שיפוט מהיר 30: חסדי דוד הנאמנים

מהדורה 30 של מדורי "שיפוט מהיר", שנדפסה בגיליון אתמול של מוסף 'שבת' של מקור ראשון.

להציל את המונותאיזם

מבוא לגיור חברתי

מרדכי רוטנברג, בית ראובן מס, 268 עמ'

ממה להציל את המונותיאיזם? מה"מלחמות הגדולות והעריצויות האכזריות הפורצות בין גרסאותיו השונות", כפי שמגדיר זאת פרופ' מרדכי רוטנברג. איך להציל אותו מפניהן? שני ספרים שהופיעו בחודשים האחרונים שואלים זאת ופונים לקריאה חדשנית בסיפורים משפחתיים במקרא כדי להעמיד פרדיגמה חלופית ליחסי הדתות. האחד, 'לא בשם האל' של הרב יונתן זקס, שהופיע בינתיים באנגלית, קורא מחדש את סיפורי יריבות-האחים בספר בראשית ומגלה שהם בעצם חותרים תחת מושג יריבות האחים. השני, ספרו של רוטנברג, מגלה פנים חדשות דווקא בסיפורי גילוי העריות.

רוטנברג, אבי אסכולת הפסיכולוגיה היהודית, ייסד את משנתו על העיקרון הקבלי של הצמצום: האל מפנה מקום לברואיו. זהו עיקרון יהודי; בנצרות ובאסלאם "האל מתפשט וכובש לאין סוף". גם בתחרות בין שלוש הדתות הללו, היהדות מצמצמת עצמה, בעוד לשתי בנותיה יש שאיפה אוניברסלית, להיות דתה היחידה של האנושות. בספרו זה מייחל רוטנברג לאימוץ עיקרון הצמצום גם בדתות האחרות. גם לו מובן שזה חלום באספמיה.

מעשי קצת יותר עיסוקו בשאלת המשנה: איך להציל את היהדות, הסובלת כדבריו מדלדול דמוגרפי חמור. הפתרון טמון בגיור. הגיור היהודי מבטא את עיקרון הצמצום: להבדיל ממקבילותיו באסלאם ובנצרות, הגיור היהודי הוא הצעה, לא מסע כיבושים. במטפורה המרכזית בספר, המטפורה המינית, הגיור היהודי הוא פלירט, פיתוי, חיזור מהסוג המיוחס בדרך כלל לנשים; ואילו השמד, המיסיון, הג'יהאד, כולם "גבריים", כובשים, ובהקצנה – הם מעשי אונס.

רוטנברג רוצה לראות הרבה יותר גיורים, ומציע, בלי להיכנס לדיון הלכתי או מעשי, שנהיה הרבה יותר פתייניים; שיהיה, על פי שיטתו הדרשנית חובבת שיכולי האותיות, יותר גירוי גיורִי. שנאמץ את מסורת הפתיינות של נשות מואב. הללו, סמל הפתיינות המקרבת, גרמו לעתים לגילוי עריות אך הולידו מלוכה: מבת לוט שהולידה ממנו את מואב, דרך המואביות בפעור, ועד חסד רות בגורן לבועז. איך הגענו לזה פתאום? ואיך אפשר להיות נגד גילוי עריות אבל גם ללמוד ממנו לקח טוב? לרוטנברג פתרונים, והוא מציג אותם, והספר מתגלגל מכאן אל הצגת מודל מואב והעריות כאנטי-תזה למודל האדיפלי של פרויד, ומשם אל הקשר בין עִבריות לעברה, ולצורך במתח מיני ובאי-מימושו, ועוד הלאה.

וכך, בהתגלגלות להטוטנית מסחררת, בשפע הברקות וססגוניות רב-תחומית, בדרשנות יפהפייה, מטיח רוטנברג את קוראו מקיר לקיר, מתעוזה מוסרית לריסונה המיידי. השפע גולש מן הכלים הנשברים: הספר בנוי בקפידה, בשערים ובפרקים ובראשי פרקים, עם פתיחות ברורות וסיכומים בהירים – אבל כל זה לא מצליח לעשות לקורא סדר בראש, לעזור לו להבין איך הגיע לאן שהגיע ואיך זה יציל את המונותיאיזם.  ברקיו של רוטנברג מסמנים במעופם שבילי אש בדמות פקעת כאוטית, אך לכל קורא יימצאו מביניהם אלה המאירים לו איזו חשכה חדשה.

הממלכה

אמיר אור, הקיבוץ המאוחד, 558 עמ'

לקרוא רומן שעלילתו ידועה לנו: במחשבה ראשונה מיותר; במחשבה שנייה – הכיף הכי גדול. וכי אילו כתבות אנחנו קוראים במרב השקיקה אם לא אלו העוסקות במכרים אישיים שלנו ובאירועים שחווינו? לראות איך המוכר מתפרש מנקודת מבט זרה, אפילו מתוך סילוף יצירתי  – אין מסקרן מזה.

המשורר הוותיק אמיר אור בחר בסיפורו של דוד המלך לנושא הרומן הראשון שלו. החדשנות בולטת בספרו דווקא על רקע נאמנותו הצמודה לשפע הפרטים המפוזרים במקרא, ודווקא משום שאינו הרומן המודרני הראשון על דוד. גם את קוראי התנ"ך המובהקים, אולי דווקא אותם, יעוררו, ירתקו, ישעשעו, יקוממו, ירתיחו ויסעירו שלל המעשים שעושה אור בסיפור המקראי. הנה המעשים הבולטים:

הנמכה. כל הדמויות הן אנשים בשר ודם, נתונים לתאוותיהם, גסים לעתים בדיבורם. שפת הסיפור היא עברית של עיתון, שפת הדוברים עברית מדוברת עממית, ואפילו פסוקי השירה המקראית מתורגמים, באופן קצת מעליב, לשפת דיבור; רצה לומר, כך היו הדמויות מדברות לו דיברו היום. מבחינה זו, הספר הוא לעתים קרובות מעין תנ"ך רם אולטרה.

אליליזציה. ה' מוחלף בספר באלילי כנען, מתוך הנחה שאמונת ישראל נוצרה בתקופה מאוחרת יותר. פלצות אוחזת בקורא כששמואל, דוד ובני זמנם מוצגים כעובדי אלילים; ועדיין, גם אם זה סילוף, יש כאן שיקוף לאחיזה החזקה של הפגניות בעם ישראל בתקופת המקרא, שיש לה עקבות רבות במקרא; ויש בכך גם יתרון עלילתי, כי מה שהאלים מורים ועושים מובן, מנקודת מבטנו המודרנית, כמניפולציות של מלכים וכוהנים.

יִיווּן. אור, מייסד 'הליקון' ומהמזוהים עם מה שאפשר לכנות הלניזם בספרות העברית, מוקסם מהפלשתים, נותני-חסותו של דוד ואויביו. גויי הים מוצגים כמעין קדם-יוונים, והדבר מאפשר לאור  למהול בתכליתיות הסיפורית המקראית נופך מן המיתוס והאפוס היווניים.

עיבוי. כל מה שהספרות המודרנית התברכה בו לעומת התנ"ך מורעף עלינו כאן. תיאורים, הלכי נפש, קורותיהם של דמויות משנה ופשוטי עם, השיחות בהרמון נשותיו של דוד, ומה לא.

פוליטיזציה. או אקטואליזציה. היא נעשית ברמזים משעשעים ההופכים לרגע את אבנר בן נר לאריק שרון ואת יואב למשה דיין. רק לקראת הסוף זה עובר לרגע מרמת הדאחקות לכדי הֲטָפוֹנֶת  על ההתנוונות המוסרית כביכול הקורית לכל מדינה כשוך ימי התקומה והלהט. לא נורא: הספר נזהר מלהיות אלגוריה עכשווית.

פרשנות. פעמים רבות מציע הרומן פתרון לפערים ולתהיות שהסיפור המקריא מותיר. לא פעם, הפתרונות הללו ריאליסטיים ועשויים להתקבל על דעתו של הקורא המסורתי. מה הקשר, למשל, בין אדוניהו לבין אבישג, שסיפוריהם מובאים בפרק אחד בספר מלכים? לְאור פתרון. ועוד ועוד.

קל להתקומם על המעשה החילוני והמחלל של רומן זה. אבל נראה שקורא מאמין המצויד בדי ביקורתיות, פתיחות, חוש הומור, שכל ישר ועור עבה יידע לרדות דבש מהיערה הזו. מה עוד שהרומן יעורר אצלו חשק עז לקרוא שוב את ספר שמואל – וזה טוב לכולי עלמא.

סילנד

נגה אלבלך, עם עובד, 166 עמ'

האזנה למוזיקה קלאסית היא הצד הרוחני היחיד בחייו האפורים, חיי פקידות ופנסיה, של נתן כרמי – לפחות עד שנכנס לחייו ולדירתו עובד-זר בולגרי שנמלט ממעסיקו הנוגש. נשתמש אפוא במונחים מעולם הפלאות המוזיקלי, ונאמר שהספר "סִילֵנְד" הוא רביעייה לכלי מיתר, לא סימפוניה כפי שאפשר לצפות מספר המכונה בעטיפתו "רומן"; רביעייה קאמרית של כינור ראשון שהוא נתן כרמי, וכינור שני שהוא פטר העובד הזר, וּוִיולה שהיא המורה גליה, היחידה שהינה שותפת-סוד בכל מעגלי הסיפור, וצ'לו שהוא טיפוס ששמו מייקל; רביעייה שנוסף על צמצום כֵּלֶיהָ היא גם קצרה, בת פרק חטוף אחד במקום הארבעה המקובלים.

"סילנד" הוא נובלה יותר משהוא רומן. וחבל. כי נגה אלבלך היא, אם להמשיך במטפורה המוזיקלית, קומפוזיטורית מצוינת. היא מיטיבה להעביר את המלודיה מכלי לכלי, את העלילה מדמות לדמות. היא יודעת על אילו רגעים לדבר ועל אילו לשתוק. הדמויות שלה, כולן הולכות צעד או שניים מנקודת ההתחלה, צעד או שניים משמעותיים מאוד – ועל כן מצער שאיננו יכולים ללוות אותן הלאה.

הספר דן, בעצם, במתח שבין חוק לבין חסד. נתן הוא איש של הרגלים, של שגרה, של הסדר הטוב, של העולם הישן, ועולמו מתערבל עליו כשהוא נתקל בעובד הזר המוכה והנמלט, שדרכונו הוחרם בידי המעסיק שלו, ואשר בגלל החוק היבש איתרע מזלו ואינו יכול לחזור לארצו. נתן קופץ למי החסד, מסתיר את העובד אצלו ואפילו נותן לו את דרכונו בניגוד לחוק. כל זה גורם לו, לנתן המרובע ומיושן-ההליכות, לתהות סוף סוף על סדרי העולם, בייחוד עולם העבודה, ועל מה שהמחברת מציירת באופן לאו דווקא משכנע כנזקיה של הכלכלה הגלובלית – וגם להגיע אל סף התמוטטות נפשית. הלב יוצא אל האיש הזה, שדיוקנו משורטט ביד אמן.

גליה שכנתו, המורה הצעירה, מצטרפת אל מעשה החסד עם פטר הבולגרי, ובינתיים נתונה בחייה המקצועיים, בכיתה, במהלך של מאיסה בסדרים שמערכת החינוך מכתיבה ובנוקשויות שחלקן פרי המרובעות שלה עצמה. במקביל, אולי בהשפעת מעשה החסד, היא נסחפת אחר מייקל למהלך נוסף של פריעת סדר ויציאה לחופשי, שבו היא מעניקה למרחב הקיברנטי מחסדיה הנשיים. על רקע המיקוד וקוצר היריעה של הספר קשה להבין מדוע נדרש חוט העלילה המפוקפק הזה; הקשר העיקרי הוא הביטוי "חסדיה" שהדבקתי לו כאן.

על חוט מוטיב החסד והתרסתו של היחיד מוסיפה המחברת, במין הופעת אורח על במת הסיפור, סיפור אישי מילדותה שלה, על חסד שעשה אביה בילדותה עם סדרן קולנוע שהיה גם ספסר. חבל שבמקום הרכיבים שכמו הוכנסו לספר בכוח, לא מצאה אלבלך דרך מוצלחת יותר להעשיר את הסיפור ולהעתיר עלינו עוד מכישרון ההתבוננות והמסירה שלה.