חלוצים בג'ינס: רן פרחי כותב על ציונות עכשווית בגליל

חיילי יחידה מובחרת ב'דרך ארץ בגליל'

אור דוארי הצליח להביא לגליל ישראלים שבדרך כלל אינם יוצאים מתל-אביב, לשים להם בידיים מעדרים וטוריות, ולשלוח אותם לסיקול אבנים מצלע ההר. רק ככה, הוא מאמין, עם ישראל יתחבר מחדש לאדמתו וימנע אובדן של חבלי ארץ אסטרטגיים. נשמע מופרך? חכו שתקראו על חבורת ההייטקיסטים שרכשה עדר עזים פלוס רועה

מאת רן פרחי. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בד' בניסן תשע"א, 8.4.2011. 
על רן פרחי ז"ל קראו כאן.

"מצב ההתיישבות היהודית בגליל מעולם לא היה כה גרוע כמו בימינו". את הקביעה הזו משמיע בכאב אור דוארי (30), ממייסדי הפרויקט החינוכי 'דרך ארץ בגליל', כשאנו מביטים בנוף עוצר הנשימה הנשקף ממצפור הר תורען. מהעבר האחד נשקפים מרבדי השטחים המעובדים של בקעת בית נטופה, ומנגד השדות של בקעת יפתחאל, את החרמון, השומרון והכנרת.

לפני ארבע שנים הקימו דוארי וחבריו את התנועה שכעת מבצבצים ניצני העשייה שלה. ברכס האסטרטגי הזה מנסים אנשי 'דרך ארץ בגליל' לבצע רנסנס ציוני. האמצעי: עבודת אדמה בשתי הידיים. כן, בדיוק כמו שעשו החלוצים שהגיעו לארץ ישראל וראו אותה בשיממונה. הקבוצות המגיעות למקום מקבלות הסברים היסטוריים וגיאוגרפיים, ולאחר מכן יוצאות לשטח, לחוש אותו מקרוב ולעבוד בו במשך כמה שעות טובות.

"האדמה של ארץ ישראל צמאה לעם ישראל, ואנו צריכים להיות ראויים לאדמת המולדת", שב ומשמיע דוארי את המסר החינוכי שברקע הפרויקט. "האדמה של הגליל קוראת לנו לבוא, ואנחנו שלוחים של עם ישראל שמוציאים לפועל את הקריאה הזאת".

העובד בשטח, מוסיף דוארי, יכול לגלות הרבה על עצמו ועל אישיותו. "עושים פה משהו. כל אחד יוצא מהאני הקטן של עצמו, ואת היציאה הזו מעצמו לטובת הכלל, אף אחד לא ייקח ממנו אף פעם. היו אצלנו אנשים שלכאורה לא היו קשורים לקרקע, לא ידעו איך להחזיק טורייה. בסופו של דבר גם הם כל כך נכנסו לעניין והתלהבו, שנשארו כאן עד רדת הערב".

שני גולדפרד (19), בת שירות לאומי, מתארת את ההדרכה שמקבלות הקבוצות. "אנחנו מספרים להם על יודפת, על המרד הגדול, ובעיקר על חלוצים שהתיישבו בגליל ועל החלוץ החי על פי צו השעה. כדברי טרומפלדור - 'אם צריך בורג, אני בורג; אם צריך מסמר, אני מסמר'. אנחנו גם מסבירות איך להשתמש בכלי העבודה, ואז הם יוצאים לפעילות בשטח, כדי שייצאו מהארבע אמות שלהם ומהמכשירים האלקטרוניים. שייגעו באדמה וירגישו עבודה תכל'ס".

המשתתפים נשלחים לעבודת כפיים ופעילויות חקלאיות מסורתיות. המשימה הניתנת להם היא הכשרת שטח לחקלאות הררית, למשל באמצעות בניית טרסה, עקירת סירה קוצנית, סיקול אבנים ועוד. בתום יום העבודה וההתחברות לקרקע, מסכמים המדריכים עם העמלים את מה שעבר עליהם, את השינוי שחוו ואת התובנות מהמאמץ המשותף.

דוארי מספר על הגיבוש הקבוצתי שנוצר במהלך הפעילות החקלאית. עבודה בשטח, הוא אומר, היא גם דרך להתבגרות אישית של העוסקים בה. "רואים מי נוטל חלק בקבוצה, מי מנהיג את החבורה ומי עומד מהצד. ברגעים אלה תפקיד המדריכות שלנו הוא לרתום את אלו שבצד לעבודה".

כדי להוסיף עוד נדבך לחיבור של הצעירים אל השטח, מפגישים אותם עם החוואי מוטי פרץ, המתגורר על ההר. פרץ, חוואי בודד בעל לחיצת יד ברזלית, שומר בעבור מדינת ישראל על השטחים הפתוחים בהר תורען מפני השתלטות עוינת. זה שנים שהוא עומד מול גל של טרור חקלאי שמפעילים ערבים מהסביבה: שריפת מתבנים, פגיעה בסוסים ובבקר והשחתת ציוד חקלאי. זה האיש שלדברי דוארי אמור להוות מודל לחיקוי לנערים הצעירים, בייחוד משום שהוא "לקח אחריות" ועמד מול הטרור.

"ישראלי מן השורה לא לגמרי מודע למלחמה שקיימת על השטח", אומרת גולדפרד. "אנחנו מנסים לגרום לנוער להבין שאדם יכול לתת מעצמו במשרה מלאה גם באזרחות, ומוטי הוא דוגמה לכך. כשהוא מדבר ומסביר מה הוא עושה על ההר, הם מקבלים את המסר של נתינת מקסימום בשביל האדמה. אחרי שיחה איתו, האנשים מתחילים לעבוד בלי שאלות".

נוער ממצפה-נטופה ב'דרך ארץ בגליל'

דפנה פישר (20), גם היא בת שירות הנוטלת חלק בפרויקט, כבר צברה בעצמה ניסיון של עבודת אדמה, בגרעין חקלאי בבית-יתיר שבדרום הר חברון. "שני ההורים שלי עוסקים בהיי-טק", היא מספרת. "למרות שתמיד חונכתי לאהבת ארץ ישראל, לא הכרתי את המציאות של השטח. אחרי שנה בחקלאות, רציתי לתרום לאחרים את מה שקיבלתי.

"יש בימינו אנשים שטוענים שהם לא נולדו בתקופה הנכונה, וכי היו רוצים להיוולד בתקופה ציונית יותר. כשאני ראיתי את מה שנעשה בהר תורען, הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מזה והבנתי שנולדתי בתקופה הכי נכונה. פעם היינו צריכים לבנות מדינה, ועכשיו המשימה שלנו היא לשמור על המדינה הזו".

המשתתפים נושאים בעלות סמלית של עשרים שקלים. עד כה נטלו חלק במיזם כעשרת אלפים בני אדם - תלמידי תיכון מכל הגילאים, חיילים, משתתפי 'תגלית' וסטודנטים ישראלים. גם אזרחים מן השורה החפצים בהתחברות לאדמה יכולים להגיע למקום, לקבל הדרכה ומעדר, ולהתחיל לעבוד. אם ירצו בכך, קיימת אפשרות ללינת לילה בתנאי שטח. בעתיד מתוכנן לקום במקום מרכז מבקרים מסודר, שיכלול את כל השירותים הנדרשים ויהיה פתוח ביום ובלילה.

אלה יוניגמן, אדריכלית נוף המעורבת בתוכנית 'דרך ארץ בגליל', מספרת כי בניית המרכז תיעשה בקונספט טבעי, תוך יציאה ממה שנותנת האדמה המקומית. "ההר הזה מדהים לא רק ביופיו, אלא גם בעובדה שיש בו המון חומרים טבעיים שבאמצעותם אפשר לבנות הכול", היא אומרת. "המקום משופע באבני לקט פראיות. האבנים המונחות בהר עברו תהליך חמצון, ולכן יש עליהן שכבה אפורה. לפרויקטים אחרים אני קונה משאיות של חומר כזה ומשלמת בעבורו הון, כי זו אבן פראית שלא עברה סיתות ביד אדם. באבנים כאלה בנו מאז ומעולם את הטרסות המסורתיות וגם מבני מגורים.

"הטכנולוגיות של פעם מעניקות התייחסות מכבדת לחומר טבעי, להבדיל מבטון ומרצפות. אנחנו נביא כאן לידי ביטוי באופן טוטאלי את השימוש בחומרים טבעיים במסורות בנייה עתיקות. כל מה שייבנה יוכל לצאת מתוך הקיים במקום. זה מתחבר לתפיסת הפרויקט, למה שנמצא על ההר".

הטופוגרפיה של המקום תירתם לצורך פעילויות ספורטיביות. "יש שם מדרון שתפור לפעילויות אתגריות, כמו קיר טיפוס שבאמצעותו ניתן לחוות את המקום", אומרת יוניגמן. "המיוחד בהר הזה שהוא עדיין שמורת טבע, נוף בראשיתי בתולי. כבוד אדיר לי כמתכננת להשתמש בקיים ולא לפגוע בו במילימטר. שוטטנו בגליל, אני ואור, כדי למצוא היכן כדאי להקים את הפרויקט. כשהגענו לכאן אמרתי לו: זה המקום. אתה לא צריך לזמן שום חומר משום מקום אחר. זה 'פיור' רכס תורען. דבר נדיר".

משתתפי הפרויקט מגיעים אליו בזכות האתר שלו (4galil.com) ובזכות עבודת השיווק שעושות שלוש בנות שירות לאומי. מלבדן יש כאן רכזת הדרכה שמתווה את חומרי הקורס, ומנהלת פרויקט שיוצרת שיתופי פעולה עם גופים שונים, בהם צה"ל ומוסדות חינוך.

דוארי אומר שהצלחה מביאה הצלחה. "קבוצה שהגיעה והיה לה טוב, זה רץ כמו אש בשדה קוצים", הוא מסביר. "בעקבות משוב מקבוצה של 'תגלית', שהגיעה לפני שלוש שנים, הבנו ששיתוף הפעולה איתם ימשיך. יהודי התפוצות, שלכאורה אינם קשורים לכאן ברמ"ח איבריהם, הרגישו כה מחוברים לאדמה ולארץ". גם בעולם העסקים יש דרישה לעיסוק-פנאי הכולל עבודת אדמה. בין היתר חתם דוארי הסכם עם חברת היי-טק, שעובדיה יבואו מדי יום שישי לפעילות על ההר.

והיו עוד כמה קבוצות שנתנו דחיפה לעוסקים במלאכה. למשל, תלמידי מכינה אקדמית מיפו. "נוער עירוני לחלוטין", נזכרת גולדפרד. "בהתחלה הם לא היו בעניין, אמרו 'אין מצב שאני מרים את האבן הזאת'. ואז לפתע הם הפכו לחלוצים בג'ינס. באו, הזיזו אבנים, ראו מה הם עשו והרגישו כאילו בנו משהו בידיים שלהם. אין כמו לגרור אבנים בידיים. זו הרגשה שאתה בונה את המדינה שלך. אם מישהו יבוא ויפרק חומה שבנינו בעצמנו, זה יפריע לנו.

"הגיעו גם שמיניסטים מישיבה תיכונית, שבאו ועבדו ובשלב מסוים הניחו את הכלים והתחילו לשיר ולרקוד. מה קרה? שאלנו אותם. 'עבדנו את האדמה, עכשיו אנו רוקדים ושרים", הם ענו".

גם ליוניגמן זכורה קבוצה שריגשה אותה במיוחד. "אלו היו עולות מרוסיה, שהגיעו למקום עם ציפורנים בנויות ולבוש שלא ברור איך הן תוכלנה לזוז איתו. פגשתי אותן אחרי שעתיים-שלוש, מסקלות אבנים, בונות ופורצות שבילים. זה היה נס. לא האמנתי שיהיו מוכנות להקריב ציפורניים ובגדים למען המשימה. בסוף היום הן סיפרו מה זה עשה להן ביחס לארץ, איך הרגישו את החיבור דרך האבנים, האדמה והמאמץ. הדבר האחרון לכאורה שעולות חדשות שעוברות גיור צריכות הוא להביא אותן להר, והנה, זה עבד נפלא. לא צריך להסביר יותר מדי; המקום עושה את העבודה. כאן לא מדברים. עושים, חווים".

דוארי נזכר בפעילות שבה נטלו חלק צעירים הלוקים בתסמונת דאון. "כשהם הגיעו לקרקע, ירדו לי דמעות. כל הסטריאוטיפים, הכול מתפוגג אחרי חמש דקות. כל אחד תפס סלע והוציא אותו מהאדמה. אתה רואה בן אדם בן 21, שקשה לו לנוע בכוחות עצמו, שואל שוב ושוב במה הוא יכול לתרום. הוא עבד בסיקול אבנים, התקשה, אך לא התייאש עד שהצליח להוציא 'בולדר' ענק".

הפעילות החקלאית היא גם חלק מ'שבוע שדאות' שמעבירים לחיילי סיירת גולני. כך נוצרה לה על ההר, לצד האזורים ה'שייכים' לבתי הספר השונים, הפינה של החטיבה.

הגולנצ'יקים בחרו לקיים את אימון השדאות לא בשטחי האימונים הקבועים שלהם שבאזור רמות-מנשה אלא דווקא ברכס תורען, בעקבות מפגש עם מוטי פרץ. "עמדנו על הקשיים שאיתם מתמודד היישוב היהודי במרחב הגליל, על הנזק הגדול שנגרם לתושבים, ועל מצבה העגום של ההתיישבות בגליל", כתב אחד מקציני החטיבה בהודעה לחייליו, שבה בישר על העתקת האימון למקום מרוחק מהבסיס המקורי. הוא הוסיף כי הצעד הזה נעשה "מתוך הבנה אמיתית (...)  שאנו כחיילי צה"ל ומפקדיו מחויבים לארץ ישראל על כלל השטחים שלה. קיום אימון מקצועי לחיילים ברכס תורען - בשילוב של עבודת כפיים ואדמה, תוך חיזוק הקשר ואהבת הארץ דרך האדמה, תוך שילוב של מורשת קרב על רכס יודפת וסיפורי הגבורה של החשמונאים בתקופת בית שני - מהווה בעבורנו את המעט שיכולנו לתרום". בפעילות במקום הוא רואה את "המשך הרעיון הציוני הנעלה של יישוב הגליל ועבודת האדמה, תוך כדי יצירת עובדות בשטח על ידי כוח חלוץ יהודי".

יום מפקדים בגולני

גולדפרד נזכרת בתגובות שהגיעו מלוחמי גולני. "קיימנו איתם דיון על תרומה למדינה, והדברים שהם אמרו - בא לך לחבק כל אחד מהם. זה מראה שעדיין יש צעירים עם ערכים שרוצים לתרום, ומבינים עד כמה זה חשוב להישאר במדינה ולתת. זה עושה אותך מאושר".

גודל השטח שבו נערכת הפעילות החקלאית הוא כ-200 דונם, כשהיעד הכולל לפרויקט הוא 800 דונם. אנשי 'דרך ארץ בגליל' מקווים להפוך אותו לפרויקט לאומי. "המתחם הזה משלב אינטרסים של המדינה יחד עם אלה של קק"ל ושל המועצה האזורית", אומר דוארי. "משרד התיירות ומשרד החינוך כבר שותפים מלאים, ומשרד החקלאות צפוי לאשר מימון. גם משרד ראש הממשלה מכיר בחשיבות של מה שאנחנו עושים כאן".

השטחים שעובדו בהר תורען יחזרו ויעובדו על ידי אותן קבוצות, כדי שיראו רצף של עשייה. יש תהליך מתמשך של פעילות חקלאית, מסביר דוארי. תחילה סיקול אבנים, כעבור חודשיים מגיעה אותה קבוצה כדי להכין את ההר לזריעה, ובהמשך היא באה לראות את הנביטה והצמיחה. אם נזרעה חיטה בחלקה, בסביבות חודש מאי אוספים את השיבולים.

"אנחנו רואים את השטח נבנה ומשתנה מיום ליום", מספרת גולדפרד. "זה מדהים. רואים את ההשפעה של העבודה, את ההתקדמות. אנשים חוזרים למקום כל כמה חודשים, ואתה יוצא עם אור בעיניים מהגילוי עד כמה אנשים אוהבים את האדמה שלהם".

רובו של הר תורען מתאים בעיקר למרעה בקר. "האזור טרשי", מסביר דוארי. "רוב השטח לא מתאים לשתילה, רק לעצי נוי או עצי זית. עם זאת, אנחנו מתכננים במקום מתחמים של תבלינים. כמו כן נטענו עצי זית עתיקים, תרומה מקק"ל".

מלבד עבודת האדמה על ההר, מפעילה 'דרך ארץ בגליל' פרויקט של שיבה לעידן הנוקדים ולרעיית הצאן. "קנינו עדר עזים והבאנו רועה. השנה פרסמנו שדרוש רועה צאן בגליל, והיו עשרות פניות של אנשים שרצו לשמוע במה מדובר. כבר בחרנו כמה רועים עבריים".

לדבריו, עיניהם של ההייטקיסטים מבורסת היהלומים ברמת-גן נצצו כשביקשו ממנו: "תציע לנו דברים. כסף זו לא הבעיה". "סוכם עמם שהם יקנו עדר עזים של 105 ראש, ויממנו רועה צאן שישמש כשומר על אדמות המדינה". לדברי דוארי, 'דרך ארץ' היא גם חלק מחזון של התיישבות יהודית בגליל. "אנחנו רוצים ליצור מוקד התיישבותי-תעסוקתי, ובעזרת גופים מוניציפליים להפוך את הגליל לפנינה".

אף שמדובר בפרויקט ציוני, אלה יוניגמן סבורה כי בכל הקשור לחיבור לאדמה יש גם מה ללמוד משכנינו הלא-ממש-ציונים. "אני מחפשת את המשותף ואת הדיאלוג בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין הכפריים. אם תשאל אנשים שעוסקים ברעייה, כולם יגידו 'לך תראה איך הערבים רועים את העזים'. גם לגבי בניית טרסות, יהודים ידעו בעבר לעשות זאת, אבל איפה אתה מוצא היום מי שבונה טרסות? רק בכפרים. הילדים על ההר בוודאי יחוו את זה. כשהם ייסעו ויטיילו בעולם, הם יוכלו להבחין בקווי הגובה המדהימים האלה ולומר: אני שם, ב'דרך ארץ', בניתי טרסה. אני יודע מה זה".

כדי להשלים את התמונה הציונית, יש במקום גם חיבור אל העבר היהודי. הדבר בא לידי ביטוי בשיקום 'חירבת עמודים', בית כנסת עתיק ששרידיו נמצאים על ההר. "מדובר במורשת יהודית", אומר דוארי. "עבר, הווה, עתיד - הכול בידיים שלנו".

ויש עבר קרוב יותר, שצלקותיו עדיין לא הגלידו. הפרויקט כולו מוקדש להנצחת זכרו של טייס המסוק דניאל גומז ז"ל, חברו של דוארי, שנפל במלחמת לבנון השנייה. "הוא הפגין אומץ לב רב במלחמה, וביטא את מסירות הנפש למען המדינה ואת הערכים שהפרויקט אמור לבטא", אומר דוארי. "הציונות לא נגוזה, ודניאל גומז הוא הוכחה לכך".

דוארי מספר כיצד הנחית חברו כוחות מיוחדים בשטח לבנון תוך מסירות נפש. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נהג כך; שנים אחדות קודם לכן הוזעק גומז לחלץ קצין שנפצע באורח אנוש במהלך מבצע של צה"ל בג'נין. החילוץ היה מורכב ומסוכן עבור המסוק, איום של ירי נ"ט נשקף מכל עבר, אך גומז התעקש להגיע ולזירה ולחלץ. לאחר הפינוי התברר שהפצוע, רועי בן-טולילה שמו, הוא לא אחר מאשר חברו הטוב של הטייס. "המסר שבהנצחת גומז הוא 'אני פה בשביל הזולת, אפילו על חשבון החיים שלי'", אומר דוארי.

גיורא לוי, קצין מילואים ביחידה מובחרת, הוא ותיק חברי הוועד המנהל של 'דרך ארץ בגליל'. מה שיפה בפרויקט, הוא אומר, זה גילוי האחדות של עם ישראל. "משלבים כאן ציבורים שבמקומות אחרים לא היו נפגשים. קיבוצניקים מהשומר הצעיר, חבר'ה מהתנחלויות, תל-אביבים, מושבניקים – כל אחד בעם ישראל שמבין את העניין. אני שמוצניק במקור, אחרים בארגון באים מרקע דתי, אבל המשותף הוא שכולנו רואים את טובת עם ישראל. ברור לכולנו שהשעה דוחקת, וזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך פה עוד ועוד. לישיבה האחרונה שלנו הגיעו חבר'ה מבית-השיטה ומהקיבוץ הדתי שעלבים וממודיעין ומצפון תל אביב. זה עם ישראל. זה כוח".

לתובנה דומה הגיעה גם המדריכה דפנה פישר. "מרגישים את ארץ ישראל, את ה'ביחד' של עבודה האדמה. זה גם חיבור עצום לכלל עם ישראל. כשעובדים ביחד, אתה מבין מה קדוש פה".

קנת ג'סבי, חבר נוסף במועצה הציבורית של 'דרך ארץ בגליל', הוא איש היי-טק שבחר להתיישב בגליל ולקומם בעצמו משק ובו מאות דונמים של עצי זית. "הגליל בשבילי זה תרופה, סם של חיים", הוא אומר. "אני נהנה מהמרחבים וממזג האוויר, ושמח לראות את הצעירים שבאים לכאן מהמרכז. כשבאים להתיישב בגליל מרוויחים איכות חיים אבל מוותרים על הרבה ממה שיש במרכז. אנחנו צריכים לייהד את הגליל או להפסיד אותו, אלה שתי האפשרויות. לכן חייבים להפשיר קרקעות ביישובים במחירים שיאפשרו לצעירים לבוא ולחיות בהרחבות. אם יהיה אפשר לרכוש חצי דונם ב-300 אלף שקל, צעירים יגיעו לכאן".

ג'סבי וגיורא לוי אופטימיים לגבי ההתיישבות בגליל, אך רוצים לראות את המדינה נרתמת במלוא כוחה למען ההתיישבות הזאת. "ההר צריך להיות סוג של סמל, שמעביר מסר ברור מי בעל הבית", אומר לוי. "הפעילות החינוכית היא היתד הראשונה שננעצת בקרקע".

ג'סבי מציין כי 'דרך ארץ בגליל' מקבילה בעיניו לפרויקט 'תגלית', שמביא ארצה סטודנטים יהודים מחו"ל. "במקרה שלנו מטפלים בעם היהודי שחי כאן, אבל לא מודע לכך שהוא ציוני. את האנשים שחיים במדינת תל-אביב אפשר לחבר למדינה שהיא קצת יותר גדולה מתל-אביב. אבל זה דורש מימון. לא מאנשים קטנים כמוני; זה צריך להיות פרויקט מוכר על ידי מוסדות המדינה. צריכים המון כסף כדי לעשות את עבודת הקודש הזו.

"אשתי הביאה לגליל נשות שגרירים מכל העולם. הן באו למושב שרונה, שם אירחו אותן שני מושבניקים, מומחים לזן מסוים של פרחים. הם ממשפחה שמתמחה בכל מיני הכלאות של עגבניות וירקות אחרים, והכול באמצעות היי-טק. זה סוג הפעילות שאפשר להביא אליו צעירים ממדינת תל-אביב. ברגע שהם יראו מה שאפשר לעשות כאן ועושים, הם יבואו".

- מה ייחשב בעיניך להצלחה של הפרויקט?

"ההצלחה תימדד באותם מדדים של 'תגלית', שזה לכל הדעות פרויקט מצליח. צריך להביא אנשים לצפון ולהסביר להם את ההיסטוריה של הציונות. רוב התלמידים לא יודעים כלום על הציונות. יש שכונות שלמות של הורים שמעודדים את ילדיהם להשתמט מהצבא. כשאתה לוקח את התלמידים לפולין ומספר להם כמה גרועים היו הגויים, זה לא מספיק. צריך להביא אותם לגליל ולנגב, שיראו מה פירושן של התיישבות ועשייה, ושישתתפו בעצמם".