חיים על קו הקץ: קריאה יומית ב"שיר של אור" לנתן אלתרמן

 במסגרת מיזם הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו את 'שיר של אור' מתוך 'שמחת עניים' - מכ"ב בכסלו עד ח' בטבת תשע"ח, 10 עד 26 בדצמבר 2017. מדי יום העליתי קטע קצר עם דברי פרשנות שלי, ובתגובות התקיים דיון. להלן הרצף כולו, עם מבחר מצומצם מהתגובות. [עדכון: ערכנו סבב חוזר בחורף תשפ"ד, 2024, במסגרת הקריאה הרצופה בכל 'שמחת עניים'. הרחבנו בכמה דברים, ואת חלקם אני מוסיף עכשיו.]

על "שבע דרכים לאיבוד", הזוכה בפרס ספיר לספר ביכורים

רשימות הביקורת שלי על ספרים מועלות לאתרי 'מקור ראשון' ו'השילוח' ועל כן בדרך כלל איני מעלה אותן לכאן. לרגל זכייתו של ספר שכתבתי עליו באביב שעבר, הנה בכל זאת רשימתי על אודותיו. היא הופיעה ב'מקור ראשון'.

שיפוט מהיר / צור ארליך

שבע דרכים לאיבוד

סמדר שטינברג, זמורה ביתן, 253 עמ'

"שבע דרכים לאיבוד" נקרא ספר ביכוריה של סמדר שטינברג, איבוד ולא אובדן ולא אבדון, ובזאת טמונה עוצמתו הרכה. שבעת גיבוריו המתחלפים הולכים לאיבוד, מאבדים את זיכרונם, אפילו מאבדים משהו כפשוטו, אבל תמיד הם תועים בארצות החיים. גם כאשר שני הקשישים בהם מגיעים לידי אובדן או לסף התאבדות, לא זהו האיבוד העיקרי בסיפורם. האיבוד הוא של המרחב המוכר, של התבניות השגורות, של הבינה והאשליה והתקווה והשליטה. ושלם נשאר רק החוט הארוך השוזר איבוד באיבוד, דמות בדמות, גורל בגורל וסיפור בסיפור.

עלילות הספר, הארוגות כולן ברקמה חיה אחת, מתרחשות במקומותינו ובזמננו, בישראל של אחת השנים האחרונות, בימים אלה ממש שבין פורים לפסח. מפרק לפרק, שבעה במספר, עובר הכדור מדמות לדמות; כל פרק נמסר מנקודת מבטה של הדמות המרכזית הפעילה בו ובמגבלות תודעתה, אך הדבר עשוי בעדינות רבה כל כך, בלוע באופן כה מחושב בגוף השלישי ומפי דובר המתבונן בדברים כביכול מבחוץ, שיכול הקורא שלא להבחין בו כלל בששת הפרקים הראשונים – עד לפרק האחרון, המשקף את בלבולו המובהק של חולה אלצהיימר או מחלה דומה. כך מוקנית אמינות-כביכול לנקודות מבט יחסיות. האפקט מוחץ, דווקא בשל עדינות האמצעים. הקורא הולך שולל אחר הדמות, מאמין כמוה שהיא הצודקת והיודעת, חווה איתה את ההכרה במוגבלות ידיעתה, ורק בפרקים הבאים מתעורר לראות מוגבלות זו.

שטינברג עושה זאת היטב. די בהישג זה של ספרה הראשון, הישג מרשים של חוויית דמויות מבפנים ושל מסירה משכנעת של חוויה זו, כדי להצדיק קריאה בו. על אחת כמה וכמה טוב לקרוא בו בשל העניין שיש בעלילה עצמה. גם כאן, הקורא כל פרק ופרק סבור כביכול שבידו סיפור-קצר המכיל את עצמו, ונהנה לגלות במאוחר, בפרקים האחרים, את השפעותיו ואת מושפעויותיו ואת מניעיו הנסתרים. הרגעים הדרמטיים בספר הם רגעים עדינים. הם נולדים באותו מכחול עדין שבו שרטטה שטינברג בצבע מים שקוף למחצה את גבולות הידיעה של הגיבורים.

עמודי התודות שבסוף הספר יוצרים את הרושם ששכבות עבות בספר נארגו בעצם בידי חבורה גדולה של מורים, מנחים, עורכים וחברים; שהספר הוא תוצר של חרושת הסדנאות הפורחת בארצנו. ברור שזוהי בעיקר הצטנעות מוגזמת, ושמתחת לכל צעיפי התודות הספר הוא פרי רוחה של הסופרת; אבל אכן, חוזקותיו של הספר נמצאות בעיקר בדברים שאפשר ללמוד ולשפר בסדנאות: מבנה משוכלל, תסרוט טוב, הקפדה ביצירת הדמויות, שימוש בטכניקות של מיקוד. איך אומרת הקלישאה המאוסה? שטינברג "יודעת לספר סיפור", וכאמור גם עושה זאת ברגישות יוצאת דופן. ואילו דברים אחרים שאפשר לחפש בפרוזה גדולה, ושקשה ללומדם, כגון חותם סגנוני אישי, תיבת תהודה תרבותית עשירה, ייחודיות תמטית או תובנות חובקות עולם – את אלה נקווה למצוא בספריה הבאים.

המנון החמ''ד לשירות הלאומי

מילים שלי, בעקבות המנון חמ"ד שחיברתי לפני כחמש שנים. הלחן אותו לחן, של אודי דוידי. ביצוע: הגרעין המוזיקלי רחובות.

אִם קוֹרֵא לָךְ הַלֵּב לְחַיִּים שֶׁל שְׁלִיחוּת,

לְחַיִּים שֶׁל סִפּוּק וְשֶׁל חֶסֶד,

אִם עֵינַיִךְ בּוֹרְקוֹת אֶל חוֹבָה שֶׁהִיא
זְכוּת,

זֶה מַתְאִים לָךְ – אַתְּ בָּאת מֵהַחֶמֶ"ד.

כְּשֶׁתֵּצְאִי מֵחָדָשׁ לַנָּתִיב הָעַתִּיק

לְהַשְׁקוֹת כָּל צָמֵא מִן הַחֵמֶת

וְתִשְּׁאִי עַל שִׁכְמֵךְ גַּם חֶבְרָה וְגַם
תִּיק

יְלַוּוּךְ כָּל שְׁנוֹתַיִךְ בַּחֶמֶ"ד.

חֶמֶ"ד –

לָצֵאת בְּשִׂמְחָה

בְּלֵב מִתְנַדֵּב וּבְנֶפֶשׁ פְּתוּחָה.

חֶמֶ"ד –

לְקַבֵּל וְלָתֵת:

כִּי כֻּלָּנוּ יַחְדָּיו מִשְׁפָּחָה.

כְּשֶׁתִּהְיִי נְתוּנָה לִפְעִילוּת וּתְרוּמָה

וְיָדַיִךְ יַרְעִיפוּ בְּצֶמֶד,

אַתְּ תַּרְגִּישִׁי פִּתְאוֹם: בְּשֵׁרוּת הָאֻמָּה

הַתּוֹרֶמֶת הִיא גַּם הַנִּתְרֶמֶת.

בִּטָּחוֹן אוֹ חִנּוּךְ, רְוָחָה אוֹ בְּרִיאוּת
–   

יָד אָחוֹת מֵיטִיבָה וּמְנַחֶמֶת

מוֹסִיפָה עוֹד אוֹרוֹת, מַגְשִׁימָה עוֹד יִעוּד

כָּאן בְּאֶרֶץ דּוֹרוֹת, אֶרֶץ חֶמֶד.

חֶמֶ"ד –

לָצֵאת בְּשִׂמְחָה

בְּלֵב מִתְנַדֵּב וּבְנֶפֶשׁ פְּתוּחָה.

חֶמֶ"ד –

לְקַבֵּל וְלָתֵת:

כִּי כֻּלָּנוּ יַחְדָּיו מִשְׁפָּחָה.

שיר השירים: קריאה יומית ב"עוד חוזר הניגון" לנתן אלתרמן

איור: שי צ'רקה. הכיתובים כוללים את השיר כולו.

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו במשך עשרה ימים, מח' עד י"ח בכסלו תשע"ח, את שיר הפתיחה של 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן, השיר המתחיל במילים "עוד חוזר הניגון".  

בסוף כל כפית מובא בגופן נרקיסים מבחר מצומצם ביותר מן התגובות הפרשניות של הגולשים.