אני חי בחברה המאבדת את הטאבו: עם חיים גורי בצאת 'עיבל'

ראיון שלי עם חיים גורי. הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון סמוך ליום העצמאות תשס"ט (2009) בכותרת "שירת רבים".

השבוע של יום העצמאות ושל ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל הוא קיצור תולדות חיים גורי. הפלמ"חניק שחיפש את המחר אבל גם את האתמול. הקצין הצבר עם הבלורית שהמפגש עם פליטי השואה בהונגריה הוא החוויה המכוננת של חייו. מנסח הזיכרון הלאומי של שלד הברזל השותק כמו רעי ושל דני וחבריו המוטלים שורה ארוכה ארוכה – וגם של המכה ה-81 ושל תא הזכוכית.

לידתה של המדינה היא גם לידתו של גורי כמשורר: ספר שיריו הראשון, 'פרחי אש', ראה אור ב-49'. שישים שנה לאחר מכן, ליום הולדתה ה-61, ליום הולדתו ה-85 וחצי, הוא מוסיף לשורה הארוכה-ארוכה של ספריו ספר חדש: 'עֵיבָל'. במרכזו מחזור בן 87 שירים קצרים הנושא שם זה, שמו של הר הקללה בספר דברים. הרבה שכול וכישלון יש שם, בעיבל של גורי. והוויה ברנרית שהיא הוויית קוצים, כי כל החשבון עוד לא נגמר. קללת דורות הרובצת עלינו ועל הארץ. וגם תקווה בגודל של נקודה שחורה באופק. וסליחה וחסד.

זו מנחת אהבה צורבת של זקן השבט. נשיקת שרף. חשבון נפש על מה שקרה בשישים השנים האלה למדינה, לבני דורו שנשאו את עמם עלי שכם, למתים, לחיים, לו. "ואני הולך והולך אליהם / והם לא ישובו אליי", הוא כותב על המתים. "אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", הוא כותב עלינו החיים. "מי שמתחיל איתה יודע שזה לא נגמר", הוא כותב על הארץ. "אני הולך ונעשה דומה למתושלח, / לעוד פרה קדושה שנשחטה", הוא כותב על עצמו. "מדממים וגאולים", הוא כותב על כולנו, וזו לדבריו תמצית הספר. הוא מסביר ש"הגאולה מתרחשת עם הדימום, כל הזמן. לא לפניו או אחריו. זה הסיפור שאני מתהלך איתו תמיד".

תשרי - שבט תשע"ח: עוד חמישה שירי חודש שלי מהמגזין IVRIT

תשרי תשע"ח

מי בסוכה מתארח

מִי בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ?

בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ יָרֵחַ.

מֵצִיץ מִן הַסְּכָךְ הַיָּרוֹק,

מַבִּיט בְּיַלְדּוֹ הָאֶתְרוֹג,

וְאִם הַחַשְׁמַל בַּסֻּכָּה מְכֻבֶּה

אוֹרוֹ בְּהֶחְלֵט מְרֻבֶּה.

מִי בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ?

בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ הָרֵיחַ.

רֵיחוֹ שֶׁל הַסְּכָךְ הַמַּבִּיט בַּלּוּלָב,

דּוֹמֶה לוֹ מְאוֹד אַךְ פָּרוּס מֵעָלָיו.

וְאִם זֶהוּ סְכָךְ רַעֲנָן וְטָרִי

הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ מַטְרִיף.

מִי בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ?

שָׂדֶה צִבְעוֹנִי פּוֹרֵחַ.

פְּרָחִים לֹא מִנִּיר אֶלָּא רַק מִנְּיָר,

פְּרָחִים בְּתִשְׁרֵי הַסְּתָוִי, לֹא אִיָּר,

פְּרָחִים מֵהַגַּן – לֹא גִּנָּה אוֹ גַּן עֵדֶן;

גַּן יְלָדִים עִם גַּנֶּנֶת.

מִי בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ?

חֲבָל לִי שֶׁכָּכָה קוֹרֶה, אַךְ

בָּאִים לַסֻּכָּה לְהַטִּיל בָּהּ יִרְאָה

דְּבוֹרָה עוֹקְצָנִית וַאֲפִילוּ צִרְעָה,

חָתוּל בֶּן פַּחִים וְיַתּוּשׁ

וּזְבוּב שֶׁאוֹהֵב יֵין קִדּוּשׁ.

מִי, לְסִכּוּם, מִתְאָרֵחַ?

יָרֵחַ זוֹרֵחַ וְרֵיחַ,

צִרְעָה וְצִיּוּר, יַתּוּשׁ וְקִשּׁוּט,

וְרוּחַ, שָׁכַחְנוּ, שֶׁבָּאָה לָשׁוּט,

וְשִׁבְעָה אוּשְׁפִּיזִין בְּכִירִים

כַּכָּתוּב בְּשִׁירִים אֲחֵרִים.