יום שישי, 10 באוגוסט 2012

בארץ הלא-יכול-להיות, שהייתה: על 'ורד צהוב' מאת ברק חמדני

ורד צהוב
מאת ברק חמדני
כנרת זמורה-ביתן, 2012, 365 עמ'
סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19, בכותרת "החיים יפים".

פלנֶטה שהבלתי אפשרי והבלתי מתקבל על הדעת הם לחם חוקה, היא פלנטה שגם לצורך ייצוגה הספרותי מתבקשת לפעמים חריגה מכללי ההכרח וההסתברות. כזו היא הפלנטה האחרת של השואה. סופרים ישראלים רבים שביקשו לאורך השנים לתת ייצוג ספרותי-עלילתי לשואה ולמלחמת העולם השנייה גילו שכדי לייצג נאמנה את התקופה הבלתי אפשרית הזאת, מוטב לפעמים ליצור עלילה שיש בה מן הבלתי נאמן, מן הבלתי אפשרי, מן הבלתי מסתבר, ממה שלא יכול להיות שהיה. כי שום דבר שהיה בשואה לא יכול היה להיות בעולם שפועל על פי חוקים.
הדרכים מגוונות. דויד גרוסמן למשל עשה זאת בארבע דרכים שונות, בארבעת חלקי הרומאן שלו 'עיין ערך: אהבה'. הילד הישראלי מומיק, בחלק הראשון, מַבנה את סיפור השואה שלו על פי רסיסי המידע שהוא מגלה, ואפילו מגדל את "החיה הנאצית" במרתף. בחלק הבא מבריח מומיק הבוגר את הסופר ברונו שולץ מגורלו בשואה בהופכו אותו ליצור אגדי החומק עם להקת דגי סלמון. הפנטזיה מושלת גם בחלקים הבאים, ביוצרה אסיר-מחנה חסין ממוות ואסיר שהוא תינוק שמזדקן. חמש-עשרה שנים אחר כך, נַשאיה של עלילת 'שואה שלנו' של אמיר גוטפרוינד היו דמיונם של ילדים ישראלים והרפתקאות פנטסטיות של יהודי הנגרר בין המחנות בלוותו קצין נאצי. אצל נאוה סמל ב'צחוק של עכברוש' קיבלה השואה ממד קוסמי באמצעות פלישה של יסודות מעולם הטכנולוגיה העתידנית אל מחוזות הזיכרון הבוערים. ועטו של אשר קרביץ שלח לגטאות ולמחנות הריכוז את 'הכלב היהודי'.  
ברק חמדני, סופר מצוין שהגיע הזמן שנכיר, ממשיך את המסורת הזאת. הוא הולך אל הבלתי-מסתבר באופן מתון הרבה יותר מכל הספרים שהזכרנו – אבל מבחינה מסוימת גם באופן רדיקלי יותר, עקרוני יותר. כי בה במידה ש'ורד צהוב' שלו הוא רומאן על השואה, 'ורד צהוב' הוא גם רומאן על חלומות, פנטזיות, אשליות והבנָיות של מציאות. וכמעט באותה מידה שחמדני נעזר בחלומות-שווא ובפנטזיות כדי לומר לנו משהו על השואה, הוא גם עושה הפוך: כותב על השואה כדי לומר לנו משהו על התופעות הללו. הפנטזיה היא לחמדני אמצעי, אבל גם מטרה. הוא רוצה לחקור את יכולת ההונאה העצמית של האדם, את יכולתו להקים לו מציאות מדומה, ולשם כך הוא לוקח אותנו לארץ הלא-יכול-להיות-אבל-היה של השואה – ובפרט למחנה טרזינשטט, גילומה של תעשיית השקר ומכירת האשליות הנאצית וגם סמלה של העשייה התרבותית-אמנותית היהודית תחת המגלב הרצחני.
עלילת הספר היא לעתים בלתי-מסתברת במופגן וסוטה מהדיוק ההיסטורי, וזו דרכו האחת של חמדני להתחבר למסורת הספרותית שהזכרנו. ניגע בכך בהמשך. אולם המסלול העיקרי שבו חמדני ממשיך את מסורת הספרות הפנטסטית על השואה הוא עיסוקו הנרחב בנושא החלום, הדמיון, הפנטזיה והאשליה – וזאת בספר שלמרות האמור לעיל, בעיקרו הוא דווקא כן ריאליסטי וכן היסטורי. זה ספר שאין בו ניסים ונפלאות, אלא מציאות איומה. הצבעים שהגיבורים מורחים על המציאות הזו בדמיונם ובקוצר ראותם רק חושפים לעיני הקורא המפוכח, היודע, הקורא החכם-שלאחר-מעשה, את הזוועה הקרה והעירומה של מציאות זו, ושוברים את לבו. מבחינה זו, לפנינו היפוכו של ז'אנר 'הריאליזם הפנטסטי' המפורסם: לפנינו פנטסטיזם ריאליסטי.
הוורד הצהוב עצמו, הוורד הצהוב מכותרת הספר, הוא כזה. הוורד הצהוב הוא הטלאי הצהוב, כפי שרואה אותו גיבור הספר הנושא אותו על חזהו, אוסקר הרֶבַע-יהודי בן התשע. הוא דומה בעיניו לפרח, לאות כבוד, למרות ההתעללות שהוא סופג בעטיו עוד בשהותו בעירו דרזדן, לפני הגירוש לטרזינשטט. הוא יפה בעיניו. ורדים צהובים גם נשתלים במחנה לכבוד ביקור משלחת הצלב האדום. אוסקר מאמין, מאז קיבל את הוורד הצהוב, שהוא משתייך לקבוצה נבחרת, גם אם מושפלת, שעתידה להגיע לאיזה כוכב צהוב.
הפנטזיות שוזרות את הספר. הפרשנות המשאלתית שאוסקר נותן לאירועים, עד הגיעו לבירקנאו ועד בכלל; החשיבה האשלייתית של רבים מהיהודים שהגיעו לטרזינשטט על ידי תרמית, ומחכים עתה שהטעות תתגלה והם יגיעו לבית הנופש שהובטח להם בכפר המרחצאות טרזינבאד; ומנגד, הפנטזיות והרמייה העצמית חוגגות גם בצד הנאצי, באופן המאפשר לקורא לשחרר את חרצובות השמחה לאיד שלו, ולַסופר – לתת דרור לכישרון הקומי שלו הנכבש בזהירות ביתר פרקי הספר.
זה קורה בבונקר של מפקדת אחת הדיוויזיות של הוורמאכט בסטלינגרד החרבה. שם יושבים המפקד עם שרידי פמלייתו המגוחכים והגוועים ברעב ובקור. אחד מהם, המזכיר, הוא בנו של סגן-מפקד טרזינשטט המופקד על מבצע הכנתו של המחנה לביקורת הצלב האדום. בדמדומיהם הם בטוחים שהגיעה בשורת הניצחון, שחמור תועה של הצבא הסובייטי שהגיע לבונקר הוא סוס הניצחון, ועוד ועוד.
ההליכה אל הפנטזיה מתבטאת גם בעולם האמנות – סיבה נוספת לבחירתו של המחבר בטרזינשטט, המחנה שאמנים ואנשי רוח רבים נוקזו אליו. הספר רוחש הֶקשרים מתרבות המערב המקבלים בו ממד אירוני שובר לב. האמנות גם מוליכה את העלילה. אוסקר מייעד עצמו להיות סופר הרפתקאות, ומַחברת הרעיונות שלו מתגלגלת לרגלי סגן-המפקד ומגלגלת את הסיפור; אמו מציידת אותו לקראת הגירוש בספר 'מסביב לעולם בשמונים יום' על מסע-מזרחה מוצלח קצת יותר; תזמורת המחנה מנגנת את הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, וחמדני מתאר את הביצוע ואת משמעותו בפרטנות שהיא מענגת מצד אחד, ורבת משמעויות צורבות מהצד האחר; ובין שלל פעילויות היצירה והכתיבה העיתונאית הקדחתניות של תושבי המחנה יש גם עיתון סאטירי מחתרתי, 'שבע פרות': כמו שבע הפרות השמנות בחלום פרעה, ובעיקר כמו שבע הפרות הרזות שבלעו אותן.
עיתון זה הוא פיליטון שבועי, המגיב לנעשה במחנה על ידי רקימה סאטירית של ההתרחשויות לתוך סיפורה של דמות קבועה, הנקלעת תמיד אל לִבָּן. דמות זו, ובעצם מערכת העיתון, גם אוספת מחבריה האסירים פתקאות ובהן חלומות קטועים, כדי להשלים להם אותם. כתיבתו של חמדני מגיעה לשיאה בפרקי פיליטונים אלו. ביתר הפרקים כתיבתו של ברק חמדני מבריקה וחמודה, אך אינה מתייחדת בסגנונה ממה שמסתמן כסגנון הזרם המרכזי של הסופרים בני דורו, לבד מזה שהיא עשירה מן המקובל אצלם. ואילו בפרקי 'שבע פרות' חמדני מפנים את מלוא מהותה של הכתיבה ההומוריסטית היהודית-אירופית והמרכז-אירופית: את הַניב, את המחשבה, את האירוניה, את הפטפטת, את הנשמה. שלום עליכם וירוסלב האשק כמו יושבים ביחד וכותבים את המנחם-מנדל ואת החייל האמיץ שוויק של טרזינשטט. 
כאמור, חמדני חורג במתכוון מהכרונולוגיה ומהכרוניקה. בראש ובראשונה, הוא מקדים בזמן רב את מועדו של ביקור הצלב האדום בטרזינשטט, הביקור שלכבודו הוקם במחנה מצג כזב של עיירה יהודית עליזה ומדושנת – כך שיתקיים במקביל למוקד העלילתי השני של הספר, מערכת סטלינגרד. נוסף על כך העלילה גולשת לעתים מחוץ לנתונים ההיסטוריים. המחבר נותן לילד בן התשע להסתובב כילד יחיד, פעיל מאוד, בין אסירים מבוגרים. ובכלל, המחבר נותן לדברים שלא היו ולא נבראו לקרות – כי כפי שאמרנו, הם יותר אמיתיים מהאמת.
במאמר מוסגר, מהוסס ומסויג, נעיר כאן שייתכן שבמציאות זמננו, כשהכחשת השואה צוברת תאוצה, יש מקום לחשוש שהחופש הספרותי שנוקטים חמדני וסופרים אחרים לגבי עובדות היסטוריות הנוגעות לשואה עלול לשחק לידיהם של חורשי רע. ואולי אפילו עצם החיבור ההדוק בין ענייני השואה לענייני פנטזיות והשלכות תודעתיות עלול להימצא כשלל רב בידי הטוענים שהשואה מדומיינת. אני כותב את המשפטים הללו ומוחק, כותב ומוחק. הרי אלה הם אמצעים ספרותיים שבידיו האמונות של חמדני מחדדים, אם גם על ידי בדָיָה, את הבנת המציאות, ומעצימים את תודעת השואה. מה גם שחמדני הזָהיר אף מציין בראשית הספר שהתיארוך אינו תואם את המציאות, ומוסיף בסופו סקירה היסטורית קצרה על דברי ימי גטו/מחנה טרזישטט ועל מערכת סטלינגרד. ועדיין, ייתכן שיש מקום לפתיחת דיון עקרוני בנושא.
אפשר גם לנחש שחמדני התלבט לפני שיצר את מה שקוראים ביקורתיים עלולים להגדיר כהקבלה בין גורלם העגום ואשליותיהם השמחות של קורבנות השואה בטרזינשטט לבין אלו של חיילי הצבא הגרמני המובס. טוב שלא נרתע מכך. ראשית, לא הקבלה יש כאן כי אם קורטוב של מידה-כנגד-מידה: ההתמכרות לפנטזיה הורגת (פעמיים אפילו) את החייל הגרמני בסטלינגרד – אותו חייל שאביו הוא מאחז-העיניים הגדול מטרזישנטט המופקד על הפקת מבצע ההונאה של הצגת המחנה הנורא כעיר שעשועים. שנית, חמדני אינו משאיר מקום לבלבול, וצובע את החיילים הגרמנים בצבעים בהמיים שגם אחרון הקוראים יבחין בהם.
ברק חמדני הצליח, על כל פנים, לחמוק מבורות יקושים הכרוכים בצירופים לא מוצלחים של שואה והומור. הצחוק והצבע שבסיפור-השואה שכתב אינם מפחיתים מחומרת הזוועה, אלא דווקא מגבירים, בעדינותו של המחבר כי רבה, את ההזדהות ואת העוצמה הרגשית. הפנטזיה התמימה של חלק מהגיבורים בספר, אסירי טרזינשטט, וההומור המפוכח של אחרים בתוכם, היו להם מנגנוני התמודדות עם המציאות הבלתי נתפסת שנקלעו אליה. וכאלו הן, הפנטזיה וההומור האירוני, גם לנו, הקוראים החיים בעידן מאושר וחופשי (או אולי עידן של ביטחון אשלייתי): כלים להתמודדות עם העובדות הבלתי נתפסות מההיסטוריה הקרובה שלנו; מעקֶה המאפשר לנו להתקרב אל התהום שאנחנו הולכים על סִפָּהּ כל חיינו, להישיר אליה מבט ולא ליפול.

אין תגובות: