 תלמידים בכיתות י"א-י"ב. השלב השני, בהשתתפות כמאתיים תלמידים, הוא יום של מבחנים והפנינג מעבדות בטכניון. ויש גם שלב הגמר, שבו נבחרים נציגינו לאולימפיאדה הבינלאומית. שלושת המובילים מקבלים מלגות גדולות, מתנת בז"ן (בתי הזיקוק לנפט): המקום הראשון, למשל, זוכה ללימודי תואר ראשון ושני בטכניון חינם פלוס מלגת מחייה.

אולימפיאדת הכימיה האחרונה נערכה בקמברידג' לפני שבועות אחדים. "אסף מעודה לא סתם זכה בזהב", מספרת כץ, "אלא בין זוכי הזהב הגיע למקום שני בעולם. השנה הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו זהב, אבל כסף וארד קיבלנו בכל הפעמים שהשתתפנו. המדינות המצטיינות הן ארצות מזרח אסיה, רוסיה ולצערנו גם איראן. שם מכינים את הילדים שנה שלמה. לנו יש חודש-חודשיים להכין אותם, ולא משחררים אותם מהבגרויות בשאר המקצועות כמו שעושים שם".

אסף מעודה השתתף גם באולימפיאדה הקודמת, אף שהיה רק בכיתה י', וזכה כבר אז במדליית כסף. הוא לומד גם בפרויקט ארכימדס. גם לשם הקדים להגיע: בכיתה ט'. מחצית החובות לתואר ראשון בכימיה בטכניון כבר מאחוריו. הוא תלמיד 'תיכון חדרה', תושב פרדס-חנה, בן להורים המלמדים שניהם ספורט בבתי ספר דתיים בפרדס-חנה ובאור-עקיבא.

השיחה עמו דומה בחלקה הגדול לשיחה עם איתמר חסון: הכיף הגדול שהיה באולימפיאדה. שני חצאי-ימים של בחינות, ובשאר הזמן טיולים, פעילויות, מסיבות ומפגשים מהנים עם "אנשים מכל העולם שגם הם אוהבים כימיה". ענייני שבת וכשרות שעוברים בשלום. סיקור תקשורתי צנוע ומאכזב בישראל (הייתה פסקה שלמה ב'ישראל היום'!). וכמובן, "אני לא בדיוק חנון מצוי. אני יוצא עם חברים, עושה ספורט, לומד קרב מגע. יש לי חיים. הרבה מאוד". בבית הספר קל לו במקצועות הריאליים, אבל "בהיסטוריה ובספרות קשה לי כמו לילדים אחרים". וסוד ההספקים שלו – "אני פשוט משתדל לשמור על סדר עדיפויות נכון. אני עושה קודם כול את הדברים החשובים, ובסופו של דבר לא מוותר על כלום".

להבדיל מחסון, תושב המרכז עתיר האפשרויות, משיכתו של מעודה ללימודי מדעים גרמה לו ללכת לתיכון חילוני. בתי הספר הדתיים בסביבה, הוא אומר, או שאין בהם מגמות לפיזיקה ולכימיה, או שהם ישיבות תיכוניות שיום הלימודים הארוך בהן אינו מותיר זמן לפעילויות כגון הכימיאדה והלימודים בטכניון.

אתה מבין את אלה שמתנגדים ללימודים באוניברסיטה בתקופת התיכון?

"לי הלימודים באוניברסיטה מאוד מוסיפים, כי הם מאוד מעניינים אותי. זה לא מפריע לבית הספר, אז למה לא? אני בטוח שלהרבה זה יכול להפריע, כי זה גוזל הרבה זמן. החוכמה היא שרק מי שיודע שזה לא יפריע לו ללימודים ויגרום לו ללחץ יעשה את זה".

לדן דבירי, עוד מעט בן 19, הטכניון בכלל לא הפריע לבית הספר. גם בית הספר, מצידו, השתדל לא להפריע לטכניון, אבל הוא פשוט נעשה מיותר. תחילה, בכיתות ט'-י', למד כימיה בטכניון במקביל ללימודיו בתיכון עירוני ד' בתל-אביב; "המורות התחשבו בי מאוד, וכשהפסדתי מבחנים בבית הספר בחנו אותי בנפרד". לקראת כיתה י"א, עם תעודת בגרות חלקית, עזב את בית הספר ונשאר ללמוד בטכניון בלבד, בתוכנית למצטיינים שאינה מחייבת תעודת בגרות. וממש כמו בסיפורים הקודמים, הוא היה גם מדריך בצופים.

לכימיאדה, שעוד הייתה אז ארצית בלבד, הלך כשהיה בכיתה ח'. מירה כץ מספרת שבמבחן המיון הראשון, מבחן רב-ברירתי הנערך בבית הספר לתלמידי י"א-י"ב, קיבל את הציון הגבוה ביותר. כדי לוודא שלא העתיק הוזמן לשלב הבא, מבחן של שאלות פתוחות בטכניון, "וגם שם הוא קיבל את הציון הכי גבוה". בגמר הגיע למקום השני, ובכימיאדה הבאה למקום הראשון. עכשיו הוא עוזר-הוראה בהתנדבות בפרויקט ארכימדס. "אני מתגייס בדצמבר. עדיין לא יודע לאן. עד אז אתקדם כמה שאפשר בעבודת המחקר לתואר השני".

מה אנשים אומרים לך? מקנאים בך שחסכת כמה שנים בחיים?

"לא הייתי אומר מקנאים. אבל כן, אני מקבל הרבה תגובות חיוביות על החיסכון הזה".

יש גם תגובות שליליות? דעות קדומות?

"מבית הספר שלי יצאו עוד אנשים עם תואר ראשון לפני הגיוס, כך שזה לא מאוד מיוחד, וגם אני לא מתייחס לזה כך. אז אני לא גורם לאנשים לרצות לפתח חוסר פרגון כלפיי".

גם הדס צבאן לא מתלוננת. הרבה פרגון היא קיבלה על זכייתה במקום הראשון בתחרות העבודות הבינלאומית 'צעד ראשון לקראת פרס נובל בפיזיקה'. פרגון "מאנשים כאן בנתיבות, בעירייה, בתקשורת, וגם מהרשויות. ראש הממשלה נתניהו נפגש איתנו יום לאחר שנודע על הזכייה. בשבוע שעבר נפגשנו עם הנשיא פרס. הוא ממש אמר תודה".

בנובמבר היא תעזוב לחודש את השירות הלאומי שהיא מתחילה השבוע בגרעין קטמונים בירושלים, ותיסע למכון לפיזיקה בוורשה, יוזם התחרות. חודש של עריכת מחקרים, פגישות והשתתפות בכינוס בינלאומי. "מתארגנים כבר לאוכל כשר, לשבתות. נתיבות נרתמה לעניין, וגם הקהילה בפולין ומשרד החוץ ומשרד החינוך".

המחקר של הדס, עבודת גמר נוסף על בחינת הבגרות בפיזיקה, עסק בהסעת חום על ידי תנועה מערבולתית. איתי לוי מישיבת בני עקיבא בנתניה היה בין זוכי המקום השני. לפני שנתיים זכתה באותה תחרות, במקום השני, אחותה הגדולה של הדס, מור. שתי האחיות למדו באולפנה לבנות בנתיבות. שתיהן כתבו את העבודה במסגרת 'מרכז אילן רמון' של קרן רש"י המעודד את לימוד הפיזיקה בקרב הנוער בנגב. מור התגלתה עם זכייתה כנואמת מרשימה, ובין השאר נפגשה עם ג'ורג' בוש בביקורו הנשיאותי כאן וסיפרה לו על החיים עם הקסאמים.

הדס: "ראיתי שֶמור חוותה חוויה עצומה, וזה עזר לי להחליט להיכנס לזה ולכתוב את עבודת המחקר. זו החלטה לא פשוטה, שאסור לקבל בפזיזות: צריכים להקדיש לזה המון זמן, וזה כרוך בהתמדה ובמחויבות. יום הלימודים באולפנה נגמר בממוצע לקראת חמש, ולפעמים בשש, ולא קל לנסוע אחר כך לבאר-שבע – לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע – וללמוד חומר שאינו קל בכלל. היו רגעים שבאמת אמרתי מספיק, זהו, ופרופ' ויקטור מלמוד, המנהל הפדגוגי של מרכז אילן רמון, אמר 'מה פתאום, גם למור היו רגעי משבר ותראי לאן היא הגיעה'". סמוך למועד הגשת העבודות תפסה אותה מלחמת עופרת יצוקה, עם טילים בבית ועם הטיל הראשון והמפתיע על באר-שבע בדיוק כשהגיעה לשם באוטובוס.

מלמוד מצדו מספר שהדס תכתוב בוורשה מאמר שיתפרסם בכתב עת מדעי מכובד – ממש כמו אולגה מדבדב ממקיף אמי"ת באר-שבע.

הדס מנגנת בגיטרה אקוסטית ובגיטרה חשמלית. כמו אחותה מור, שגם כותבת שירים ומלחינה אותם. הן הראשונות בסדרה בת חמש בנות. אמא מורה, אבא בעל בית דפוס, ושניהם דרבנו אותן כל השנים ללמוד ושלחו אותן לחוגים פרטיים באנגלית. סבא-רבה שלהן היה הרב רפאל כדיר-צבאן, רבה הראשון של נתיבות. בספרו של רוביק רוזנטל 'הלקסיקון של החיים' מסופר שבסלנג הנתיבותי 'צבאנים' וגם 'כדירים' פירושם רבנים מהסוג המתחשב. היא מתכננת להיות רופאה, ואם לא יסתדר אז פיזיקאית.

מרכז אילן רמון מפיץ בצעירי הנגב את אהבת הפיזיקה והאסטרונומיה, וטיפוח עבודות גמר הוא רק אחת מהדרכים שלו לעשות זאת. מלמוד מספר על "העיניים המבריקות – מבריקות! – שראיתי בישיבה ובאולפנה בנתיבות כשבאתי לפני ארבע שנים לעזור לייסד שם לראשונה מגמת פיזיקה. אז היה בעיר רק תלמיד אחד שלמד פיזיקה, והציון הסופי שלו היה 20. עכשיו יוצאות מהעיר הזאת הצלחות מהסוג של האחיות צבאן. כך בנגב כולו: 42 עבודות גמר בפיזיקה מוגשות השנה על ידי תלמידים מהנגב שבאים למרכז אילן רמון, מתוך 99 עבודות בארץ כולה. זו ממש מהפכה. זה משהו! הורים כבר מתקשרים ומבקשים לשלוח את הילדים. כי הם רואים הצלחה. כי כל ילד ישראלי אומר, 'מה, הוא יכול ואני לא יכול? מה אני, פראייר?' זה דבר שאני יודע איך לעשות – לפתח את המוח היהודי שלנו".
*

על מחוננים בישראל

מיהו מחונן? מיהו מצטיין? האגף למחוננים ולמצטיינים במשרד החינוך אימץ הגדרות סטטיסטיות לגבי מחוננים ומצטיינים בגיל בית הספר. מחוננים הם הרובד העליון של המצטיינים. הם מזוהים על פי קנה מידה ארצי קבוע. באיתור מצטיינים, לעומת זאת, יש התחשבות גם בהמלצות מורים ובקנה המידה של היישוב ושל בית הספר.

מחוננים הם האחוז העליון בכל שכבת גיל של האוכלוסייה, בכל אחד מארבעה תחומים: אינטליגנציה כללית (איי-קיו 135 ומעלה); כישרון אמנותי; הצטיינות מיוחדת בתחום לימודי ספציפי; וספורט. מאחר שיש חפיפה מסוימת בין המוכשרים בתחומים הללו, המחוננים הם כשלושה-ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה (או כאחוז פחות מזה, אם נניח בצד את המחוננים בתחום הספורט שכן הטיפול בהם אחר).

המצטיינים מוגדרים כחמשת האחוזים העליונים בכל אחד מהתחומים – ובסך הכול בסביבות 10 אחוזים.

מעל המצטיינים ומעל המחוננים נמצאים עשרה עד חמישה-עשר תלמידים בכל שנתון בישראל, בעלי מנת משכל של 160 ומעלה, המוגדרים מחונני-על – גאונים, בלשון העם. לכל אחד מהם מצמיד משרד החינוך חונך אישי בשכר.

עוד קצת מספרים. בשנת הלימודים תשס"ט טיפל משרד החינוך ב-12,098 תלמידים מחוננים וב-18,782 תלמידים מצטיינים (בכל השנתונים גם יחד). 52 מרכזי מחוננים אוכלסו ב-7,306 מחוננים וב-4,333 מצטיינים נוספים. כ-3,500 תלמידים למדו בכיתות מחוננים הומוגניות בבתי ספר רגילים ובבתי ספר לאמנויות. 351 תלמידי תיכון למדו במוסדות להשכלה גבוהה במסגרת פרויקט המצוינות של המשרד.

חינוך המחוננים מוגדר בשנים האחרונות כחלק מהחינוך המיוחד. "תלמידים בעלי כישורים מיוחדים מתקשים להסתגל לדרכי הלמידה ולקצב הלמידה הרגילים, והזנחתם עלולה לגרום להם לקשיי הסתגלות רגשיים וחברתיים ולהפכם לתת-משיגים", מסביר זאת דו"ח ועדת ההיגוי לקידום החינוך למחוננים בישראל. "תלמידים מחוננים הלומדים בכיתות רגילות מתלוננים על שעמום, על ירידת ערך העצמי, על בעיות חברתיות, על סכסוכים עם מורים ועל התנהגות מפריעה".

המגמה היא, נכתב בדו"ח, להפוך את המחוננים ל"אליטה משרתת" – כזו המנצלת את כישוריה לרווחת החברה כולה. לכן מונחים מחנכי המחוננים להנחיל להם גם ערכי חברה וקהילה, להקפיד על התפתחותם הרגשית, ולבסס אצלם ערכים כגון יושר אינטלקטואלי והתמדה.

מדיניות משרד החינוך היא להכפיף לפיקוחו, ולתקצב על פי קריטריונים, את כל המסגרות לטיפוח מחוננים ומצטיינים. הוועדה התוותה מדיניות זו בין השאר כדי שלא להשאיר את טיפוח הילדים המוכשרים בידי מסגרות פרטיות הנוטות לפנות לאוכלוסייה המבוססת בלבד. המסגרות מגוונות: בתי ספר למחוננים, כיתות מחוננים בבתי ספר רגילים, בתי ספר ליום בשבוע, מרכזי חוגים והעשרה ועוד.

במסגרות משניים מהסוגים הללו, שתיהן בעיר כרמיאל, מלמד אלי בר-יהלום (בשעות הפנאי הוא משורר מבריק). בבית הספר למחוננים 'מדע ודעת', שתלמידים מגיעים אליו ליום לימודים בשבוע, ובמרכז ההעשרה המדעי ב'אורט בראודה' המקיים חוגים אחר הצהריים ואשר "פתוח לכל דכפין אך מיועד בתכניו ובאתגריו לילד המחונן". בבית הספר למחוננים, מוסיף בר-יהלום, "אנחנו נותנים לתלמידים, על חשבון הלימודים בבית הספר, שיעורים ייחודיים שעוזרים לנו לפתח אצלם כישורי חשיבה שיפצו על הסירוס החשיבתי שעושה מערכת החינוך. כי הנטייה הכללית בבתי הספר היא ללמד נוסחאות ולא שיטות חשיבה. עובדות ולא את ההקשרים ביניהן. וגם עובדות בעצם כבר לא".

תן דוגמה לקורס שאתה מעביר שם.

"אני אוהב להעביר קורס ששמו 'מבלש לבלשן'. קורס המחבר בין דברים בעולם באמצעות השפה. מילה מסוגלת להתגלגל משפה ולחזור אליה כשהיא שונה לבלי הכר, ובינתיים ללמד אותך על תהליכים היסטוריים, פוליטיים ותרבותיים. זו דוגמה למאפיין של רוב הקורסים: החיבור בין תחומי ידע שבבתי הספר נוטים להפריד ביניהם. כל אדם, והאדם המחונן ביתר שאת, חש צורך לקשר בין דברים שאינם מקושרים בסביבתו הקרובה. כלומר לצעוד על קו התפר – זה שעליו נעשים, אגב, כל ההמצאות, התגליות והיצירות הגדולות".

אתה בטח נותן להם דרכים לגלות בעצמם את המידע הזה ולא רק מרצה.

"כן, זה אחד הדגשים בחינוך מחוננים. האמת היא שהיום לפעמים מגזימים בזה, בַּציפייה שהילד ימצא בעצמו את החומר. הילד לא ימצא בעצמו את החומר בצורה נכונה בלי בסיס איתן של ידע ובלי שילַמדו אותו להתמודד עם נתונים ומונחים בצורה ביקורתית. זה דבר שחסר במערכת החינוך, ויש לזה השלכות פוליטיות: הציבור מקבל כל דבר שכתוב בעיתון כקדוש, ולכן אפשר למשל להלעיט אותו במונח 'מאחז בלתי חוקי' והוא אוכל את זה ומגיב רגשית בהתאם. נחוץ בסיס איתן של ידע, ואותו בונים בעזרת מורה. המיוחד אצל מחוננים הוא שהמורה חייב לדעת המון. האתגר של המורה הוא לדעת לענות לכל שאלה, והאתגר של התלמיד הוא, בין היתר, לדעת לשאול שאלות בצורה נכונה".


יום ראשון, 10 בינואר 2010

המחסן של כאילו: עשרים שנה של דיבור בכאילו (וגם כזה, כמובן)

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', כב בטבת תשס"ז, 12בינואר 2007

1. המלכה
אי פעם, לפני עשרים שנה או קצת יותר, פולארד ולהבדיל ואנונו רק התחילו להכיר את הכלא מבפנים, והמילה הכי מדוברת היתה 'רוטציה'. עוד לא הכרנו מילים כמו אינתיפאדה או מיגון, שעמדו לפרוץ באלימות אל חיינו. שברנו את השיניים במילים החדשות גלסנוסט ופרסטרויקה שלא ידענו עדיין אילו עתידות נכונו להן. אותם ימים היו הימים האחרונים שיכולת לשמוע צעירים אומרים משפט שלם שכל מילה בו קשורה למילה הבאה; הימים האחרונים שבהם כשמישהו אמר 'כאילו', היה ברור שהוא אשכרה מתכוון לומר שכאילו.
פה ושם, באותם מקומות מסתוריים שבהם רוקחים את הטרנד הדיבורי הבא, התבעבעה המהפכה. צעירים בעלי חיישנים משובחים קלטו והפנימו את הנוהג של צעירים בארצות דוברות אנגלית לתקוע את המילה like ('כמו') בכל מקום שבו יש צורך לגמגם, להתפנק, להתחנחן, להתנצל, להסתייג קצת מעצמך או להפגין מבוכה. שלא מדעת, או שכן, הם גיששו אחר תחליף עברי. 'כזה' הוותיק, אשתו החוקית 'כזאת' ואשתו הלא חוקית 'כזאתי' לא הספיקו למטרה זו. לפחות לא לבדם. איכשהו 'כאילו' צצה. היא הוסיפה ל'לייק' צל שלא היה בו: זה לא 'כמו', זה לא 'דומה', אלא כאילו-דומה. מתחזה. יעני ישראבלוף.
ואז, לפני כעשרים שנה, או קצת פחות, גילה הישראלי המצוי שגם הוא נלכד ברשת. שגם הוא נדבק. שגם הוא לא יכול לנהל שיחה יומיומית בלי שאיזו כאילו תתפלק לו מהפה. ומאז היא איתנו. בכל שעה, בכל מקום, בכל משפט. והיא אינה מראה שום סימן של עייפות. לפני 16 שנה עוד ניבא אריאל הירשפלד בכתב העת 'פוליטיקה' שהתופעה תימוג כש'דור הכזה-כאילו' ישתחרר מהצבא, אבל היום נראה שהיא חתמה קבע. עשרים שנה שהמילה כאילו מולכת על חיינו בלא שיופיע טוען לכֶּתר. עשרים שנה היא פה, וכבר נאמר עליה כנראה הכול חוץ מהדבר הזה: שכבר עשרים שנה היא פה. וכאילו להכעיס, לאחר סיום הכנתה של כתבה זו הכריזו גלי צה"ל על שידור תוכנית באותו נושא ממש: עלייתה ואי-נפילתה של ה'כאילו'.

2. הנתינים
קטלוג קצר, שטחי ומוקצן של הכאילוּאידים, אלו המשתמשים במילה 'כאילו' מעבר למשמעותה המקורית. (למי שצועק עכשיו "קטלוגים של טיפוסים? זה כל כך אייטיז!" – כן, זה בדיוק הקטע).
א. המשתמשים הקלים. פה ושם ה'כאילו' בורח להם. הם אימצו אותו, לא בכוונה בדרך כלל, בעיקר כתחליף ל'זאת אומרת' או 'כלומר'. משפט לדוגמה: "אני לא מאלה שמדברים בכאילו. כאילו, אני לפחות משתדל".
ב. המשתמשים הנהנים. מתבלים את שיחותיהם בהרבה כאילו, מתוך רישול מכוון או מפני שהם חושבים שזה קטע כזה. על פי נגינת הדיבור וההקשר אפשר לזהות איזו מן המילים הבאות מחליף הכאילו שלהם: 'בערך', 'לא ממש', 'פחות או יותר', 'משהו כזה', 'שים לב', 'יש לציין', 'אם לא אמרתי קודם', 'וכי', 'אפוא', 'אם כן', 'כלומר', 'זאת אומרת', 'ובמילים אחרות'. הם גם ישתמשו בפיתוחים חדשים של 'כאילו', מטבעות-לשון מודעות לעצמן ולכאילואיות שלהן: 'כאילו דָה?' ו'כאילו הלו?'. משפט לדוגמה (נשמע בשיחת צעירות בבית קפה בירושלים): "את מבינה, זה ברמה הזאת שהיא מכירה את הבחור אולי שבועיים וחצי. הזוי לגמרי. זהו, כאילו סתם, הייתי בהלם".
ג. המשתמשים הקשים. דומים למשתמשים הנהנים, אבל לא נהנים מזה. לפעמים הם גם לא יודעים את זה. זה פשוט נדבק להם. משפט לדוגמה: "פתאום שמעתי כאילו בום אדיר, ואחרי זה היה כאילו שקט נוראי, אפשר למסור ד"ש?"
ד. המכורים. מה הם היו עושים בלי ה'כאילו'? הם היו עלולים להישמע מגמגמים, או כאלה שאין להם מה לומר, או כאלה שחושבים לא מהר במיוחד, או בעלי אוצר מילים מדולדל. במקום כל זה, הם אומרים בלי סוף 'כאילו', ונשמעים דבילים מן המניין, כלומר כמו רוב האנשים. משפט לדוגמה: "סליחה כאילו, מה כאילו השעה כאילו?"

3. המחתרת
מה רע ב'כאילו'? וליתר דיוק: מה כאילו רע ב'כאילו'? להלן כמה אמירות הנשמעות מפי מורדים במלכת הדיבור העברי.
א. זה מציק. זה מעצבן. זה משגע פילים (וכמו שנראה בהמשך, יש העונים על כך שאדרבה: אם אתה משתגע מזה, סימן שאתה פיל, או לפחות דינוזאורוס).
ב. מי שמדבר ב'כאילו' נשמע אהבל. לא חראם?
בארץ הקמפיינים הבלתי מוגבלים (להלן: ארה"ב) ערך גוף המכנה את עצמו 'האקדמיה למודעות לשונית' קמפיין בכותרת "הפסיקו לומר 'כאילו'" (Stop saying 'like'). הסיסמה היתה "אל תישמע טיפש. הפסק לומר 'כאילו'". באחת ממודעות החוצות שלו הופיע סיפורו של סטודנט שאחרי מאמצים רבים הצליח סוף סוף לצאת עם נערת חלומותיו למסעדה, ושם אזר אומץ ואמר לה "I, like, love you". הנערה הסתלקה מיד, מותירה את העלם האוהב כאילו לחשבון הנפש המתחייב. פורטה גם סטטיסטיקה, שלפיה 1,200 סטודנטים אמריקנים נפרדים מדי שנה מבני זוגם בגלל שימוש מוגזם ב'לייק'. בעלון אחר נפרס סיפורה של סטודנטית שעוררה צחוק ובוז בכיתה כשדיברה ב'לייק', ולפיכך לא השלימה לימודיה במועד. הסטטיסטיקה (או שמא הכאילו-סטטיסטיקה) שצורפה: למעלה מעשירית הסטודנטים בארה"ב מקבלים ציונים נמוכים יותר בגלל שימוש יתר ב'לייק'.
ג. רשות הדיבור לנולי עומר, אמנית בהווה וקומיקאית בעבר (והיא מקווה שגם בעתיד הקרוב: "אני די מתגעגעת להצחיק"), מחצית הצמד 'דבי ונולי' שהפציע ב-1989 עם תוכנית המערכונים הסאטיריים 'כזה כאילו', ובה מערכון 'הגנובות' על השתיים שמדברות בכזה ובכאילו. "הצמצום הזה של ההבעה ושל אוצר המילים, שמתבטא בתרבות ה'כאילו', משקף רדידות תרבותית. הביטוי 'חבל על הזמן' מסמל את זה מצוין: הוא בעצם אומר 'חבל על הזמן לבזבז מילים לתאר את גודל החוויה שעברתי'".
ד. על כך אפשר להוסיף גם את הביטוי השכיח כל כך "אין מילים", או "אין מילים לתאר את...". זהו בעצם גלגול של ה"כאילו" שרבים מאתנו פולטים במבוכה כדי להתנצל-כאילו על כך שאמרו מילה שאינה אחת מ-500 המילים הבסיסיות בעברית. "אין מילים"? יש מילים, חברים יקרים. יש הרבה מילים. אולי לכם אין, אבל לעברית יש, ואם קצת תתאמצו תגלו שבעצם גם לכם.
ה. נולי עומר, המשך מסעיף ג: "אני כל הזמן שומעת את הזלזול בשפה, את ה'שלושה בנות, שתי כיסאות', אצל אנשים מסביבי; לא אצל אנשים נבערים או כאלה שלא למדו, אלא אפילו מפי אנשים שעובדים כעורכים לשוניים: בעיניהם מגניב לדבר עם שגיאות. נהייתה איזו מין התגנדרות בעברית רזה. צריך לבדוק אם זו לא פשוט דלות שמקבלת כיום לגיטימציה".
ו. נולי, אחרון להיום: "יש בצורת הדיבור הזאת משהו שמייצג מאוד את הישראליוּת: חפיף עם יומרנות. אם אתה מנסה להיות יותר עמוק ואיכותי מתייחסים אליך כאל אליטיסט, ולאליטיסט יש פה קונוטציה שלילית: מתנשא, סנוב. אתה נתפש כמיושן. בתרבות החילונית בארץ, אולי בגלל שזו תרבות צעירה שנתונה בלחצים יומיומיים, נוצר חוסר פניוּת נפשית לאיכות. לטעם. לאסתטיקה. גם אסתטיקה התנהגותית, גם אסתטיקה של שפה. אני שומעת איך אנשים מדברים, אני רואה איך אנשים מתנהגים, והדברים קשורים זה בזה".
ז. למה דווקא 'כאילו', מילה שפירושה 'כמו אבל לא באמת', הפכה למילה השגורה ביותר בשפה הישראלית? המקור האנגלי הוא כאמור 'לייק', שהוא סתם 'כמו' או 'בערך'. למה הכול אצלנו בכאילו, בנדמה לי, בפסוודו, באַל תעבוד עלי, בשי"ן-קו"ף-רי"ש? אתם בטוחים שזה לא אומר עלינו משהו?

4. הנסיכה
ובאמת, למה 'כאילו' אם אפשר 'לייק'? כאילו, הַיי זה טוב וקוּל זה טוב ובַּיי זה טוב אבל את הלייק צריך לתרגם לעברית? ישנן בנות שחושבות שהתשובה שלילית. הן מבקשות לחזור למקור. או לפחות אצל הפקאצות – נסיכות אמידות מצפון גוש דן ודרום השרון, שהמילה טיפש-עשרה הומצאה בשבילן הרבה לפני שהן נולדו.
בדיבור קצת קשה להיפטר מהכאילו לטובת הלייק, אז קודם מנסים את זה בדיבור של האצבעות: בבלוגים. הנה דוגמה אחת מרבות, מתוך "הבלוג המושי של שירנוש המושלמת", בת 15. לפני תחילתה של חוויית הקריאה המעשירה, הנה כמה כללים שיעזרו למתחילים: א. "מושי" = חמוד. ב. "וּש" כסיומת למילים = מתוק. ג. מילים מרגשות נהוג להדגיש באמצעות חזרה על האות האחרונה בהן. ד. אם לא הבנתם מילה מסוימת, פנו אל מכמני האנגלית שלכם. ה. לא נגענו ולא דילגנו, למעט מילה אחת שצונזרה למען הטעם הטוב.
"אויי מאיייייייי גאדדדדדדדד עכשיו נפגשתי עם רותם ה[...] שלי למטה.. והוא הזמין אותי לייק... לדייטט חלומייי מחררר... רותם הוא לייק סו עשיר והוא גר בוילה.. כמוני.. הוא יאסוף אותי לייק במכונית הסוו שווה של אבא שלו.. יש לו נהגג!! ויקח אותי לסרטט אחר כך לארוחת ערבב והוא מביא לי מלא מתנותתת לייק.. והכל הוא משלם!!! והכל זה של לייק מושים לא של חננות לייק סו איוואו פריקים או ערסים מגעילים שחושבים שאני שמה עליהם בכללל... יוו אני לייק חייבת ללכת לחשוב מה ללבוש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וללכת לקוסמטיקאית ולספר שיעשה לי לייק תסרוקת... ואז אני לייק יהיה סוו יפההה אפילו יותר ממה שאני עכשיו (זה אפשרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) סו ביוש. משירנוש. הלייק מושיוש."

5. מלכות זרות
הבלשנית ד"ר יעל מַשלר, מהחוגים לתקשורת וללשון עברית באוניברסיטת חיפה, בדקה ומצאה שיש דמיון רב בין שימושיהם של ה'כאילו' וה'לייק'. היא בדקה את הפונקציות שממלא ה'כאילו' בשיחות יומיום בין ישראלים, והשוותה אותן לפונקציות שזיהו סוזן פליישמן ומרינה יָגֵלוֹ במחקרן על 'לייק' ועל המקבילה הצרפתית 'ז'אנר' (genre, מילולית: 'סוג'), שהשתלטה באופן דומה על דוברי הצרפתית הצעירים. הפונקציות של שלוש המילים נמצאו דומות מאוד.
לפי ממצאיה של משלר, אמירת 'כאילו' (שלא במובן המילוני של המילה) מסמנת תמיד לפחות אחת מהפונקציות הבאות: א. ניסוח מחודש. זו הפונקציה השכיחה ביותר. למשל: "גשם זלעפות בחוץ, כאילו מה-זה גשם שחבל על הזמן". ב. הסתייגות ממילה מסוימת, ריכוך שלה. הצהרה של הדובר, שהוא לא לגמרי עומד מאחורי המילה – למשל מפני שהיא גבוהה מדי, או מחייבת מדי, או מביכה: "היא ביקשה ממנו כאילו שיעברו לגור ביחד". ג. מיקוד תשומת הלב של המאזין לפרט מעניין או מפתיע, לצורך הגברת המעורבות שלו בשיחה: "ואני כמו מטומטם רודף אחריו. כאילו ברגל, אחרי טרקטור". ד. פתיחה לציטוט דברים שנאמרו: "אני אומר לו, כאילו, 'לך לעזאזל, תמות'" (כל הדוגמאות בפסקה זו לקוחות מהקלטותיה של משלר). את פונקציות ב' וד' יכולה למלא גם המילה 'כזה', השכיחה פחות.
במינוח בלשני, 'כאילו' המשמש להכרזה על ניסוח מחדש של אמירה הוא "צַיין שיח" (או "סַמן שיח"), מפני שבאמצעותו מסומן משהו לא בעולם החיצוני, במה שמדברים עליו, אלא בשיח, בדברים הנאמרים עצמם. זאת, כמובן, על פי משלר; הבלשנית פרופ' מאיה פרוכטמן, למשל, סבורה ש'כאילו' היא "מילת חלל". "אלו הן מילים שממלאות פערים", היא מסבירה. "כשמישהו משתהה בשיחה, במקום להגיד אֵה הוא מכניס את הכאילו. היו גם בעבר מילים כאלה בעברית, כמו 'בקיצור' שבדרך כלל לא בדיוק מקצר, אבל לא השתמשו בהן באינטנסיביות כמו ב'כאילו'". היא מוסיפה שב'כאילו' יש גם ניסיון להתחנחנות.
"פעם הייתי מגיבה לזה, אבל התייאשתי. בת משפחה צעירה שלי, שעובדת בעריכה ויש לה שפה עשירה, אומרת 'כאילו' בכל מילה שנייה. זה התחיל אצלה כילדה, כבר לפני כ-25 שנים; היא שהתה שנתיים בארצות הברית, וכנראה באה עם זה משם".
"דור הכזה-כאילו" מתגלה אפוא כדור בינלאומי; כתופעה שהתפתחה במקביל – ומן הסתם גם בהשפעה הדדית – בשפות שונות. יעל משלר מונה, בעקבות החוקרות פליישמן ויגלו, רשימה של מקבילות בשפות נוספות: מילים שמשמעותן המילונית קשורה בהשוואה ובמיון, ושהפכו בלשון הדיבור למילים רב-שימושיות ושכיחות הממלאות לפחות חלק מהפונקציות שלעיל. ה'כאילו' של הצרפתים הוא כאמור 'ז'אנר', הגרמנים הצעירים אומרים 'זוֹ', הפינים 'נִינקוֹ', האיטלקים 'טִיפּוֹ', השוודים 'טִיפ', היפנים 'נַנקָה', ודוברי שפת הבילסמה מגיניאה החדשה מעצבנים את חובבי הלשון הצחה המקומיים עם 'אולסֶם'.
אבל גם בעברית הכתובה של ימינו, עברית העיתון, זו שלכאורה נקייה ממילות-גמגום מיותרות, אפשר למצוא את מקבילותיה של ה'כאילו'. מהו סימן השלוש-נקודות, שפושט בשנתיים-שלוש האחרונות כמו אש בעיתונינו ובפרסומותינו, אם לא מין התחנחנות מתפנקת כזאת, נוסח ה'כאילו'? ומה תפקידם של צירוף המילים 'סוג של', המאכלס בהמוניו את הכתיבה העיתונאית בארץ, ושל מילת-הלהיט 'איזשהו', אם לא בריחה מתחכמת מאמירה ברורה וחד-משמעית? במקרה או לא, 'סוג של' הוא תרגום מדויק של 'ז'אנר' ושל 'טיפו', המקבילות של הצרפתים והאיטלקים ל'כאילו' שלנו.

6. משמר המלכה
מאמריה של משלר על הכאילו והכזה מנוערים מנימה שיפוטית, והם אקדמיים להפליא (חוץ מזה, הם בכלל באנגלית) – אבל איכשהו תופעת הכאילו, שאחרים רואים בה דלוּת, עילגוּת ואפרוריוּת, מצטיירת בהם כגשם מרנין של פרפרים צבעוניים הנופל על השפה העברית המדוברת ומעניק לה חינניות וחיוניות. 'כאילו' מתגלה כמילת קסם מופלאה, רבת משמעויות אך מדויקת ובהירה, שמוסיפה עושר של ניואנסים לשיחתו של הישראלי הצעיר. בסיכומו של דיון משלר מציינת שדור ה'כאילו' הוא היפוכו של הדור שדיבר 'דוגרי'. הדור הפוסט-מודרני למד לדעת ששום אמת אינה מוחלטת, וברוח זו הוא מוצא לנכון לסייג ולרכך את אמירותיו באמצעות 'כאילו' ו'כזה'.
- ד"ר משלר, האנשים שהקלטת משתמשים ב'כאילו' במידה, ואולי בגלל זה הצלחת תמיד להסביר מה הפונקציה של ה'כאילו'. אבל מה עם אלה שאומרים כמה כאילואים בכל משפט, במקום שאחרים היו אומרים 'אֵה'?
"אם תיקח הרבה הקלטות של אנשים כאלה, ותעשה ניתוח בלשני מיקרו-אנליטי, תתחיל לגלות שם דפוסיות. תגלה שיש פונקציות לכאילואים. אם האדם שאומר 'כאילו' היה רוצה רק להשהות את הדיבור כדי לחשוב, הוא היה אומר 'אֵה' ולא 'כאילו'. הכאילו הזה מחדש משהו מעבר ל'אֵה'".
השינויים שעברו על ה'כאילו' וה'כזה' – לא ניכנס לזה כאן – משמשים את משלר כמקרה מבחן מעניין לחקר תהליכים של היווצרות דקדוק באופן טבעי, זה שנוצר "לא כי מישהו הִכתיב זאת, אלא תוך כדי כך שבני אדם מדברים זה עם זה ודפוסי שיח מסוימים בשיחותיהם חוזרים שוב ושוב ומתקבעים לדפוסי הדקדוק של השפה".
- לצד כל היופי שאפשר למצוא בתהליכים של שינוי לשוני בלי יד מכוונת, התופעה של מילה אחת שמשתמשים בה לכמה פונקציות אינה מעידה לדעתך על דלות לשונית?
"אני לא חושבת שזו דלות לשונית. אם תחקור את אסטרטגיות השיח של האנשים שמדברים ב'כאילו', תראה שהן עשירות מאוד. זו לא שפה ענייה. תקשיב להם מספרים סיפורים זה לזה, ותיווכח שזה מה-זה לא משעמם ולא עני. יכול להיות שלאנשים שרגילים לשמוע 'כלומר' או 'זאת אומרת' ה'כאילו' נשמע עילג. אבל זה לא עילג".
- את מכירה בכלל בקיומו של המושג עילגות?
"אם אנשים מתַקשרים בהצלחה עם חברים, או עם מי שהם רוצים לתקשר איתו, ועושה רושם שהם נהנים ומעורבים זה בזה ומעבירים את המסר שלהם – אז מה רע בזה? הבעיות מתחילות כשאדם כזה מדבר עם מישהו שיש לו מוסכמות אחרות. ואם זה אדם שנמצא מעליו בהיררכיה חברתית כלשהי, למשל מורה שלו, והוא מתחיל לשפוט את הדיבור הזה – נוצרות אמירות כמו 'זה עילג'. אגב, לא אני המצאתי את הדבר הזה; זה חוזר לבלשנים כמו ויליאם לאבּוב, שבסוף שנות השישים חקר שיח דָבור של דוברי אנגלית אפרו-אמריקנית – Black English Vernacular, כפי שהוא כינה זאת. גם עליהם אמרו שזו עילגות, שאי אפשר להבין, שזו לא אנגלית – אבל כשהוא חקר את דפוסי השיח שלהם הוא ראה שהם ממש לא עילגים, אלא פשוט עם מוסכמות אחרות. אם זה עובד בחברה שבה זה אמור לעבוד, אז למה לבקר את זה?"

7. המורדים
"ש. איך אוכל להפסיק לומר 'לייק'?
"ת. הדרך היעילה שחברה שלי מצאה היא לנשום נשימה עמוקה לפני שהיא מדברת, ולחבר את המשפט בראש. היא סיפרה על כך מראש לאנשים הקרובים אליה, כדי שלא יחשבו שזה מוזר. בדרך כלל במילא לא שמנו לב. היא ניסתה גם את שיטת צנצנת הטיפים: לשים רבע דולר בצנצנת בכל פעם שהיא אומרת את המילה הזאת. זה לא עזר לה".
(גולשים עוזרים לגולשים בפורום ייעוץ של 'יאהו')

8. הנצח
- ד"ר זהר לבנת, יש לך עצות לאנשים שרוצים להיפטר מ'כאילו'?
"קשה להיפטר מזה. מי שרוצה צריך להתאמץ מאוד. אין לי עצה".
לבנת, אשת המחלקה ללשון עברית באוניברסיטת בר-אילן, סבורה שגם העברית עצמה לא תיפטר במהרה מהתופעה. "לסלנג יש בדרך כלל חיים קצרים, אבל ה'כאילו' אינה תופעה של סלנג, אלא של שפה מדוברת. יותר מכך: 'כאילו' היא סמן-שיח, והשפה, על כל דובריה, זקוקה מאוד לסמני שיח. לכן הדינמיקה שלהם שונה משל הסלנג: הם הולכים ומתרבים בשפה, ואין סיבה לחשוב שהם ייעלמו או יוחלפו. אנחנו משתמשים במילים האלה בגלל צרכים שמעלה הבנייה של טקסט דָבור. והצרכים הללו אינם משתנים".
- הצורך הוא למלא את הפער שבין הדיבור המהיר והחשיבה האיטית?
"לאו דווקא. בעזרת המילים האלו מסמנים מבנה שיח, מסמנים מעברים בין נושאים, יוצרים קשרים בין חלקים, יוצרים הדגשים. 'כאילו' קשורה לעתים קרובות בצורך בניסוח מחדש, בתיקון בזמן אמת. זה דבר שאופייני לשפה מדוברת בניגוד לשפה כתובה. נוסף על כך, 'כאילו' מופיעה בהקשרים של הסתייגות מבחירה במילה מסוימת. יש לה אפקט מחליש".
- למה מסתפקים במילה אחת לצרכים שונים?
"זו תופעה שכיחה. בדרך כלל מילים מסוג כזה ממלאות כמה תפקידים בו-זמנית. זה גורם מצד אחד לכך ששומעים אותן המון, ומצד שני לתחושה שאין להן משמעות. שמשתמשים בהן סתם. תפקידו של הבלשן הוא לבדוק את הדברים, להשוות למה שידוע על תופעות מקבילות – ולגלות, כמו במקרה של ה'כאילו', שדווקא יש לה משמעות ותפקיד".
לבנת טוענת שגם בדורות קודמים השתמשו במילים מסוגה של 'כאילו'. אולי לא היתה 'כאילו', אבל היו 'זאת אומרת' ו'כלומר', והיה גם, ממש כמו היום, השימוש האינפלציוני במילה 'אז'. "לא בטוח שהולך ופוחת הדור. נכון שיש שינוי בכתיבה; חודרות אליה תופעות דיבוריות. מתלוננים כיום, בצדק, שאנשים לא יודעים לכתוב כמו פעם, וכותבים כמו שהם מדברים. זה ניכר במיוחד כיום, בעידן האינטרנט, כשהרבה יותר אנשים כותבים באופן פומבי. לעומת זאת, בדיבור ספק אם יש ירידה; תמיד היו אנשים שמדברים מהר ומאז ומעולם הם עשו פעולות של תיקון, היסוס, חזרה, הסתייגות. כל הדברים האלו הם חלק מהאופי של שפה מדוברת".
- ובכל זאת, אנשים מתעצבנים לשמוע אנשים שמדברים ב'כאילו'. הנה, את לא השתמשת בזה.
"לא השתמשתי? יכול להיות. יש הבדל בין שימושי השפה בהקשרים שונים; אני עכשיו אולי לא משתמשת בזה כי בשיחה הזאת אני 'מייצגת' את עולם המחקר, האקדמיה – אבל ברור שעם הילדים בבית השפה שלי שונה. צריך להיות ערים להבדל בין שפה דְבוּרה לכתובה. שפה דבורה לא צריכה לשאוף לנורמה של שפה כתובה".

9. העבדים
א. "חוסר התקניות של ה'כזה' וה'כאילו' הוא חלק משבירת כלים שלמה, קטנה אך יעילה. שבירת כלים הבאה לנסות ולומר משהו שכמעט נואשו מלאומרו. מה שנראה כמו אפס אמירה, בידוד ואטימות, הוא דווקא ניסיון לגעת, ניסיון להגיד, ניסיון להיות נרגש בְּעולם האוסר זאת בכל דרך אפשרית".
(אריאל הירשפלד, 'על כזה וכאילו', כתב העת 'פוליטיקה', ספטמבר 1990)
ב. "כולנו עבדים, אפילו / שיש לנו כזה כאילו. / פותחים פה גדול / ומחכים לעונג הבא. / כולנו מכורים של מישהו / שמבקש: עכשיו תרגישו. פותחים פה גדול / ומחכים למנה הבאה".
(ברי סחרוף, 'עבדים')