צהוב בחוץ: עם ירמי עמיר על עיתונות, תרבות, הטיה וחופש ביטוי

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בתמוז תשע"א, 29.7.2011.

"אני אוהב שעיתונאים מבטאים את דעותיהם. אשמח גם לדעת למי הם מצביעים. יש בזה גילוי נאות ושקיפות. אני אאמין להם יותר. כדאי להשתחרר אחת ולתמיד מהפרדיגמה המפגרת של 'עיתונאי אובייקטיבי'. אין עיתונאי אובייקטיבי. יש עיתונאי הוגן, שמאפשר חופש ביטוי לכל הצדדים. גם כשאתה מדווח על אירוע אתה לא לגמרי אובייקטיבי. ומעליך יש עורך, שנותן כותרת לא תמיד אובייקטיבית. וזה בסדר גמור. על אחת כמה וכמה כשאתה מראיין או כותב מאמר. מותר לך לומר מה דעתך ולאתגר את המרואיין שלך. עיתון הוא מוצר חי. תוסס. מעניין. חשוב. מרגיז. מעורר. עיתון אובייקטיבי זה עיתון מת".

התקשורת חלשה, השלטון חזק. ירמי עמיר

כך אומר ירמי עמיר, ואני מתכוון לציית לו כאן. ובכן, אודה: אינני אוהב את ידיעות אחרונות. כוונתי לָעיתון בלבד. על כל העיתונים יש לי ביקורת, אבל על ידיעות יש לי בטן. בגלל המונופול. בגלל היהירות. בגלל שיכרון הכוח. בגלל המשחק ברגשות הקורא. בגלל ביזוי המרואיינים. בגלל הצעקנות הצהובה והדיו האדומה. בגלל התעמולה השמאלנית העטופה עור כבש פטריוטי. בגלל הבועתיות הצפון-תל-אביבית המוסווית בגסות סחבקית. בגלל ההסתה היומיומית, המערכתית, הגזענית, נגד המתנחלים. בגלל המסר המתמיד שזאת המדינה של העיתון.

ירמי עמיר עשה דרך ארוכה בעיתון הזה שאינני אוהב. הוא כתב שנים רבות במוספי סוף השבוע שלו, היה סגן עורך (ועורך בפועל) של '7 לילות', בחר מרואיינים בְּעיתון שהמרואיינים בו הם קורבנות, ניסח כותרות בעיתון שהכותרות בו הן סיסמאות, בחר תמונות בעיתון שהתמונות בו הן המסר. אין לדעת, אולי עמיר שימש שם דווקא גורם ממתן – אבל בכל מקרה, הוא היה שם, בלב המאפליה. עכשיו, חמש שנים אחרי שעזב את ידיעות כדי להיות עורך התרבות של 'גלובס', ושנתיים אחרי שעזב גם את גלובס כדי לקחת פסק זמן מהמרוץ המקצועי ולהיות מאמן אישי (קואוצ'ר), הוא מפרסם ספר של חשבון נפש מקצועי. מכה על חזהו ועל חזות של עמיתים. ספר של סיפורים ופיליטונים סביב המקצוע. ובהינתן כל האמור לעיל, זה משמח. סיכה בבלון של מקדש הכוח התקשורתי בישראל – ולא סתם, אלא סיכה מבפנים.