ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי
מאת ארי אופנגנדן
מאגנס, 2010, 189 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכותרת "מאיסת האליטות" בגיליון שבת שירה, ט' בשבט תשע"א, 14.1.2011.
איכשהו, גדלתי כקורא שירה עברית עם ההנחה שאברהם שלונסקי הוא אחד המשוררים המרכזיים שלנו. לא מרכזי כמו ביאליק, אצ"ג או אלתרמן, אבל במעגל הראשון והמצומצם שסביבם. הנחתי שהעובדה ששיריו, מרהיבים ככל שיהיו, קצת עוברים לידי, לא תמיד מתיישבים בלב, נובעת ממגבלה רגשית פרטית שלי. עם השנים התברר לי שזה רק אני, פחות או יותר, שממשיך לחשוב ששלונסקי הוא משורר מרכזי ולדקלם דמומות שירים נבחרים שלו ששיננתי בעל פה בבחרותי; שנשארתי מאחור, ושלונסקי בכלל נחשב למשורר שהתיישן והתקלף ויצא מהאופנה, מהקאנון ומהמחזור.
כמה סמלי היה לי לקנות במחיר מציאה את עשרת כרכי השירה והתרגום שלו בכריכות בד ובמצב מושלם, ולגלות שבעליהם הקודמים, לפני הגיעם לחנות המשומשים, היה "חברת הילדים של השומר הצעיר, גוש גלבוע, בית-אלפא". הנה, לא מנעתי עצמי מלחשוב, מכירת החיסול הערכית נמשכת. אפילו את שלונסקי שלהם, שלונסקי של מפ"ם, שלונסקי של הגלבוע ושל "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", אפילו את שלונסקי שלהם הם זרקו ככלי אין חפץ בו – שיעשה את דרכו אל ביתו החדש, אל ביתי בהרי בנימין המשוקצים בעיניהם.
אבל השיא היה לא מזמן, בקוראִי בסִפרו בן השנה של נסים קלדרון 'יום שני' שכיום ברור לכולם שאברהם חלפי, למשל, היה משורר גדול שבעתיים משלונסקי, שכן זה האחרון לא שורר אלא התחכם. הנה, החכמתי סוף סוף: "ריחני כחריש/ מטולָל כשדֶה/ וכבד כאדם וידו היוגבת./ הוא – שעיר וקדמון – את אופלו יְאַדֶה,/ את לילו העתיק של הגֶבר" (שלונסקי, 'לילה קדמון') – זאת כנראה התחכמות. ואת זה אומר אדם שיודע ליהנות מהסגנון הזה, שאוהב את אלתרמן; אז מה יגידו אזובי הקיר?
אברהם שלונסקי ממותג היום ברפובליקה התרבותית של ישראל כאשף-תרגום של שירה ומחזות (תמיד יזכירו את 'יבגני אונייגין' של פושקין), כבעל מענה לשון שנון, כמנהיג דור המורדים בביאליק, כמשורר ילדים חביב אך קשה – ובסוף, אולי, גם כמשורר, שחשיבותו בעיקר היסטורית. לא כך היה בימי חייו וגדולתו, ולא כך ראוי שיהיה גם היום. שלונסקי הוא משורר חדשן, מקורי, וירטואוז, מעמיק עד השָתות, שהעמיד קורפוס נרחב – אולי באמת נרחב מדי – ומגוון להפליא רגשית, סגנונית ונושאית. שורות ושירים שלו עדיין מצוטטים תכופות. 'נדר' למשל מוקרא הרבה בטקסי יום השואה במוסדות חינוך, גם אם בדרך כלל הקריין הצעיר אינו מצליח להגות נכון את "עד שוך עלבוניי, עד כולם, עד כֻּלַּהַם" ואת הטור המתחרז איתו "קונָם אם לריק יעבור ליל הזעם"; אפילו טוקבקיסטים מצטטים משיר זה עד לעייפה את "לזכור את הכול, לזכור ודבר לא לשכוח", הגם שהם נוטים להחתים על הדברים את ביאליק.
מדוע אם כן נתקפח מקומה של שירת שלונסקי? הסברים רבים כבר נשמעו על כך. ראשית, התלמיד אלתרמן עלה על רבו שלונסקי, בכל מובן שהוא. כלומר, שלונסקי נזנח משום שאיננו אלתרמן. הפואטיקה של השניים – פואטיקת ה'ניגון' הניאו-סימבוליסטית ששימשה את שלונסקי בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, ושמזוהה איתו יותר מהפואטיקות ששימשו אותו קודם לכן ואחר כך – השתכללה יותר והתכווננה יותר בידי אלתרמן, משורר צעיר שנסמך תחילה על שולחנו. אלתרמן היה גאון, שלונסקי היה רק מבריק, ולכן הושם בצל.
יותר מכך. שירים מהאסכולה הזו, הניאו-סימבוליסטית, מבקשים ליצור, אפילו על ידי מקסם המילים והניגון, איזה הלך נפש. לפעול על הקורא גם כשאינו מבין אותם. לאלתרמן זה הצליח. אתה קורא "לספרים רק אַת החטא והשופטת" ואין לך מושג מה פירושה של השורה, אבל לא מאוד אכפת לך, כי היא עובדת גם בלי שמבינים איך ומה. לשלונסקי זה הצליח פחות. אתה תמיד מחפש אצלו את השכל, את הלוגיקה, כי לכך הוא מכוון אותך. אתה קורא "זה ביטחונה כי נֵס כַּדין הוא", ומרגיש שעד שלא תבין מה זה אמור להביע, זה לא שלך.
עוד הסבר לזניחתו של שלונסקי נוגע לתדמיתו שהשתרשה כנראה, תדמית משורר החלוציות ובניין הארץ, בעל 'גלבוע' ו'על מִלֵאת'. כלומר, במושגי ימינו, משורר ציוני מדי ולכן לא מעניין. ומצדו השני של אותו מטבע אידיאולוגי – שלונסקי היה גם היה פייטנו של הסטליניזם הארצישראלי, וזה אכן אינו משובב נפש. הסברים נוספים: מתחכם, כבר אמרנו. בעל לשון קשה מדי, חידושי מילים מסחררים, שימוש חופשי מדי במילים כגון 'יכולון' ו'כולהם' אם להזכיר שוב את המוזכר לעיל. משורר עברי שצריך לתרגם אותו לעברית. ולבסוף, ולא בלי קשר: משורר שהכּנות הולכת אצלו לאיבוד בתוך הפוֹזה, שהרגש דועך אצלו תחת רגלי היומרה, משורר המנסה לשווא לייבא למציאות החמה והקרתנית שלנו איזה עולם רגש אירופי-אורבני ומתקשה לשכנע עם זה אפילו את עצמו.
והצרה הגדולה, לפחות בשביל אנשים כמוני, היא בתוכנה של הפוזה הזאת: מין צרפתיאדה תלושה הנעה בין ניסיון לממש את הדקדנס של סוף המאה התשע-עשרה לבין אקזיסטנציאליזם אכול אבסורד. עמדה נפשית שאתה בטוח שיש מישהו שמוצא בה את עצמו, אבל זה אף פעם לא אתה.
על סעיף זה האחרון נסוב ספרו של ד"ר ארי אופנגנדן. הוא מזהה את הלך הנפש הזה בשירת שלונסקי, מכנה אותו "תשוקה להיעדר", מוצא לו שורשים אידיאולוגיים מוצהרים בהגותו של המשורר, דן בגלגוליו ובמופעיו בשירתו – ומעל לכול רואה בו, שלא כמוני ההדיוט, לא צרה אלא יתרון; לא סעיף נוסף ברשימת הסיבות להסתייגות הקוראים בני זמננו משלונסקי, אלא תגלית חדשה שאמורה להזניק את מניותיו של המשורר בבורסת הספרות העכשווית. אופנגנדן מראה כיצד קוראיו של שלונסקי, ובכלל זה מבקריו וחוקריו, החמיצו עד עתה את לבוש השחורים הקודר והאופנתי שהליריקה השלונסקאית עטופה בו. נראה שאכן יסוד זה, ה'היעדר', השוזר חטיבות נרחבות משירת המשורר, לא זכה למקום הראוי לו בכתיבה על שלונסקי, אף שסביר להניח שכל קורא ערני חש בו. חש, אבל כנראה ליבא לפומא לא גליא.
המשיכה של שלונסקי להיעדר, טוען אופנגנדן, היא אותנטית, ואיננה רק העמדת פנים של משורר שביקש להיות סימבוליסט עד הסוף. לדבריו שלונסקי הצליח לתת ביטוי טרגי אמתי לחווייתו של האדם המודרני, מתוך גישה אוניברסליסטית האמורה לדבר אל לבו של דורנו. לי, כאמור, נדמה שהאדרת ההיעדר בידי שלונסקי היא דווקא הסיבה לקושי של הקורא להתחבר למשורר המצוין הזה.
חידושו הפרשני הגדול של אופנגנדן הוא בהגדרתן של תופעות רבות ומגוונות בשירת שלונסקי כמבטאות כולן פנים שונים של אותה 'תשוקה אל ההיעדר' (חידושים קטנים, בדמות פרשנות מעניינת לשירים ספציפיים של שלונסקי, יש פה למכביר, ואפילו בשבילם בלבד כדאי המאמץ לקרוא את הספר המייגע מעט). כה רחב הוא המגוון של גילויי התשוקה להיעדר, אליבא דאופנגנדן, שהוא כמעט כולל דברים והיפוכם.
תחילה מדובר במתן ביטוי לתלישות, ולהתנגדות להתמסר לאידיאולוגיה, גם האידיאולוגיה החלוצית. אחר כך, בשירת העמל והגלבוע, התשוקה להיעדר מתבטאת באמביוולנטיות חתרנית של שלונסקי החלוץ-לשעה כלפי עבודת האדמה: הוא חווה תשוקה לעמל מפרך כהענשה עצמית. הלאה משם, ההיעדר המאוּוה הוא היעדר האמונה הדתית, ואף היעדר השפיות, כמצופה ממשורר המגיע אל הכרך המודרני. בהמשך עובר שלונסקי, לדברי פרשנו, לאימת הטכנולוגיה ואימת המוות. ולבסוף, לעת זקנה, השלילה לובשת פנים של המעטת העצמי, ושירתו של שלונסקי מתמודדת עם התפוררות הפרסונה המשוררית הישנה שלו, עם התפוררותן של כל אותם מעשי שלילה שלו.
ולעתים גם מתיחת ההגדרה עד הקצה אינה מספיקה. אופנגנדן נאלץ להשאיר מחוץ לעיונו חטיבות נרחבות משירת שלונסקי, רוב מה שֶפִּייֵט בשנות הארבעים והחמישים, שכן שם אי אפשר לטעון שהמוקד הוא כמיהה להיעדר כלשהו. שלונסקי חגג בשנים ההן את היֵש. אופנגנדן אינו מתכחש להפוגה הממושכת הזו בהשתוקקות להיעדר, אך גם אינו מוטרד ממנה די הצורך. לו עמד המחבר יותר על הניגוד שבין תקופות ההיעדר לתקופות היש, הייתה נשכרת מכך גם הבנתם של מוטיבים המבטאים היעדר.
כך למשל אופנגדן מתעמק בבית של שלונסקי המאוחר, ומפרש אותו כהתברכות של המשורר במינימליזם הפואטי שנפל עליו לעת זקנה בהשפעת המשוררים הצעירים של הזמן: "אל מי דמיתָ כי דלותָ/ היו צֹאנֶיךָ לְבָרות/ וכמו הָעֶרב החילותָ/ צָרֵף מילים מהברות?" ('האדיר הגווע'). פרשנותו זו של אופנגנדן הייתה רק מתחזקת אילו העמיד בית זה אל מול בית ידוע יותר של המשורר, משיר הסיום של 'בראשית אחרת' שלו, מהתקופה שקראנו לה פה תקופת היש, שבו "שפת ההברות" היא סמל למינימליזם פרימיטיבי מבורך: "דָחוס ומרגיע הדבש בכוורת,/ גופו של עולם תינוקי וּוָרוד./ בראשית חדשה אל קונה מדברת/ כאַיל אל אַיל בשפת הברות".
אברהם שלונסקי התחלק, בעצם, בין שני מודרניזמים סותרים. האחד הוא מודרניזם פואטי, שהתבטא, כפי שמראה אופנגנדן, בכמיהה הטרגית להיעדר. המודרניזם השני הוא אידיאולוגי, ובמקרה של שלונסקי זהו הקומוניזם בגרסתו הציונית. מודרניזם זה הוא היפוכו של המודרניזם הראשון. הסובייטים תיעבו כידוע את סטייתו של המודרניזם מהריאליה, את כל מה שהוא 'ניוון'. לא שאלות היו במודרניזם פוליטי זה, אלא תשובות. ויותר משהייתה בו החרבת עולם ישן, הוא תבע, בגרסתו הציונית-סוציאליסטית, להקים עולם חדש. המודרניזם הזה הנחה את שלונסקי בכתיבתו הפובליציסטית, כפי שמראה מחבר הספר שלפנינו; והוא הנחה אותו גם בתקופת הביניים של שירתו, זו שכינינו תקופת היש – הפעם גם פואטית.
שמאליותו של שלונסקי התבטאה בשני המודרניזמים הללו: הסוציאליזם הקנאי, אבל הקונסטרוקטיבי, שדחף אותו ואת חבריו במפ"ם להזדהות עם ברית המועצות; וכנגדו הנהייה האוניברסליסטית אחר הטרגי, החסר, הכואב, הממית, המאַיין, המפרק. ושלונסקי, בל נשכח, היה במשך שנים ארוכות מגדולי קובעי הטעם במקומותינו, מנהיגו ואדריכלו של הדור הראשון למורדים הארצישראליים בסמכותו היהודית-מסורתית של ביאליק בתרבות העברית. לא נגזים אם נאמר ששלונסקי הוא האב-טיפוס, ואולי גם האב, של האליטה השמאלית בתרבות הישראלית, גם אם אליטה זו הניחה לימים את שירתו בקרן זווית.
במודרניזם האחד, האידיאולוגי, מאסה אליטה זו: גם בגילוייו הנתעבים, קרי התמיכה בברית המועצות, וגם בגילוייו הנאצלים, הקונסטרוקטיביים, החלוציים. ואילו המודרניזם מהסוג השני – כמיהה תנאטית מעיקה אל ההתחסלות וההתאיינות ואובדן הזהות העצמית – השתלט כמדומה על כל מהותה, על כל הגדרתה העצמית כשמאל פוליטי וכאליטה בעלת טעם ספרותי עדכני. אכן, יש מרכיב כזה בשירת שלונסקי, והוא אחד הדברים ההופכים אותה למה שהיא. אך אצל אופנגנדן, כיאה לחוקר המבקש לטעון טענה ולבנות עליה דוקטורט, מרכיב זה הופך כמעט בלעדי. ממש כפי שקרה ליורשיו הפוליטיים-פואטיים של המשורר.
נראה כי לא לשווא מאמין ארי אופנגדנן שחשיפת התשוקה אל ההיעדר כתשתית שירתו של שלונסקי תוציא שירה זו מקרן הזווית שנדחקה אליה משום שנחשדה כחיובית וציונית מדי, ותחזיר אותה לקאנון ולאופנה. הוא יודע היכן נקבעות האופנות והיכן מתכונן הקאנון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה