אלוף נעוריי: עם יצחק נוי על הכול חוץ מנוסטלגיה

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', במסגרת פרויקט 'אלוף נעוריי', בכ"ג בתשרי תשע"ב, 21.10.2011, בכותרת 'מאזין ברדיו'. 

לאיש הקטן שבתוך המַקלֵט תוכנית יש לבת ולבן. לאיש הקטן הזה יש קול גדול. בקול הזה ארוג כל מה שצריך כדי להיות הקול האבהי של ילדותנו. קול סמכותי ויודע-כול אבל רך וחשוף וקשוב, קול בס שכולו אוזן, קול המתנגן אליך במין דברנות מתהססת המוצפת עד גדותיה הזדהות נרגשת של הדובר עם הנאמר. 

באתי לשמוע את הקול. לא שהקול הגדול חדל להישמע. יצחק נוי מוסיף לשדר בקול ישראל תוכניות בענייני חוץ ובענייני מדע ותוכנית שבועית של סקירת כתבי עת ותוכניות מיוחדות של דיונים לציון כך וכך שנים לאירועים היסטוריים. עד צאתו לגמלאות, לפני כשנתיים, הגיש במעורבות רגשית סוחפת, ופרו-ישראלית באופן נדיר במקומותינו, את 'השעה הבינלאומית'. אבל לשמוע אותו בשידור פרטי, מדבר רק אליך ואתה יכול לעצור ולשאול שאלות, זה בכל זאת משהו אחר. שיבה מאוחרת לחדר הילדים; בערך כמו לקבוע פגישה אישית, הפעם כמבוגר, עם סטיב אוסטין, ולחלוק איתו תובנות. לי בבית היה רדיו, לא טלוויזיה. יצחק נוי, לא סטיב אוסטין.

"אני לא אוהב ללכת בחושך", הלין אחי הגדול כשהיה קטן. "אז תשלח מכתב לרדיו", הצעתי לו, והייתי עוד יותר קטן כך שלא ידעתי למה צוחקים. הרי ילדים שמפחדים בחושך או שמציקים להם כי הם ג'ינג'ים שולחים גלויות לרדיו ויצחק נוי מרגיע אותם ואותנו ("כשאני הולך בחושך אני שורק. נסו את זה". "דוד המלך היה ג'ינג'י, אפילו יצחק רבין היה ג'ינג'י"), ואחר כך משוחח על החדשות ועל מצבנו, על הנזק שבסדרה "דאלאס-שמאלאס" ועל "הארץ הקטנטונת שאפילו את השם הקצר שלה אין מקום לכתוב בתוכה במפה", ואז מעביר אותנו לפרק הבא בתסכית, לעתים קרובות בהשתתפותו כשחקן-קול או כמחבר. יצחק נוי היה התגלמות "הרדיו", ומכאן שגם התגלמות העולם הגדול והעולם של הגדולים. אלוף נעוריי כבר אמרתי?

הוא היה חבר-גדול, אבל במבט לאחור, בהיזכרות בשיחות הרדיו הללו שלו, הוא מצטייר כמחנך. "אני רוצה לומר לך משהו מוזר", הוא מגיב. "הדבר האחרון שחשבתי שאני הוא מחנך. הואיל ודיברתי עם הילדים בגובה העיניים, חלקתי איתם את אמונותיי הפנימיות ביושר הגדול ביותר. קיבלתי קארט בלאנש לעשות תוכנית, והתחלתי קצת לדבר על ענייני היום בין התסכיתים, לחבר אותם זה לזה – וזה הפך להיות המרכז והתסכיתים נדחקו יותר ויותר הצידה".

- ומצאת את עצמך יועץ סתר לילדים.

"זה היה לא ייאמן, היו מגיעים עשרות מכתבים ביום. שלושה אנשים במחלקת הנוער ברדיו היו ממונים רק על זה. זה התחיל מילדה אחת שהחליטה לכתוב מכתב לאיש הזה שמדבר ברדיו, אני מפחדת לעשות פיפי כי יש שד באסלה. הגבתי למכתב בשידור ואמרתי לה תביטי, אנחנו בקול ישראל מומחים גדולים לשדים ומכשפות, ואני מבטיח לך שאין שד. מין תשובה שכל אחד יכול להבין ברמה שלו. ואז הגיעו עוד מכתבים ועוד ועוד. הזרזיף הפך למבול".

- איך היית מוצא מה לענות?

"אני לא חושב שזה שונה בהרבה ממה שאני עושה היום בתוכניות סקירת העיתונים של שבת בבוקר. הכישרון לשכנע את הילד טמון לא בכך שהייתי אבא טוב או משהו אלא כי דיברתי אליו בגובה העיניים. הרבה מגישים של אז היו מדברים במוצ'י פוצ'י ברגע שהיו רואים מיקרופון של תוכנית ילדים. לא יכולתי לשאת את זה. זה היה מוציא אותי מדעתי. למה לדבר לילד כמו לתינוק? דבר אליו כמו אל חבר".

- כושר השכנוע טמון גם בקול שלך?

"אני מניח שגם הקול הוא חלק מהמתכון להצלחה, גם בתוכניות למבוגרים. אני לא אחת ולא שתיים מדבר שטויות, אבל אם זה בקול גדול, ובסמכותיות, והואיל וזה בא מהרדיו... אמי הייתי אומרת לי 'איצל'ה, מה אתה מדבר, אמרו את זה ברדיו'. עניתי לה פעם 'אני עובד שם, אני מכיר את האנשים האלה, אי אפשר לסמוך עליהם'".

- אתה תכף בן שבעים. אתה עושה משהו כדי לשמור על הקול?

"שום דבר. לא על הקול ולא על הבריאות. גם לא צבעתי שיער מעולם, אני לא מבין למה במקומות שעוד יש לי שיער הוא לא לבן. זה לא אני, לא צעיפים סביב הצוואר ולא צביעת שיער. אני לחלוטין אדיש לדברים האלה".

- כך שלא רצית לעבור לטלוויזיה.

"זו טרחה. האיפור, החנטריש, התפאורה. הכי טוב להמריא על כנפי הדמיון. אולפן, מיקרופון, אני יושב ומשוחח, ואם יש טכנאי שגם מוכן להאזין לי מעבר לזכוכית אז אני מרוצה, לא צריך עוד כלום. אני מבקש שייתנו לי טכנאים שאוהבים את התוכנית. לא כאלה שמסובבים לך את הגב ומתחילים לשוחח בטלפון, כי אז לא נעים לדבר. וכשאני מדבר לאחד שמקשיב – אני כבר מדבר למיליון, זה לא משנה".

- בינתיים גדל דור של ילדים על טלוויזיה, ודור נוסף על מדיה חדשה. ילדים היום היו מסוגלים לשבת ולהאזין לאיש הקטן שבתוך המקלט ולתסכיתים?

"לא. אם הייתי משדר היום תוכנית ילדים כזו זה לא היה מצליח. מה שכן, נטשתי את תוכניות הילדים והנוער כשהן היו בשיא, עוד לפני שהתחילה הירידה. זה היה בסביבות מבצע שלום הגליל. הייתי חובש בגדוד קרבי, במילואים. הייתי בביירות, בבחמדון, איבדתי שם את השמיעה באוזן שמאל וחטפתי רסיסים ביד, שחלקם נשארו. כשחזרתי 'רון וג'ודי' היה בחלונות הראווה" – אחד מספריו הבולטים של נוי לנוער, פרי מפגשיו עם יהודים אמריקנים וישראלים בימיו בבוסטון; עוד אחד מאלה שנולדו כסיפורים בתוכנית הרדיו.

"פרשתי בין השאר כי לא כל כך הסתדרתי עם מי שבא לנהל את חטיבת האומֶר (כלומר רשת א', פחות או יותר) באותה עת, יצחק אלון. הוא נתן לתוכניות הילדים והנוער לגווע. רשת א' היא רשת חסרת מזל בכלל, כי כמעט כל המנהלים שקיבלה לאורך השנים היו גרוטאות שרשת ב' לא רצתה. מאז שהלך משה כרמל ז"ל, שהיה איש נאור שרצה לעשות רדיו טוב, לא זכינו למנהלים של ממש. נתנו לכל זה להיגמר, וחבל. אני יכול רק להניח שאילו היו מקפידים לשמור על תוכניות הילדים והנוער, אמנם לא היה לנו קהל מאזינים כמו אז, אבל הייתה נשמרת מסורת האזנה שהייתה עוברת מאב לבן. בייחוד בקרב דתיים; שם היו לנו תמיד באופן מסורתי יותר מאזינים".

- כלומר גם כשאתה היית שם, לנגד עיניך עמד מאזין שהוא ילד דתי?

"הם בלטו מאוד. כי כבר אז הייתה טלוויזיה חינוכית בשעות הצהריים. אני חושב שהבולטות של הדתיים הובאה במידה מסוימת בחשבון גם בבחירת התסכיתים".

נוי החל לשדר בקול ישראל כשעלה לירושלים ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, ב-1965. "הייתי קריין רצף וקריין חדשות. זו אחת העבודות המאוסות ביותר שיש. אתה הופך למכונה. דבר מַשמים שאין דוגמתו. אבל עבודה נוחה מאוד לסטודנט, כי אפשר לקחת משמרות לילה. אני זוכר סמינר על יהדות ספרד בימי הביניים עם פרופ' חיים ביינרט ז"ל, מורי ורבי, שהיה נגמר בגבעת-רם בשמונה או תשע בערב. הייתה מחכה לי מונית, כי אני קריין בקול ישראל, והוא הפרופסור היה צריך לקחת אוטובוס. הוא היה גר בדרך, ברחביה, אז אני הייתי נותן לו טרמפ במונית של קול ישראל. היה כל כך מצחיק. הייתה תקופה נהדרת, למדתי ועבדתי והתפרנסתי היטב. מה עוד אדם צעיר יכול לבקש.

"העניין עם הילדים התחיל כבדרך אגב. רוב התפניות הגדולות בחיים, לפחות בחיים שלי, נעשות באקראי. המקום החשוב בקול ישראל היה ונותר המזנון. ושם הכרתי את מאירה ביין. אישה נהדרת. עבדה במחלקת הילדים והנוער עם אסתר סופר, מרים הרמן, כרמלה דואק, בצלאל לוי הידוע כפול טמפל מתסכיתי הבלש, כולם שוכני עפר. ועם דויד גרוסמן הילד הקטן, ואריה אלדד הילד הקטן. מאירה ואני התיידדנו, והחיים במושב כפי שהצטיירו ממה שסיפרתי היו לה כל כך מוזרים ורחוקים. ילד במושב יודע להבדיל בין נחש שחור לא מזיק לבין נחש צפע שצריך לא להתעסק איתו או לערוף את ראשו במכת טורייה. זה ריתק אותה. והחולות שהיו מכאן ועד הים, ועצי התאנה והגפנים, והריצות, ומעיין המים ליד נחל רובין. היא הציעה לי לכתוב סיפורים לילדים על הטבע, על הימים ההם. מהר מאוד זה התברר כהצלחה עצומה. או בשל איכות הקול שלי או בשל איכות הסיפורים או בשל איכות התקופה".

- הרגשת חופש מלא בשיחות שלך עם הילדים על ענייני השעה? הרי לא הבעת דעה פוליטית למשל.

"לא, לא עלה על דעתי. גם היום, בתוכניות ברשת ב', אני מאוד מקפיד על איזון. אני מכניס את כל הקונצנזוס הלאומי, שהוא מאוד רחב. רק לא אנשים ששוללים את מדינת ישראל. וכמובן לא אתן לאדם לשקץ שיקוצים אישיים על אדם אחר. ואני חייב לומר לך, אני קורא בעיתונים את הטענות שנשמעות עכשיו על מעורבות של לשכת ראש הממשלה ברשות השידור, ואני לא מבין מאיפה נלקחים הדברים האלה. מעולם לא אמרו לי מה לומר, מעולם לא נתנו לי הוראות פוליטיות. ובכל זאת הייתי בקו הקדמי של השידור הציבורי, כולל עריכת יומני חדשות. מעולם לא נתנו לי הנחיות פוליטיות. גם בתקופת יוני בן-מנחם (מנהל קול ישראל בעשור הקודם, ומנכ"ל רשות השידור החדש, שאגודת העיתונאים בתל-אביב וגורמים נוספים טענו שהוא תפקד כמנחית-הוראות של לשכת נתניהו).

"הוא מ-עו-לם לא אמר לי שום דבר בכיוון הפוליטי. היו ישיבות שבועיות, יוני רצה שיהיה שידור ציבורי טוב, והיה לדעתי מטובי המנהלים שהיו אי פעם ברשות השידור, והתעניין מאוד בתוכני השידור, אבל הוא מעולם לא התערב. לפעמים הציע מרואיין עם תפיסה יותר רחבה, אבל מעולם לא כפה אותו ותמיד סמך עליי שאעשה את התוכנית. אני קורא בתימהון ולא מבין מאיפה מצוצים הדברים. אין לי מה להרוויח ולהפסיד כאן. אני פנסיונר. אני מהאו"ם. היחסים שלי עם רשות השידור הם מעולים, אין לי אויבים, וכל המהומות המתחוללות שם הן לא מענייני".

- התנגשת עם רשות השידור בנושא פוליטיקה, כשקריינת את תשדירי האיחוד הלאומי בבחירות 2009.

"זו הייתה אי-הבנה, והסדרנו אותה בשלום. אסביר לך מה קרה כאן. ראשית, לא הצבעתי לאיחוד הלאומי. תמיד הצבעתי למפלגת העבודה, אף על פי שיש לי, אני מודה, נטייה לימין, שלא באה לידי ביטוי בשידורים שלי. גדלתי פה, במושב נטעים המפא"יניקי, ותמיד, גם כשבראש מפלגת העבודה עמדו אנשי שמאל, סמכתי על כך שבתוך המפלגה יש השפעה לאנשים יותר מרכזיים, כמו אהוד ברק. בפעם הבאה, כפי שהמפלגה נראית כיום כנראה לא אצביע לה. נשאר בה רק האגף השמאלי. סוציאליסטים מהסוג של יחימוביץ ופרץ שאני לפעמים חושב שהם היו שמחים להקים פה מחנות לחינוך מחדש.

"לענייננו. אריה אלדד הוא ידיד. אני מכיר אותו עשרות שנים, משנות השישים, ממחלקת הנוער ברדיו.  נפגשנו באיזו הקלטה, והוא אמר לי, 'אני והמפלגה שלי בבעיות, אני לא יודע אם נעבור את אחוז החסימה'. אריה אלדד הוא הגון וישר מאוד. הוא גם אדם מאוד משכיל, וגם השכלה אני מעריך. הוא ניהל בכנסת מאבק קשה נגד השחיתות, מאבק שחצה גבולות פוליטיים. הוא היה אחד הלוחמים הבולטים בשחיתות שאוכלת בנו בכל פה. אדם שלא עשה חשבון. וחשבתי שכל העובדות הללו יחד הופכות אותו לאדם רצוי בכנסת. נוסף על כך שהוא ידיד אישי. וידידות אישית לא נמדדת בשעה של קורת רוח, אלא בשעת קושי. אז הוא ביקש שאהיה קריין בתשדירים, ונעניתי.

"עשו לי בירור בקול ישראל. בצדק גמור, מבחינתם. אילו באתי ואמרתי שם, 'עשיתי זאת תמורת כסף, אני הרי חייב לחזק את הפנסיה של רשות השידור' שאתה יודע מה היא שווה, יכול להיות שהיו מניחים לי. אבל אמרתי את האמת. שעשיתי את זה כי רציתי שאריה אלדד ידידי יהיה בכנסת, ושלא קיבלתי על כך אגורה. אמרו לי 'הואיל וכך, משמע שאתה מאמין באיש הזה וכן הלאה, אז אתה לא יכול לשדר תוכניות כל זמן שמערכת הבחירות נמשכת'. קיבלתי עליי. הם צודקים. בסדר. לא חשבתי על זה קודם. חשבתי שאם אני פנסיונר מותר לי. זה הסתיים כפי שהסתיים. הרבה אנשים סיפרו לי שכעסו עליי כששמעו את קולי בתשדירי האיחוד הלאומי, ושכאשר שמעו שזה חינם, ושאני לא שכיר-לשון, כעסם רק גָאה".

- עצם זה שאתה לא מעלה לתוכניות שלך אנשים ששוללים את קיום המדינה ולא מתבייש לדבר על האנטי-ישראליות כאנטישמיות, כבר מציב אותך בעמדה חריגה בתקשורת.

"יכול להיות. יש אנשים שחושבים שהפתרון לבעיית היהודים, גם בארץ ישראל, צריך להיות השלמה עם זה שאנו מיעוט קטן באוקיינוס ערבי, בלי קיום מדינה יהודית, ואיכשהו הערבים בנדיבות לבם ייתנו לנו לשרוד כאן. כבר ערב הקמת המדינה נסעו יהודה ליב מאגנס ונלסון גליק לשר החוץ האמריקני מרשל והזהירו אותו לא לתמוך בהקמת מדינת ישראל, בגלל הסכנה; ורק עכשיו קראנו שסמנכ"לית לשעבר בקרן החדשה אומרת שלא נורא אם ישראל תתפרק ויהיה פה רוב ערבי, כי אז המדינה תהיה יותר דמוקרטית. כל אלה כמובן דברי הבל, ואתה יודע מה, אין לי שום דבר נגד דברי הבל של טיפשים. אבל יש לי הרבה נגד  צביעות. אם אתה נגד ישראל אז תגיד את זה, אל תתחיל למצוא תירוצים שאנחנו עושים פשעי מלחמה ורוצחים ומנוולים. ואני אומר לך את זה כאיש תנועת העבודה. במושב הזה כולם הצביעו למפא"י. אמי אפילו הצביעה למפ"ם, הייתה יותר קיצונית. ואני לאט לאט נאלץ לעמוד מול העובדות ולראות אותן נכוחה.

"יש עיתונים גדולים בארץ שחושבים שתפקידם להביא שלום בינינו לבין הפלשתינים. רעיון נאצל, אבל אני לא יודע אם הוא יכול לבוא על חשבון עיתונאות פרופר. אז בשעה שמרצועת עזה היו מוטחים טילים ליישובי עוטף עזה, הדברים הללו לא הופיעו בעמודים הראשיים, אלא בפנימיים, מחשש שמא זה ישפיע על דעת הקהל. תקופה מסוימת שידרתי ברדיו סקירות עיתונים ישראלים, ואני חייב לומר ש'הצופה' היה העיתון היחיד שבעמוד השער כתב את הדברים כהווייתם. לפי סדר חשיבותם העיתונאית. תמיד אמרתי לעצמי, אתה יכול ללכת בשדה ולראות נחש צפע – אגב, הוא נחש נהדר, הוא לא טריטוריאלי ואם אינו מיוחם יניח לך כל עוד תניח לו – ולומר שזה מקל מתפתל בעל כוונות לא ברורות. זאת לא עיתונאות".

את העיתונות הבינלאומית הוא סוקר ברדיו גם היום, בתוכנית 'שבת עולמית' ברשת ב' שאפשר לשמוע את הקלטתה באתר שלו באינטרנט. "עיתוני איכות רבים בעולם בפירוש נגועים באנטישמיות. מלאים בנבזויות – בקריקטורות, במאמרים, באי-דיוקים. ואתה קורא ועיניך כלות. באירופה המגמה הזו רק גוברת. בארצות הברית לא ירשו לעצמם רמה כזאת של נבזויות. לדוגמה, טייקון יהודי בוול סטריט, מייקל מִילְקֶן, מלך מנוית הזבל. כתבו עליו הרבה. הכותרת ב'אקונומיסט' הבריטי הייתה משחק מילים: לנד אוף מילקן מאני. אם קוראים במהירות יוצא לנד אוף מילק אנד האני, ארץ זבת חלב ודבש. הם לא יכתבו 'יהודי מזוהם גנב כמו כל היהודים', אבל הם יכתבו לנד אוף מילקן מוני, וכשתבוא בטענות הם יגידו שאתה לא יודע לקבל הומור בריטי. זה לא מקרה בודד. או קריקטורה שהופיעה ב'לה-סטמפה' בזמן ההתבצרות בכנסיית המולד, רואים את ישו יוצא אל החיילים הישראלים ואומר 'הו, אני רואה ששוב באתם לצלוב אותי'. בעיניי זו קריקטורה מתועבת שיורדת לחדרי החדרים של שנאת ישראל".

התוכנית שלו, הוא אומר, נועדה לאפשר לישראלי להתעדכן בסיפורים ובתהליכים החשובים שאינם מגיעים לכותרות השוטפות בארץ. נוי מקבל לביתו כל יום את המהדורות הבינלאומיות של 'וול סטריט ג'ורנל' ו'ניו-יורק טיימס' האמריקניים, "העיתונים הטובים בעולם מבחינת השפה הברורה, רמת הטיעון, האחריות. בעיתונים האירופיים אין רמה כזו. 'וול סטריט ג'ורנל' ימני-ליברלי, יותר פרו-ישראלי מהעיתונים הישראליים. הניו-יורק טיימס מאוד ביקורתי כלפינו והביקורת לא תמיד מוצדקת. תומס פרידמן שמתלונן למה ישראל לא מחבקת את המורדים בכיכר תחריר, מין עליבות נפש כזאת שאני לא יודע מה להגיד לך. או רוג'ר כהן שבטוח שיבוא אביב ערבי גדול. הרי אנחנו מקבלים חורף שמתקרב לחורף גרעיני. אבל אתה לא יכול שלא להוריד את הכובע בפני הרמה. האנגלית בשני העיתונים הללו כל כך יפה, דבר דבור על אופניו. לא מורחים אותך כפי שבאנגלית אפשר בקלות, ההיגיון שולט בכל דבר".

- והם עובדים בלחץ זמן של עיתון יומי; השבועונים והירחונים לא טובים מהם מבחינה זו?

"אגלה לך סוד, לשבועוני החדשות כבר אין מה להציע. מאמרים מורחבים יש גם ביומונים. הקפדה רבה יש גם ביומונים. וביומונים יש לך גם המיידיות שאין בשבועונים. בתוכנית אני מתחיל בשבועונים ומהר עובר ליומונים. השבועונים הם יותר אייקון היסטורי".

- במבט מכורסת קורא העיתונים הבינלאומיים, איך מצטייר לך מצבנו הבינלאומי?

"מצבה של ישראל לא הוחמר בשנים האחרונות אלא השתפר. גילוי הגז משנה את חוקי המשחק. ויש גם דיווחים על גילוי פצלי נפט, שזה לא פשוט להפקה ומסוכן למי התהום, אבל הטכנולוגיות משתפרות. כלומר מקורות האנרגיה העצמאיים של ישראל מובטחים מאות שנים קדימה. אם הייתי אומר לך זאת בחדר הזה לפני שנתיים היית יוצא מכאן בשאט נפש ואומר 'אני לא מעוניין לראיין משוגעים'. מרבים לצטט את תלונתה של גולדה מאיר שמכל המקומות במזרח התיכון הוליך הקב"ה את בני ישראל למקום היחיד שאין בו נפט. אז הנה מתגלה שזה לא נכון.

"השיקולים האסטרטגיים רחוקי הטווח מראים לנו שלישראל יש הנתונים לשגשג. הפחד הגדול מתורכיה שתחזור לתקופה העות'מאנית ותורה לנו איפה לשוט בים התיכון לא מעשי. תורכיה שייכת לנאט"ו ולא יכולה לפעול בעצמה, ובנאט"ו כבר הביעו התנגדות לדיבורים האלה. מעצמות המערב לא עיוורות. יש להן אינטרס די גדול ודי מושקע שישראל תשגשג. אנחנו גם יודעים מעיתונות זרה שישראל היא מדינה שלא כדאי לחלום על השמדתה. אני גם לא רואה איך מיליון פלשתינים רעבים צובאים על גבולות ישראל. אלה חלומות באספמיה. אני לא מוכן להצטרף למחנה הפסימיסטים שמקדירים לנו את היום".

נוי משדר, מטפח אתר אינטרנט, כותב, אך מתפרנס בעיקר מהרצאות, בין היתר קורסים להיסטוריה במכון אבשלום. יש לו גם מטעי זיתים במושב. כמעט כמו באחד מספריו האחרונים לנוער, 'המערה של חמי', המתרחש כבר בימים שהחקלאות אינה משתלמת, שם נוטע אביו של הנער גיבור הספר כרם זיתים כדי לזכות בפיצויים מסלילת כביש מתוכננת, אך מתאהב בזיתים שלו. "היו לנו הדרים", מספר נוי על המשק שלו, "אבל מחיר המים עלה ועלה, ועברנו לזיתים. בשביל הנשמה, ובשביל שמירת הזכויות בקרקע. אני מייצר שמן זית ומוכר אותו במחיר גבוה, 50 שקל לקילו שמן, לחברים, ואתה יודע מה, אני בקושי מצליח להתקרב להוצאות".

- בספר הזה ובאחרים אתה חושף מציאות של מושבניק למושבניק זאב. מה חושבים על זה במושב?

"אף אחד לא התעמר בי בגלל זה. אבל כן, כך אני רואה את חיי המושב והם קשים מאוד, גם היום. הרבה מריבות. טעות מאוד גדולה של אינטלקטואלים וליברלים היא לחשוב שאנשים שקשורים לאדמה וניזונים ממנה ישירות הם בהכרח טובי לב. ההיסטוריה מוכיחה שהם אכזריים באותה מידה כמו אחרים, וקטנוניים באותה מידה כמו אחרים, ואם הם חסרי השכלה הם גם צרי אופק. יש ביניהם טובים ויש פחות טובים, כמו בכל מקום אחר".

נטעים שליד ראשון-לציון הוא אותו נטעים של 'גבעת האיריסים השחורים', יצירת המופת של נוי לנוער על תקופת המעברות. הבית הוא הרחבה של בית הוריו של נוי, ממייסדי נטעים ב-1932. בית משפחת נוישטט (הגרסה העברית המקוצרת נוי משמשת את בעל הבית כשם-עט וכשם-מיקרופון) מרוהט בטוב טעם מופלג ("של נורית אשתי"). בחדר העבודה של יצחק מדפי זכוכית עמוסי ספרים וראשם בשמיים.

נוי, יליד 1942, גדל בבית זה, ושב לגור בו אחרי פטירת אמו ב-1984. "חזרנו לבית מתפורר, שבכל פעם שנופל עליו מנגו מהעץ חצי גג מתרסק". בין לבין גרו בני הזוג ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, בבית שהם מחזיקים עד היום ומתאכסנים בו לעתים. כן שהו שנים אחדות בבוסטון, ללימודי הדוקטורט של יצחק. מהחיים בנטעים צמחו כמה וכמה מספריו. מבוסטון צָמח 'רון וג'ודי'. בעיר העתיקה נולד 'אור ואלכסנדרה' בהשראת ילד עיוור שהסתובב שם, ושאומץ בידי עמיתתה של נורית לעבודה; ד"ר נורית נוישטט היא מומחית בתחום נגישות למוגבלי ראייה.

בגב אחד מספרי הנוער שלו הוא מצולם, פנים צעירות רציניות ומגבעת בהירה גנדרנית. זה היה סמל מסחרי? לאן הוא נעלם? – "יש גיל שאתה אומר, אני אתלבש איך שאני רוצה, אני לא צריך לעשות רושם על אף אחד. אז התחלתי עם שלייקס, דבר שאני מוצא אותו נוח מאין כמוהו, שהפך בפני עצמו להיות סמל מסחרי. הגעתי פעם לאחד המתקנים של רשות השידור ושומר שלא הכיר אותי עיכב אותי. השומר השני אמר לו 'עזוב אותו, תן לו לעבור, זה זה עם השלייקס'".

עם המעבר לשלייקס גם עבר לכתיבה ספרותית למבוגרים. "כל חיי רציתי לכתוב למבוגרים, ושמרתי את זה לפנסיה. הרבה מאוד תלוי בהצלחה של 'יום השנה לקארל שיינפלד'". נוי פרסם את הרומאן הזה השנה בהוצאה עצמית, 'קרת חדשה' (פירוש השם נוישטט, וגם שמה העברי המקובל של קרתגו), אבל עכשיו עומדת להופיע מהדורה מתוקנת בסדרת ספרי פרוזה חדשה, 'חממה', שיזמה רשת סטימצקי. זה רומאן טעון, יצרי וקדחתני המסופר מפיו של חולה נפש, בן לניצול שואה. "אם אצליח להפוך את הכתיבה למטֵה לחמי העיקרי, אמצא מקום לכתיבה לילדים ונוער. כתיבה לא יכולה להיות עיסוק לארבע שעות פנויות שיש לך בשבוע. אם הספר יצליח אדע כבר טכנית איך לבודד את עצמי ולהתמסר לכתיבה. אבל הסיכוי שיצליח קטן. זה לא ספר לכל אחד".

גם מחזה ביכורים למבוגרים שנוי פרסם לאחרונה הוא "לא נעים", כדבריו. הוא עוסק בהתעללות בזקנים בבתי אבות. זה די מתבקש, אם מסתכלים על ספרי הילדים והנוער של נוי. הם חושפים, כמעט בלי ריכוך, מתחים חברתיים, מצוקות, מאבקים אישיים וכלכליים מעולמם של המבוגרים, או פשוט מלחמה (ב'ארבעה ימים על הנהר', על הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה). רבים מהם מעמידים במרכזם את החלש והנידח – ילד עיוור, נער עבריין, נערה מעורערת, או, ב'המסמר האחרון', נער מפגר במושב המנסה להציל את הפרדס של סבו מעקירה.

"אספר לך סיפור", הוא אומר על כך. "יום אחד הגעתי עם עוד סופרים לבית ספר בדימונה, להיפגש עם תלמידים. חילקו אותנו בין שכבות הגיל, ואותי שלחו לדבר עם כיתות ה-ו, אבל כשהגעתי אמרו לי שקודם מחכה לי תלמידה מי"א, או י"ב. אני רואה בחורה גדולה וחכמה ומפותחת, שואל אותה מה היא רוצה לומר לי, והיא עונה 'יצחק נוי אני שונאת אותך'. אמרתי, 'את ודאי לא היחידה, אבל למה?' אמרה, 'כי אתה רשע'. עניתי, 'גם את זה הספקתי לשמוע בחיי, אבל תסבירי לי'. אמרה לי, 'למה ג'ודי נעלמה?'

"היא קראה את 'רון וג'ודי' שלושה חודשים קודם לכן וזה עדיין הרגיז אותה. אמרתי לה, 'הספר הזה כמו כל הספרים שלי מבוסס על מציאות שאני לש אותה בדמיוני, ובמציאות הוא הסתיים הרבה יותר גרוע. ייפיתי את זה. יש רמיזות בספר. וחוץ מזה, ספר לא שייך למחבר, גם מבחינה רעיונית; הוא שייך למי שקורא בו, ואת יכולה לסיים אותו כאוות נפשך. אבל חלקת לי את המחמאה הכי גדולה שאני יכול לחשוב עליה, כי אני לא רוצה להיות סרט טלוויזיה שבסוף הסיפור תופסים את הפושעים ורצים לכנסייה להתחתן עם הבחורה שניצלה. המציאות אחרת. ואם קראת את זה לפני שלושה חודשים והספר עוד מציק לך, עשיתי עבודה טובה'".

- שמע, גם אני המבוגר יצאתי מדוכדך מרון וג'ודי. אתה קורא את הסצנות של האלימות בשכונות המצוקה בבוסטון ואומר, האדם הוא חיה רעה.

"אתה יודע מדוע הדמוקרטיה האמריקנית כל כך משגשגת? כי הנחת המוצא שלה, הנחת היסוד של ג'פרסון וחבריו, היא שיצר לב האדם רע מנעוריו, ושצריך לבנות מערכת פוליטית שבה האדם, במסגרת המכשלה הבסיסית שלו של רוע ואנוכיות, יגרום הכי מעט נזקים והכי הרבה תועלת. בניגוד לקומוניסטים שחושבים שהאדם טוב מנעוריו, ושאם הוא לא טוב אפשר לחנך אותו – אם ב'חינוך מחדש', אם במחנות עבודה, אם בהוצאות להורג. ואז לאן תגיע? לאותו אדם שיצר לבו רע מנעוריו. כי את האדם אי אפשר לשנות. אבל בתוך הרשעות שמסביב אתה רואה גם הרבה מאוד פינות אור, אלטרואיזם ואצילות נפש".

- ואתה מתמקד בצרות באופן מיוחד. נוכלים, מצוקות, אכזריות בין ילדים, מתח עדתי.

"אני אכן מרבה לכתוב על מתח עדתי, אבל בכל התיאורים שלי יש קו אופק בהיר של תקווה גדולה. היה סוציולוג יהודי ממוצא צפון אפריקני שכתב בצרפת בשנות החמישים המאוחרות שמדינת ישראל לא תשרוד בגלל הקרעים הבין-עדתיים. אז הרי לך עוד נביא שקר שהתברר כטיפש מושלם ולא הבין שהיסודות הלאומיים ואהבת ישראל גוברים על הכול. אנחנו בעיצומו של תהליך התגבשות לעם ישראלי יהודי, והתהליך כרוך בהרבה כאב. כשאתה בתוך הסופה אינך רואה לאן היא הולכת. אבל אנחנו עוד נראה, ואם לא אנחנו אז צאצאינו. אני חוזה עתיד מזהיר לעם ישראל. שונאינו מקרב השכנים שלנו כבר איחרו את המועד".

- ושאר הצרות שבספרים? אתה לא בעד לסנן את העולם בפני ילדים?

"יכול להיות שטעיתי והייתי צריך לכתוב את הארי פוטר, ואם הייתי מצליח הייתי עולה לגדולה. אבל אני לא מעוניין. אני רוצה לכתוב על המציאות, והמציאות, מאז עמדתי על דעתי אני יודע שלפעמים היא עולה על כל דמיון. כולל הפינות האפלות שבה. כתבה מבקרת אחת על 'אור ואלכסנדרה', איזו רשעות זו מצדי שאביו של הילד העיוור בספר עזב את המשפחה. מה לעשות שבמקרה האמיתי, שבהשראתו כתבתי, עזבו את הילד גם אביו וגם אמו?

"ילדים הם הרבה יותר חכמים וחדים ממה שאנחנו חושבים, ואי אפשר לעבוד עליהם. חושבים שהילדים לא יודעים שיש צרות בעולם, ושיש הורים שעוזבים ילדים ושיש משפחות שאבא מכה את אימא? המבוגרים, כדי להגן על עצמם, אומרים 'חס וחלילה, איזה מין דבר זה שאתה מספר את זה לילדים'. יש גם מחנכים שלא מקבלים את זה ברוח טובה. אני חושב שהם צרי אופק. צריך להרחיב את האופק של הילדים, וגם את האופק של המחנכים".