את שירו של נתן אלתרמן 'קוֹל', מפרק א של ספרו 'כוכבים בחוץ', קראנו במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' בסיוון תשע"ט, יוני 2019. כתמיד, מדי יום עיינתי ארוכות בקטע קצרצר מהשיר, עד שהשלמנו את כולו. והקוראים הוסיפו מטובם. לפניכם רצף כל הכפיות של השיר הקצר, עם תגובות פרשניות נבחרות. הללו מופיעות בגופן שונה.
תחילה השיר בשלמותו. יהודה מרצבך צילם מהמהדורה הראשונה של כוכבים בחוץ.
הַלַּיְלָה עִמְעֵם בִּזְכוּכִית וְעָשָׁן.
מ'ליל קיץ' המוכר לכול אנו עוברים לבא אחריו, שהוא מן הזנוחים בשירי 'כוכבים בחוץ'. השיר 'קול'. שיר קצר, שאכן נראה כחוזר על רעיונות מוכרים משירים אחרים בספר, כגון השיר "הלילה הזה" שקראנו פה. מהיום נבחן אותו מקרוב, כדרכנו, ואולי נגלה את קולו המיוחד רק לו. אינני יודע לאן יובילנו המסע הזה. כרגיל - אני פשוט מתחיל.
השם "קול" מסקרן: הרי השירה היא קול. הרי שירת אלתרמן היא מלאכת מחשבת של קול. של צליל. ועוד: בשיר 14 שורות. כמו בסונטה. שירת הזהב. אף כי הוא אינו סונטה. המילה סונטה נגזרת מ"סון", שפירושו צליל, קול. יש פה אם כן איזו הלצה פרטית קטנה, כותרת שפירושה בעצם "כמו סונטה". גם השיר הבא בספר, 'הסער עבר פה לפנות בוקר', עשוי 14 שורות (וכמו אצלנו, זה קורה בשל שבירה של שורות טבעיות לשתיים ואף שלוש), וכך גם השיר שלפני הקודם - "עוד אבוא אל ספך".
השיר מתחיל כמין המשך של השיר שלפניו, 'ליל קיץ'. אנחנו עדיין בלילה. עדיין בעיר, מקומם של הזכוכיות והעשן. האווירה מטושטשת. הלילה עמעם, כמו רוח הקיץ ששטה "עמומה" בשיר הקודם.
הלילה עמעם את מי? אף אחד. עמעם הוא כאן פועל עומד. הלילה היה מעומעם. עמעם את עצמו. הוא עשה זאת דרך הזכוכית והעשן, אביזרים עירוניים שהעמימויות שלהם שונות במהותן. הזכוכית יכולה להיות צלולה ושקופה לגמרי, אך היא גם יכולה להיות עמומה אם היא צבועה, אם מחשיך בחוץ, או אם עשן מלכלך אותה. העשן מעמעם במהותו.
אבל רגע. האם יש קשר נוסף בין לילה, זכוכית ועשן? אנו המורגלים באור החשמל אולי לא חושבים על עששיות, אך בעולם הישן זו האסוציאציה הראשונה. הזכוכית והעשן נמצאים, בקנה מידה גדול, בעיר רבת החלונות והארובות. אבל בקטן הם נמצאים בנרות שאנשים מדליקים. ותכף השיר יעורר את המובן הזה של זכוכית ועשן כמעט במפורש: השורה החורזת עם שורתנו תהיה "ושמיים הלכו עם נֵרָם הישָן". השמיים הולכים כי נושבת רוח. נרם הישן מעשֵן בה, ומוגן בזגוגיות העששית. ללילה יש אם כן נר ישן בכמה מובנים גם יחד.
הנר מרצד, מעמעם, מכפיל צללים. אלתרמן מכפיל משום כך צלילים. הקשיבו: לַי-לָה. עמ-עם. זכו-כית. כל המילים בשורה, חוץ ממילת החרוז. זה יקרה גם בשורה הבאה. מקרה שקורה ממש לא במקרה. איפה אם לא בשיר שהקול אמור כבר בשמו.
תחילה השיר בשלמותו. יהודה מרצבך צילם מהמהדורה הראשונה של כוכבים בחוץ.
הַלַּיְלָה עִמְעֵם בִּזְכוּכִית וְעָשָׁן.
מ'ליל קיץ' המוכר לכול אנו עוברים לבא אחריו, שהוא מן הזנוחים בשירי 'כוכבים בחוץ'. השיר 'קול'. שיר קצר, שאכן נראה כחוזר על רעיונות מוכרים משירים אחרים בספר, כגון השיר "הלילה הזה" שקראנו פה. מהיום נבחן אותו מקרוב, כדרכנו, ואולי נגלה את קולו המיוחד רק לו. אינני יודע לאן יובילנו המסע הזה. כרגיל - אני פשוט מתחיל.
השם "קול" מסקרן: הרי השירה היא קול. הרי שירת אלתרמן היא מלאכת מחשבת של קול. של צליל. ועוד: בשיר 14 שורות. כמו בסונטה. שירת הזהב. אף כי הוא אינו סונטה. המילה סונטה נגזרת מ"סון", שפירושו צליל, קול. יש פה אם כן איזו הלצה פרטית קטנה, כותרת שפירושה בעצם "כמו סונטה". גם השיר הבא בספר, 'הסער עבר פה לפנות בוקר', עשוי 14 שורות (וכמו אצלנו, זה קורה בשל שבירה של שורות טבעיות לשתיים ואף שלוש), וכך גם השיר שלפני הקודם - "עוד אבוא אל ספך".
השיר מתחיל כמין המשך של השיר שלפניו, 'ליל קיץ'. אנחנו עדיין בלילה. עדיין בעיר, מקומם של הזכוכיות והעשן. האווירה מטושטשת. הלילה עמעם, כמו רוח הקיץ ששטה "עמומה" בשיר הקודם.
הלילה עמעם את מי? אף אחד. עמעם הוא כאן פועל עומד. הלילה היה מעומעם. עמעם את עצמו. הוא עשה זאת דרך הזכוכית והעשן, אביזרים עירוניים שהעמימויות שלהם שונות במהותן. הזכוכית יכולה להיות צלולה ושקופה לגמרי, אך היא גם יכולה להיות עמומה אם היא צבועה, אם מחשיך בחוץ, או אם עשן מלכלך אותה. העשן מעמעם במהותו.
אבל רגע. האם יש קשר נוסף בין לילה, זכוכית ועשן? אנו המורגלים באור החשמל אולי לא חושבים על עששיות, אך בעולם הישן זו האסוציאציה הראשונה. הזכוכית והעשן נמצאים, בקנה מידה גדול, בעיר רבת החלונות והארובות. אבל בקטן הם נמצאים בנרות שאנשים מדליקים. ותכף השיר יעורר את המובן הזה של זכוכית ועשן כמעט במפורש: השורה החורזת עם שורתנו תהיה "ושמיים הלכו עם נֵרָם הישָן". השמיים הולכים כי נושבת רוח. נרם הישן מעשֵן בה, ומוגן בזגוגיות העששית. ללילה יש אם כן נר ישן בכמה מובנים גם יחד.
הנר מרצד, מעמעם, מכפיל צללים. אלתרמן מכפיל משום כך צלילים. הקשיבו: לַי-לָה. עמ-עם. זכו-כית. כל המילים בשורה, חוץ ממילת החרוז. זה יקרה גם בשורה הבאה. מקרה שקורה ממש לא במקרה. איפה אם לא בשיר שהקול אמור כבר בשמו.
