יום שבת, 7 בינואר 2023

בינת החלל הסומא: עיון מפורט מאוד בשיר 'אשמורת שלישית' לנתן אלתרמן

במסגרת "כפית אלתרמן ביום" בפייסבוק ובטלגרם וברשת מי-ווי קראנו בסתיו-חורף תשפ"ג, 2022, את השיר 'אשמורת שלישית' מתוך יצירתו של נתן אלתרמן 'שיר עשרה אחים' שאנו קוראים כסדרה זה חודשים רבים. לפניכם "כַּפּיות" העיון היומיות שלי (צור ארליך), ומבחר קטן מהתגובות הפרשניות של הקוראים.



ח. אַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית

לוֹהֲטִים כּוֹכְבֵי אֵל. זוֹהֲרִים כִּבְעֵרָה שַׁלִּיטָה וְשׁוֹקֶטֶת
וְנוֹסַעַת הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ. אַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית בַּחַלּוֹן.

אנו מתחילים היום בקריאת שיר האח השמיני ב"שיר עשרה אחים". הוא נאמר בתחילת האשמורת השלישית והאחרונה בליל ההתכנסות שלהם בבקתה. אשמורת שלישית, כלומר חלקו העמוק והמאוחר של הלילה, שעות "לפנות שחר", היא גם נושאו המוכרז. אבל הנושא הוא משהו שמתקיים במסגרת הזמן הזאת. זהו שיא החושך, שיא השקט, שיא השינה, שיא הניתוק מהוויית היומיום, משמחת המעשה, מקלות הדעת, כמעט מכל דבר שדובר עליו עד כה ביצירה. העולם מתפנה וזז, ואנו חשופים למשהו שמוסתר בדרך כלל. הוא יכונה לאורך השיר "התוהו". יותר מכך לא אגלה בשלב זה.

אנו שבים אל שורות ארוכות, תופעה שהכרנו בכמה משירי האחים הקודמים: הספרים, האב, שיר שמחת מעשה. המשקל הפעם זהה לזה שהיה ב'האב'. בכל שורה שישה אנפסטים: שש "רגליים" שבכל אחת מהן שלוש הברות, שהשלישית בהן היא המוטעמת. בשורות שיש בהן חרוז מלעילי, נוספת עוד הברה. בשונה מ'האב', הפעם בכל בית חמש שורות ולא ארבע. המתכונת קבועה: השורות  הראשונה, השלישית והרביעית חורזות יחדיו בחרוז מלעילי, המושך את הקריאה בכוח אל השורה הבאה; השורות השנייה והחמישית חורזות זו עם זו בחרוז מלרעי, היוצר הפסק. אפשר להרגיש את זה בשתי השורות כאן. הדחיפה קדימה של "ושוקטת" אל "ונוסעת", לא רק בגלל התחביר אלא גם בגלל המוזיקה, לעומת ההפסקה של "בחלון".

זו אריכות על גבי אריכות, מבחינה מוזיקלית. היחידה המשקלית האטומית, הרגל, ארוכה (שלוש הברות ולא שתיים) ודורשת סבלנות עד הפורקן של ההטעמה בהברה האחרונה בהן. השורה ארוכה, שש רגליים כאלו וברוב השורות הברה נוספת; אך היות שהרגליים ארוכות, והיות שהשורה מתחלקת באופן טבעי לשתי קבוצות של שלוש רגליים, השורות זורמות ולא מכבידות. ארוכים כאמור גם הבתים, חמש שורות בכל בית; אבל שוב, המיקום הקבוע של החרוזים המלרעיים יוצר איזו מנוחה, איזו חלוקה בין צמד לשלישייה. האפקט הכולל הוא מרחב. אנחנו בשעת לילה מאוחרת, אבל ערניים; שלווים, פתוחים, נכונים להגות, לדברים שייאמרו שלא במרוצה. הרוחב המילולי נועד להכיל את החלל העצום שנפער לנו בשעה הזאת בשמיים ובנפש.

ארוך, לבסוף, גם השיר. יש בו עשרים בתים. וכל בית, כאמור, חתיכת בית. עשרים בתים כפול חמש שורות בבית נותנים לנו בדיוק מאה שורות (ועוד שתי שורות של חוליית המעבר הקבועה של תגובת האחים בסוף השיר).

כל זה היה מבוא, מבוסס על טעימת שתי השורות הראשונות. עוד לא קראנו מה כתוב בהן ולא דיברנו על כך, אבל כבר הארכנו די; נשוב אל שתי השורות הללו, הפעם אל תוכָן, בכפית הבאה שלנו. רק דבר מגניב קטן, עדיין לפני כניסה אל השיר: בכרך המודפס של 'עיר היונה' שבו מופיעה היצירה, השיר מתחיל בעמוד 333. אשמורת שלישית, כן?

*

לוֹהֲטִים כּוֹכְבֵי אֵל.

במילים אלו מתחיל שירו של האח השמיני, 'אשמורת שלישית'. בכפית הקודמת נתנו את שתי השורות השלמות הראשונות והקדמנו דברים כלליים על השיר. נתחיל בקריאתנו האיטית, עם שלוש המילים הראשונות בלבד, אך נזכור שהמילים הבאות מפרטות וחוזרות: באשמורת שלישית הכוכבים זוהרים ובוערים ונעים בדממה.

להטם של הכוכבים מוצג כאן כרושם הראשון מהם בשעה זו שבה האור המלאכותי מועט מבכל שעה אחרת, החשכה רבה והכוכבים בולטים. במציאות להט אינו ההרגשה המתבקשת. אור הכוכבים נחווה כקר. ואילו מבחינה פיזיקלית התיאור מדויק. הכוכבים חמים מאוד מאוד. הרי השמש שלנו היא כוכב.

מן הדבר השני שנאמר במשפט על הכוכבים אנו יכולים להבין למה אלתרמן העדיף כאן את העובדה הפיזיקלית על פני הרושם החושי. הכוכבים הם "כוכבי אל". "השמיים מספרים כבוד אל": הכוכבים, עצמים עצומים ורחוקים, שוודאי לא יד אדם בהם, מעידים במראם על הבורא או לפחות על המעל-ומעבר לנו שבעולם. משהו רוחש למעלה, חם, חי, מתבונן בנו אולי.

על כוכבים לוהטים למדנו כבר בראשית שירתו הקאנונית של אלתרמן, בשיר משירי המפתח של ספרו הקרוי 'כוכבים בחוץ'. "אל תניחי לו שיאפיל כחדר, / בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. // שם לוהט ירח...". החוץ הזה, על כוכביו וירחו הלוהט, הוא מקומה של זו הסוערת עליי, שלנצח אנגנה.

המילה "אל" אף ממסגרת את "כוכבי" בצליליה, כהשלמה ל"לוהטים" (תכף תחזק זאת המילה "שליטה"). הביטוי "כוכבי אל" עצמו אינו מקורי. הוא מופיע בישעיהו י"ד, יג, וגם למשל בשורת הסיום בשירו הארוך והמפורסם של ביאליק "לפני ארון הספרים". שיר שבבתיו האחרונים יוצא המשורר אל הוד הלילה, מבקש נתיב אל תעלומות-חיקו, קורא לו, כשהוא "עד-מוות עייף: 'בואה, לילה'", ומייחל לשוב ולשמוע את שפת הרזים של הכוכבים. פעמיים פונה אליהם המשורר בבית האחרון כ"כוכבי-אל", "נאמני רוחי ומפרשׁי ליבי"... "ענוני, כוכבי-אל, כי עָצב אני".

באותם בתי סיום מבקש ביאליק "אוספני נא, הוד לילה, והליטֵני", כלומר כסה אותי. אצלנו ממלא הלהט את מקום ההלטה. הכוכבים חשופים בשעה זו של הלילה ואנו חשופים להם. מתוך התוהו צופים בנו מרחקי מקום וזמן, צופה בנו המוחלט, ועל כך יסופר עוד הרבה בשירנו.

*

זוֹהֲרִים כִּבְעֵרָה שַׁלִּיטָה וְשׁוֹקֶטֶת
וְנוֹסַעַת הָלֹךְ וְנָסֹעַ. אַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית בַּחַלּוֹן.

המשך למילים "זוהרים כוכבי אל" מאתמול. להטם הזוהר של כוכבי אשמורת הבוקר מדומה לבערה, לשרפה. אך איזה תיאור הדור לשרפה. היא לא נושכת ואפילו לא נובחת. "שליטה ושוקטת". איטית, מלכותית, יודעת את שלה ושוקדת עליו. לא אש שמשתוללת אלא איזו אש רקע המתקיימת במרחק.

המילה"שַליטה" נענית ל-ל שמסגרה את ה"כוכבים בביטוי "לוהטים כוכבי אל", וממשיכה אותה, אך בעיקר היא מקדימה בשלושת עיצוריה ש-ל-ט את ה"שלישית", מספרה של האשמורת המדוברת. חוברת אליה מייד המילה "שוקטת", ויחד איתה, בצלילי ש-ט המשותפים, הן משרטטות את האיפוק של אותה שרפה כוכבית. שי"נים נוספות יופיעו במילים "אשמורת שלישית" ויקבעו את אפקט השקט.

כל הבערה הזאת נעה על פני השמיים: מפת הכוכבים נראית כנעה מערבה, ככל שהלילה מתקדם. מעין בערה שנוסעת לה מכאן לארצות אחרות, ללילה הבא. הנסיעה בכיוון אחד. הלוך ונסוע (כמו אברהם, "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", בראשית י"ב, ט). התנועה קלה יחסית לזיהוי מפני שהיא נעשית בתוך מסגרת ייחוס קטנה: חלונה של הבקתה. ממנו נשקף הכול לעיני האחים בשיר.

> עפר לרינמן: "הלוך ונסוע". הקשר לכוכבים של אברהם הוא מהותי. כוכבים כאות, כסימן. כיעד לנסיעה. "למה כזבתם לי, אורות רחוקים".

*

זוֹ שָׁעָה דּוֹמְמָה וְנָכְרִית. מוֹלַדְתָּהּ הִיא אֵינָהּ מַגֶּדֶת.

שורה שלישית ב'אשמורת שלישית', והשיר מסיר עיניו מהכוכבים שבחוץ ומתחיל לדבר על מהותה של שעה זו עצמה. הוא אומר עליה בינתיים שני דברים. דוממה ונוכרית.

דוממה בעיקר במובן של שותקת, שקטה לגמרי, אבל אפשר גם להבין כעומדת במקומה, בניגוד לכוכבים הנוסעים. ונוכרית, כלומר זרה ומוזרה. נבדלת ממהלך החיים. זמן מוזר, שבדרך כלל פשוט ישנים בו ולא חווים אותו. זמן אחר.

שעיקר העניין ב'דוממה' הוא השתיקה, אפשר להבין מהמחצית השנייה של השורה. "מוֹלַדְתָּהּ הִיא אֵינָהּ מַגֶּדֶת". זהו ביטוי הלקוח היישר ממגילת אסתר. עד המשתה הגורלי עם המן, "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ" (אסתר ב, כ). זה בדיוק 'דוממה ונוכרית'. אסתר נוכרייה, בת מולדת אחרת, אך היא שותקת בעניין.

למרות ההקבלה, המשפט "מולדתה היא אינה מגדת" מוסיף על "זו שעה דוממה ונוכרית" דבר פיוטי: את הקשר המיוחד בין הדממה לנוכריות. שתיקתו של אישון-הליל נוגעת לנוכריות שלו. הוא אינו מגלה לנו מה מקורו.

מעניין הדמיון, שכבר הפסוק כומס, בין "מגדת" למולדת". המילים זהות לרוב אורכן. אלתרמן מדגיש את זה קצת יותר, כי הפסוק ממשיך ואומר "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ" ואילו כאן מולדת-מגדת היא מסגרת המשפט. ובעיקר, מולדת ומגדת, על דרך השלילה, הם שני מקביליו של הצירוף במשפט הקודם, נוכרית ודוממת.

> צבי חזנוב: לא רק בעברית יש קשר בין אי דיבור לניכר. למשל, "ברברי", ביוונית, זה "מגמגם". "נמץ" ("גרמני" -הנוכרי המובהק) בשפות סלביות זה "אילם". "עג'מי" (כינוי גנאי ל"פרסי", הנוכרי המושלם) בערבית זה "עילג". וכדומה.

*

לָהּ הַיָּד הַשְּׁקוּפָה. לָהּ זָרוּת הַנְּגִיעָה הַקַּלָּה וְהַנְּגֶדֶת
הַחוֹצָה קִירוֹת חֹמֶר וּזְמַן כְּאִשָּׁה אֲהוּבָה בַּחֲלוֹם.

תיאור זה של האשמורת השלישית, שעות לפנות-בוקר, מדגים את כוחה של שירה בשיאה, במיטבה, בהיותה מיצוי של ממדיה השונים של השירה. זהו כוחו של ציור-במילים לומר דבר שאי אפשר לומר במילים אינפורמטיביות.

אנו מורגלים לחשוב שדימויים ומטפורות בשירה הם רק דרך מעניינת, מיופּה, קישוטית, מתוחכמת, עקיפה וכדומה לומר דברים שאפשר היה לומר בפשטות. אומנם תפיסת השירה המפרידה לגמרי בין תוכן לצורה, בין "מהות" ל"לבוש", מזוהה עם ימי הביניים ועברה מן העולם, ועדיין נראה שזו מסגרת החשיבה המורגלת וזו הדרך הרווחת להבין שירה. גם אני כאן, כשאני מעיין אתכם בשורות שיר, מוצא עצמי מבהיר גם מה כתוב בשורה בפשטות, מה היא אומרת בגרעינה שמתחת למחלצוֹת הציוריוּת והמוזיקליוּת. אחרת קשה לדבר בכלל על מה שקראנו.

בתיאור שלפנינו, ההתנגדות של השירה-בשיאה ל"תרגום" האינפורמטיבי חוסמת הסבר. הציור, שעת הלילה המאוחרת כיד שקופה, כנגיעה לא-נגיעה של מהות לא מוחשית, דמוית-מחשבה, שאין מוטלות עליה מגבלות פיזיות, נשאר ציור: האם אתם יכולים להסביר בצורה רציונלית איך ולמה הלילה הוא כזה? ואיך בכלל יכולה להתקיים נגיעה של יד, דבר פיזי במהותו, בלי שמוטלות עליה מגבלות פיזיות של מחסומים חומריים כגון מחיצות ומרחקים ואפילו מחסומי זמן, כלומר הדרישה שהיד והדבר שהיא נוגעת בו יתקיימו באותה עת כדי שתתקיים נגיעה?

אכן, ככתוב כאן, "זרוּת". במובנה הקיצוני של המילה. דבר שזר לחושינו, לשכלנו, להגדרתנו. האמירה בשורה הקודמת, שזו "שעה דוממה ונוכרית", מקבלת כאן משמעות מרחיקת לכת. בלי קול, בלי תנועה, בלי נאמנות לחוקי הטבע, בלי התאמה לניסיון חיינו, קורה לפנות בוקר משהו מוזר ובלתי אפשרי, ונוגע. משהו בעל איכות חלומית. משהו מעורר כמיהה, שחוצה את גבולות האפשר רק במסגרת האי-אפשר, הדמיון הלא-נשלט: "כאישה אהובה בחלום".

אז הסברנו בכל זאת מה כתוב פה, אבל העיקר, קישורה של תחושה ערטילאית זו לחוויית האשמורת השלישית, נותר לחסדי האינטואיציה שלנו. נותר כשיחה בין כותב-מרגיש לקורא-מרגיש, חוצה קירות של הגדרה ושכל. האם אתם חווים את שעות לפנות בוקר, אם אתם ערים בהן, בצורה מיסטית כזאת? כנגיעה במה שאין לגעת בו? ואולי לא חווים אבל מצליחים לקלוט מה זה יכול להיות? באמצעות הציור המוזר הזה הרעיון מועבר לנו, בלי שנדע מהי אותה נגיעה בעצם. והלוא מובנות-אי-מובנות זו היא אותה "יד שקופה": משהו לא נראה, לא מוחש, גוף שאין לו גוף, נגע בנו בכל זאת.

כמה מן המילים שנבחרו לתיאור שלפנינו מוסיפות אסוציאציות המקשרות אותו למצב המדובר: היד "שקופה" גם מפני שזו ידו של זמן, ושל מרחב לילי שהוא שקוף: שמימי עד כדי כך שהכוכבים לוהטים דרכו. ה"חלום" נחרז עם ה"חלון" שהוזכר כמסגרת שדרכה אנו צופים באשמורת השלישית, בשמי הלילה: גם החלום הוא אשנב אל מהותה הלא-נודעת של שעת הלילה. וכמובן, חלום מתקשר אצלנו עם לילה.

המילה "נְגֶדֶת" אינה מופיעה במילונים. היא נולדה כאן כחרוז ל"מַגֶּדֶת", וגם כהדהוד של "נגיעה". להערכתי תואר זה נגזר מהמילה "נֶגד" ומשמעותו דומה ל"נגדית", אך לא במובן של שלילה או התנגדות אלא של הימצאות-מנגד, מול: ניכרת, אבל חיצונית.

> אקי להב: אשר ל"נגדת" הייתי מוסיף ליצור הלשוני החדש מנה נכבדה של יסוד ה"נְגִידוּת". שעה זאת יש בה גם מזה. בהמשך השיר נפגוש בכך עוד ועוד. הורתה של אשמורת שלישית כבר בכוכבים בחוץ, וכבר שם אנו מוצאים בה יסודות נגידיים, למשל ב"תמיד ארבו לתקוף אותך לפתע ובתחנה נידחת לחצו לקיר" (תחנת שדות), או: "אור חיוך ראשון ניצב ומתמוטט" (חיוך ראשון), או: ומפולת ליל ניתכת - - / אדוני האדונים!/ גוף נופל על אדמותיך/ על העיר עפות יונים (תבת הזמרה נפרדת). שעת אשמורת שלישית תתגלה (גם בשיר זה, ובעיקר בו, שהוא כאמור הרחבה והבהרה של יסוד כוכבים-בחוצי) כשעה של התבהרות, התפכחות. שעה של גילוי דרמטי של אמת קיומית עמוקה ונסתרת.


*

לוֹהֲטִים כּוֹכְבֵי אֵל. לוֹהֲטִים צַלְמֵי לַיְלָה גְּלוּיִים לְאֵין חַיִץ
וּפְרוּשִׂים לְאֵין קֵץ.

הבית השני חוזר אל נקודת ההתחלה של השיר: הוא מצטט שוב את מילות הפתיחה שלול, "לוהטים כוכבי אל"; וכמו בבית הראשון מרחיב משפט זה בתיאור נוסף של השמיים המכוכבים. הפעם בשני משפטים. הראשון בהם לפנינו כאן. והשני, הציורי מאוד, הנובע ממנו, ומשלים את השורה השנייה – מחר.

כדאי להתבונן בקטע שלפנינו בצורה שבה אשרטט אותו, כי כך יתבלטו צפונותיו:

לוֹהֲטִים כּוֹכְבֵי אֵל. <-> לוֹהֲטִים צַלְמֵי לַיְלָה
גְּלוּיִים לְאֵין חַיִץ <-> וּפְרוּשִׂים לְאֵין קֵץ.

עכשיו רואים מייד: לפנינו שתי תקבולות. הראשונה בהן מציעה דרך נוספת לומר "לוהטים כוכבי אל", כלומר להגדיר את כוכבי האל הלוהטים: הם צלמי לילה. כלומר, הם דמויות, צורות, התגלמויות של משהו, הנחשפים לעינינו בלילה. אולי הם גילומים של הלילה עצמו. אולי הם מסמלים, ובלהט, את המסתורין הלילי.

כך או כך, ההקבלה שהדגשתי כאן מעמידה את "צלמי" לנוכח ה"אל". צלם עשוי להיות ניסיון לגלם את האל בחומר, דבר אסור; מנגד, אנחנו מכירים את מי שנברא "בצלם אלוהים": האדם. הכוכבים הם "כוכבי אל", ונרמז פה, אולי, שבאיזשהו אופן הם "צלמיו" הנראים לעת לילה. מין תזכורות אלוהיות מאירות המביטות אלינו, כפי שיתואר בתקבולת הבאה, מן האינסוף.

בביטוי "צלמי לילה" יש שלוש פעמים ל. לא פחות. כמו השמיים זרועי הכוכבים הלוהטים, גם ל של "אל" ושל "לוהטים" מנצנצת אלינו. במילה "כוכב" אין ל, נעבעך, אך כל המילים סביבה, והמילים המקבילות לה, מתגייסות להקיף אותה בצליל לילי-אלוהי חוזר. "לוהטים", "אל", "לוהטים" שוב, "צלמי", "לילה", וגם שתי המילים הבאות בשורה: "גלויים", "לאין". מה נרמז לנו בכל זה? נרמזת מעין התגלות. כנרמז שוב בתחילת התקבולת הבאה: הכוכבים "גלויים לאין חיץ".

כאן, שוב, ההקבלה שקופה. שני דברים נאמרים לנו על הכוכבים. הם גלויים והם פרושׂים. גלויים לחלוטין, בלי חיץ מפריד. פרושים לחלוטין, טוטלית, לאין קץ: היקום אינסופי או שואף לכך. המילים "חיץ" ו"קץ" דומות (מה גם ש"חיץ" תתחרז בשורה הבאה עם "קיץ", אחותה של "קץ"), וגם זה מבליט את הקשר בין שני חלקי התקבולת. יש קשר בין שתי המוחלטויות הללו: היותם של הכוכבים גלויים, והיותם פרושים.

זה קשר מדהים, כשחושבים עליו. כי הכוכבים מרוחקים במידה מסחררת, פרושים ביקום עד בלי קץ, אבל הם גלויים לעינינו באופן בלתי-אמצעי. אנחנו רואים ישירות את האינסוף. זה כמעט פרדוקס, וזו מציאות. אכן, כוכבי אל.

*

הָרָקִיעַ חָמוּשׁ וְרִשְׁתּוֹ מְזֹרָה.

מסקנה פיוטית בלתי-צפויה מהמשפט הקודם, על הכוכבים לפנות בוקר, "לוהטים צלמי לילה גלויים לאין חיץ ופרושׁים לאין קץ". רשת מזורה היא רשת-ציד פרושׂה. הכוכבים פרושים על פני כל הרקיע, לאין קץ, והם כמו רשת אם כן. אבל הרשת נעשית עכשיו רשת שלוכדת דווקא, והכוכבים הלוהטים, שאין חיץ ביניהם לבינינו, הם מעין חימוש המכוון אלינו בכינון ישיר. אולי הם אפילו רשפי ירי, באורם הקורץ, ואולי עצם יכולת הלכידה היא החימוש. למסתורין של שמי הלילה נוסף אם כן ממד מאיים. קרבת השמיים יש בה גם סכנה.
 
> צפריר קולת: מזורה מ"מזרות" בעקבות איוב ל"ח, ל"ב: הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם. או מזרים (איוב ל"ז, ט): מִן הַחֶדֶר תָּבוֹא סוּפָה וּמִמְּזָרִים קָרָה. בד"כ מקובל לזהות אותה אטימולוגית עם "מזלות" (כמו בתרגום השבעים) ומהמילה הדומה באכדית ל"עומדים על המשמר" דהיינו בעלי מוצב ברור וחשוב בשמיים. אני מניח שהשומר ניצב חמוש. על הרקיע הזיהוי המקובל הוא עם אחת משתי הדובות - הגדולה או הקטנה, שתיהן כמובן בצפון השמיים, בשל התקבולת באיוב ל"ז בין חדר-דרום (חדרי תימן), מזרים-צפון.
>> צור:  כן, המילה מזר ידועה. נראה לי שהקשר היפה שאתה מוצא פה לכוכבים הוא לא פירוש הפשט של הרשת המזורה כאן, אלא מעין קריצה נוספת, אולי כפל משמעות, ה. בפשטות הפועל למזור פירושו לשזור, ורשת מזורה היא בעצם פשוט רשת. רשת עשויה, רשת מרושתת, משהו כזה, ובפועל רשת פרוסה.


*

עוֹד הַדָּם בְּעוֹרְקֵינוּ הוֹמֶה, חַי וָחָם כְּמוֹ שׁוּק בְּלֵיל קַיִץ,

שורה זו, וגם הבאה אחריה, הן תיאור של רקע נגדי למה שקורה לנו בשעת אשמורת שלישית: אנחנו נכנסים אליה אולי ערניים מאוד, תוססים, סוערים, פעילים, אבל אז היא באה ומשנה הכול. נראה זאת מחר ומחרתיים. בינתיים נשהה בתוך השורה שלנו.

אנחנו מוצפי אדרנלין בינתיים. הדם הומה, חי וחם. למה הדבר דומה? לשוק שוקק בליל קיץ. הדימוי מיוחד במינו, כי הוא פועל בשתי רמות.

ברמה העקרונית של הדימוי, שוק שפועל בליל קיץ הוא בוודאי דבר חי והומה ורוגש שאפשר לדמות אליו את דמו של האדם הערני. השוק, וליל הקיץ, הם מנושאיו הבולטים של אלתרמן לאורך שירתו, והשקיקה בהם מוכרת. ב'כוכבים בחוץ' יש שירים שאלו אפילו הכותרות שלהם. יום השוק, השוק בשמש, ליל קיץ. וצריך להזכיר כאן גם את "עוד", מילת הפתיחה והמפתח של 'כוכבים בחוץ'. גם אחרי שנים, ספרו של אלתרמן 'חגיגת קיץ' מתרחש בעיקרו ברחוב השוק בליל קיץ.

רמה נוספת היא הרמה של בחירת הדימוי הזה דווקא בהקשר שלנו. כי אכן, "קיץ" של השוק מתאים ל"חם" של הדם גם מבחינה טכנית, עונתית; ו"ליל" של השוק מתאים לכך שאנחנו באמת מדברים על דמנו בשעת ליל.

השורה ממחישה בהצטלצלותה את המיית הדם, את הדופק. הקשיבו להתחלות של שני חצאיה; ל"טָ-טָ-טָם" הראשון בכל מחצית (האנפסט הראשון, למי שאינו ירא ממונחים):

עוֹד הַדָּם .... חַי וָחָם.

שני הביטויים הללו, המקבילים זה לזה במיקומם ב'מנגינה', נחרזים זה עם זה. חרוז קל, לא מלא, אבל נשמע כפעימה. הַדָּם-וָחָם. אכן, טָ-טָם טָ-טָם. אבל גם כל יחידה כזו מקיימת הדהוד בתוך עצמה. "עוד-הדם" (ד ולפניה גרונית), ממש משחק מילים עם "הדהוד", ו"חי וחם" (פעמיים ח בתנועת קמץ/פתח).

ובשאר השורה: המילה "הומה" משחקת בצליליה עם מה שהיא מוסבת עליו, "עוד הדם", ואם תרצו גם עם "חם". המילה "עורקינו" מתחילה כמו "עוד", ואות ק שלה פזורה בהמשך השורה, ב"שוק" וב"קיץ".

*

עוֹד קוֹלֵנוּ בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת מְהַלֵּךְ, מִתְנוֹדֵד עַל קַבַּיִם,
אַךְ הִנֵּה שְׁעָרִים נִפְתָּחִים –

עוד "עוד" המתאר את מצבנו הערני בשעת לילה, רגע לפני שנפתחת עלינו האשמורת השלישית המסתורית והדוממת. אני נותן פה היום גם חצי מהשורה הבאה, על כניסתה של האשמורת השלישית, תכף תראו למה.

ה"עוד" הקודם, שקראנו אתמול, דיבר על המיית הדם הסוער. ה"עוד" הנוכחי מדבר על הקול. כלומר על פעילות חיצונית שלנו: על הדיבור, להבדיל מהשתיקה שתכף תגיע. אפשר גם ש"קול" הוא המחשבות, המילים, ה"אני" המודע שלנו, אם מבינים "בראש הומיות" כראשנו ההומה במחשבות. אכן, "הומה" נאמר גם בשורה הקודמת על הדם הזורם בעורקינו.

אבל זאת הבנה של כפל-משמעות, של פשט-ורמז. "ראש הומיות" כפשוטו הוא ביטוי מן המקרא, שמובנו הוא אזור עירוני הומה אדם. נביט נא במקור. משלֵי א', כ-כא:

חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא, בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר.

הנושא במשלי הוא החוכמה, הנושא החביב על ספר זה, שאינו הנושא שלנו. אבל השורה-וחצי שלנו היא בבירור משחק על הפסוקים הללו במשלי. גם שם וגם כאן יש "קול", יש "בראש הומיות", ובמפתיע "פתחי שערים" מנוצל בשיר להקשר המנוגד: נפתחים השערים של השתיקה, של האשמורת השלישית.

כמעט השלמנו את הבית, ואני רוצה לתת כאן את כולו כדי שההקשר יהיה ברור וההנאה שלמה והחרוז יישמע:

לוֹהֲטִים כּוֹכְבֵי אֵל. לוֹהֲטִים צַלְמֵי לַיְלָה גְּלוּיִים לְאֵין חַיִץ
וּפְרוּשִׂים לְאֵין קֵץ. הָרָקִיעַ חָמוּשׁ וְרִשְׁתּוֹ מְזֹרָה.
עוֹד הַדָּם בְּעוֹרְקֵינוּ הוֹמֶה, חַי וָחָם כְּמוֹ שׁוּק בְּלֵיל קַיִץ,
עוֹד קוֹלֵנוּ בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת מְהַלֵּךְ, מִתְנוֹדֵד עַל קַבַּיִם,
אַךְ הִנֵּה שְׁעָרִים נִפְתָּחִים – וּדְמָמָה כְּזִכְרוֹן מְכוֹרָה.

הרי לנו אם כן הדממה. ועל זיכרון המכורה נדבר מחר. שימו לב לעוד דבר נחמד: "חי וחם" אולי מצלצל לנו את ה"חוכמה", היסוד שהיה חסר לנו כאן מהפסוקים במשלי.

נותרנו עם חוב ל"מתנודד על קביים", המופיע כאן כתמורה ל"מהלך". זו תוספת מוזרה למראית עין, שתפקידה הראשון הוא למשמע אוזן: החרוז המיוחד ל"ליל קיץ".

"ליל קיץ" חרז תחילה, בתחילתו שבהברה לֵ ובכל תנועותיו ובעיקר בסופו, עם "לְאין חַיִץ". ואילו עכשיו "בליל קיץ" שלנו, כבר מ"בּ", מתגלגל הלאה מבחינת חריזה, ומתחרז בערבוביה עם "על קביים". משתתפים בחרוז ל, ק, בּ, בסדר מעורבב, ואז רצף התנועות ai של הסיומת.

זה כאמור חרוז מתגלגל: "בליל קיץ" שבאמצע הדרך מתחרז בצורה אחת עם "לאין חיץ", ובצורה אחרת עם "על קביים" שאחריו, כך שהחוליה הראשונה, "לאין חיץ", והחוליה האחרונה, "על קביים", כבר לא ממש מתחרזות זו עם זו; הן זקוקות לחוליה האמצעית, "בליל קיץ", המתחרזת עם שתיהן.

אבל ברחנו מהעניין! מה פתאום מתנודד על קביים? דומה שהמשורר מוסיף פה בבת אחת אלמנטים של הבלטה ושל מוגבלות. הקול, בין אם הוא דיבור חיצוני בין אם הוא מחשבה, מצד אחד מובלט מעל ההמולה, הקביים מגביהים אותו; מצד שני הוא לא יציב, הוא נתמך, הוא אולי מגמגם (כמו אלתרמן עצמו).

לעניין זה כדאי להיזכר בפתיחתו של שיר יקר-ללב במיוחד (ונטול כותרת) מ'כוכבים בחוץ'. גם שם יש קול, מילים, המתנודדים על קביים, עד שייפתח להן שער:

עַל קַבַּיִם אֵלַיִךְ שִׁירַי מְדַדִּים –
הָהּ, קִרְאִי לִי!
יָפָה עַד בּוּשָׁה אֶת!
לָבוּשׁ לְתִפְאֶרֶת אֵצֵא מִדַּעְתִּי
אֶל אוֹרֵךְ הַבּוֹקֵעַ בַּשַּׁעַר!

מכאן, תהייה ואפשרות. שני המקורות המקבילים לשורות שלנו שציטטתי פה, אל שניהם הגעתי בגלל דמיון מילולי וריכוז מוטיבים משותפים, ושניהם קשורים לשורות שלנו בלי כל ספק: האחד הוא בבירור הפסוק שעליו עושה השיר משחק מילים; השני הוא בית פותח בשיר מרכזי של אותו משורר. והנה, בלי שכיוונתי לכך, שני המקורות הללו מעלים את החוכמה, או הדעת, כמי שהולך באותו 'ראש הומיות' ונותן קול, או כמי שמדדה בשירים על קביים לקראת שער, וכדי להגיע לשער זה יוצא מדעתו. הזכרתי שרמז צלילי אפשרי לזיהוי ההמיה הלילית בדם ובקול שלפני האשמורת השלישית נמצא בצירוף "חי וחם". שמא עלינו לאמץ את התקבצות הרמזים הזאת ולומר שאכן האשמורה השלישית היא השעיה של החוכמה? בהמשך השיר אלתרמן יעמיק בנושא, וידבר באמת על האשמורת השלישית כזמנה של חוכמה מסוג אחר, לא שכלי ודעתני אלא קוסמי ואלוהי וריק, זמן של "גזלת הבּינה".

*

וּדְמָמָה כְּזִכְרוֹן מְכוֹרָה.

אנחנו חותמים את הבית השני בשיר. השאון בגופנו מפנה מקומו לדממת האשמורת השלישית, שנסקרה כבר בבית הראשון. הדממה היא רקע לחוויית ההיחשפות לתוהו וליסודות, שיגוללו הבתים הבאים. תצלום ארבעת הבתים הראשונים של השיר ייתן לנו מושג לאן הגענו ולאן פנינו.

המילים שלנו, "ודממה כזכרון מכורה", הפותחות את המפגש עם האשמורת השלישית, הן מעין סיכום-מחדש של השורה מן הבית הראשון "זוֹ שָׁעָה דּוֹמְמָה וְנָכְרִית. מוֹלַדְתָּהּ הִיא אֵינָהּ מַגֶּדֶת". המילה "מכורה" שאצלנו כונסת בתוכה, להפליא, כמה דברים מהשורה ההיא: גם את המילה "מולדת", שהיא מילה נרדפת ל"מכורה", וגם את המילה "נוכרית", הדומה ל"מכורה" בצליל ומייצגת את היפוכה. נכר הוא ההפך ממכורה.

זה סיכום מתוך היפוך. השעה הוצגה כנוכרית, כזו שיש לה מולדת אחרת אבל היא לא מגלה מה היא. כאן מדובר ב"זכרון מכורה" חיובי: אנו נזכרים במולדת ההיא. אלתרמן קצת מערפל זאת, בהשתמשו במילית הדימוי "כ". רצה לומר, הדממה אינה זיכרון המכורה עצמו אבל היא דומה לו. למעשה, מתוך הכרותנו עם השורה לעיל, אנו מבינים שבאמת אנו נפקחים פה אל מכורתנו, שאיננו חיים בה בשאר שעות היממה. אפשר כבר להציץ ולראות זאת בבית הבא: "גופנו לפתע... ניצב... מול מקור מחצבתו". מכורתו הסמויה מן התודעה.

אמרנו ש"מכורה" דומה בצליליה ל"נוכרית". אבל היא דומה באותה דרך גם לשכנה שלה. "זִכְרון". זכרון המכורה, הנוכרית לתודעתנו, נעשה לביטוי מהודק. החברה השלישית בשלישייה שלנו, "דממה", מכפילה את מ של מכורה, האות שאינה נמצאת ב"זכרון", וכך מתהדקות שלוש המילים לישות אחת.

אפשר ליהנות גם מההקבלה הצלילית בין "זיכרון מכוֹרה" לבין חרוזו, "רִשתו מזורה". התנועות זהות לכל האורך. "מכורה" מקבילה בעיצוריה ל"מזורה" גם ב-מְ התחילית. ובכל צמד כזה יש קשר צליל בין שתי המילים המרכיבות אותו. ולבסוף, ז הפותחת את "זכרון מכורה" מוסיפה להדהוד של "מזורה" ב"מכורה".  

> אקי להב: שוב, כמו אינספור פעמים ב"שיר עשרה אחים", אנחנו רואים שיצירה זו היא פיתוח של רעיון כוכבים־בחוצי. ה"מכורה", כמו גם ה"מולדת" הנרדפת, היא במובן של מקום הולדת ולא ארץ־מולדת. מקום הולדת במובן העמוק ביותר. זכרון מכורה כ"דממה". ישות שאין לדבר בה (על פי הטרקטט של ויטגנשטיין, שגם הוא מסתיים בנקודת הדממה). רעיון זה זכור לנו מהשיר 'מערומי האש', וכבר שם עמדתי על התעתוע שיש בו כנראה. הפיתוי לחשוב על מולדת כארץ ישראל. כוונתי לשורה העוצמתית "באש נֻשַּׁק הַפֶּה אשר נקרע לקרוא לאדמה הזאת מולדת". ועוד לפני כן בשורה: ".. ורעם לידותיה תר עוד בנקרות/ עוד החיה מפה גוריה ממלטת". בסיומו של חלק ב' מהשיר "מערומי האש".  ועוד לפני כן, בשורה: ".. כוכב רחוק הוריש לה את בלהות כוחו/ ומראותיו ממנה לא נמחו עדיין...".  עוד דבר: לעניות דעתי, ולפי כל הסימנים, אלתרמן היה מודע וקרא את הטרקטט של ויטגנשטיין. והשפעותיו העמוקות על כוכבים בחוץ (וקצת גם על השיר אשמורת שלישית) ניכרות.

*

וּכְגוּפוֹ שֶׁל הַחַי-וְיָשֵׁן שֶׁחֲלוֹם אֲחָזָהוּ וַיּוֹלֶךְ
אֶת רַגְלָיו עַד פִּי תְּהוֹם, כֵּן גּוּפֵנוּ לְפֶתַע נִצָּב
מוּל הַחֹמֶר מִמֶּנּוּ לֻקַּח, מוּל מְקוֹר מַחְצַבְתּוֹ, מוּל הַמֹּלֶךְ
הֶעָלוּם וְשָׁקוּף, הָעִוֵּר וְצָלוּל כְּמוֹ חֹשֶׁךְ וּבְדֹלַח,
הַצּוֹפֶה מִקָּרוֹב עַד הֱיוֹת גַּם צַלְמֵנוּ אֶחָד מִצְּלָמָיו.

זה בית שלם, והבתים השלמים בשיר שלנו ארוכים. אבל זה משפט אחד, משפט עלום ושקוף, עיוור וצלול, כמו חושך ובדולח, וקשה להציג נתח אחד שלו. אני מציב אפוא בכפית של היום את כולו, ונביט בו תחילה כמכלול. את העיון הפרטני נשאיר לימים הבאים.

מה בעצם קורה כאן? בבוא האשמורת השלישית של הלילה, שקיקת גופנו דועכת לגמרי. גופנו נעשה פסיבי. הוא נגרר איכשהו לעמוד מול עצמו, מול החומר הבראשיתי שלו. מול "מולך" (כלומר אליל שמקריבים לו בני אדם!) שהוא נקודת האפס של ראשיתנו, שהוא חידתי אבל שקוף לגמרי, לילי-חשוך אבל זכוכיתי. המקור-המסתורי הזה שלנו צופה בנו כל כך מקרוב, עד שהוא כמו סופח אותנו אליו. אנחנו, כמו אנשים אחרים, נעשים צלם-דמותו.

בשורה-וחצי הראשונות יש לנו דימוי. הדרך אל ההתייצבות הפתאומית שלנו מול המולך השקוף מדומה להליכה של סהרורי אל פי התהום. מעניין שמצב גופנו באשמורה השלישית מדומה לזה של אדם ישן, ובאמת זה זמן שבו אנחנו בדרך כלל ישנים, אבל פורמלית זה רק ברובד הדימוי. ההתייצבות עצמה, ההיחשפות אל החומר שממנו לוקחנו, נעשית כנראה בערנות. השיר עוד יתאר את המתרחש בהתייצבות זו, והיא לא קורית בחלום. מעניין שגם בפעם הבאה בבית הזה שיש דימוי מפורש, עם המילה "כמו", שוב הדימוי הוא למצב האופייני לשעה הזאת: "כמו חושך".

נעיין בזה ובהרבה יותר מכך כשנקרא שוב את הבית, חלק אחר חלק. אז גם נקשיב כהרגלנו לנימים הדקים של צליליו. בינתיים, כשאנחנו מול המכלול, נשים לב לתופעה הצלילית שהמכלול הזה מעמיד, דהיינו לחרוז. אלתרמן בוחר צורה לא אופיינית, של עתיד מהופך כדרך המקרא, "ויולך", במלעיל, כדי להנביע ממנה את שרשרת החרוזים ויולך-המולך-בדולח (אפשר להיזכר למשל ב'יש לי גן' של ביאליק, "נוטף פז ונוטף בדולח / דודי הולך, דודי הולך": ביאליק כתב בהטעמה אשכנזית, כך שגם "הולך" בהווה מתחרז אצלו עם "בדולח"). מעניין עוד שכל השרשרת הזאת, עוד בחולייתה הראשונה "ויולך", נובעת צלילית מחלום, מ"חלום": "שחלום אחזהו ויולך" בשורה הראשונה. צירופי "לח", בצמוד או בסמוך, משובצים גם בהמשך הבית.

החרוז השני, המלרעי, הסיומי, ניצב-מצלמיו, צבעוני פחות, ולכאורה הוא אפילו חרוז שור-חמור שלא טורח לכלול בחריזה את העיצור שלפני התנועה המוטעמת; אבל צ היא צליל חזק, והוא משפיע על חוויית המילה "צלמיו" עד סופה, כך שניצב-צלמיו דווקא מהדהד לנו, נשמע כאיזה צַו (!) חורץ. עוד מחזקת את תחושת החרוז ההישנות של מ במילה "מצלמיו", שנותנת מטעמה של נ ב"ניצב".

זהו להבוקר. למה בכל זאת חלום? מהו החומר? למה מולך? ובדולח? וצלם? יש הרבה הרבה מה לברר, ונעשה זאת כאמור בכפיות הבאות.

> נוית בראל: זה הבית היפה ביותר. מישהו אחר היה מפרסם אותו, ככה, ופורש.

*

אותו בית, בית הפלאות, מבט שני.
וּכְגוּפוֹ שֶׁל הַחַי-וְיָשֵׁן שֶׁחֲלוֹם אֲחָזָהוּ וַיּוֹלֶךְ
אֶת רַגְלָיו עַד פִּי תְּהוֹם, כֵּן גּוּפֵנוּ לְפֶתַע נִצָּב
מוּל הַחֹמֶר מִמֶּנּוּ לֻקַּח, מוּל מְקוֹר מַחְצַבְתּוֹ, מוּל הַמֹּלֶךְ
הֶעָלוּם וְשָׁקוּף, הָעִוֵּר וְצָלוּל כְּמוֹ חֹשֶׁךְ וּבְדֹלַח,
הַצּוֹפֶה מִקָּרוֹב עַד הֱיוֹת גַּם צַלְמֵנוּ אֶחָד מִצְּלָמָיו.

אתמול ראינו מה אומר הבית הזה (השלישי בשירו של אלתרמן 'אשמורת שלישית') באופן כללי, על התייצבות הגוף בלילה מול ראשיתו המסתורית, וגם התעמקנו בחרוזים. מי שלא ראה מוזמן לעיין. היום נקשיב בדריכות לצלילים שבשורות פנימה.

אמרנו שהחלום פה הוא רק דימוי, השולט בשורה-וחצי הראשונות, ומתאר את מה שקורה בלילה לאדם הער: כמו הישן החולם הסהרורי, גם הוא נסחף עד סכנה, סכנת ההתוודעות לעצמו. אבל המילה "חלום" עצמה היא גרעין שכל הבית מתבקע ממנו. מילים רבות בבית מושתתות על צירופי הצלילים ח-ל או ל-מ או מ-ח. בעיקר בלב הבית: מול, חומר, לוקח, מול, מחצבתו, מול, מולך, עלום, בדולח, צלם, צלמיו.

אבל תחילה המילה חלום עצמה מתרקמת. כלומר, קודם כול היא צוברת את תחילתה. את  חֲ. בשורה הראשונה הצליל חַ חוזר שלוש פעמים, כמעט כמו צחוק. חי, חלום, אחזהו. כי אכן, החלום אוחז בחי. החלום נולד, ואז מתגלגל אל ההליכה, אל מילת החרוז "ויולך". ל-ך נשמע כמו ל-ח של חלום ויוביל אל חרוזיו מולך (חלום בהיפוך סדר הצלילים) ובדולח. וכאמור, גם אל שפע המילים הכוללות צלילים מהמילה חלום בשאר השיר.

בואו נתמקד עכשיו באזור הדחוס ביותר בצלילי ח-ל-מ: השורה שבלב הבית (ונפרגן מילה לפני ומילה אחרי):

... נִצָּב
מוּל הַחֹמֶר מִמֶּנּוּ לֻקַּח, מוּל מְקוֹר מַחְצַבְתּוֹ, מוּל הַמֹּלֶךְ
הֶעָלוּם ...

זאת השורה השלישית בבית השלישי בשיר אשמורת שלישית (ובמקרה אנחנו גם בעמוד 333 בספר). שורה שכבר מתוקף הבולטות המתמטית הזאת מזמינה להתבוננות של השיר בעצמו; ואכן היא עוסקת בהתבוננות עצמית. בעמידת הגוף מול עצם-עצמו, מול מה שהוא צלמו ודמותו, מול החומר שממנו הוא לוקח. שלוש (!) פעמים מופיעה בה המילה "מול". דבר עומד מול צלמו, וגם מבחינה זו מתאים שזאת שורת האמצע של הבית; יתרה מכך, "מול" האמצעית מן השלוש היא גם בדיוק המילה האמצעית בשורה האמצעית הזאת (חמישית מתשע). המילה "מול" עצמה כלולה בכל אותיותיה ועיצוריה במילה "חלום". היא כלולה בה בהיפוך, שהרי היא "מול", מנגד, בראי.

הקוראים הוותיקים כבר מכירים את התגלית הגדולה והעקבית שלנו: כשאלתרמן כותב "מול", כדאי לחפש מוּליוּת גם בצלילים. ואכן, ראו גם ראו ובעיקר האזינו, מה מקיף כל "מול" כאן:

(1) נִצָּב מוּל הַחֹמֶר (2) מִמֶּנּוּ לֻקַּח מוּל מְקוֹר מַחְצַבְתּוֹ (3) מְקוֹר מַחְצַבְתּוֹ מוּל הַמֹּלֶךְ הֶעָלוּם.

בכל משוואה כזאת, של שני צידי ה"מול", יש לנו צד אחד עם צ וצד אחד עם מ-ח (ובמקרה 2, מ-ח בשני הצדדים). צ, צליל שטרם הזכרנו, נאספת מהגוף ה"ניצב" ומ"מקור מחצבתו" של הגוף ומכינה אותנו אל מילת המפתח שהבית חותר אליה, המילה המגלמת את המוליות, שבה תתחבר צ אל צלילי ה"חלום": "צלם".

על כך נוסף מה שקורה ל"מול" עצמו במקרה 3. המילה "מול" משוחקת בו גם בשני האגפים שסביבה. מימין היא מפורקת ב"מִמֶּנּוּ לֻקַּח". ומשמאל היא נאמרת ישר והפוך, כבראִי: ה*מול*ך הע*לוּם*.

מסביב לקטע ה"מול" הדחוס הזה נמצאים שני אגפי הבית, זה מול זה:

וּכְגוּפוֹ שֶׁל הַחַי-וְיָשֵׁן שֶׁחֲלוֹם אֲחָזָהוּ וַיּוֹלֶךְ
אֶת רַגְלָיו עַד פִּי תְּהוֹם, כֵּן גּוּפֵנוּ לְפֶתַע...
...  וְשָׁקוּף, הָעִוֵּר וְצָלוּל כְּמוֹ חֹשֶׁךְ וּבְדֹלַח,
הַצּוֹפֶה מִקָּרוֹב עַד הֱיוֹת גַּם צַלְמֵנוּ אֶחָד מִצְּלָמָיו.

אנחנו שומעים פה כאמור הרבה צלילי ח-ל-מ, ובאגף השני גם צ שנצברת לקראת ה"צלם". שימו לב במיוחד לכפילות ל ב"צלול" ולכפילות-בפועל "ח...ך" במילה ההפוכה לה, העכורה, "חושך". יש עיצור נוסף המאחד את שני האגפים ומבדלם מחוליית ה"מול" שביניהם: פ רפה. "גוף", החוזר פעמיים באגף הראשון, מתחרז עם "שקוף" באגף השני; וצליל fe מוטעם במילים "גופנו", "לפתע" שמייד אחריה, ובאגף השני "צופה".

לסיכום, המהלך הצלילי הראשי בבית הזה חובר אל התוכן שלו. ח נאספת אל החלום; החלום המתגלם בגוף עומד מול; הוא משיל, בחוליית המעבר של מול, את ח וסופח ממחצבתו את צ; צופה צלול והופך לצלם. ברמה הכי שלדית:

 ח > חלם > מול > צלם > צ

עד כאן, בכפית הזאת ובסוף הכפית הקודמת, על "החומר" הצלילי הצלול של הבית. אין ברירה, צריך להגיע עכשיו אל ה"עלום", אל חידות המהות. ננסה מחר.

*

כפית שלישית על הבית הבלתי-נדלה

וּכְגוּפוֹ שֶׁל הַחַי-וְיָשֵׁן שֶׁחֲלוֹם אֲחָזָהוּ וַיּוֹלֶךְ
אֶת רַגְלָיו עַד פִּי תְּהוֹם, כֵּן גּוּפֵנוּ לְפֶתַע נִצָּב
מוּל הַחֹמֶר מִמֶּנּוּ לֻקַּח, מוּל מְקוֹר מַחְצַבְתּוֹ, מוּל הַמֹּלֶךְ
הֶעָלוּם וְשָׁקוּף, הָעִוֵּר וְצָלוּל כְּמוֹ חֹשֶׁךְ וּבְדֹלַח,
הַצּוֹפֶה מִקָּרוֹב עַד הֱיוֹת גַּם צַלְמֵנוּ אֶחָד מִצְּלָמָיו.

שלשום ואתמול סקרנו את הרעיון הכללי בבית, ואת מערכת הצלילים וההדהודים העשירה התומכת בו. בשתי מילים: עם בוא האשמורת השלישית משתתקים הרקע וגם העיקר, והגוף עומד כביכול מול מקורו החידתי. על בסיס זה ניכנס עכשיו אל פרטי התהליך ואל סמליו.

המערכת הצלילית שחשפנו אתמול הבליטה את תפקידו של החלום, אף שהוא רק דימוי למה שקורה לאדם הער. חל"מ של חלום הועמד "מול" צל"מ של צלם. בדרך, ולא הבלטתי זאת מספיק, היה גם חילוף-אות נוסף של חל"מ: חמ"ר של חומר. ואפשר להוסיף מילה לא אמורה: גל"מ של גלם. זהו מסע: תהליך רוחני, מעין חלום, לוקח את הגוף החומרי, את האדם כגולם עשוי חומר, אל היותו צלם. צלמו של החומר המסתורי, ובמשתמע צלם אלוהים.

העמידה מול החומר הזה משולה להגעתו של אדם סהרורי אל סף תהום. שתי תכונות לתהום: ריקנות גמורה, לשון תוהו; וסכנה. אכן, החומר שהאדם לוקח ממנו, "מקור מחצבתו", המסומל בדרך כלל כ"עפר" (ו"חומר" יכול להיות חמר, סוג של עפר בעצם), הוא לא פחות מ"מולך", אותנו נוהג אלילי משוקץ של הקרבת ילדים חיים. זאת הריקנות וזאת הסכנה.

אין מדובר באמת במולך: השיר ממהר להבהיר את טיבו הפרדוקסלי של אותו חומר. הוא דומה למולך כי יש בו מן התוהו, מן האין. הוא חומר ואנטי-חומר, אם להידרש לפיזיקה המודרנית. שמא הוא מין היתוך של עפר ורוח, גוף ונפש, שהאדם עשוי ממנו. הראינו אתמול שה"מולך" הזה מגלם את ה"מוּל", את הדבר-והיפוכו. מוּל-עלוּם.

הפרדוקסליות של חומר זה נמסרת לנו בשלושה צמדים מקבילים: עלום ושקוף; עיוור וצלול; ובכך דומה לחושך ולבדולח.

עלום ושקוף: עלום הוא נעלם; שקוף הוא נעלם, במובן מסוים, כי אין רואים אותו, אבל הוא גם הפך-הנעלם, כי דרכו רואים את מה שמעבר לו.

עיוור וצלול: עיוור לא רואה בעצמו, ויש בכך מיסוד העלימות והחושך, וגם, כשמדובר ב"חומר" עיוור, משהו סטיכי, נטול כוונות; צלול, כמו השקוף, הוא חומר שרואים בעדו, שאינו מסתיר מאיתנו דבר. המילה "עלום" כוללת את צלילי היסוד המשותפים לחלום, ל"מול" ולצלם, ואילו צלול כבר מטה אותנו אל הצלם דווקא.

כמו חושך ובדולח: החושך הוא עלום ועיוור. הבדולח, הזכוכית הזכה, הוא שקוף וצלול. אבל החומר מקור-מחצבתנו הוא כל הדברים האלה ביחד. כל הזוגות. ועל כן הוא כבדולח בחשכה.

חומר עיוור זה צופה בנו מקרוב. כיצד? שמא אנחנו הצופים בו והוא ניבט בנו. במפגש הזה צַלְמֵנוּ נעשה אחד מצלמיו: אנו כמו מצטרפים למשפחת האדם בהיחשפנו למקורנו הזה. החומרי והריק מחומר. האלוהי הנראה כתוהו.

למעוניינים, הרחבה קטנה על השתקפויות רעיון זה ביצירת אלתרמן:

הרעיון של החומר העיוור שאנו עשויים ממנו, הצופה בנו איכשהו בכל זאת, מרבה להופיע אצל אלתרמן בבתים חידתיים למחצה. אתן שלוש דוגמאות.

בכרך 'עיר היונה', שהיצירה שלנו (שיר עשרה אחים) כלולה בו, מופיעים למשל (בשיר הכמעט-ראשון בכרך וביצירה 'שירי עיר היונה', השיר 'דו שיח'), דברים אלה מפי מיכל אל מיכאל המת: "הה, מיכאל, עיוור גופנו המודבָּר, / אבל צופות עיניו מאש ומעפר". כאן העיוורון הוא של גוף מת, עיוור פעמיים, ועדיין הוא רואה אותנו.

עוד בכרך הזה (בתחילת החטיבה 'שירֵי נוכחים') שיר מופלא על החלום, ובו אומר לנו החלום בין השאר: והראיתי לךָ פנֵי אש / ופני מים, אבל בלי אומר / יאחזך גוף עיוור וחירש / בכבלי אש ומים של חומר". החלום מראה, אך הגוף העיוור והחומרי מגביל. אותה אש שבציטוט הקודם המיתה את האדם, כאן היא יסוד שהאדם צופה בו; בשני המקרים, לצד העפר שהאדם לוקח ממנו.

אבל מייד ממשיך החלום ומזהיר. ממה? מה"מול" שלנו, מהעמידה שלנו מול צלמנו. מה קורה כשאדם רואה בחלומו את פני עצמו? "אך ביום בו אַראך ממול / את פניך שלך כבכישוף / קום תקום, כי עברת הגבול, / והלכת אחריי לבלי שוב". אולי תמות, אולי תלך לאיבוד בחלום, מי יודע; כאותה הגעה לסף-לתהום של החולם הסהרורי אצלנו; כאותה עמידה של גופנו מול המולך כשהוא עומד מול מקור צלמו.

ובעצם כבר בשיר-המפתח המוכר של אלתרמן, 'פגישה לאין קץ', יש מעניין זה: "ואליי גופי סחרחר, אובד ידיים".

*

צוֹפֶה תֹּהוּ פָּתוּחַ וָרֵיק. לְשׁוֹנֵנוּ לֹא בּוֹ מְסַפֶּרֶת
בְּקָבְעָהּ מֻשְּׂגֵי הֲפָכִים לְהַבְדִּיל בֵּין חָיֹה וּבֵין מוּת,
בֵּין הָיֹה וְחָדֹל, בֵּין הַיֵּשׁ וְהָאַיִן. אַחֶרֶת, אַחֶרֶת
מַהוּתוֹ.

בבית הקודם דובר על החומר שממנו לוקַח האדם בבריאתו, "המולך העלום ושקוף, העיוור וצלול", אשר "צופה מקרוב" בנו בשעת אשמורת שלישית. והנה הבית שאחריו (המובא פה קטוע, בשלב זה) בנוי סביב הפועל שנאמר על החומר ההוא: "צופה". הצופה הוא תוהו. תוהו פתוח וריק. החומר הוא תוהו, הוא אי-חומר. ממנו נברא האדם.

החומר הזה תואר בבית הקודם כפרדוקסלי, כחושך ובדולח גם יחד, ונמשל ל"תהום". זו עוד ראיה, לצד ההמשכיות הרטורית הישירה, לכך שהתוהו כאן הוא החומר מהבית הקודם. האדם עומד מול תוהו ריק, "פתוח" (יפה לאוזן הצירוף תוהו פתוח), הצופה בו עד כדי ספיחתו. התוהו הזה לא נתפס במושגי הלשון והחשיבה שלנו. מהותו אחרת, ושוב אחרת.

הלשון קובעת מושגי הפכים כדי להכיל משמעויות. בפרט ברמות הכי בסיסיות של היש והאין, החיים והמוות, ההיות והחידלון כלומר האי-היות. אלה הם דברים בינאריים. אלף-בית של לוגיקה. אבל בתוהו של אשמורת שלישית, שהוא יסודנו, הם לא תופסים.

והרי כזה הוא התוהו. בראשית הארץ הייתה תוהו ובוהו. ועל התהום רבץ חושך. ואז ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. תחילה הבדיל, זה הפועל המופיע בתורה, בין האור ובין החושך. ואז הבדיל, והפועל להבדיל נמצא שם פעמיים, בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים שמעליו. ראשית הבריאה בבראשית א' היא בהבדלה.

אותו דבר כאן, במחשבה האנושית. הרמיזה לסיפור הבריאה מתחילה בבית הקודם, באזכור התהום והחושך והצֶלם וגם בביטוי "החומר ממנו לֻקח", שמקורו באמור על האישה בבריאתה (בבראשית ב' כד) שהיא נקראה אישה כי "מאיש לֻקָּחָה". בבית שלנו, התוהו מנוגד ללשוננו, המעצבת את המחשבה ואת הסדר באמצעות קביעת מושגי הפכים "להבדיל בין" תחומים.

*

בְּמַגַּע קִפְאוֹנָהּ הַשָּׁקֵט הִיא מַכָּה לְפִי חֶרֶב
אֶת חוּשֵׁינוּ וּבְעוֹד הֵם קוֹרְסִים מִתְאַחָה הִיא אִתָּם לִשְׁלֵמוּת.

משפט זה משלים את אשר קראנו אתמול, ואמור על מהותו של התוהו. קראנו אתמול שבתוהו, הצופה בנו באשמורת השלישית של הלילה, מתבטלים ההבדלים שהלשון והחשיבה שלנו מושתתות עליהם: ההבדלים בין הפכים כגון חיים ומוות, יש ואין. בתוהו הם מתקיימים בכפיפה אחת.

והנה עכשיו אמורים הדברים גם על החושים. מהותו של התוהו מאיינת גם אותם, אבל תוך שהם קורסים, והתפיסה שלנו אובדת, היא מתאחה איתם יחד לשלמות אחת, מסתורית. אנחנו חשים ולא חשים, כי התבטלו מושגי היש והאין. ואת אשר אנו חשים, אנו חשים באיזה חוש-על מעורבב.

הפרדוקס מתקיים גם בדרך הפעולה. התהום מכה את החושים באלימות, "לפי חרב", אבל עושה זאת לא בחרב אלא בתכונתה היחידה, הפסיבית, מגע קפוא ושקט. העדר תנועה, העדר קול, שהרי זו "שעה דוממה ונוכרית", כאמור בבית הראשון. הדבר הולם גם את המשך התיאור מהבית הראשון, על ידה השקופה של האשמורת  השלישית, שנגיעתה קלה אך היא חוצה את קירות החומר והזמן.

צריך לומר על ה"מהות" הזאת משהו שלא אמרנו אתמול. מילה זו צמחה מהאמירה "אחרת, אחרת מהותו" של התוהו; הבחירה בה אפשרה מעבר ללשון נקבה לצורך מילת החרוז "אחרת" (תוכלו לראות את ההתחרזות בבית השלם, שמייד אדביק כאן). אבל המילה "מהות" אינה רק פרי אילוץ. ודאי צלצל לכם כבר הצירוף מהות-תוהו, אבל עוד יותר מכך מצלצל מהות-תהום, והלוא התוהו תואר קודם כתהום. מהות אותיות תהום, תהום מהסוף להתחלה. הצמד הפלינדרומי מהות-תהום מגלם כמובן את הפרדוקס שתואר: את איחוי היש והאין.

עוד מיני-פלינדרום מהותי אפשר לזהות ב"מתאחָה היא אִתָּם". "מתא" של "מתאחה" מתהפך ב"אתם". אכן, היותה של מהות-התהום "איתם" היא ההתאחות. הצליל החסר לשלמות הפלינדרום, "חה" (סוף המילה "מתאחה"), נמצא בראשי המילים המציינות כאן את המתאחים: "חושינו", "היא", המופיעות כולן באותה שורה.

נראה את הבית בשלמותו כדי לחוות איך זה עובד, וכך גם נבחין בעוד תופעות על-ביתיות.

צוֹפֶה תֹּהוּ פָּתוּחַ וָרֵיק. לְשׁוֹנֵנוּ לֹא בּוֹ מְסַפֶּרֶת
בְּקָבְעָהּ מֻשְּׂגֵי הֲפָכִים לְהַבְדִּיל בֵּין חָיֹה וּבֵין מוּת,
בֵּין הָיֹה וְחָדֹל, בֵּין הַיֵּשׁ וְהָאַיִן. אַחֶרֶת, אַחֶרֶת
מַהוּתוֹ. בְּמַגַּע קִפְאוֹנָהּ הַשָּׁקֵט הִיא מַכָּה לְפִי חֶרֶב
אֶת חוּשֵׁינוּ וּבְעוֹד הֵם קוֹרְסִים מִתְאַחָה הִיא אִתָּם לִשְׁלֵמוּת.

החרוז המלרעי בבית הוא מוּת-שלמוּת; המילה "מוּת" כלולה כולה ב"שלמות" ובאמת השלמות כוללת את ההפכים, ביניהם המוות והחיים. אנו שעסקנו במילה "מהות" (ראו נא אותה עכשיו בבית השלם: תחילת שורה רביעית) יכולים להוסיף אותה למשפחה מות-שלמות, ויותר מכך: ה"מהות" קמה מהצירוף בין "מוּת" למילה הסמוכה לה אחריה, היפוכה, "היֹה".

*





הֵם אִתָּהּ בַּנֵּכָר הַנּוֹרָא. עוֹד אַחַת רַק עוֹבֵר בָּהֶם רַעַד
אֲבָל כְּבָר נִתְחַלְּפָה יֵשׁוּתָם. הֵם בַּגֹּב. הֵם חוּשֵׁי הַדּוֹמֵם,
הֵם חוּשֵׁי הָרָקִיעַ הַצַּח, הַמָּלֵא דִּמְמַת מָוֶת וָלַהַט,

"הם איתה": החושים שלנו, שקרסו והתאחו עם מהות-התהום של שעת אשמורת שלישית. עכשיו הם יחד בנכר, בארץ התהומית הזרה. שעת אישון לילה זו כבר הוצגה בשיר כ"שעה דוממה ונוכרית". רעד אחד אחרון של בהלה עובר בהם, וזהו, ישותם התחלפה והם אינם החושים החשים שהיו. התהום הזאת מצוירת כאן כגוב, מעין בור לצורך ענייננו.

עכשיו הם חושים של משהו אחר. חושים שלא חשים. חושיו של הדומם, מה ששוב מזכיר לנו את "שעה דוממה ונוכרית". חושים הרגישים למשהו שמעבר למוחשי.

הם חושיו של ריק נוסף, המקביל לתוהו: הרקיע הצח, כלומר בעצם ריק, שגם הוא מלא דממה ואין בו חיים. והוא מלא גם להט, בניגוד לרעד שעבר בחושים ובניגוד ל"רקיע הקר" האלתרמני שהיינו מצפים לו (מהשיר 'הם לבדם', שמחר, כשנקרא את המשך הבית שלנו, נראה כמה הוא קרוב אליו). אבל זה להט נוכרי, כמו קור; להטם של הכוכבים, שנזכר פעמיים בתחילת השיר, וזרותו הומחשה שם.

מילים סמוכות מקושרות זו לזו גם בצליל, ועל ידי כך, במרומז, במהות. הנכר-הנורא. עוד...עובר...רעד וגם רק...רעד. סיומות t של דממת-מוות-ולהט. התכנסות "דממת-מוות" רב-הממים עם "ולהט" אל "המלא" שלפניהם. בגדול, מרגע ש"נתחלפה ישותם" של החושים, שלטון ר מפנה מקומו לשלטונה של מ.

זה באשר לחושים. המשך הבית יחיל את הפרדוקס של האשמורת השלישית גם על המחשבה. ניפגש מחר; רק שתעברו עד אז בשלום את האשמורת השלישית ששוב אורבת לכם.

*

הֵם בִּינַת הֶחָלָל הַסּוּמָא, הַנָּכְרִי לַבִּינָה וְלַדַּעַת,
הַמֵּסִיט מֵעַל פְּנֵי הַדְּבָרִים אֶת מַסְוֵה הַצּוּרָה וְהַשֵּׁם.

החושים שלנו, שקרסו בבוא האשמורת השלישית והתאחדו עם התוהו, תוארו כמי ש"נתחלפה ישותם" ועכשיו הם "חושי הדומם" וחושי הרקיע הצח והדומם. בתוהו הזה, כזכור, בטלות האבחנות הלשוניות והמושגיות הראשוניות בין יש ואין.

עכשיו מוצגים לנו פן רוחני חדש של החושים המאופסים הללו, החושים החשים את הלא מוחשי. ככאלה, הם בינתו של התוהו. חוכמתו של מה שהחוכמה מתאפסת בו. החלל הסומא, התוהו הריק, החומר העיוור כפי שהוא תואר קודם, זר ונוכרי לבינה ולדעת. בינתו היא החושים המשותקים שלנו.

המילה נוכרי לנגזרותיה (נוכרייה, נכר, או אפילו בהיפוך שומר צליל: 'זיכרון מכורה') חוזרת בשיר. הזרות היא תכונתו הבולטת של התוהו הנחשף באשמורת השלישית. כנגדה חוזרת פעמיים בשורה הבּינה, שהיא מיסודות העולם האלתרמני. החושים הדוממים הם בינתו של האין-בינה. לא אאריך כאן במתח היסודי המתקיים לכל אורך יצירתו של אלתרמן בין בינה לאובדנה; מוקדשת לכך כל עבודת התואר השני שלי, והיא זמינה אצלי בבלוג.

זרותו של החלל הסומא כלפי הבינה והדעת מתבטאת באבחנה יסודית ומפתיעה למדי על רקע ההיכרות עם העולם האלתרמני. אבחנה בין "פני הדברים" לבין המסכה המסתירה אותם, "הצורה והשם". כלומר, במצב גולמי, קדם-מחשבתי, מתקלפת מהדברים עצמם המעטפת המסווה אותם, שהיא צורתם הנראית לעין בדרך כלל, ואפילו שמם.

זה מפתיע כי אנו מזכירים פה פעמים רבות שאצל אלתרמן "שם" של דבר הוא מילה נרדפת למהותו, כלומר לדבר עצמו. דוגמה קלאסית, בשיר 'תמוז' מ'כוכבים בחוץ': "הה, ארצי, מי עיניו להישיר בך יכול? / אַת שֵמות ודברים כְּברק מערטלת", כלומר חושפת את השמות, כמו את הדברים, שמתחת לכל המסווים. והינה עכשיו הקילוף קיצוני כל כך, שאפילו השם נפרד מהדבר.

לחלל הסומא, העיוור, יש אם כן תכונה הפוכה לעיוורונו: הוא מסיט מהדברים את המסווה המסתיר אותם! אלתרמן הפליא לסמן פרדוקס זה באמצעות הצלילים. המילה "סומא", הבנויה מעיצורי ס-מ, מתהפכת בשורה הבאה לשתי מילות מ-ס הפותחות את שני חצאי השורה: המסיט... את מסווה. הסומא מסיט מסווה. לעיל השתמשתי לעניין זה באופן ספונטני לחלוטין בשתי מילות מ-ס נוספות הנוגעות לכך, מסכה ומסתיר. ובכן, דווקא החלל הסומא מסיר ומסיט ומסלק את המסווה והמסכה המסתירים.

רעיון החלל הנוכרי לבינה, המאפס את האבחנות השכליות והמילוליות, אינו חדש אצל אלתרמן. היצירה ששירנו נמצא בה, 'שיר עשרה אחים', היא סקירה שיטתית של יסודות עולמו כפי שהתגלו בספריו הקודמים, בפרט 'כוכבים בחוץ' (בעיקר) ו'שמחת עניים' (מעט). האשמורת השלישית שלנו מבצבצת ב'כוכבים בחוץ', דווקא בספר שוקק חיים זה, בשירים כגון 'שיר על דבר פניך', 'קול' ו'הם לבדם'.

ב'קול', המתרחש בלילה, אנו קוראים: "מה גדולות המילים שנותרו לבדן, /נתוקות מתשובה ודעת". מעניין במיוחד הקשר ל'הם לבדם', שיר הסיום והפרדה של כוכבים בחוץ. הקשר של שירנו אליו רמוז אפילו במשקל, משקל נדיר וארוך-שורות. משקלי השורות בשני השירים זהים. המשורר צועד אל הגבול של "הרקיע הקר והעת". הנה הבית השני והאחרון, ראו מה קרוב הוא אל שורותינו:

מַה צְּלוּלָה וְנָכְרִית בִּינָתָם, מֶה עָרִיץ וְאַחְרוֹן פֹּה הָאֵלֶם!
גַּם חֲלִיל הָרוֹעֶה יִטָּרֵף בְּלִי הַגִּיעַ לִקְצוֹת מִישׁוֹרָיו.
רַק הַבְּכִי וְהַצְּחוֹק לְבַדָּם עוֹד יֵלְכוּ בִּדְרָכֵינוּ הָאֵלּוּ,
עַד יִפְּלוּ בְּלִי אוֹיֵב וּבְלִי קְרָב.

הרי זה שירנו שלנו ממש, ושורותינו בפרט! "נוכרית בינתם". אבל צלולה, כפי שתואר אצלנו לעיל. המילים אובדות, ונותר, כמעט עד הסוף, רק הקדם-מילולי: הבכי והצחוק. להוויה הזאת מוקדש אם כן העמוד השמיני בעשרת עמודי התווך בעולם האלתרמני המוצבים ביצירה שלנו: עמוד האשמורת השלישית.

> יוסף תירוש: ישר קפצה לי ההנגדה ל'ומודע לבינה תקרא', ציוויו של ספר משלי. מעניין אם אליבא דמשלי החיבור לבינה הוא טבעי, או שהציווי דווקא בא לגשר על הנוכריות לבינה - אותה גם הוא רואה כמצב הטבעי לאדם

> רפאל ביטון: דבריך על אותיות הס-מ עוררו אצלי אסוציאציה שהיא פרשנות דרשנית:
לפי מה שאני זוכר (ואולי אני לא מדייק כאן בעובדות) יש מחכמי ישראל שנהגו לקום בחצות הלילה כדי ללמוד תורה עד הבוקר ובפרט את תורת הסוד, וכן דוד המלך שהיה קם לשורר בחצות לילה.
הסיבה לכך היא שזה זמן צלול ושקט ואפשר להבין בו דברים עמוקים וסודות ("הלילה כה שלו אפל עכשיו היין"), וכן כי הס-מ (קיצור לשמו המלא של השטן שנגזר מהמילה סומא כי הוא מסמא את עיני האנשים) לא שולט בשעה כזו.
נראה לי שאלתרמן אהב את שעות הלילה ובפרט את האשמורת השלישית כזמן כתיבה, כאמור ב'השיר הזר':
"זה השיר, אל בינה נשאתיו ואל גדל,
בנתיבת הנדודים הישנה,
משלחן אל חלון ומכותל אל כותל,
בין תמונות ועיניים כלות לשינה"
שלוש האשמורות כידוע מתחילות בצאת הכוכבים - כוכבים בחוץ, ומסתיימים בעלות השחר- "הנה תקרב שחרית רועדת עד ביתנו"(ואז ננוח ממלאכת הכתיבה היומית).
ואולי, בין כל היתר, זה סוד הצלחתו ביצירת שירים שיש בהם משהו מעבר למילים וכמו משוך עליהם חוט של חסד, ונתקיימו בו דברי חז"ל על הפסוק:"יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עימי".


*

הָאַחִים, אָנוּ חֵלֶק מִזֹּאת הַדְּמָמָה הָעַזָּה. אָנוּ חֵלֶק
מִן הַמָּוֶת הַזֶּה הַהוֹוֶה, הַסּוֹבֵב וְזוֹרֵחַ. יוֹמָם
הוּא נִשְׁקָף מִתּוֹכֵנוּ בִּדְמִי אֶל חוֹמַת קִפְאוֹנָהּ שֶׁל הַתְּכֵלֶת
וּבַלֵּיל, בְּצֵאתֵנוּ אֶל סַף לְהָאִיר אֶת פָּנָיו בְּנֵר חֵלֶב,
הוּא נִצָּב כְּאֶל נֹכַח עַצְמוֹ וּמֵפִיק אֶת זְמָמוֹ שֶׁזָּמַם.

עד כה תיאר האח השמיני את האשמורת השלישית, שעה של "דממת מוות", שעת תוהו ש"במגע קיפאונה השקט" מאיינת את החושים, מבטלת את האבחנות, מסיטה כל מסווה שאינו מהותי, ומציבה אותנו אל מול חומר-ראשיתנו המסתורי. אני משתמש פה בביטויים הלקוחים מהבתים הקודמים ואשר מהודהדים, אם תשימו לב, בבית הנוכחי, שבו עושה האח מהלך חדש: הוא טוען שמהות-תהום האשמורת השלישית מקיפה אותנו כל הזמן.

על מהות זו אמר האח שהיא מבטלת את האבחנה בין חיים ומוות. בבית הזה הוא כבר רואה בה מעין מוות בחיים. תודעת התמותה המתמדת, תודעת היותנו בגרעיננו תשלובת של יש ואין, חומר ואנטי-חומר. היא מציפה גם בזמנים שאינם אשמורת שלישית. ביום, כשהאור והתכלת שולטים, הוא משתקף מתוכנו החוצה: מוקרן על רקיע התכלת, המצטייר לפתע כחומה קפואה, גבול בל יעבור. ואילו בלילה, כשהמוות הזה מיוצג בחושך, אנחנו מנסים להאירו אותו בנר צנוע, אך הוא חזק מאיתנו, הוא ניצב מולנו כאילו גם אנחנו החושך הזה. מזימתו מתממשת.

המילה "דמי", כלומר דממה, נמאת בדיוק באמצע הבית. הדממה אכן מוקרנת אל כל עבריו, כהמחשה להקרנה של דמי-הלילה האפל אל כל חיינו, כהווה מתמיד שסובב וזורח שוב ושוב. דממה, מוות, יומָם, זממו, זמם. כל המילים הללו מקיפות וחורזות. הצליל השקט מָמ חוזר וזורח וחורז. במילה "מוות" (בשורה השנייה) יש מצליל זה, ואילו צלילה הבא, וֶ, חוזר מייד וסובב וזורח: ההווה, הסובב. יושם לב גם לחרוז המלעילי המרשים חֵלֶק-תכֵלֶת-חֵלֶב.

אכן, יסוד החזרה וההימצאות התמידית נמצא בבית, גם מבחינה רעיונית, וכך גם עניין ההשתקפות. ביום נשקפת מהות-המוות מאיתנו אל השמיים, בלילה היא מביטה בנו ורואה את עצמה כבראי. מה קורה כשאנחנו נעשים לה ראי? זה מבהיל וזה יבוא בבית הבא.

*

וְנִמְחֶה מִשְּׂפָתֵנוּ הַשְּׂחוֹק וְחָשִׁים אָנוּ רֶגַע אֶת עֹשֶׁק
הַדִּבֵּר וּגְזֵלַת הַבִּינָה וְעוֹבְרִים הִנְנוּ אֶת הַסְּיָג
שֶׁאַחֲרָיו אֵין מְאוּם –

מה שקורה בלילה, כאשר (כפי שקראנו אתמול) אנו יוצאים "אל סף להאיר את פניו" של יסוד המוות והדממה המקיף אותנו, מהות התוהו, אך הוא מביט בנו וסופח אותנו אליו. ציטטתי כאן כמחצית הבית, עד סימן הקו-המפריד שלכאורה אחריו אין מאום, אבל אחריו דווקא יבוא לרגע משהו מפתיע שעוד נראה.

זהו רגע הדומה אולי לרגע הכניסה למאסר. אנחנו מפקידים בכניסה את כל אשר לנו. כאן אלה הנכסים הרגשיים והשכליים שלנו. השחוק, אותה 'קלות דעת' שהשיר שלפני-הקודם דיבר בשבחיה, נמחק משפתינו. אנו מרגישים לרגע איך נגזלים מאיתנו הדיבור והבינה: שני היסודות שכבר הוזכרו ככאלה שמארגנים את עולמנו אך נמחקים באותו תוהו של אשמורת שלישית. תכף, בהעדר בינה ולשון, כלל לא נחוש ולאנדע שנגזלו מאיתנו. ואז אנחנו חוצים את הגבול אל הלא-כלום.

יפה מערך הצלילים בשורה הראשונה. משחק של סימטריה והתכתבות בין שתי מחציות באורך שווה. אציג זאת תחילה כשלעצמו ואתם כבר תשמעו, ואז אפרט למי שמחזיק ראש.

וְנִמְחֶה + מִשְּׂפָתֵנוּ = הַשְּׂחוֹ[ק]
וְחָשִׁים + אָנוּ רֶגַע = אֶת עֹשֶׁ[ק]

המילים שחוק ועושק נגמרות שתיהן ב-ק, וכך נועלת אות זו כל מחצית בשורה. עוד משותפת לשתי המילים הללו תנועת חולם. בשאר רכיביהן, שתי המילים שונות אף כי קרובות: תנועת שווא נע ב"שְחוק" לעומת תנועת סגול ב"עושֶק"; ח לעומת ע (שתיהן גרוניות); שׂ לעומת שׁ. והנה, כל מחצית שורה ניזונה משאריות אלו של מילת הסיום שלה. שׂ, ח ושווא נע של "השחוק" מוטרמים ב"נמחֶה משׂפתנו"; ע, שׁ וסגול של "עושק" מוטרמים ב"חשׁים אנו רגע".

כמו הצמד שחוק-עושק כך גם הצמד הבא, דִיבּר-בִּינה. המילה "מאום" חותמת את מחציתו זו של הבית, ומסמנת את אמצעו; היא מצטרפת למילות מ, ובעיקר מילות מ-מ, שביטאו בבית הקודם את הלא-כלום, כפי שפירטתי אתמול: "דמי" שהייתה כזכור באמצעו, והמילים "דממה", "מוות", "יומם", "זממו שזמם".

*

רַק בָּרָק פִּתְאוֹמִי שֶׁל חֵרוּת וְשֶׁל אֹשֶׁר
שֶׁאֵינָם חֵרוּתוֹ וְאָשְׁרוֹ שֶׁל הַחַי וְאַחֲרָיו אִבְחַת חֹשֶׁךְ
וּבְעֵרַת כּוֹכָבִים דּוֹמְמָה וְהַזְּמַן שֶׁנִּגְדַּע וְנִפְסַק.

הגענו כזכור לתהום האשמורת השלישי. הזדכינו על הדיבור והבינה. עברנו את "הסייג [מתחרז פה עם "נפסק", וזה אותו עניין] שאחריו אין מאום". אבל, כהמשך לאותה שורה, יש עוד מאום קטן. ברק פתאומי ומפתיע. זה לכאורה תחומו של המוות שבחיינו, אבל יש איזה אושר וחירות בשחרור מהכול. חירות ואושר שלא במקרה מתחרזים כאן, כצירוף, עם חושך. אבל הם ברק, אור בלהות רגעי, גל של ריגוש. אלה חירות ואושר מעולם אחר, ממהות אחרת, לא אלו שאנו מכירים בחיינו.

ואז חושך, ומה שרואים בשעה הלילית הזאת וכבר תואר כמה פעמים בתחילת השיר. בשורה הראשונה, למשל: "לוהטים כוכבי אל, זוהרים כבעֵרה שַליטה ושוקטת". ומהלך הזמן נקטע. יצאנו אל מחוץ לזמן. הרי גם הזמן הוא קטגוריה תודעתית, היא הסדרה של התוהו. מייד יבהיר השיר, בבית הבא, שחוויית האי-זמן עשויה לארוך בפועל הרף-עין בלבד.

*

זוֹ שָׁעָה אֲשֶׁר אֵין הִיא אוּלַי כִּי אִם נִיד הָעַפְעַף, אֲשֶׁר אֵין הִיא
כִּי אִם רֶגַע הַדְּמִי הַקָּצָר בַּהֶפְסֵק אֲשֶׁר בֵּין הַנְּשִׁימָה
לַנְּשִׁימָה, אַךְ בְּעֹצֶם שִׁקְטָהּ, כְּמוֹ זֵכֶר הַיָּם הַסּוֹאֵן הִיא
מְדַמְדֶּמֶת אַחַר הֱיוֹתָהּ, מִתְאָרֶכֶת אֶל תּוֹךְ הֱיוֹתֵנוּ,
כְּמוֹ צֵל מִמְּאוֹרוֹת אֲחֵרִים, כְּמִשְׁנֵה הֲוָיָה עֲמוּמָה.

שעת-התהום של אובדן החושים, החשיבה והזמן, ייתכן כי היא נמשכת לא לכל אורך האשמורת השלישית אלא לרגע קצרצר. אך השפעתה מתמשכת לאורך זמן וחודרת אל היותנו; מלווה אותנו כצל, כהוויה משנית זרה ומוזרה.

בשתי השורות הראשונות מדובר על הקוצר האפשרי של השעה הזאת. שתי שורות ומילה, אם לדייק, וכמה יפה: בין נשימה לנשימה, וגם בין המילה נשימה למילה נשימה, יש הפסק קצרצר, מעבר לשורה חדשה.

קוצר השעה מדומה לעפעוף, ולמשך הזמן שבין שתי נשימות. דממה שמקבילה לה אנו מכירים משיר ידוע יותר של אלתרמן: "הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה – הדממה הזאת היא שלך". ברמיזה אפשרית, שב כאן המשורר ומדמה את החשיפה לתהום, הנעשית בערנות, לחלימה. בשיר 'החלום' הכלול בכרך שלנו הוא אומר למשל: "וראיתָ זמנה של שנייה / מקפל קורות יום בקרבו. / כי הזמן מעופו שינה / וניתַק מתבל קִצבּו".

יתר הבית מוקדש להתארכות הזיכרון וההשפעה מעבר לשעת האשמורת. זה קורה בזכות עוצמת השקט שלה; דומייה חזקה כמו שאומר המשורר במקומות אחרים. אבל מעניין שהוא מדגים כאן התארכות של עוצמת שקט כזאת דווקא על ידי דבר רועש: זיכרון של ים סואן.

המשך הדימוי הוא מעולם האור והצל. כמו זכרו של הים הסואן גם השעה הזאת "מדמדמת אחר היותה", נשארת כדמדומים שבין אור לחושך. זאת, לאחר שבבית הקודם קראנו שהשעה הזאת מתחילה ב"ברק פתאומי" ונמשכת ב"אבחת חושך". שעה זו דומה גם לצל מתארך, צל "ממאורות אחרים"; אכן, כמו שקראנו, "אחרת, אחרת, מהותו" של התוהו הזה, והוא תואר שוב ושוב כנוכרי.

בשורה הרביעית אנו חוזים בהשתקפות המתרחשת תוך החלפת מהות. זה קורה למילה 'היות'. ראו: "מְדַמְדֶּמֶת אַחַר הֱיוֹתָהּ, מִתְאָרֶכֶת אֶל תּוֹךְ הֱיוֹתֵנוּ". זו לא פעם ראשונה בשיר שמהות התהום מועמדת מול מהותנו ומשפיעה עליה, סופחת אותה. כאן, ה"היות" הראשון, של שעת התהום, היא היות-בזמן. השעה ממשיכה לדמדם אחרי שהיא נגמרת. ואילו ההתארכות שלה אל תוך היותנו היא כבר ברובד מרחבי כביכול: השעה "מתארכת אל תוך היותנו כמו צל". נמתחת ונמסכת בתוכנו.

ובתוכנו, בהיותנו, היא חיה "כמשנה הוויה עמומה": עוד הוויה בצד ה"היות" שלנו. מִשנה-הוויה, כמו משנה-תורה למשל: לא במעלת הווייתנו אלא כמשנית לה. עמומה. אך עיקשת. מזכיר גם את הירח לעומת השמש בחיינו.

"היותנו" חורזת חרוז עמום, שונה-זנב, אבל חורז בהברה המוטעמת והקובעת, עם "אין היא" (וגם עם "הסואן היא"). שוב, לא בפעם הראשונה, היש חורז עם האין, ההוויה עם האין. חריזה המרמזת למהות, התערבבות האין של ההוויה הזרה הזאת עם ההיות החיובית שלנו. החרוז השני בבית ממש רומז לצורת החריזה הזאת: נשימה/עמומה. החרוז עמום, אבל מה שקובע אם החרוז יישמע כחרוז הוא הסדרת הנשימה, ההטעמה.

*

וּפְעָמִים נִזְכְּרֶנָּה פִּתְאֹם, בְּלִי נֵדַע מוֹצָאָהּ, וְעַד רֶגַע
תֵּחָשֵׂף וְתָסוּף מֵחָדָשׁ, כְּמוֹ חֹשֶׁךְ שֶׁגָּח וַיִּבְרֹק,

ברק של חושך. דימוי מהופך ומפתיע זה, הוא כמעט אפילו לא דימוי. שכן זו שמזדכרת לנו פתאום, נחשפת לרגע ונעלמת שוב, היא אכן חשכה: המהות התהומית של שעת האשמורת השלישית; השעה ש"מולדתה היא אינה מַגדת", שתוארה כ"אבחת חושך", אשר כל הזמן מקננת בנו "כמו צל ממאורות אחרים". כל אלה ציטוטים ואזכורים מבתים קודמים, שמתגשמים בציור הנוכחי.

וכך אנחנו מקבלים פה את "חושך שגח ויברוק". חושך שהגיח לפתע ולרגע והבריק. ברק אבל בנגטיב. זה קורה לנו לפעמים, ההבלחה החשוכה הזאת, בהפתעה, בלי שנדע מאיפה זה בא לנו. בן רגע נחשפת לנו בשעת יום שעת אשמורת שלישית של לב הלילה, ואז ספה, נעלמת.

צמד ההפכים "תיחשׂף ותסוף", תיראה ותיעלם, הוא בעל עיצורים זהים באותו סדר, t-s-f. ההבדל היחיד הוא שב"תיחשף" נוספת ח. וזה יפה, וזה מהותי, כי באמת מייד אנו קוראים שהדבר שנחשף, ושפרע באחידות, הוא דבר של ח, ח-וש-ך. ח-ושך שג-ח!

הצמד חושך-שגח, מצידו, מצלצל בשרשרת העיצורים ח-ש-ך-ש-ח. רק ג מגיחה כברק לפרוע בגוש הפלינדרומי החשוך הזה. לצמד חושך-שגח מצטרפת סמוך לו עוד מילת ח-ש, "מחדש".

> אקי להב: הברק מתפקד כאן בתכונת הפתאומיות שבו. החזיזיות. לא פחות מאשר באורו. כל החבילה המטאפורית: "ברק וחושך", היא של "הארה". "תובנה עמוקה, פתאומית". החושך הוא אפילת ההגיג, "עצימת העיניים" שבו. כמו בשיר הפתיחה של פרק ג' בכוכבים בחוץ.
"האור... מה הוא עושה לבדו לבדו בעוצמנו לרגע עיניים".
כל זה מחזק את המהות שאלתרמן מתאר כאן כ"הגיג". ואת העובדה שאני מצביע עליה שוב ושוב שמדובר בהמשך ישיר של כוכבים בחוץ.
להלן רשימת מופעי ברקים כוכבים בחוציים שכולם בעצם הגיגיים, ותובנתיים, ו"פתאומיים" וכו' וכו'.
אלתרמן פותח כבר בשיר הראשון: "עוד חוזר הניגון", שכולו תיאור של הגיג, ההגיג הכוכבים בחוצי. הקיומי. מובן מאליו שמקומו של הברק אינו נעדר מהחגיגה:
"והרוח תקום ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך"
(ברקים אלו אינם אלא תובנות עמוקות החוצות את אפילת ההגיג "כברק")
הנה עוד. על קצה מזלג מתוך השפע המבורך.
"בברקי חלומו תנומתנו נסקלת" (אל הפילים)
"רגעי התפרקות רבי קול וגבוהים" (הנאום)
"הוארת עד אימה בצלם אלוהים" (שיר על דבר פניך")
"הוא זורח כאור" (מעבר למנגינה)
"הברקים ניערו את סדיני הזהב" (סתו עתיק)
"בין העץ בברק והיאור באדים" (שם)
"מדלקות בליל פני קטרים יאורו" (כינור הברזל)
"הלילה הוא נהר היומיים אשר על חופיו ארצות מוארות" (שדרות בגשם)
"הלילה יירד עם לפיד למולנו" (עד הלילה)
"אור חיוך ראשון, ניצב – ומתמוטט" (חיוך ראשון)
"פתאום את נוגעת כיד מבהיקה/ את פולחת כזכר נשכח/ הדממה שבלב בין דפיקה לדפיקה,/ הדממה הזאת היא שלך" (עוד אבוא)
"בוהק הסכין בעין החתולים" (ליל קיץ").
טוב מספיק, ועוד לא סיימתי את פרק א'.

>> צור: כן. והברק גם פותח את 'חגיגת קיץ' (המילה הראשונה! וברק בן-רגע שעולם שלם קורה במהלכו) ואת 'שמחת עניים' (כמעט, בשיר 'הברק' שהוא מן הראשונים, ובו רגע ההתגלות והמפגש החד-צדדי).

>> אקי: נכון מאד. ואם כבר חגיגת קיץ, גם היא כמובן המשך ישיר של חוט השני המוליך מכוכבים בחוץ.  הקו ה"הגיגי-ברקי-אשמורת שלישיתי־עוצם עינייםי" וזאת עד לסיום הנקרא "שיר סיום", שגם הוא כזה, עד צמרמורת. שיר שכולו תיעוד של הגיג. הקיום הוא הגיג.
כבר השעה מאוחרת.
רבים נמים לעייפה
עיר ריקה וכמו מוארת
מסוֹפָה ועד סוֹפָה.
הגוף העוצם עיניים
אינו ירא בנפול שינה
בהיות אדמה ושמיים
נלקחים ממנו כנשמה
כי אליו יחזרו יש מאין,
בחמלה רבה, באמונה..."
וכו' וכו'.
ותראו כמה פעמים אלתרמן חוזר ומדגיש:
- את הזמן של אשמורת שלישית. השעה המאוחרת, "בעודנו מחווים דעה נהפך לילה זה לתמול", "עוד מעט תהיה רוח אחרת ופתאום יחוורו עלים" ועוד ועוד.
- את החשכה...
- ואיך הוא מתאר גם את ההיבט הפיזי של ההגיג, תיאור שהוא עצמו הגיג:
"... חושיו אינם רואים, אינם שומעים
אינם שלוחים לגעת.
רק מוחו, כבחשכת עולמים,
רובץ מצונף כפקעת,
גומע דמים חמים
הבאים בחופזה, בשעט.
כל זיכרון נמחה,
סוערת מצולה אין קצף
נשאר רק החומר החי,
הפועם־שוהה בקצב..."
וכו' וכו'.

> רפאל ביטון:
זכרון פתאומי

פתאום על פי תהום
אף אני פותיתי
לפתה בי ותידום
והייתי פתי

מתוך עיינות הליל
בערב היא באה
עת חושך אור גולל
רק זכר בי גאה

*

וְיָדַעְנוּ - זָרָה הִיא לָעַד, אַךְ לְוָי הִיא אִתָּנוּ וָרֶקַע
לְחֵרוּק הַפַּרְוָר, לְחִיּוּת-מְלָאכוֹתָיו הַחוֹפְזָה וּמְזֹרֶקֶת
בְּקִרְעֵי הֲמֻלּוֹת וְעָשָׁן וְזִמְרָה וּמְרִיבָה וְקוֹל שְׂחוֹק.

כשהמהות הלילית מתעוררת בנו, ואנו חשים בה "כמִשנה הוויה עמומה". אנחנו יודעים שהיא הוויה נוכרייה, אך היא כמין רקע וליווי לעולם היומיום החי.

כהמחשה לעולם היומיום החי בוחר אלתרמן ב"פרוור", כדרכו בשירים ב'כוכבים בחוץ' וב'עיר היונה' לחטיבותיו. הפרוור הוא ההפך ממה שמקובל היום כנות פרוור. זו שכונה צפופה של פשוטי-עם, שוקקת פעילות מסחרית. בשירים שאפשר לזהותו בהם, זהו דרום תל-אביב.

הפרוור חורק. רועש. מלאכותיו תוססות, ממהרות, מתרוצצות ("מזורקת"). הכול מתערבב, כאילו היה קרעים: המולות ועשן, וקולות של שירה, של ריב ושל שעשוע. החיים החברתיים לגילוייהם. כולם, הכרת הלילה והמוות נלווית אליהם כצד שלפעמים עולה בתודעתנו.

בשורה המופיעה כאן ראשונה (והיא השלישית בבית), יש הקבלה צלילית בין המחציות. לכל מילה בת זוג. וידענו-איתנו. זרה-ורקע. לעד-לוואי. היא-היא. באמצעות הקבלת הצליל מובלט ניגוד התוכן. בשורה השנייה כאן, התופעה הצלילית הבולטת היא תחילת כל חלק, כל שליש, באות ח. אפשר גם למצוא בתוך כל זוג מילים בה דמיון צליל פנימי. בשורה האחרונה ישנו בעיקר הדמיון זמרה-מריבה.

*

אָז מַחְרִיף קוֹל תֵּבוֹת הַזִּמְרָה, בְּצַוְּחוֹ עַל צְדָקוֹת וְעַל עָוֶל
וּבְזַמְּרוֹ אֲהָבוֹת וּקְנָאוֹת, בְּלִי יֶחְלַשׁ, בְּלִי יִדֹּם, בְּלִי יֶחְדַּל.
וְקִפְאוֹן פְּנֵי הַתֹּהוּ עַל סַף – לֹא יָמִית, כִּי יוֹסִיף אוֹר אַלְמָוֶת
לְהִבְהוּב הַסִּדְקִית בַּשְּׁוָקִים, לַחֵמוֹת וְלָרִיב שֶׁלֹּא שָׁוְא הֵם
וְלִיפִי תָּאֳרָהּ שֶׁל עַלְמָה הַנִּקְרֵאת חֲמוּטַל חֲמוּטַל.

ברגע ההוא שבו אנו נזכרים במהות התהום הלילית, והיא נגלית לנו כרקע המתמיד של עסק היומיום ההומה.

תיבות הזמרה מנגנות תמיד על הכול. על צדק ועוול, אהבה וקנאה. ברגע המדובר. תיבות הזמרה הללו, תיבות הנגינה, הן ברחבי שירת אלתרמן גילום לקולו של האומן המבטא את כל הווי החיים (היזכרו למשל בשיר הפרידה בכוכבים בחוץ "תיבת הזמרה נפרדת", זה המתחיל ב"על העיר עפות יונים").

כאשר אנו נזכרים באותה מהות של מוות ודממה המלווה אותנו, והמשקפת תרכובת האין-יש שאנו עשויים ממנה, קול תיבות הזמרה אינו נחלש אפילו, ודאי שאינו נודם, אלא הוא מחריף. וכשהוא שר על מוסר הוא נשמע כצווח. הפועל "צווח" מכיל בצליליו את הצדקות והעוול: צ ראשונה ב"צווח" וב"צדקות", ו עיצורית שנייה בשתיהן. ויותר מכך יש לנו צ[דקות וע]וול בצירוף "צווחו על".

פני התוהו הללו, שעת האשמורת השלישית, שתוארה כבר "במגע קיפאונה השקט", פוגשים אותנו על הסף שבין אין ליש; וכמו במשל תיבת הזמרה, כך הם עצמם: אף שיש בהם ד"ש מהמוות, לא רק שהם לא ממיתים אותנו בפגישה איתם, אלא הם יוצקים חיות אין-סוף: מוסיפים "אור אלמוות" להבהוב של חיינו. שימו לב לתקבולת הצלילים כאן, "על סף לא ימית / מוסיפים אור אלמוות".

אור אלמוות זה מאציל נצחיות על חיינו הזמניים, המהבהבים, המלאים לכאורה בשטויות חולפות. געש היומיום בשוק, דברי הסדקית (חפצי יומיום קטנים כגון כפתורים ומחטים) הנמכרים אצל הרוכל בקטנות המושווית להבהוב אור, "כל רוגז וחמות וטורח" כמאמר אלתרמן בשיר אחר, היופי קצר הימים של העלמות המתגלמות בחמוטל שפגשנו בתחילת היצירה, בשירים 'היין' ו'הספרים'. כל אלה מתגלים כ"לא שווא הם", ביטוי החורז כאן לא-לשווא עם "אלמוות".

השם חמוטל הגיע כאמור לשיר זה משירים קודמים במחזור זה, וכאן הוא רק מוסר להם ד"ש. אבל באורח פלא "חמוטל" צלילי "אלמוות", ויפה עוד יותר ש"עלמה" הנזכרת כאן מתחילה כמו "אלמוות".

וכך, שעת אשמורת שלישית, שעת מהות התהום ודממת המוות, מתגלה לנו כמנוע הכוח בעולם האלתרמני. הלוא שירתו, ודאי ב'כוכבים בחוץ' וב'שמחת עניים', היא מפעל שלם של האצלת אור-אלמוות על החי ועל החולף. "לא הכול הבלים", קובע שוב ושוב ב'שמחת עניים' מי? המת-החי, נציגו של העולם המתקרא בשיר שלנו אשמורת שלישית. "ובחיתוך הברק נחשפו לי הרחק / הימים שנותרו בלעדיי" אומר האח הגווע ב'שיר שלושה אחים', ועוד כהנה וכהנה.

*

כִּי הַתֹּהוּ עַל סַף וְעִוְרוֹן חֻקָּתוֹ שֶׁאֵינָהּ תּוֹבַעַת,
שֶׁנָּכְרִית הִיא לַטּוֹב וְלָרַע, לַשָּׂכָר וְלָעֹנֶשׁ עַל חֵטְא,
לֹא יַפְרִיכוּ אֶת חֹק הָאָדָם וּמֹאזְנֵי עֲרָכָיו. כִּמְלֹא צַעַד
לֹא תָּסוּר מִן הַחַי אֵינוּת כֹּל, אֲבָל הוּא, בְּיָדְעוֹ זֹאת, יֵדַע אֶת
פְּלִיאָתָם שֶׁל שִׂכְלוֹ הַשּׁוֹקֵל וְשֶׁל צַו מוּסָרוֹ הַשּׁוֹפֵט.

בית מורכב למדי, וחשבתי תחילה לתת היום רק את המשפט הראשון בו שגם הוא ארוך בפני עצמו. אבל יש כאן מהלך לוגי שצריך לראות בשלמותו. הבה נאמר את הדברים בלשון תמציתית ופשוטה.

רק קודם ההקשר מהבתים הקודמים: יש זמנים שהתודעה האחרת שלנו, בת-התוהו, התודעה המאופסת, ההיולית, התהומית, תודעת אשמורת שלישית המוחקת אבחנות בין טוב לרע ובין יש לאין, פולשת אל סף התודעה המודעת, של המעשים והיומיום – ודווקא מחריפה את חשיבותם מעשינו, כי היא נוסכת עליהם "אור אלמוות" מעולם הנצח.

וכאן מגיע הבית שלנו. אדביק אותו שוב, בתוספת סימון מספרי לחלוקה שלו לשלבים, ואז "אתרגם" אותם:

(1) כִּי הַתֹּהוּ עַל סַף וְעִוְרוֹן חֻקָּתוֹ שֶׁאֵינָהּ תּוֹבַעַת,
שֶׁנָּכְרִית הִיא לַטּוֹב וְלָרַע, לַשָּׂכָר וְלָעֹנֶשׁ עַל חֵטְא,
לֹא יַפְרִיכוּ אֶת חֹק הָאָדָם וּמֹאזְנֵי עֲרָכָיו. (2) כִּמְלֹא צַעַד
לֹא תָּסוּר מִן הַחַי אֵינוּת כֹּל, (3) אֲבָל הוּא, בְּיָדְעוֹ זֹאת, (4) יֵדַע אֶת
פְּלִיאָתָם שֶׁל שִׂכְלוֹ הַשּׁוֹקֵל וְשֶׁל צַו מוּסָרוֹ הַשּׁוֹפֵט.

(1) התוהו הזה שאינו יודע טוב ורע, שאין לו חוקים ואין לו ערכים, שהוא נוכרי להם כמו שהוא נוכרי לכל דבר, איננו מפריך את החוקים ואת השיקולים הערכיים שלנו. (2) אומנם, החי, כלומר אנחנו בערנותנו, חי בצל התודעה האחרת הזאת, תודעת האין. היא אינה מתרחקת מאיתנו אפילו צעד אחד. (3) אבל אנחנו יודעים זאת, יודעים להבדיל בין צל האין לבין העולם הערכי שלנו. (4) ולכן, דווקא בזכות אותו צל של אין, אנחנו יודעים להעריך כמה מופלאים הם השכל, המוסר וכושר השיפוט שלנו.

בית זה פותח שער להיבט חדש בשירנו, 'אשמורת שלישית': כוחה המוסרי המיוחד של הוויית התוהו. זו הוויה קדם-מוסרית, קדם-שכלית, קדם-לשונית, הוויית תודעה מאופסת, ההמלווה את חיינו כצל, כד"ש ממותנו. אבל היא משמשת לנו מעין רקע השוואתי, המחריף את חשיבות היש, ובין היתר את הצד המופלא, ושמא גם התמוה והתמה, של המוסר. בהמשך נראה שדווקא ממנה עשוי לזעוק אלינו הצו המוסרי הבסיסי.

מבחינה רטורית זה בית תובעני למדי, השובר משפטים ומחליף מהלכים דווקא באמצע שורות, וחרוזיו מושכים תמיד הלאה, להמשך המשפט, בפרט במקרה הקיצוני של "יידע אֶת". הוא כתוב כמובן בניגון משקלי ובמתכונת חריזה עשויים לתפארת, הזהים לכל בתי השיר; אך הפעם יש איזה מאבק בין המנגינה העקבית לבין הנאום היושב על גביה, וזה מתח שכמובן אפשר לפרש כממחיש את המתח הרעיוני בין שתי התודעות.

חריגה קלה ומיותרת לכאורה מהמשקל יש בסוף השורה הראשונה: "שאינה תובעת" מדלג על הברה, ומתבקש היה כאן "שאיננה תובעת". אותו דבר קרה כבר בבית הראשון עם "אינה מגֶדת". זה נראה כאילו עורך-לשון טרחן תיקן לאלתרמן איננה לאינה בלי להבין שיש משקל בעולם, אבל זה לא עובד ככה, ונראה שסיבותיו של המשורר עמו.

*

וְאַשְׁרֵי שֶׁרָאָה, הָאַחִים, אֶת פָּנֶיהָ וְחָשׁ אֵיךְ קוֹרֶסֶת
בִּינָתוֹ לְמוּלָהּ וְהִרְגִּישׁ בְּפִתְאֹם כִּי אֵין כֹּחַ וִיסוֹד
הַמְּפִירִים אֶת הַדְרַת שְׁלֵמוּתָהּ, אוּלַי חוּץ מִכֹּחוֹ שֶׁל כֶּסֶל
וְכֹחָם שֶׁל עַוְלָה וְכָזָב, הַזָּרִים לְתֵבֵל, כִּי מוֹאֶסֶת
הִיא אוֹתָם כְּאֶת קוֹל הַצְּרִימָה הַחוֹרֵק חֲצוּפוֹת וְעַזּוֹת.

"היא" כאן היא "האֵינוּת", הוויית התהום הלילית, האשמורת השלישית שאנחנו מדברים עליה מתחילת השיר. הבית הזה מתחיל באינות הזאת כפי שהכרנו אותה, אבל במחציתו השנייה מפתיע ומבלבל.

המחצית הראשונה (מחצית בדיוק! עד מחצית השורה האמצעית, עד המילה "שלמותה") פותחת בשבח המפגש איתה, שראינו שבזכותו יש טעם חריף יותר לחיים, ופליאה לנוכח השכל והמוסר."וחש איך קורסת בינתו" מצלצל אזכורים קודמים של קריסת החושים ושל הנוכריות לבינה ולדעת. הדרת שלמותה, שאין מה שמפר אותה, היא רעיון שלא הוזכר עד כה, אבל הוא מסכם את הטוטליות שלה.

המחצית השנייה מציינת דברים שאולי כן מפירים את הדרת שלמותה של האינות, וזאת, באורח תמוה, מפני שהם זרים לתבל. היא מואסת בהם כי הם צורמים אותה בחוצפה. אלה הם שלושה יסודות, שמעניין שמבחינת הצליל שלושתם קרובים למילה "תבל" הזרה להם: כסל, עוולה וכזב. ובשפה פשוטה: טיפשות, עוול, ושקר. ההפכים של החוכמה, הצדק והאמת.

לאורך השיר, ואפילו במחצית הראשונה של הבית הנוכחי, ראינו שהאשמורת השלישית מבטלת הבדלים שיוצרות הלשון והבינה, ובהם ההבדל בין יש לאין, והיא אפילו נוכרית "לטוב ולרע, לשכר ולעונש". אך הנה הטיפשות, העוול והשקר מתגלים כדברים שהאשמורת השלישית אינה סובלת. השיר משנה אפוא כיוון בנקודה שאנחנו נמצאים בה.

האשמורת השלישית, האינוּת, זרה למושגים שלנו על טוב ורע, על אמת ושקר, על חכם וטיפש, אבל הרע, השקר והטיפשי צורמים אותה. מתברר, וזה יתפרש בבתים הבאים, שיש גרעין קדם-תרבותי, קדם-הכרתי, קדם-בינתי, של מוסר ודעת. גרעין אינטואיטיבי, יסודי, מוחלט. והוא זה הנחשף באישון לילה, כשאנחנו מתקלפים מכל מטעני החשבונות והידיעות שלנו. הוא מתנגד לכסל ולעוול ולכזב לא מפני שהוא יודע שהם רעים, אלא מפני שעוד טרום ידיעה, הם פשוט צורמים לו, זרים לו.

בינתיים זה מוזר. זה בית מופשט, קצת פרדוקסלי, שמחציתו האחת זרה לכאורה למחציתו השנייה. אבל לפנינו עכשיו שורה של בתים שיעסקו באותו גרעין אינטואיטיבי של מוסר הנחשף באשמורת השלישית, יתפלספו עליו מעט אבל גם ימחישו אותו בציורים ובמשלים.

היות שהבית השלם מונח לפנינו היום, כדאי להביט בחרוזיו. כרגיל יש שלישיית חרוזים מלעיליים וזוג חרוזים מלרעיים. החרוזים המלעיליים עלולים להידמות לנו מינימליסטיים: קורסת-כסל-מואסת חורזים כביכול רק ב-Ese שבליבם, פלוס ת מסיימת בשניים מהם. אבל אפשר לראות שבקורסת-כסל מחכה לנו מאחור גם צליל k משותף (כּ/ק).

זה רק קצה החוט. כי מדובר הפעם בענני-צלילים שונים החורזים במעורבב סביב הגרעין המשותף האחיד. לענן זה שותפים גם חרוזי המלרע! נמצאים בו, כמעט בכל סוף-שורה, הצלילים ח/ך, כּ/ק, ס, ובדרך כלל ת (או ד הדומה לה):

חש-איך-קורסת / כוח-ויסוד / כוחו-של-כסל / כי-מואסת / החורק-חצופות-ועזות.

אכן, "החורק-חצופות-ועזות" מובהק פחות. ס מומרת בו ב-צ וב-ז. אבל זה ממחיש את תוכנו: חריקה צורמת, חצופה.

> רפאל ביטון: "אשרי שראה, האחים, את פניה" - מזכיר את המילים מהפיוט 'אליהו הנביא': "אשרי מי שראה פניו בחלום". אולי אלתרמן מדמה את מה שקורה באשמורת השלישית למה שהקורא כבר מכיר ומדמיין כ"גילוי אליהו".  גילוי שמי שזוכה לו מקבל מעין הבנה עמוקה וחדשה של כל הדברים שהכיר עד עכשיו רק בחושיו.  (בבתים הקודמים הוזכרו: שחלום אחזהו; ובזמרו אהבות וקנאות; ;בין חיה ובין מות; תחשף ותסוף; שיכולים לרמוז על מאפיינים מקובלים של אליהו הנביא). אבל כדי להיפגש במהות של האשמורת השלישית דרושה מידה גבוהה של מוסריות (כשם שהדבר נצרך לגילוי אליהו, שהרי אליהו הנביא מקנא לאלוהים השונא שקר ועוולה).
תוספת בסגנון 'כיפת אלתרמן ביום' הסאטירית והזכורה לטוב: נגזור גזירה שווה "אשרי" "אשרי" מהאמור במזכרת לדרכים: "אשרי אשר גמע מחלבה הקר / אי שמה בפרסה החמישים ושתיים".  פרסה היא המרחק שבו אומרים תפילת הדרך שתוקנה בהשראת אליהו הנביא כמפורסם (שאמר לרב יהודה "וכאשר אתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא"). אומנם יש מחלוקת בפוסקים האם הפרסה הזו היא מרחק או זמן, אבל כבר פסק אלתרמן "והדרך נפקחת לאורך" כלומר מדובר במרחק.  לגבי המספר חמישים ושתיים, הוא כמובן גימטריה של אליהו. ודוק.

*

וְאִם קְרָב יְבוֹאֵנוּ, אַחִים, וְיָדַעְנוּ: גַּם הִיא, שֶׁאֵין אֹפֶק
וְאֵין קֵץ לְאֵימוֹת רֵיקוּתָהּ, כָּל כֻּלָּהּ בְּסוֹדֵנוּ תָּבוֹא.

נכנסנו כזכור אתמול לאגף בשיר 'אשמורת שלישית' שמוצא בה, בהוויית התהום הריקה וחסרת הבינה שתוארה עד כה, חשיבות כנקודת איפוס מוסרית קדם-תרבותית. צמד השורות כאן מתחיל בית חדש; חלקו הבא, שנקרא מחר, ייתן לצמד הזה גם הנמקה וגם התחרזות רבת סמליות.

בינתיים אנו קוראים על כך שהאשמורת השלישית תהיה שותפתם המלאה של האחים במקרה שיבוא עליהם קרב, כלומר שייכפה עליהם מאבק טוטלי; וזאת, על אף שהיא ריקה לאין סוף, ושהריקוּת הזאת מעוררת אֵימה נוראה. לאֵימות ריקותה אין לא אופק ולא קץ, כלומר הריק אינסופי גם במרחב וגם בזמן.

הביטוי "בסודנו תבוא" לקוח ממקור העוסק אף הוא בקרב שעורכים אחים. נבואת יעקב/ישראל לבניו לפני מותו, בסוף ספר בראשית, כוללת קללה לשמעון ולוי על כך שהרגו את אנשי שכם בהיותם כואבים ולא הסתפקו בשחרור דינה.

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי,
כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה.
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. (בראשית מ"ט, ה-ז)

יעקב מתנער מהם. "בסודם אל תבוא נפשי", והמקבילה: "בקהלם אל תחד כבודי". כלומר אין לי חלק ונחלה בהם; ובהתאם לכך העונש, שלא ינחלו נחלה אלא יפוזרו בין נחלות שבטי ישראל. זאת בגלל מעשיהם האכזריים שעשו בשעת כעסם. שימו לב גם לכך שהוא מציין שהם "אחים".

שורותינו עשויות כניגוד למעשה שמעון ולוי בקללה זו. גם בהן מצוין במפורש "אחים"; הקרב יבוא לאחים, הפעם לאחים כולם, שיידרשו להילחם בצוותא. לחלופין, אפשר להבין שהאח מדבר אל שני האחים הנותרים (הוא האח השמיני); כמו שייאמר בפתיחת שיר הזמר שאחרי שיר זה: "את שירו דיבר אחינו / בלב אשמורת ליל. / עשרה אחים היינו / עַד נותרנו שניים". בבתים הבאים הם מתחייבים להילחם אם יקום עליהם אויב ממית.

אכן, "אם קרב יבואנו", לא אם נתנפל בתחבולה על עיר שכל הגברים בה מתאוששים מניתוח כואב. זו מלחמת הישרדות. מלחמתו של "הצדיק בריבו", כפי שיצוין בהמשך הבית. כגון מלחמתו של עם ישראל בארצו בזמננו, זה שכדברי אלתרמן במקום אחר "איתו הצדק".

במלחמה זו, של האחים האלה, מתהפכת קללת "בסודם אל תבוא נפשי". האינוּת של אשמורת שלישית, עם כל ריקותה האיומה, "כל כולה בסודֵנוּ תבוא". היא תהיה לצידנו בקרב, בהתמסרות מלאה. "כל כולה", בהתרסה פרדוקסלית כלפי היותה ריקה לאין-סוף.

לאורך השורה-וחצי הראשונות רוב רובן של המילים מתחילות ב-א עיצורית, או שהיא ההברה המוטעמת בהן; בדרך כלל, בתנועת צירה: "וְאִם קְרָב יְבוֹאֵנוּ, אַחִים, וְיָדַעְנוּ: גַּם הִיא, שֶׁאֵין אֹפֶק וְאֵין קֵץ לְאֵימוֹת רֵיקוּתָהּ". שמונה פעמים א עיצורית, מעין המחשה קולית לריקנות.  

עוד בהיבט הצלילי: כאמור וכמובן סופי השורות עתידים להתחרז, אבל שימו לב להדהוד של המחציות הראשונות של השורות זו בזו:

וְאִם קְרָב יְבוֹאֵנוּ, אַחִים, ...
וְאֵין קֵץ לְאֵימוֹת רֵיקוּתָהּ,...

"ואם קרב" מקביל בחלקים ל"ואין קץ". "יבואֵ[נו]" מקביל ל"לאֵימות" בתנועות ובעיקר ב-אֵ. "אחים" פועל בתוך השורה שלו, ונותן לנו א עיצורית שלישית בצפיפות גבוהה; ואילו "ריקותה" שב ומהדהד, הפעם ביתר שאת, את צלילי ה"קרב" מן השורה הראשונה.

*

יַעַן אֵין בָּהּ מָקוֹם לָעַבְדוּת וְהָעֶבֶד הוּא בָּהּ יוֹצֵא דֹּפֶן
וְכֻלָּהּ, עַד אַחֲרוֹן עוֹלָמוֹת, לִפְעָמִים מְקֻפֶּלֶת בְּחֹפֶן-
הֶעָפָר הַנִּקְמָץ בְּכַפּוֹ שֶׁל נוֹפֵל וְצַדִּיק בְּרִיבוֹ.

זהו הנימוק למה שקראנו אתמול, בתחילת הבית: שהאינוּת, מהות-התהום, המיוצגת באשמורת השלישית, עם כל ריקותה המפחידה, תעמוד לצידנו בבואנו לקרב. הנימוק, בתמצית: היא לא סובלת עבדות; ולפעמים כל מהותה טמונה בצדקתו של אדם הניגף במאבק. ניזכר בחלקו הראשון של הבית:

וְאִם קְרָב יְבוֹאֵנוּ, אַחִים, וְיָדַעְנוּ: גַּם הִיא, שֶׁאֵין אֹפֶק
וְאֵין קֵץ לְאֵימוֹת רֵיקוּתָהּ, כָּל כֻּלָּהּ בְּסוֹדֵנוּ תָּבוֹא.

נמצאנו למדים עתה שה"קרב" שנזכר הוא קרב על החופש, או מאבק צודק עם נוגש קטלני. כזכור, האינות הזאת היא קדם-מוסרית וקדם-תבונית. היא האינטואיציה הטהורה. ובכל זאת, עוד לפני הכול, לפני התרבות, היא מזוהה עם לוחם החירות והלוחם על צדקתו.

הריקות תוארה קודם כאין-סופית. אין לה אופק ולא קץ. והנה לעבדות אין בה מקום. והרי יש בה כל המקום שבעולם. אבל לא לזה. כך גם לגבי הביטוי "עד אחרון עולמות". היא אין-סופית אבל בהתכווצה כולה לתוך כף ידו של אדם, מספר העולמות בה סופי.

הסמל הציורי המופלא בבית הוא אותו חֹפֶן-הֶעָפָר הַנִּקְמָץ בְּכַפּוֹ שֶׁל נוֹפֵל וְצַדִּיק בְּרִיבוֹ. הצודק בריבו נופל בריב הזה, אבל אנו מקווים שיתקיים הפסוק הרמוז בו, "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, טז). הוא מאגרף את כף ידו, מתוך מאבק ומתוך מאמץ, אבל חופן עפר מתקפל בו: העפר שממנו בא, עפר אדמתו שבו הוא דבק, העפר שאליו הוא כנראה הולך עכשיו.

חופן עפר זה, תמצית הווייתו של האדם ותמצית מאבקו, הוא גם תמצית העולם, שהרי זהו עפר האדמה. הוויית התהום של האשמורת השלישית היא חלל ריק, אבל הנה, כשעל כף המאזניים מוטלים החיים, החירות והצדק, מתהפכת הוויה זו במובן נוסף: לא רק שהאינסוף מתקפל לקומץ, גם הריק, השמיים, מתקפלים לעפר, לחומר.

החרוז המלעילי בבית מתבסס על צליל f שבמרכזו, ששורד בו תמיד: אופק-דופן-חופן. קרוב אליו פונטית הצליל המרכזי בחרוז השני, v. גם תנועת החולם משותפת לשניהם. אבל f זה, פ רפה, לא ממצה בכך את תפקידו בבית. למרבה היופי והפלא, הוא שולט בחלקו האחרון של הבית וממחיש בצורתו את התמונה המצטיירת בו. האות פ נמצאת בו בצפיפות גבוהה, ארבע פעמים רפה ועוד פעמיים דגושה, בתוך שמונה מילים: "לִפְעָמִים מְקֻפֶּלֶת בְּחֹפֶן-הֶעָפָר הַנִּקְמָץ בְּכַפּוֹ שֶׁל נוֹפֵל". צורתה השבלולית של פ היא אותה כף יד מאוגרפת הקומצת את חופן העפר.

> דן גן-צבי: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר (תהלים פח)

> אקי להב: מעניין להיזכר בקדימון לתמונה מפעימה זאת, מעין מבשר שלה, בפתיחה החדשה לשיר עשרה אחים. הפסוקית: "הזרה לחובת העבד".  די ברור שאלתרמן הוסיף אותה אחרי שכתב את "אשמורת שלישית". הנה הבית בשלמותו:
"... עוצמתן ועוצמת החובה
הַזָּרָה לחובת העבד
השומה בְּכַפָּהּ של אבהות ואחווה
ובכפה של אשה אוהבת"
אלתרמן יוצק לתוך העיסה ההגיגית של שיר עשרה אחים מנה הגונה של "שמחות אנוש", כמוסה גנרית ש"רק" היא "תבקע גרעין קט לשיבולת". (וכי איכפת לָ"אֵין" ל"תהום" האם הגרעין ייבקע לשיבולת? מאי נפקא מינה?). אבל אלתרמן מבשר בכך צעד קדימה מהעמדה האסתטיציסטית של כוכבים בחוץ. האם הוא צעד מלא? האם יציג בפנינו עמדה מוסרית? יאתגר את ה"אין" האקזיסטנציאליסטי? ברוח סארטר וקאמי? שעליו רמז ומיפיו התפעל בכוכבים בחוץ?
נראה שגם כאן הדברים אינם לגמרי פשוטים. סימני השאלה נותרו, אבל צעד קטן קדימה נעשה בלי ספק, והוא יימשך גם ביצירותיו הבאות, בלי להשמיד לגמרי את סימני השאלה.  
לגבי הסתירה בין ה"אין" לבין קומץ העפר (שהוא "יש רבתי") אני עוקב בנשימה עצורה. כידוע לך. אני טוען בספרי (לגבי כוכבים בחוץ לפחות) שהכל שם במעמד של "מחשבה על". שאלתרמן איננו "טוען" דבר, אלא רק מתעד "מחשבה על". ובעיקר: מעצב אותה פואטית בצורה מזהירה. ובתמצית: שהוא משורר ולא "מטיף" או "בעל מוסר" או "הוגה דעות". אומנם רפרפתי וסקרתי (כבר מחוץ לספר) גם את יצירותיו המאוחרות יותר (ויצירה זאת לפני הכל), וראיתי בבירור שהוא עושה איזה צעד מהוסס קדימה. אל מחוץ לעמדה "המשוררית גרידא", של "המתבונן בעולם", של האסתטיציזם" וכו' וכיו"ב. כפי שכתב הוא עצמו: "אינני יותר חכם ממך (הקורא) ... אני רק רוצה לכתוב על זה שיר וזה הכל" (ציטוט חופשי מתוך "על הבלתי מובן בשירה", אלתרמן). אבל השאלה עדיין פתוחה מבחינתי. עדיין העמדה האסתטיציסטית מיישבת את כל הסתירות בצורה הטובה ביותר. אלתרמן הוא עדיין משורר, עד רגעיו האחרונים.

> מתניה מאלי: אווירת איוב נסוכה על השיר ועל הפרשנות שלך לשיר. ההליכה אל התוהו; העדר ההבדל בין גדולין וקטנים בתוהו; בקשת הצדק מתוך הכרה בהליכה אל העפר.


*




– – לוֹהֲטִים צַלְמֵי לַיְלָה וּבְלִי. קָם הַשִּׁיר לְסַבֵּר בָּהֶם אֹזֶן.
וְהִנֵּה בְּלִי מֵשִׂים כְּבָר נִתְפָּס (אוֹ הֶרְגֵּל הוּא אוֹ אִם אָזְלַת יָד?)
לְמוּסַר הַהַשְׂכֵּל... וְעוֹד זֹאת: הַמִּלִּים שֶׁאִוָּה לוֹ, זֶה אֹסֶף
הַשֵּׁמוֹת כְּמוֹ לַיְלָה וּבְלִי וְשָׁמַיִם וְלַהַט וָחֹשֶׁךְ...
הַאִם אֵין הֵם תּוֹבְעִים לִוְיַת תֹּאַר – חָדָשׁ, חוֹשְׂפָנִי, לֹא מוּעָד?

האח האומר את השיר, או המשורר, כמו נבהל ממה שהגיע אליו בסוף הבית הקודם: המטען המוסרי שייחס לפתע לאשמורת השלישית, לריקות הגדולה. הוא כמו עוצר (שני קווים מפרידים), וחוזר לראשונות (פותח את הבית במילים דומות לאלו שפתח בהן את השיר בזמנו), ותוהה על עצמו: מה קורה פה? שוב מתוך הרגל או מחדל נקלעתי למוסר השכל, בשיר על הוויה שטענתי שאין בה מוסר ואין בה שכל? ותהייה נוספת: מה אלה המילים הראשוניות, הפשוטות, הגדולות, שהשתמשתי בהן בפיזור כזה ובלי שמות תואר מפתיעים? מה קרה לי, אני הרי בדרך כלל משורר של אוקסימורונים ופרדוקסים ודימויים מדהימים?

הוא תוהה כביכול על השיר, לא על עצמו. השיר קם, השיר נתפס, השיר איווה לו. רצה לומר, השיר ברח לי, תפס עצמאות! המילים שהוא מונה, אוסף השמות, הן אכן מילים שחזרו בשיר ושמציינות את מאפייניה הפיזיים העיקריים של האשמורת השלישית. הוא מונה עמן גם את המילה "בלי" על תקן שם עצם; למעשה במילה זו הוא השתמש עד כה כמילת יחס, אבל באמת ה"בלי" הוא מהות לילית בשיר הזה, שצוינה בשמות עצם שונים.

השמות הללו תובעים לכאורה לוויית תואר, כלומר ליווי של שם-תואר מעניין שיאמר עליהם משהו. זה לא שהשיר עד כה לא תיאר ואפיין את הלילה והשמיים וכו'. אבל הוא בעיקר קשר להם משמעויות ותיאר את הדינמיקה שלהם עם האדם הצופה בהם; הם עצמם באמת לא זכו לתיאורים פיוטיים. מעניין שהביטוי "לוויית תואר", כלומר ליווי של שם-תואר, כולל רמז לתפקיד התחבירי של שם-התואר: "לוואי". מעניין לא פחות: אלתרמן נותן מייד שמות תואר, שאינם דוגמאות לתארים שאפשר היה להדביק לשמות-העצם, אלא הם מתארים את התארים הללו. תארים שיהיו חדשים, חושפניים, ולא-מוּעדים, כלומר כאלה שטרם דובר בהם.

האח יענה על תהייתו בבתים הבאים. בינתיים, עוד שני דברים קטנים ונחמדים בבית הזה. ראשית, משחק מילים על אברי גוף. הביטוי "לסבר אוזן", כלומר לומר דברים ברורים וחיים, מוביל לביטוי "אוזלת יד", ולאוזן וליד מצטרפת במרומז הרגל במילה "הֶרגל" הסמוכה. שנית, איך אפשר בלי מצלול. שמעו כמה ל יש במילים הפותחות. "לוהטים צלמי לילה ובלי". כל מילה מלמיליאן. לילה ובלי הם גם ה"שמות" הראשונים בראשימה שהוא מרחיב בשורה הרביעית; ושם נוספת ל"לילה" ו"לבלי" עוד מילת ל, להט, ושתי המילים האחרות ברשימה הן מילות ש: שמיים וחושך. רשימת מילות ש-ל זו כמו מהדהדת את השאלה: יש שמות (ש), למה אין לוויית-תואר (ל)?

*

יִתָּכֵן, אֲבָל יֵשׁ וְנִדְמֶה כִּי מִלִּים כְּמוֹ יָם וְשָׁמַיִם
וּפְנֵי חֹשֶׁךְ וְאֵשׁ-כּוֹכָבִים הֵן מִלִּים נָכְרִיּוֹת וּגְדוֹלוֹת
מִלְּצָרֵף אֲלֵיהֶן דִּמּוּיִים מַפְתִּיעִים וְחַדִּים שֶׁל כִּלְאַיִם
הַטּוֹרְדִים אֶת יַשְׁרוּת קַוֵּיהֶן. יִפְעָתָן מִטִּיבָהּ בּוֹדְדָה הִיא
וְסוֹלְדָה מֵרִבּוּי טַכְסִיסִים הַבָּאִים לְהָסִיר מֵהֶן לוֹט.

הבית הוא תחילת תשובה לשאלה ששאל האח/המשורר את עצמו בבית הקודם, מדוע שירו, שירנו, 'אשמורת שלישית', תיאר את שעת הלילה המאפסת הזאת בשמות-עצם גדולים בלי לפייט אותם עם שמות תואר מפתיעים. התשובה כאן (שעוד יבוא לה שלב נוסף בבתים הבאים) היא שטוב למילים הללו לבדן, כפשוטן. הן גדולות דיין, הן נוכריות דיין, מילת מפתח כזכור בשיר הזה, הן מוחלטות וייחודיות.

תכונות אלו של המילים הן עצם העניין שיש לנו בהן בשיר הזה. המפגש באשמורת השלישית, המפגש עם אותם אביזרים זרים ועצומים של לילה, הוא מפגש עם המוחלט, עם מה שמעבר לקישוטים כקל וחומר, שהרי הוא גם מעבר ללשון ולאבחנות. הלילה הנחשף לאדם במצב הנפשי, בעצם, הקרוי פה אשמורת שלישית הוא "תוהו פתוח וריק", הוא "עלום ושקוף", יש בו "הדְרת שלמות" ועוד. השיר באמת התנזר רוב הזמן מקישוטים ומאיוכים ואפילו מהמחשות, והיה מופשט למדי, אף כי המשורר מצא דרכים אחרות להמם אותנו, כגון הברק של החושך, אם אתם זוכרים, או תמונת "חופן העפר הנקמץ בכפו של נופל וצדיק בריבו".

רשימת המילים הגדולות שנמצאת שוב בבית הזה, לשם הדגמה, חופפת לרשימה בבית הקודם רק חלקית. חסרות ממנה המילים לילה, בלי ולהט. נוספים כוכבים (שבבית הקודם נזכרו בעקיפין) ונוסף ים שכלל לא נזכר עד כה בשיר; זאת כדי להבהיר שהתשובה הזאת נכונה גם באופן כללי. המעניין הוא שאלתרמן דווקא כן מגיש לנו שתיים מהמילים ברשימה באופן שחורג מהבלעדיות החשופה שהטיף לה. "פני חושך", ובעיקר "אש כוכבים". הוא מתחכם: אכן לא הוסיף שם-תואר, אבל צירף שם-עצם בסמיכות וכך אפיין את הדבר. ב"אש כוכבים" זה אפילו אפיון פיוטי, כמעט בגדר "דימויים מפתיעים וחדים של כלאיים".

אכן, הבית הזה לא מתנזר מדימויים. גם קוויהן הישרים של המילים הם דימוי כלאיים; הרי למילים אין קווים. מעניין במיוחד ציור הלשון האמור על יפעתן של מילים אלו. היא בודדה: גם מפני שהמילים מציינות דברים בודדים, וגם כי היא מסתפקת בעצמה ולא רוצה חיזוק. היא סולדת כביכול מהטכסיסים שמנסים להסיר את הלוט, את המעטה, מהמילים. כלומר אף על פי שאלו מילים חשופות, ופני החושך למשל הם לכאורה דבר גלוי, הן כמו עטופות במעטה שמסתיר את עומק מהותן וגם משהו מיפעתן.

נמצאנו נרמזים בינתיים שדימויים מפתיעים הם כלי להסרת מעטה ממהותן של המילים. כלומר דווקא כשמלבישים אותן, כביכול, בגלימה של דימוי הזר להן, בפועל חושפים אותן. המשורר צריך לשקול מתי להשאיר את הדברים פשוטים, כלומר נסתרים, ומתי לעטות אותן בכישרון ההמצאה והדימוי שלו וכך דווקא לגלות אותם.

*

כִּי פְּנֵי לַיְלָה וּבְלִי וּדְמָמָה וְשָׁמַיִם עַזִּים פְּתוּחֵי שַׁעַר
וּדְלֵקַת כּוֹכָבִים וּפְנֵי חֹשֶׁךְ לְפֶתַע נִגְלִים מִתּוֹכָן
בְּלֹא לְוַי... וְהַפֶּלֶא הַזֶּה מִתְרַחֵשׁ בָּן דַּוְקָא (זֹאת לָדַעַת)
בְּזַמְּרָן אַהֲבָה אוֹ קִנְאָה, בְּסַפְּרָן דְּבַר שִׂמְחָה אוֹ דְּבַר צַעַר,
בְּבַקְשָׁן אֶת נִרְדָּף... רַק בָּזֹאת נֶחֱשָׂפִים יְסוֹדָן וְכֹחָן.

אנחנו בהמשכו של הטיעון של האח, משורר השיר על האשמורת השלישית. כזכור הוא מסביר מדוע כאשר השתמש במילים גדולות לציון הזמן הזה (כגון "לילה" ו"שמיים") בחר להותירן כשמות עצם בלי קישוטים של תארים מפתיעים. זו קושיה ארס-פואטית לכאורה, התעסקות עצמית של ענייני סגנון. אבל כפי שאפשר לראות מן התשובה, היא עקרונית. היא שבה ועוסקת במהותה של השעה הזאת, שעה של איפוס מחשבות ותחושות.

הבית הזה חוזר בעצם, בצורה אחרת, על התשובה שהתחילה בבית הקודם, ואז, אחרי שלוש הנקודות בשורה השלישית, אומר דבר חדש (המושתת, כפי שנראה, על בתים קודמים בשיר). אפרט.

הוא חוזר תחילה בשינויים ובהרחבות על רשימת שמות-העצם הגדולים, בלי שמות-תואר, אבל בעצם כולל בה דימויים נועזים. כך עשה גם בבית הקודם, ועכשיו יותר: "שמיים עזים פתוחי שער", "דלקת כוכבים". הללו לא צריכים את הלוואי של התואר כי באשמורת השלישית הם נגלים דווקא בעירומם. פניהם של דברים אלה נגלים מן המילים הפשוטות המציינות אותן.

ואז פונה הבית אל האנושי, החי, המוסרי, הרגשי. כך היה גם במהלך השיר, כאשר סיפר האח איך דווקא מתוך המפגש עם האינוּת של האשמורת השלישית, הרכיבים של חיי היומיום שלנו נעשים עזים ובעלי משמעות רבה יותר. עכשיו הוא מוסיף בעצם את הכיוון ההפוך. המפגש עם חיינו, עם הרגש והמוסר, מאיר את פני האשמורת השלישית לאביזריה.

ההדגמה כאן, "בזמרן אהבה וקנאה" וכו', חוזרת בעצם על האמור מוקדם יותר בשיר, "אז מחריף קול תיבות הזמרה, בצווחו על צדקות ועל עוול ובזמרו אהבה וקנאוֹת". כך גם אמירת השיא בבית שלנו, "בבקשן את נרדף" (על פי קהלת ג, טו: "והאלוהים יבקש את נרדף"), ממשיכה את דברי שירנו לעיל על כך שכל האינוּת "לפעמים מקופלת בחופן-העפר הנקמץ בכפו של נופל וצדיק בריבו".

הבית שלנו אומר על כל ענייני האדם והרגש והמוסר האלה, שהם-הם החושפים את "יסודן וכוחן" של המילים הגדולות של הלילה והכוכבים. לא שמות-תואר ודימויים מדהימים. ומתי? כאשר אותן מילים, שמות העצם של הלילה שהוא תיאר כמילים "גדולות ונוכריות", שרות בעצמן על אהבה וקנאה, מספרות בעצמן דברי שמחה או צער, מבקשות בעצמן את הנרדף.

כלומר, עולם האשמורת השלישית, הגוזל מאיתנו את הבינה ואת הלשון, השעות המפגיש אותנו החומר שממנו לוקחנו, שעות של דממת מוות המסיטות מעל פני הדברים את מסווה הצורה והשם (כל אלה מן הדברים שנאמרו לאורך השיר על שעות האשמורת השלישית) – לא רק שהוא לא אדיש לחיינו אלא משמש להם רקע המחריף אותם, ולא רק שהוא עומד לצידנו כשאנחנו נתונים בקרב צודק (שוב, דברים שנאמרו לאורך השיר) – אלא הוא, כביכול, משמיע בעצמו את דברי הרגש והמוסר, ובכך מגלה את מהותו.

זו ודאי הגזמה רטורית. הרי אי אפשר להתכחש לדברים שנאמרו בהרחבה קודם, על הדממה המוחלטת של עולם האשמורת השלישית. הכוונה היא שאותה מהות של שתיקה ותוהו ממלאת אצלנו, בנפשנו, תפקיד פעיל זה של החרפת הרגש והמוסר.

*

וְלָכֵן גַּם יִחַדְנוּ מָקוֹם בֵּין שִׁירֵי סִפּוּרֵנוּ הַלַּיִל
גַּם לְזוֹ דּוּמִיַּת רֵיקוּתָהּ הָעַזָּה שֶׁל אַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית
הָעוֹמֶדֶת עַל סַף הַבִּקְתָּה וְצוֹפָה בָּנוּ מֵחַלּוֹנַיִם
כְּמוֹ פְּנֵי הַכַּלָּה הַמֵּתָה, הַיּוֹדְעָה כִּי נַפְשֵׁנוּ שֶׁלָּהּ הִיא
חֵרֶף כָּל עֲלָמוֹת יְרִיבוֹת, כִּי הִיא כְּלוֹת נְתִיבָה וְתַכְלִית.

הבית מתחיל כסיכום למהלך של הבתים הקודמים. אנו מכירים כבר את דומיית ריקותה העזה של האשמורת השלישית, וקיבלנו הסבר למה היא תופעה מרכזית כל כך בחיינו שמצדיקה שנייחד לה שיר בשירי עשרת האחים, המכונים כאן עתה כמכלול סיפור.

אבל אז, כלוואי למילים "אשמורת שלישית", מגיעות שלוש שורות המציירות אותה ממושכות בדימוי מסעיר. זאת בניגוד-מה לעצם השאלה והתשובה המסוכמות כאן, כי הרי האח הסביר למה מילותיה הגדולות של האשמורת השלישית לא זקוקות ל"לְוָי" תיאורי (אם כי התיאור הארוך הזה כן עומד בדרישות, כי אין בו ולו שם-תואר אחד).

האשמורת מצוירת תחילה כמהות פיזית: היא ישות העומדת מחוץ לבקתה שבה האחים מכונסים לאורך הלילה, וצופה בהם מהחלונות. הריבוי הזוגי "חלונַיִם" נועד לחרוז עם "הלַיִל" ו"שלה היא" ולא צריך לתלות משמעות מיוחדת בכך שאלו שני חלונות.

תפיסתו של הזמן כמשקיף מבחוץ אינה חדשה ביצירה. היא מזכירה במיוחד גם תיאור ב'כוכבים בחוץ' על פונדק דומה לבקתה הזאת: "מתמוטט בא הערב עלי אדמות. / לא בלחם הטוב, לא ביין פונק. / בחלון השקט / כבר עיניו אדומות – – / העלי את האור, בעלת הפונדק" (סוף השיר "ערב בפונדק השירים הנושן" וגו').

חשוב מכך, תיאור העמידה של האשמורת על הסף גם מתאים למה שנאמר בשירנו שלנו על "המוות הזה ההווה, הסובב וזורח" הנחשף בריקות האשמורת השלישית: "ובלֵיל, בצאתנו אל סף להאיר את פניו בנר חֵלב, / הוא ניצב כאל נוכח עצמו ומפיק את זממו שזמם".

כי אכן, אצלנו, בשלב הבא, אותו גוף של אשמורת שלישית בחלון מדומה שוב לישות מתה. האשמורת מחכה לנו בחוץ כמו פניה של כלה מתה. הכלה מתה בעודה כלה, כלומר לפני החתונה, והחתן המיועד עבר למתחרות ואולי התחתן עם מישהי מהן; אבל, באורח אגדי-מיתי אבל גם פסיכולוגי, פניה ממשיכים לרדוף אותו, והוא כביכול נתון בכפה תמיד. מפני שהיא המיועדת המקורית, אבל גם "כי היא כלות נתיבה ותכלית": היא מחכה בסוף דרך-החיים, ובאיזה אורח סמלי היא תכלית-התכליות שלו. יפה ורב משמעות כאן הקשר הלשוני בין כלה, כְּלות ותכלית.

כזאת היא גם הריקנות המתה של האשמורת. ממנה באנו (זה "החומר ממנו לוקח" הגוף שלנו, כאמור בבית השלישי של השיר) ואליה כידוע אנחנו הולכים. ראינו לאורך השיר איך היא חודרת תמיד אל חיינו, "כמשנה הוויה עמומה".

בבית הבא יוסבר עוד דימוי האשמורת השלישית לכלה מתה. זה נוגע לבסיסיות של האשמורת, לכך שהיא החומר שממנו חוצבנו. לכן "קמה היא, אשר לא תקודש בטבעת, / לחסר מהם [מכל המעשים והרגשות והמילים] כל משמעות". נראה מחר.

משהו על חרוזי הבית. כמו שקורה הרבה בשיר שלנו, יש חפיפת צלילים בין החרוזים השונים. חרוזי המלעיל בבית הם הַלַּיִל, מֵחַלּוֹנַיִם, שֶׁלָּהּ-הִיא. חרוזי המלרע: שְׁלִישִׁית, וְתַכְלִית. העיצור ל והתנועה המסיימת חיריק משותפים לכל החרוזים, כלומר לשתי הקבוצות. זה קריטי, כי "שלישית" ו"תכלית" הן לכאורה חרוז גרוע ביותר, אבל ל של "בשלישית" נחווית כחלק מהחרוז ולכן החרוז לא צורם. יתרה מכך, "תכלית" כוללת גם את צליל כ/ח של "מחלוניים", ולכן נחווית כחלק טבעי ממערכת  החריזה בבית; ובאותו אופן "שלישית" כוללת את כל ש-ל של "שלה היא".

> עפר לרינמן: חלוניים כזוג כעיניים, נדמה. העיניים החיות של הכלה המתה.

*

כִּי מִבַּעַד לְכָל שֶׁנִּסִּינוּ סַפֵּר בִּדְבַר שִׁיר וּמִבַּעַד
לְחֵמוֹת וְקִנְאָה וּמִבַּעַד לְכָל הַמַּחֲזֶה הַנָּגֹל
בְּשֵׁמוֹת וּפְעָלִים, קָמָה הִיא, אֲשֶׁר לֹא תְּקֻדַּשׁ בְּטַבַּעַת,
לְחַסֵּר מֵהֶם כָּל מַשְׁמָעוּת... רַק מִסַּף אַחֲרוֹן הִיא נִרְתַּעַת:
מִנִּיצוֹץ תּוֹדָעָה אֲשֶׁר בּוֹ נִבְרָאִים הַמַּרְאֶה וְהַקּוֹל.

בשלוש שורות וחצי מנמק בית זה את הבית הקודם, ומפתח את משל הכלה-המתה שתיאר את השפעתה של ריקות האשמורת השלישית על חיי היומיום שלנו. היא מתגלה שוב כחסלנית-משמעויות. ואילו בשורה וחצי שבסופו הבית פונה במפתיע לשלב חדש, הרומז למה שמחסל אפילו אותה; טענה שתנומק בהרחבה בבית הבא.

אציג את הבית בחלוקה הנוחה יותר להבנתו. אבל הבה ניהנה תחילה מהבית כצורתו, עם השורות שוות הניגון, ועם החריזה המעניינת:

"מבעד" חורז עם "טבעת" עוד מהצליל בַּ, בכל הרצף בַּעַד-בַּעַת, ואילו "טבעת" בתורה מפילה את בּ ומסתמכת על טַ שלפניה כדי לחרוז עם "נרתעת".

בחרוזי המלרע, "המחזה הנגול" חורז כולו, רעיונית וצורנית, עם "המַראֶה והקול" (יש זהות, בדילוגים, גם של עיצורים וגם של תנועות).

הנה עכשיו הבית על פי מבנהו הרטורי. בסוגריים רבועים אני מוסיף לפניו ואחריו את ההקשר הרטורי המיידי שלו בבתים הסמוכים, שוב בחלוקה חדשה של שורות:

[(...) כְּמוֹ פְּנֵי הַכַּלָּה הַמֵּתָה, הַיּוֹדְעָה
כִּי נַפְשֵׁנוּ שֶׁלָּהּ הִיא חֵרֶף כָּל עֲלָמוֹת יְרִיבוֹת,
כִּי הִיא כְּלוֹת נְתִיבָה וְתַכְלִית.]

כִּי מִבַּעַד לְכָל שֶׁנִּסִּינוּ סַפֵּר בִּדְבַר שִׁיר
וּמִבַּעַד לְחֵמוֹת וְקִנְאָה
וּמִבַּעַד לְכָל הַמַּחֲזֶה הַנָּגֹל בְּשֵׁמוֹת וּפְעָלִים,
קָמָה הִיא, אֲשֶׁר לֹא תְּקֻדַּשׁ בְּטַבַּעַת, לְחַסֵּר מֵהֶם כָּל מַשְׁמָעוּת...
רַק מִסַּף אַחֲרוֹן הִיא נִרְתַּעַת:
מִנִּיצוֹץ תּוֹדָעָה אֲשֶׁר בּוֹ נִבְרָאִים הַמַּרְאֶה וְהַקּוֹל.

[כִּי אוֹבְדִים הַמַּרְאֶה וְהַקּוֹל (...)]

ובכן. הבית שלנו, שמתחיל ב"כי מבעד", הוא "כי" שלישי ברצף, אבל שני ה"כי" הקודמים הם כי במובן של ש-, המפרטים מה יודעת הכלה, ואילו הנוכחי הוא כי של הנמקה. אבל נוצר מעין שטף אחד. גם הבית הבא, כפי שאתם רואים, יתחיל ב"כי" של נימוק, תוך שהוא נוטל את הלפיד מסוף הבית שלנו וממשיך לעסוק באותם "המראה והקול".

בתוך ה"כי" השלישי הזה שבתחילת הבית שלנו, יש שוב חלוקה משולשת: שלושה "מבעד". שלוש חומות שהכּלה, כלומר התוהו של האשמורת השלישית, פורצת וממגרת. אלו הן שלוש חומות שמציינות בעצם אותו דבר: את השירים הקודמים של האחים, ואת העולם העשיר, עולם החיים, עולם רב רגשות ורב מילים, ששירים אלה תיארו.

האשמורת השלישית היא במשל שלנו כלה מתה, כלה שכבר לא תקודש בטבעת כי היא מתה לפני הקידושין, ומעתה היא תרדוף לנצח את החתן בדמיונותיו עד שהוא ימות ויחבור אליה. באותו אופן, האשמורת השלישית צופה בנו כל הזמן (כפי שתואר בבית הקודם וגם בשלב מוקדם יותר בשיר) ונותנת לכל הדברים מִשנה-טעם ואפילו מִשנה-תוקף אבל גם מטילה עליהם צל של יחסיות וסופיות.  

הקידוש בטבעת הוא בפני עצמו דימוי רב משמעות. הקידושין, עניין של קודש, נעשים בחפץ חולין שיכול להיות שווה פרוטה אך גם רב-ערך. צורתו עגולה: הוא מקיף. כולל, ואם תרצו כולא. אבל בשירת האהבה של אלתרמן התנועה המעגלית, הטבעתית, סביב האהובה מבטאת גם את חוסר האפשרות לאיחוד אמיתי. בייחוד מפותח הרעיון בשיר 'בהר הדומיות' ("מסביבך, מסביבך נסתחרר עיגולי"). או ב'היאור', גם הוא ב'כוכבים בחוץ': "רק על שמך, רק על שמך עוד סובבתי ריקם, כמו דלת על יֶלל צירה"). וישנו גם הקידוש בטבעת כאפשרות מעשית לאיחוד אוהבים, בלי כל כאב ההקפה. כך ב'אל החורשה' (שוב ב'כוכבים בחוץ') שבו מוזמן היום הבהיר והשמח והתמים להתחתן עם גבעה ירוקה: "רצית – קדשנה לך בטבעת. / רצית – לקט גרגירים אדומים".

על כל פנים, הריקות שלא קודשה בטבעת, התוהו שהוא משכנו של איפוס המשמעות והתודעה, מאיים לגזול את המשמעות מחיינו. אבל, וזה השלב הבא והתפנית, גם היא מאוימת ממשהו שיכול לגבור עליה, לאפס אותה, להציל את עולם המשמעויות שלנו. והדבר הזה הוא למרבה ההפתעה הניצוץ התודעתי שלנו המאפשר את התפיסה, את חוויית המראות והקולות, את "המחזה הנגול".

כלומר אל מול ברק-החושך של התוהו, מאפס התודעה, יש בתודעה עצמה ניצוץ ראשוני חזק יותר. איך זה עובד ולמה, בבית הבא.

*

כִּי אוֹבְדִים הַמַּרְאֶה וְהַקּוֹל בַּאֲבֹד הָרוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ
וְהַחֹמֶר יִכְלֶה בִּסְעָרָה בְּיוֹם כְּלוֹת בָּנוּ זִיק הַכָּרָה
הַמְּקַיְּמוֹ וּמְאַשְּׁרוֹ... אַךְ גַּם הִיא, הִיא עַצְמָהּ, הַבְּלִימָה, שִׁמְמוֹתֶיהָ
נְטוּלוֹת הַתַּכְלִית, הָאֵינוּת אֲשֶׁר אֵין מַשְׁמָעוּת לִשְׁמוֹתֶיהָ, –
הִיא יֶשְׁנָהּ רַק בְּעוֹד מְדַבְּרִים בָּהּ מִלַּיְלָה אַחִים עֲשָׂרָה.

מדוע, כפי שנאמר בסוף הבית הקודם, "דומיית ריקותה העזה של אשמורת שלישית" המאיימת על ההוויה נרתעת בכל זאת "מניצוץ תודעה אשר בו נבראים המראה והקול"? כאן ניתן ההסבר. הכול, טוען כאן המשורר, קיים רק כאשר ישנה תודעה הקולטת אותו; וזה נכון גם לגביה, לגבי הבלימה המאיינת. גם היא תלויה לקיומה בכך שיש תודעה הקולטת אותה, או במקרה הזה עשרת האחים של היצירה שלנו המדברים עליה.

זו תפיסה אונטולוגית קיצונית שאפשר לתהות עליה הרבה. אני אפילו לא בטוח שהיא מייצגת את תפיסתו של אלתרמן עצמו. אני די בטוח שלא. ראינו כמה וכמה התבטאויות בשיריו על כך שהדברים מתקיימים גם בלעדינו. אבל זו הדרך שמוצא כאן האח להעמיד את השיחה שלהם, את השירה הזאת, במעמד שמעל לדברים עצמם; והדרך שהוא מוצא להימלטות מהמסקנה שהבלימה, כפי שהוא מכנה עכשיו את הוויית התוהו הלילית נטולת התכלית והמשמעות, בולעת בסופו של דבר את הכול.

סיפור האחים שלנו המתכנסים ומדברים על העולם לאורך הלילה הופך כך, לרגע קל של הפלגה פילוסופית אל מחוזות ההגזמה הדמיונית, לסיפור שחרזדה באלף לילה ולילה: הסיפור מקיים את העולם. במיוחד בלילה. ההתקדמות של עשרת השירים לקראת הבוקר, כשבכל שלב אחד האחים נעלם במובן כלשהו, נעשית עניין דרמטי.

יפה ומסעירה ההדרגה במחצית הראשונה של הבית. תחילה אלה המראה והקול, כלומר התפיסה החושית, שאובדים כשאובד מי שרואה ושומע; אבל, להסיר ספק, מתגלה שגם החומר עצמו כלה ברגע שכלה בנו הזיק, האור, האחרון של ההכרה. "זיק בינה אחרון" כפי שזה מכונה בשיר 'מערומי האש'.

נשמרת סימטריה: אובדים מול אבוד בשורה הראשונה, יכלה מול כלות בשורה השנייה. דווקא הכיליון, של החומר עצמו, כיוון שהוא דרמטי יותר, קורה "בסערה"; הצירוף המוכר יותר הוא "תאבד בסערה" (מילותיה האחרונות של הפואמה 'בעיר ההריגה' של ביאליק).

ואילו במחצית השנייה של הבית יפה לראות את פירוט השמות וההגדרות שנותן המשורר להוויית התוהו, ובמרכזן המילה "בלימה" שהוא טרם אמר עד כה בשיר. בולט גם הפרדוקס המילולי "האינות... ישנה". כן בולט הקשר המילולי שממה-משמעות-שמות.

לקבוצה הזאת מצטרפת המילה "שומע" בסוף השורה הראשונה, ונוצרת מערכת החרוזים שומע-שממותיה-שמותיה. כמובן האות ש היא חלק אינטגרלי מגוף החרוז פה. שומע-שמותיה, למשל, הוא חרוז עשיר ושלם גם אם משוסף בידי ת באחד משני איבריו.

החרוז המלעילי הוא הכרה-עשרה, והוא בעל משמעות: עשרת האחים הם הנותנים הכרה. החרוז כולל את כל הכמטע-רצף המשותף a_ara. אך כמו לפצות על השוני בעיצור השני, "עשרה" זוכה לחרוז נוסף, פנימי, בסוף המחצית הראשונה של השורה השנייה, "סערה", המממש את כל עיצוריו, כולל  ס/שׂ ו-ע, רק בסדר קצת אחר.

> רפאל ביטון:  האשמורת השלישית נרתעת מהבוקר, מעלות השחר, שאז היא כלה ועולה בסערה השמיימה (אבל היא עוד חוזרת למחרת).  אם היא מייצגת את זמן הבינה, זמן כתיבת השיר, הזמן שבו הולכים בארצותיה לבד, זמן ההשראה שבו רואים את מראות הלילה ושומעים את הקול הקורא בנו, הרי שעל סף הבוקר היא יכולה רק לשלוח לנו זיק של בינה אחרון, זיק של אושר שיקיים אותנו בעולם המתעורר לקול תוף, חיי מסחר, וכאב קיומי. כי העולם החי, המתעורר לתכלת הבוקר, תלוי בה, תלוי על בלימה. קיומו ואושרו של האדם והעולם תלוי בהפסקה ובאיפוס הכללי שאשמורת הלילה יוצרת באין שלה. ואולי אם לא נסוג מגשת, ונשב כל הלילה בפונדק השירים עם עשרת האחים (יסודות השירה) נזכה גם במהלך היום לקטוף חיוך.

*

וְזֶה סוֹד הַחוֹצֶה לִפְעָמִים אֶת חַיֵּינוּ בְּלִי דַּעַת מִנַּיִן,
כְּמוֹ טַעַם חֲמַת נִצָּחוֹן וּכְמוֹ פַּחַד-פִּתְאוֹם-וְתָמִיד

הסוד הוא מה שנאמר בבית הקודם: שקיומם של הדברים, וגם קיומו של האין, תלויים בקיומה של ההכרה. ואולי, היות שאנחנו מתחילים כאן את הבית האחרון של גוף השיר הארוך, הכוונה גם לסוד שהשיר כמכלול מגלה: סוד האשמורת השלישית, סוד הבלימה.

הסוד הזה מבקיע לפעמים בחיינו לפתע, בצורה מרהיבה ומפחידה שתיאורה מתחיל בשורות שציטטתי כאן, וממשיך בשורות שנקרא מחר. הסוד דומה בכך לאשמורת השלישית עצמה, למהות-התהום, כפי שתוארה לעיל:

וּפְעָמִים נִזְכְּרֶנָּה פִּתְאֹם, בְּלִי נֵדַע מוֹצָאָהּ, וְעַד רֶגַע
תֵּחָשֵׂף וְתָסוּף מֵחָדָשׁ, כְּמוֹ חֹשֶׁךְ שֶׁגָּח וַיִּבְרֹק,
וְיָדַעְנוּ - זָרָה הִיא לָעַד, אַךְ לְוָי הִיא אִתָּנוּ וָרֶקַע [...]

הפעם זה דרמטי יותר. הסוד ממש חוצה את חיינו, אם כמעבָר על כל רוחבם של חיינו כחציית כביש, אם כחלוקתם ממש לשניים, לפני ואחרי. ואיננו יודעים מניין זה בא לנו. "בלי דעת מניין", בדיוק כמו "בלי נדע מוצאה" בקטע שציטטתי.

הדבר מדומה לשלושה רגשות קיצוניים ופרדוקסליים. שניים מהם כאן בשורה השנייה, "כְּמוֹ טַעַם חֲמַת נִצָּחוֹן וּכְמוֹ פַּחַד-פִּתְאוֹם-וְתָמִיד", ואת השלישי נפגוש מחר.

מהי חמת ניצחון? מדוע ניצחון מכעיס? או אולי זה ניצחון המושג בחמת זעם? מהו טעמה של חימה כזאת? חמת הניצחון היא ודאי רגש מציף, על כל פנים, רגע שהכול נראה בו פתאום אחרת.

יש בביטוי הזה גם אומנות של צליל. "חמת ניצחון" היא כאן דימוי לסוד "החוצה... את חיינו". פה וגם פה פעמיים ח ופעם צ הבולטים מאוד לאוזן. לכן חמת הניצחון נשמעת כמו דבר שחוצה את חיינו. גם הקידומת "כמו טעם" שותפה במלאכה, בפתחה בהדרגה את צלילי "חמת": מ של "כמו", מ+ט של "טעם", מ+ת (הנשמעת כמו ט) +ח של "חמת".

מהו פחד-פתאום-ותמיד? המקפים מלמדים שזו מהות אחת, פחד פתאומי אבל מתמיד, כאילו מפתיע כל פעם, מדהים אותנו גם בתמידיותו; כמו "פגישה לאין קץ". זה ודאי, שוב, רגע מציף מאוד, דרמטי ומכונן ומשנה הכול. אלתרמן מלחים כאן שני ביטויים הקשורים לפחד, שני צירופים מוכרים, שניהם במקור מספר משלֵי. יש "פחד פתאום", כמו בפסוק הנאמר כל יום בתפילה "אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם" (משלי ג', כה). גם בפסוק זו צורת סמיכות: פחד של פתאום, פחד פתאומי. ויש פחד תמיד, "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כ"ח, יד).

גם כאן זהו צירוף מהדהד מבחינת צליל. זה מורגש מעצמו אבל הבה נתבונן. "פחד" ו"פתאום" מתחילים שניהם באות פ דגושה; "פחד" ו"תמיד" נגמרים שניהם באות ד; "פתאום" ו"תמיד" כוללים שניהם ת ו-מ, ועל ידי כך נקשר הדימוי שלנו אל קודמו, אל מילות ת/ט-מ "טעם חמת".

הדימויים הללו, כך נדמה, אינם רק דימויים: סוד האין, וסוד תלותם של הדברים בהכרתנו, כרוך באמת בכעס וגם בתחושת ניצחון, והוא מפחיד. נכונו לנו בהמשך הבית עוד דימוי מפואר כזה, ועוד פרדוקסים, והכול גם יתחרז לנו. אבל שתי השורות שקראנו הן, בעושרן כי רב, די והותר ליום אחד.

*

וּכְמוֹ נֹגַהּ אִבְחַת הַשִּׂמְחָה הַפּוֹלְחָה אֶת הַגּוּף שֶׁהוּא מַיִם
וְהוּא רוּחַ וְאֵשׁ וְעָפָר.

זה הדימוי השלישי לפתאומיות המסעירה שבה הסוד שדובר בו בשירנו "חוצה לפעמים את חיינו". אנחנו מתקדמים פה לאט לאט בבית האחרון של שיר האח השמיני בעשרת האחים. כאן האמצע שלו. בסוף הכול יתחרז לנו.

מה יש לנו פה? משהו פולח את הגוף, עובר בכולו כבחיתוך, וזה הדימוי לסוד החוצה את חיינו. השורה-וחצי הללו אומרות דברים על הדבר הפולח ועל הדבר המפולח, הגוף. נביט בכל אחד.

את הגוף פולחת שמחה. זה כנראה די כואב, מין גל הלם של אושר שמציף. כמו בדימויים הקודמים: זה קורה באבחה, בתנועת ברק מהירה. אבחה זו מפיקה נוגה, והדבר קשור בהיותה שמחה אבל גם בהיותה אִבחה. המילה אבחה, מסביר אברהם אבן-שושן, מופיעה במקרא רק בצירוף "אִבְחַת-חֶרֶב", ולכן היא מופיעה במקורות מאוחרים יותר בכמה מובנים קצת שונים זה מזה, שהן בעצם ניחושים מהי אבחת חרב: תנופה; טֶבח; נצנוץ מבריק. המובן טבח אינו מקובל בימינו. האחרים כן.

זה נוגה של אבחה של שמחה שפולחת, וכיוון שהאור והתנועה והחתך והשמחה קורים ביחד, כל השרשרת הזאת היא קצת גוש אחד; בהתאם לכך, אותו צליל, חָה, חוזר שלוש פעמים רצופות: שמחת האבחה הפולחה. חת חה חה. צחוק או חיתוך? גם וגם.

הגוף מפולח אפוא במהות רוחנית חזקה. בשמחה המופעלת באנרגיות של אור ותנועה. על כן, כהשלמה ניגודית, עומד האח מייד על כך שהגוף עצמו הוא חומר, מבחינה כימית, מהותית וגם מיתית. הוא מונה את ארבעת היסודות הקלאסיים של החומר, המשמשים בשורה ארוכה של תיאוריות קדם-מדעיות מיוון הקדומה דרך תורות המזרח וגם הקבלה – מים, רוח, אש ועפר – ואומר שהגוף עשוי (ככל חומר) רק מהם, אבל מכולם.

בין היסודות הללו יש גם רוחניים יותר: האש, שהיא שיקוף חומרי לנוגה של השמחה, והרוח, שהיא אומנם אוויר פיזי, כבר מרמזת ליסוד הרוחני שבאדם. וישנם המים שאותם קל לפלח, והעפר הנחשב בדרך כלל, בעקבות סיפור בראשית, כיסוד הגוף, שכן האדם מעפר הוא ואל עפר ישוב.

על כל פנים, ההדגשה כאן היא שהגוף הוא יש מובהק, הוא חומר; ואילו הסוד המדובר, החוצה את חיינו, שעליו נסוב הדימוי כאן, סוד זה קשור כזכור בכך שקיומו של החומר תלוי בהכרה. כאמור בבתים הקודמים, "החומר יכלה בסערה ביום כלות בנו זיק הכרה / המקיימו ומאשרו". וב"ניצוץ תודעה... נבראים המראה והקול".

הדימוי על האנרגיה הרגשית החוצה את הגוף החומרי קשור אם כן לרעיון שהוא מבקש לדַמוֹת, למהות הסוד.

*

פֻּנְדָּקִית, חֲשֵׁכָה עַל פָּנַיִךְ
הַיָּפוֹת בִּשְׂחוֹקָן. תְּנִי יֵינֵךְ וְהֵיטִיבִי הַנֵּר, פֻּנְדָּקִית.

אנחנו פה עם השורה וחצי האחרונות בשירו של האח. סיום הפונה אל הפונדקית מופיע גם בשירים אחרים בסדרה. סיומים כאלה מחזירים אותנו אל המסגרת: האחים מכונסים בבקתה, ויש פונדקית, בעלת-בית, שמוזגת ואולי גם מקשיבה.

הפעם, העניין הוא החשכה והשחוק. אנחנו בסוף שיר שעסק כולו, והושר כולו, בשעת החשכה הגמורה, שעת אשמורת שלישית. הפנייה אל הפונדקית באה כהמשך מיידי לשורת דימויים פרדוקסליים הזכורים לכם מכפיות אתמול ושלשום, כגון "אבחת השמחה" ו"חמת ניצחון", שתיארו סוד פרדוקסלי, סוד איונו של האין.

החשכה מאפילה אפוא גם את פניה של הפונדקית, חשכה היכולה להתפרש גם כעצב, על פנים שבדרך כלל שוחקות ומאירות ומגלות כך את יופיין. היין והנר הם שני דברים שהפונדקית מגישה גם ברמה הכי טכנית: זה תפקידה, כשיש אורחים המסבים בשעת לילה. אבל היין והנר הם גם תרופה להשבת השחוק ולגירוש החשכה. היין והנר הם גם צמד מילות נ. הן מתכנסות צלילית אל "פנייך", ו"פּנייך" אל "פּונדקית".

השלמנו אפוא את הבית. הבה נביט בו רגע בשלמותו. כך תראו את המתח שיש בו בין החלוקה למשפטים לחלוקה לשורות, ואת החריזה המעניינת.

וְזֶה סוֹד הַחוֹצֶה לִפְעָמִים אֶת חַיֵּינוּ בְּלִי דַּעַת מִנַּיִן,
כְּמוֹ טַעַם חֲמַת נִצָּחוֹן וּכְמוֹ פַּחַד-פִּתְאוֹם-וְתָמִיד
וּכְמוֹ נֹגַהּ אִבְחַת הַשִּׂמְחָה הַפּוֹלְחָה אֶת הַגּוּף שֶׁהוּא מַיִם
וְהוּא רוּחַ וְאֵשׁ וְעָפָר. פֻּנְדָּקִית, חֲשֵׁכָה עַל פָּנַיִךְ
הַיָּפוֹת בִּשְׂחוֹקָן. תְּנִי יֵינֵךְ וְהֵיטִיבִי הַנֵּר, פֻּנְדָּקִית.

"מנַיין" מתחרז בדרך אחת עם "מים", ובדרך קצת אחרת עם "פנייך". מ של "מניין" משתתפת בחרוז עם "מים", לחיזוק הדמיון המתקיים במילא בין נ ל-מ. ואילו החרוז מניין-פנייך מבוסס במדויק על "ניי".

המעניין אף יותר הוא צמד החרוזים האחר, המלרעי, תמיד-פונדקית. חרוז מוזר, חלש לכאורה, אבל הוא עובד בהשפעת החרוז האחר! העיצורים ד-ת-מ ב"דעת מנַיין" וב"מים" נשמעים ב"תמיד"; ואילו עיצורי פּ-נ ב"פנייך" נשמעים במילת-החרוז השכנה "פונדקית". נוסף על כך, המילה "תמיד" היא חלק מהצירוף "פחד-פתאום-ותמיד", שמתכווץ יפה מאוד אל "פונדקית"!

*

שָׁמְעוּ הָאַחִים וְאָמְרוּ: חֲשֵׁכָה
מְהַבְהֶבֶת סָבִיב חֲרִיפָה וּשְׂמֵחָה.

זהו המענה-המיידי של האחים לשירו של האח השמיני; החולייה בת שתי השורות המופיעה תמיד בין שירו של כל אח לבין זמר התשובה של האחים לשיר הזה.

בשורות הסיום של שיר האח, שקראנו ביום ו', הוא פנה אל הפונדקית אשר בשעת לילה זו פניה ששׂחוקן יפה חָשכו, וביקש שתיתן יין ותיטיב את הנר. האחים כאן, בתגובתם המיידית לשיר, מעבירים רעיון זה מפניה של הפונדקית אל הסביבה כולה. ובכך הם מאחדים את תוכן השיר עם נסיבות אמירתו: שיר על האשמורת השלישית, על הפרדוקסים שלה ועל סודהּ, שנאמר בשעת אשמורת שלישית.

החשכה כאן פרדוקסלית כמו הסוד. זה ניכר כבר בכך שהיא "מהבהבת". הרי מה מהבהב? אור, לא חושך! הבהוב החשכה מזכיר את ברק החושך שתואר באחד הבתים בשיר. אבל הוא עדין הרבה יותר. אפשר לדמיין את הנר המהבהב בטרם היטיבה אותו הפונדקית.

המילים "מהבהבת סביב" הן המחשה לעצמן. שימו לב להופעתו המהבהבת, הסירוגית, של הצליל ב רפה. העברית כבר נתנה לנו את האפקט הזה בעצמה במילה "מהבהב"; בא המשורר ומוסיף "סביב".

הפרדוקסליות של החשכה, המקבילה לפרדוקסליות המהותית של האשמורת השלישית, נמשכת בצירוף "חריפה ושמחה". ראינו כבר בשיר שחשכת האשמורת השלישית מקצינה את החוויות והמהויות: "אז מחריף קול תיבות הזמרה" וכו'. על השמחה דיברנו אך זה עתה: סוד האשמורת דומה בבית האחרון ל"נוגה אבחת השמחה". עכשיו גם היין מוסיף לשמחה.

צירוף הניגודים חריפה-ושמחה מתחבר גם בזכות הצליל המשותף למילים אלו, חָ, הפותח את חריפה ומסיים את שמחה; כאן קורה דבר מרהיב. שכן "חריפה ושמחה" מאפיינות את "חשכה", והנה המילה חשכה מתחילה וגם נגמרת בצליל הזה! (בהנחה ש-כ רפה נשמעת כמו ח; הנחה מציאותית שעליה מבוססת החריזה פה). המילה חשכה מתפרטת גם צלילית ל"חריפה ושמחה"!

*




זֶמֶר

אֶת שִׁירוֹ דִּבֵּר אָחִינוּ
בְּלֵב אַשְׁמֹרֶת לַיִל.
עֲשָׂרָה אַחִים הָיִינוּ
עַד נוֹתַרְנוּ שְׁנַיִם.

בפעם השמינית ב'שיר עשרה אחים', אנחנו ניגשים לזמר האחים המגיב לשירו של אחד מהם. זו גם הפעם האחרונה. שהרי אחרי שיר האח התשיעי נותר כביכול רק אח אחד, לא "אחים". אבל האחים לא באמת נעלמו. רק המתכונת תשתנה. שיר האח התשיעי ייקרא "קול והד"; וההד, לכל בית שיאמר האח, יהיה מפי האחים. נגיע אליו בקרוב ונראה את ההוויה הלא-מוגדרת שהאחים שכבר אמרו את שיריהם נמצאים בה. הם לא ממש שם, אבל גם לא בדיוק מתים. הם נעשים איזו הוויית-על מוסרית, מעין מקהלה יוונית.

אבל בינתיים עוד יש שני אחים שיושבים אל השולחן, ואנחנו ב"זמר" מן המניין. הזמר מתחיל בבית שאנו כבר מכירים את מתכונתו הקבועה, משבעת המקרים הקודמים. רק מספר האחים הנותרים משתנה בכל פעם, וכן מה שחורז איתו, שהפעם הוא גם תיאור זמן וגם נושא השיר: אשמורת ליל. החרוז "אשמורת ליל / שניים" מיוחד. החלק החוזר במדויק הוא החלק המוטעם Ayi. אבל אותיות למנ"ר מתחלפות עוטפות אותו בשני המקרים משני הצדדים, כך שזה נשמע דומה; ובמיוחד, ש של "אשמורת" מתהדהת גם ב"שניים".

בבית הבא נכנסים לעניין עצמו. מסה קטנה, הפעם בשורות קצרות ובחרוזים שכולם מלעיליים, על היחס בין חיים למוות, בין מהות לתוהו, בין האדם לסופו. מעין סיכום-ותגובה לדברי האח השמיני על האשמורת השלישית הכומסת את האין ומטילה צל על היש. יש למה לחכות.

*

לֹא גְּבוּל הַגּוּף הַזֶּה גְּבוּלֵנוּ
וְלֹא כְּמוֹ אוֹיֶבֶת
מִבַּעַד לַחַלּוֹן אֵלֵינוּ
כַּלַּת דּוּמָה נִשְׁקֶפֶת.

לאורך עשרים בתים ארוכים פיתח האח השמיני את סמל האשמורת השלישית. זמר התגובה של האחים יהיה קצר, וימקד את הסמל הזה. בעיקר הם ידברו עליו בהיבט של המוות ומודעותנו אליו.

כאן, בבית הראשון שלאחר בית הפתיחה של הזמר, הם מתייחסים לדימוי שהופיע לקראת סוף שירו של האח, על "דומיית ריקותה העזה של אשמורת שלישית / העומדת על סף הבקתה וצופה בנו מחלונַיים / כמו פני הכלה המתה".

גבול הגוף אינו גבולנו, כלומר ישותנו אינה נגמרת כשהגוף חדל לתפקד. מותנו, בדמות האשמורת השלישית, משקיף מהחלון, ואינו אויב לנו; הוא המשכנו בצורה אחרת. כמאמר שיר הסיום של 'שמחת עניים': "לא לַכּוח [כלומר למהות הרוחנית שלנו] יש קץ, בִּתי, / רק לַגוף הנשבר כחרס".

המהלך המטפורי כאן, שהוא פיתוח של מה שאמר האח בשיר, מורכב ומיוחד. גבול הגוף הוא גבול החיים, ואנו נמשכים גם מעבר לו. שלוחה חוץ-גופית ועל-זמנית זו שלנו מדומה לגוף אחר כביכול, לכלה (המתה). כלה זו היא התגלמות של דבר מופשט שלישי: הזמן, האשמורת השלישית של הלילה, הנראה למעשה בחלון בדמותו של חושך.

הצירוף "גבול הגוף" ראוי לתשומת לב. המילים דומות זו לזו בצליליהן. גם משמעותן קרובה משנראה במבט ראשון. הגבול הוא כביכול המקום, או בעצם הזמן, שהגוף נגמר בו; אבל הגוף עצמו הוא גבול, המסגרת החומרית המקיפה את הנשמה. המילה גבול גזורה משורש גב"ל שמובנו הנוסף הוא לישה לצורך בנייה: של בצק או של טיט. האדם, על פי הדימוי העתיק, נגבל מעפר, וכך נוצר גופו. הצד החומרי שלנו, המגביל אותנו, הוא גיבול של עפר ומים.

וכמובן מסקרן הצירוף "כלת דומָה". כאמור, זו "הכלה המתה" מהשיר, שהיא מעין סמל למותנו המחכה לנו. דומה היא השאוֹל, ארץ המתים: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה" (תהילים קטו, יז). מילה זו מתאימה במיוחד לשיר, כי לאורך בתי 'אשמורת שלישית' זוהתה האשמורת כ"דוממה" ואופיינה שוב ושוב כמלאה ב"דממה" ואף "דממת מוות". כפי שציטטתי לעיל גם הכלה המתה היא דימוי ל"דומייה" של האשמורת הזאת.

*

כְּמוֹ שִׂנְאָה נָקוּם מֵאֶרֶץ
מוּל מָוֶת עֵת יָתוּר הוּא
אֶת גּוּף הַחַי לִרְדֹּף בַּחֶרֶב
בִּידֵי הַחַי. אָרוּר הוּא.

זה בית של אומנם, בית המסייג את המהלך שהוא משובץ בתוכו. המהלך, כפי שהתחלנו לראות בבית הקודם, הוא של השלמה עם המוות. המוות מתבונן אלינו בחיינו לא כאויב, אלא כמין המשך שלנו עם מאפיינים אחרים המושלכים גם אל חיינו. יש לו מקום בחיים וגם ביצירה השרה על היבטי החיים. אבל זהו המוות "מידי שמיים", כמו שייאמר בבית הבא. שונה הוא המוות "בידי החי". בו עוסק הבית הנוכחי.

כשהמוות קם עלינו, על גופו של החי, בדמותו של אדם חי, אנו לוחמים בו. קמים עליו, שונאים אותו, מטילים עליו קללה. שימו לב לדיוק: הוא רודף את הגוף דווקא, רק הגוף מת, כפי שאמרנו בבית הקודם "לא גבול הגוף הזה גבולנו".

שימו לב גם להישנות המילה "החי". המוות ארור דווקא כאשר הוא בא על החי בידי החי, חי אחר. כמו בפסוק היסוד הסימטרי של איסור הרצח: "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך". זו סימטריית ראי, סימטריה כיאסטית (במעגלית מתכנסים: שופך מול יישפך, דם מול דמו, האדם מול באדם). סימטריית הראי שברצח, אדם על אדם, ארורה: אסור שהחי יקום על החי. מצב של "מוּל".

כלל נקוט בידינו, כלל שגילינו בכפיות שלנו מזמן, שאלתרמן לא כותב סתם את המילה "מול" אלא תמיד ממחיש אותה בגוף המילים. ואכן, בבית שלנו נאמר שבמצב כזה, מצב רדיפה של חי מול חי, "כְּמוֹ שִׂנְאָה נָקוּם מֵאֶרֶץ מוּל מָוֶת".

מה עומד משני צידיו של "מול" כאן? "כמו שנאה נקום" מול "מָות".

במילה "מול" עצמה יש "מו"; ו"מו" זה ניצב כאן משני צדדיה. מן העבר האחד, "מו" של "מות". מן העבר השני "ום", בהיפוך-ראי, במילה "נקום"; וגם בסימטריה ישרה, "מו" של "כמו".

המילה "כמו" עצמה, יש בה איזה דיוק לכאורה. השנאה היא דימוי: נקום כמו שנאה. אבל למעשה נקום באמת בשנאה. הרי במציאות, לא השנאה המופשטת קמה אלא האדם. האדם השונא. השימוש ב"כמו" הוא תחבולה פיוטית נאה, המדמה אותנו לרגש שלנו. אך כפי שראינו הרגע, יש לה גם טעם מוחשי: המילה "כמו" משתתפת במשחק הראי שלנו. ויותר מכך: הבית כולו בנוי כמשוואה של שליחים. השנאה קמה בדמותנו, מול המוות שקם בדמותו של אדם חי.

עוד ראויה לעיון המילה "מארץ". היא מתחרזת כאן, חרוז שונה זנב, עם "בחרב". שתי תנועות משותפות, תנועות סגול שאחת מהן מוטעמת ולכן קובעת, וכן העיצור ר שביניהן. ודאי שהחרוז הוא שיקול מנחה בבחירה במילה "ארץ". כך גם האפשרות שמילה זו יוצרת לומר "נקום": מילה שכאמור משתתפת במשחק הראי. ברמה עניינית יותר, הארץ היא המקום שבו מתרחש המוות בידי אדם, בניגוד למוות "מידי שמיים" שייזכר בבית הבא.

אבל הקימה מארץ היא מהותית הרבה יותר, ומרגשת. האדם החי נמצא בארץ וגופו עשוי ממנה, מעפר. הוא נגבל מעפר, כנרמז בבית הקודם במילה "גבול"; הוא עשוי עפר ממש, כפי שאמר האח ממש בסוף שירו. אבל גם האדם המת נמצא בארץ, אפילו יותר מהמת. הוא קבור בתוכה.

ואם כן, שמא מדובר בבית הזה לא רק על המלחמה של האדם החי נגד מי שקם על החי בחרב, אלא גם על התקוממות שנאה של המתים כלפיו? המתים בשיר הזה הרי חיים, מבחינה רוחנית. המוות נתפס כאמור, בשיר הזה במיוחד אבל ביצירת אלתרמן בכלל, כהמשך אחר של החיים, מחוץ לגוף. יש כאן איזו שבועת אחווה נצחית, להילחם גם מתוך קברנו.

התקוממות זו של עולם החיים ועולם המוות כאחד נגד הרצח היא יסוד שהאחים מהדהדים פה מתוך שירו של האח עצמו. הוא תיאר כיצד האשמורת השלישית עצמה, אף שהיא ממלכת האין והמוות והריק, מתגייסת למאבק המוסרי שלנו. "ואם קרָב יבואנו, אחים, וידענו: גם היא, שאין אופק / ואין קץ לאימוֹת ריקותה, כל כולה בסודנו תבוא".

*

אֲבָל מִתּוֹךְ שִׁירָם שֶׁל יַיִן
וְשֶׁל אַחְוָה נִשְׁמַע אֶת
מוֹתֵנוּ בָּא מִידֵי שָׁמַיִם
פְּתוּחִים וּשְׁחֹרֵי לַהַט.

אחרי ההסתייגות שקראנו אתמול, בדבר המוות בידי אדם שהוא דבר שאין להשלים עימו, חוזרים האחים אל העניין: הצדקת מקומו של השיר על האשמורת השלישית, כלומר על האין, על הוויית התהום והמוות, בין שירי עשרת האחים.

מתוך השירים הללו, שירים של אחווה, שירים על יין בין היתר ועל עוד נושאים מלאי חיים, אנו נשמע גם את בואו של מותנו – שכמפורט בשיר, מרחף עלינו כצל מתמיד ונותן משנה-תוקף לחיים ולערכים.

השמיים כאן מתגלים בריבוי פניהם. מוות מידי שמיים הוא מוות בידי האל; זה המושג המוכר. אך הם קושרים אותו, כלומר כל מוות טבעי, ל"שמיים" כפי שתוארו בשיר, השמיים ממש, הנחשפים במיוחד באשמורת השלישית. על כן התיאור, ההולם את התיאורים בשיר, "פתוחים ושחורי להט".

זהו כמובן תיאור פרדוקסלי. השמיים פתוחים אך הם הסוגרים עלינו. הלהט שבהם שחור, כלומר להט הכוכבים המאירים ("לוהטים כוכבי אל", כאמור בתחילת השיר ובהמשכו) הוא להט שנראה דווקא כי השמיים שחורים לחלוטין. לשמיים יש כך שתי תכונות אלו ביחד, שחור ולהט. כאן זה נקשר, למרבה היופי, בכך שמותנו בא מידיהם. כמו הלהט שהוא גם שחור, כך גם ההכרה השלווה והמשלימה במוות האיום והקודר במהותו.

שיר זה של האחים עשוי בתים מרובעים שבהם החריזה משורגת, א-ב-א-ב, וכל החרוזים מלעיליים. על פי המתכונת הזאת, וגם במציאות ברמה הבסיסית, בבית שלנו "של יין" חורז עם "שמיים", חרוז נהדר (נסו בקול רם), ו"נשמע את" חורז עם "להט", שהוא חרוז מעניין, חרוז מתפרק: התנועה המוטעמת בשני איבריו היא פתח, "מַע" ו"לַה", והתנועה שאחריו שונה (סגול לעומת פתח), אך בסוף בא עיצור משותף, ת/ט. במבט רחב יותר, מצטרף לחרוז בתמיכה מרחוק גם העיצור המקדים ש: נשמע-את/שחורי-להט. זה מקרה מובהק של חרוז שנועד לאוזן, לחוויה, ואילו הקורא הבוק שיחפש חרוז בעין לא ימצא.

אבל, המעניין הוא שהבית חורז גם מעבר למתכונת המשורגת. אם "נשמע את" חורז עם "שחורי להט", הוא ודאי חורז טוב יותר עם "של יין" ו"שמיים". בכולם ש חזקה ואז פתח מוטעם ומעין דיפתונג לפני הסיומת הרכה. שמעו את הסדרה: שירם-של-יין / נשמע את / שמיים [ / ובמידת מה: שחורי להט]. בפרט יוצרות מעין-חרוז "נשמע את" עם "שמיים". מעניין גם ש"נשמע את" כמו-חורז בסמוי עם "מוות", שאינה כתובה.

עוד מהלך צלילי סמוי ומעניין יש בקשר בין המילים "מתוך" ו"מותנו" הפותחות את מחציות הבית. הן כוללות את מ-וֹ-ת בסדר זה או אחר. כזכור, והשוכח יקרא נא את הכפית של אתמול, בבית הקודם היה משחק שלם עם צלילי מ-ו שבא מן המילה "מול" ובקע אל שני האגפים שהיא חוצצת ביניהם, במילים "כמו", "נקום" ו"מוות". הבית שלנו כמו ממשיך את המשחק. הוא ישתרע גם אל הבית הבא, שיוסיף את המילה "מקום" ויחזור עוד פעמיים על "כמו".

> רפאל ביטון: הבית רומז אולי למעמד הר סיני. השמיעה מהשמיים הלוהטים והחשוכים שנפתחו ושכמעט הובילה למוות. "ויהי כשומעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש"; "אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי אתכם"; "ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".  יש ציווי "ובחרת בחיים" שלכאורה נראה מיותר כי הוא ברור מאליו.  אבל מי ששמע את הקולות מתוך החושך עלול לחשוב שקירבת אלוהים, המדבר מהשמיים, יכולה לבוא לו רק מתוך מוות (שאז העיניינים הארציים של העולם לא יטרידו אותו). האחים שנחשפו כעת למהות החושך, ששמה המפורש הוא סוד כמוס במחזה, עלולים גם כן לחשוב שהמוות היא הדרך היחידה כדי לחזור לאותה חוויה של חירות משחררת, המורגשת היטב עד מוות באשמורת השלישית. אלא שתפקידנו לחיות ברחובות ברזל חירשים ולהוסיף לכת- לכתוב, לנגן, לשורר ולקטוף חיוכים.  אגב, "בחיים" =70=סוד=יין.

*

לָכֵן מָקוֹם לוֹ בִּמְסִבֵּנוּ
כְּמוֹ לְלֵיל וָרוּחַ
וּכְמוֹ לְרַעַשׁ דְּמֵי לִבֵּנוּ
שֶׁבָּם שִׁקְטוֹ שָׁלוּחַ –

אנחנו באמצע הטיעון בזכות אזכור האשמורת השלישית, ומותנו המסומל בה, בין ההמנונים של עשרת האחים. יש לה מקום באירוע-ההסבה שלנו, לצד שירי היין והאחווה שנזכרו בבית הקודם, ולצד האווירה, הדי מפתיעה יש לומר, המתוארת בבית הנוכחי.

הלילה והרוח הם התנאים החיצוניים שבהם מתקיים המפגש. מותנו הוא לא רק נושא ראוי לשיר, אלא גם הוויה שמשקיפה על המפגש הזה, כמו על כל חיינו. הרי כל הזמן יש פה המשחק המוזר של האחים שנעלמים איש איש בתורו. הלילה והרוח עצמם, כל אחד מהם הוא גם סמל. הלילה הוא סמל אולי למוות, אולי להתכנסות ההגיגית. הרוח מסמלת כידוע גם את החיים, הרצון, המחשבה וכן הלאה.

אליהם נוסף גורם פנימי, אישי, המשותף לכל הנוכחים. "רעש דמי ליבנו". המיית הלב, הפעימות, מתוארת כסאון. הרעש כאן הוא שקיקת החיים והרגש. דמי ליבנו פועלים ברעש, ויחד עם זאת, על דרך הפרדוקס החביבה כל כך על השיר הזה, בדמי ליבנו שלוח שקט. השקט הוא "שקטו", שקטו של מותנו. איכשהו, בתוך רעש הלב שזור כל הזמן השקט, מזכרת המוות. אפשר לומר שזו "הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה".

*

וּכְמוֹ לַתֹּהוּ שֶׁאֶת אֶפֶס
קָצֵהוּ רְאוֹת דִּמִּינוּ
וְלֹא בִּינָה תִּתְפֹּס בּוֹ תֶּפֶס,
אַף כִּי נִסָּה אָחִינוּ, –

אנחנו באמצע רשימה של "כמו": דברים שנמצא להם מקום בהתכנסות עשרת האחים. כמו להם, אומרים האחים, גם למותנו יש מקום במסיבה הזאת. הפריט הנוכחי ברשימה הוא התוהו. אותו תוהו שהשיר שהם מגיבים לו עכשיו, שיר האח השמיני, "אשמורת שלישית", עסק כולו בתיאורו.

וזה קצת מוזר. כי התוהו הזה הרי כולל את "מותנו", ובגלל זה האחים בכלל מדברים עליו כאן. כלומר, בלוגיקה של השיר עצמו, מותנו והתוהו הם אותו דבר, אז למה יש צורך לטעון שיש מקום לאחד כמו שיש מקום לשני?

נראה שהטעם טמון בכך שהמילה "כמו" היא בשיר הזה לא תמיד מילה של מציאת צד שווה בין דבר אחד לדבר אחר. לא בשירו של האח, ולא בזמר התגובה של האחים שאנחנו קוראים. הוא דבר מסובך יותר; הוא מדמה לפעמים דבר לעצמו או להיבט שלו. אם אתם זוכרים למשל את הדמוי המסובך של ריקותה של האשמורת השלישית ל"פני הכלה המתה", כשהיא המוות בעצמה, או את הדימויים הפרדוקסליים "כמו חושך שגח ויברוק" ו"כמו טעם חמת ניצחון".

אם נאמץ את זיכרוננו עוד טיפה ניזכר שכל נושא הדימוי נתון לערעור בשירנו, 'אשמורת שלישית'. הועלתה בו התהייה העצמית למה הוא נמנע משמות תואר מפתיעים ומסתפק בדברים עצמם, והתשובה הייתה שאלו הם דברים גדולים הסולדים מ"דימויים מפתיעים וחדים של כלאיים" ומשמעותם מתגלה בהופיעם "בלא לוַוי". ובכלל, אלתרמן הרי לא צריך לומר "כמו" כדי לדמות דבר לדבר ולערבב בין הדברים, התחומים, החושים והקטגוריות הלשוניות. אם הוא טורח להכריז "כמו", זה עלול, כמו כאן, לסמן דווקא שזה לא כמו אלא זה זה.  

יש כאן אפוא איזו שלילה של הלוגיקה, כמו שאיננו כמו, ובאורח מעניין זה קורה במקום הנכון ביותר לכך: בדימוי לתוהו, המקום שבו הלוגיקה מבוטלת! המקום שהבינה אינה תופסת בו, ואין לה אחיזה ("תֶּפֶס") בו. האח דיבר על כך הרבה לאורך שירו. הוא תיאר את התוהו כמעט רק בפרדוקסים. ואמר במפורש כי זהו מקום "הנוכרי לבינה ולדעת".

האח ניסה לאורך שירו לתת בכל זאת אחיזה לבינה בתוהו. גם בעצם זה שחקר אותו לאורך שיר ארוך, וגם בכך שייחס לו בינה אינטואיטיבית, בעיקר חוש מוסָר אינטואיטיבי, ראשוני, שלפני כל החשבונות ומעל כל החשבונות.

יש בבית הזה ביקורת גלויה ואוהדת על שירו של האח. הוא עשה ניסיון יפה, אבל לא הצליח. דימינו, בעזרתו, לראות שמץ, אפס-קצה, של התוהו, אבל רק דימינו. אי אפשר לראות שום דבר מהתוהו, אבל, הניסיון ראוי: גם לתוהו מקום בערב שלנו.

הביטוי לראות את אפס קצהו לקוח מפרשת בלק, שם לקח בלק את בלעם למקום שממנו יוכל לראות את אפס קצהו של מחנה ישראל (במדבר כ"ג, יג). כאן עשה אלתרמן טריק יפה. הביטוי משמש במשמעותו המקורית, כלומר "אפס קצהו" הוא משהו, מעט (כמו גם "כלום", אגב). אבל הביטוי מפורק על ידי החריזה והחלוקה לשורות, כך שאנחנו אומרים "אפס" ועוצרים להרף, כשהמילה עדיין מתפרשת לנו, שלא במודע, במובנה המודרני, "לא-כלום". וכך היא כביכול חוזרת לרגע על משמעותה של המילה שקדמה לה בשורה, "תוהו".

> רפאל ביטון: ולא בינה תתפוס בו תפס - מזכיר את האמור ב'פתח אליהו', שיש מאחינו הספרדים שנוהגים לאומרו לפני תפילת מנחה: "לית מחשבא תפיסא בך כלל". זהו מאמר מספר הזוהר המדבר על עשר הספירות, והמשפט שאני באופן אישי הכי אוהב ממנו: "בינה- ליבא, ובה הלב מבין".  

*

וּכְמוֹ לַפֻּנְדָקִית – הִנֶּהָ –
שֶׁשִּׂמְלָתָהּ אוֹדֶמֶת
וְחַי שְׂחוֹקָהּ וּבִלְעָדֶיהָ
אֵין הַתְּמוּנָה מֻשְׁלֶמֶת.

הפונדקית, המארחת וממלצרת לעשרת האחים המסבים בבקתה, אחרונה ברשימת ה"כמו": היסודות שיש בלילה הזה וכמו שיש להם מקום בו, גם למותנו יש. הפונדקית נזכרה לאורך יצירתנו, 'שיר עשרה אחים', כמה וכמה פעמים, במיוחד בסיומי שירים, כמו גם בשירי-דרך רבים ב'כוכבים בחוץ'; אכן, בלעדיה התמונה אף פעם אינה מושלמת.

גם בסיום השיר שמגיבים לו עכשיו, 'אשמורת שלישית', היא נזכרת. שם צוין לגביה "חשכה על פנייך היפות בשְׁחוֹקן". כאן, בשיר הזמר הקצר, שְׂחוקהּ פשוט חי. לכך נוספת שמלה אדומה, ההולמת גם את תיאור "בת הפונדקי" בשיר 'מזכרת לדרכים' ב'כוכבים בחוץ', שם יש לה סודר אדום.

באלתרמנית טיפוסית אדמומיות השמלה הופכת לפועל, אודמת, כי להיות אדומה זה מעשה-בעולם. הצבע והיותו פועל הולמים את חיוּתו של השחוק. אדום, בכלל, הוא צבע של חיים ושקיקה אצל אלתרמן (אורציון ברתנא הראה זאת בספרו על 'כוכבים בחוץ'). נזכור שהפונדקית היא אחד הדברים שהוזכרו כדי לומר שגם ל"מותנו" יש מקום כמו שיש להם. היא הדוגמה האחרונה והקיצונית: היא התגלמות החיים, כפי שאנו יודעים גם מדמות הפונדקית בשירים אחרים של אלתרמן, גם מהצבע האדום ומהיותו פועל, וגם מהאזכור המפורש של שחוקה "החי".

*

עוֹד לָנוּ שְׁנֵי שִׁירִים. עָרַכְנוּ
לִבֵּנוּ וְהוּא עֵר.
דַּבֵּר אָח, כִּי שׁוֹמְעִים אֲנַחְנוּ.
וְאָח תְּשִׁיעִי דִּבֵּר.

בית הסיום של זמר-האחים הוא כרגיל הזמנה לשיר הבא. אלתרמן כותב אותו בכל פעם אחרת. הפעם יש כאן משחק עם ביטויים מקראיים.

"ערכנו ליבנו": על פי משלי ט"ז, א, פסוק הנאמר גם בתפילות הימים הנוראים כהצטדקות על התפילה: "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן". ערכנו ליבנו, אומרים האחים, הוא מוכן לשמיעת מענה-הלשון הבא.

"ליבנו ... ער": על פי שיר השירים ה', ב, "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר". האחים לא ישנים, אבל השעה היא שעה של שינה, והעייפות ודאי יֶשנה, והינה ליבם ער ופתוח. המצלול של "אני ישנה" קודם גם כאן ל"ליבנו ער", במילים "שני שירים".

"דבֵּר ... כי שומעים אנחנו": על פי שמואל א ג', י, דברי שמואל הנער לה' (וקודם לכן הוראת עלי אליו שיאמר כך), "דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ"; וכן, כולל המילה אנחנו, על פי דברי שרי יהודה אל רבשקה במצור האשורי על ירושלים במלכים ב י"ח, כו, וישעיהו ל"ו, כא, "דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ".

תם השיר 'אשמורת שלישית' וזמר התשובה של האחים. השיר עסק גם בשאלות מוסר, בהציגו את האשמורת השלישית כזמן שאומנם מוחק אבחנות שכליות ולשוניות אך דבק ביסודות הראשוניים ביותר של המוסר והצדק; כל עולמותיה, אמר האח, לפעמים מקופלים "בחופן העפר הנקמץ בכפו של נופל וצדיק בריבו". מן הקביעה הזאת נובע השיר הבא כולו, שירו של האח התשיעי, "קול והד". נתחיל מחר.

 

 

יום שבת, 12 בנובמבר 2022

מוסר לפני שכר: עיון בית אחר בית ב'שיר שמחת מעשה' לנתן אלתרמן





במסגרת מדור פייסבוק (ומי-ווי וטלגרם) 'כפית אלתרמן ביום' אנו קוראים מזה תקופה, מדי יום, ב'שיר עשרה אחים' לנתן אלתרמן, כסדרו. מה' בתשרי עד ט"ז בחשוון תשפ"ג, 30.9 עד 10.11 2022, קראנו את השיר השביעי בסדרה, שיר שמחת מעשה, ואת זמר-האחים שבעקבותיו. לפניכם כפיות העיון היומיות, מאת צור ארליך, ומבחר מתוך התגובות הפרשניות של הגולשים.


ז. שִׁיר שִׂמְחַת מַעֲשֶׂה

זוֹ לָנוּ עֵת דַּבֵּר דְּבָרִים. לֹא עֵת עָשֹׂה דְבָרִים. חָדַלְנוּ
עַל זֶה הַסַּף מִכָּל מְלַאכְתֵּנוּ, לֹא אֶל כְּלִי יוֹצֵר שְׁלוּחָה
הַיָּד וְלֹא אֶל כְּלִי מַשְׁחִית. אַךְ בֵּין מַרְאוֹת אֲשֶׁר אִתָּנוּ
קָמִים גַּם פְּנֵי כָּל פֹּעַל יוֹם. צוֹפִים כִּי יֵאָמֵר שִׁבְחָם.

יצא ששירו של האח השביעי ילווה אותנו בחודש השביעי. שיר שמחת מעשה בחודש עם מעט ימי מעשה אבל שבעה ימי שמחה. הוא ארוך, ונראה כי ילווה אותנו גם בחודש שכולו מעשה, חודש חשוון.

אז מה אומר הבית שלנו, הראשון? במה פותח האח השביעי את דבריו? שיעור הדברים כך: התכנסנו כאן בבקתה כדי לדבר, לא כדי לעשות. את הכלים עזבנו כביכול על הסף: כלי עבודה, כלי נשק, זה לא מקומם. ובכל זאת, היות שכל אחד מאיתנו מדבר על איזה נושא, איזה "מראֶה", הרי ראוי לדבר גם על נושא העבודה. פניו של הנושא הזה, של "כל פועַל-יום", מצפים לשמוע את שבחם. ובמרומז: בטח עכשיו, אחרי "שבחי קלות הדעת".

יש כאן, ברוח קוהלת, עת לדבר מול עת לעשות. ויש כלי יוצר מול כלי משחית, שאת שניהם הנחנו. האמירה, כבר כאן על הסף, "חדלנו... מכל מלאכתנו" היא מעין המשך ל"אחרי ככלות מזמור" בבית האחרון של השיר הקודם: שוב רמז לאותו פסוק שאנו אומרים בקידוש ליל שבת, "ויכולו... ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". זו רמיזה לכך שאנחנו באמת בשיר השביעי ב'שיר עשרה אחים'.

השיר כאמור ארוך. כמו מלאכת חיינו. נתתי הפעם בכפית בית שלם, כי הטיעון בו אחד, וגם כדי שנקבל כבר בהתחלה מושג על תבנית הבתים והשיר. השיר עשוי מ-21 בתים כאלה!

גם השורות עצמן ארוכות מאוד. הן מאפשרות הצגה עיונית של רעיונות מורכבים. בבית שלנו זה קיצוני: החלוקה למשפטים, לטיעונים, אינה חופפת את החלוקה לשורות. המשפטים נעים בין הקצר לארוך, בלי קשר ל"פיסוק" המוזיקלי שיוצרת החריזה בסופי השורות. מילת החרוז שבסוף השורה נשפכת מייד, בכוח התחביר, אל השורה הבאה (מה שמכונה בז'רגון ספרותי "גלישה", או, משום מה, "פסיחה"). הקצנה והכבדה, דווקא בבית הראשון.

אבל הקורא ומקשיב לעצמו מבחין מייד: השורות הללו כתובות במשקל מובהק ועקבי, היוצר דיבור קצבי. טָ-טָם ט-טם ט-טם ט-טם. כל צמד הברות כזה, שההברה השנייה בו מוטעמת, נקרא יַמְבְּ. בדרך כלל, בשירים הכתובים בימבים, יש בכל שורה ארבעה ימבים, חמישה, שישה, לפעמים שבעה... לא שמונה כמו כאן (ואף שמונה וחצי בשורות עם חרוז מלעילי).

בשל אריכות השורות, הימבים פה מסודרים בדרך כלל בזוגות. כלומר אפשר לומר שהיחידה המשקלית כאן היא ארבע הברות שבאחרונה בהן יש טעם חזק. מה שנקרא "פאון רביעי". בכל שורה יש ארבעה כאלה. לו יכולתי לצרף כאן הקלטה הייתי מדגים, בקריאה מודגשת, איך זה מתארגן ונשמע. זה בהחלט קצבי. זה ניגון המתאים מאוד לשירה טיעונית.

נשבח לסיום את החרוז המוביל, שלוחָה/שבחָם. חרוז לאוזן, לא לעין. הוא מתבסס על השפעתו הרבה של הצליל ש. ממקומו בתחילת המילים הוא מקרין בחוזקה אל הצליל המוטעם המשותף חָ. בשורה שנמצא בה "שלוחה" יש גם, בהטיה, המילה "מלאכה" שאלתרמן יכול היה לחרוז בקלות עם "שלוחה", אבל הבית הזה, מתחילתו, מבקש לקחת את הקורא אל הקצה, אל המיוחד.

*

זוֹ חֻלְשָׁתוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה... שֶׁלִּכְאוֹרָה (כָּךְ יְדַעְנוּהוּ)
שְׂכָרוֹ אוֹ תַּכְלִיתוֹ עִקָּר לוֹ. הֵם בְּרִיחַ לוֹ וָצִיר.
אַךְ בְּעָמְקוֹ, עַל אַף הַכֹּל, הוּא לֹא יִשְׁקֹט וְלֹא יָנוּחַ
עַד יִזָּכֵר וְיִפָּקֵד בִּדְבַר סִפּוּר וָשִׁיר.

הבית הנוכחי הוא המשך למעין-התנצלות של הפתיחה. מעשים הם לכאורה דבר מעשי. הם לא אוהבים דברנות. הם ניגודו של מה שאנחנו נתונים בו עכשיו: לילה של מילים והילולים. המעשה, המלאכה, נועדו להשגת תכלית כלשהי, או לפחות לקבלת שכר. אבל בכל זאת, אומר האח, המעשה משתוקק לכך שידברו עליו ויזכרוהו. וידועה המימרה הצינית, "עשית ולא דיווחת – לא עשית".  

הבריח והציר הם ממדי אורך ורוחב. סביבם נע הדבר. סביבם הוא מתקבע. אך יש ממד עומק, ממד פנימי, ממד הרצון: רצונם של המעשים, או שמא, כך גוזר ההיגיון, רצונם של עושים. והמעשה יעשה הכול בשביל להיזכר: לא ינוח ולא ישקוט.

הבית, מהשורה השנייה שלו עד סופו, בנוי על הכפלות. שכרו או תכליתו. בריח וציר. לא ישקוט ולא ינוח. ייזכר וייפקד. סיפור ושיר. רוב ההכפלות הללו באות לשם ההדגשה ואפשר בלעדיהן. שתיים מהן בנויות על פי ביטויים שגורים: לא ינוח ולא ישקוט. "יעלה ויבוא ויגיע וייראה ויירצה ויישמע וייפקד וייזכר" (תחילת ברכת 'יעלה ויבוא' במועדים ובראשי חודשים).

בביטוי אחרון זה האח דווקא מקצר, לוקח רק שני פריטים; מכל הרשימה, רק "ייזכר וייפקד" (כמו ב'ישקוט וינוח', הוא הופך את הסדר המקובל). הקיצור מובלט כי השורה שבה הוא משובץ,  הרביעית בבית, מקוצרת. יש בה שתי הברות פחות ממה שהתבנית מכתיבה. זה קורה בשורותיהם האחרונות של חלק מהבתים בשיר, אבל ממש לא תמיד.

החרוז המעניין פה הוא האי-זוגי:  יְדַעְנוּהוּ/ יָנוּחַ. לכאורה, רק הברה משותפת אחת, נוּ המוטעמת, שאחריה בא משהו אוורירי ולא מפריע (הוּ/פתח-ח). אבל משותף לשניים גם צליל שנמצא קצת אחורה: י עיצורית בראשי המילים, במקרה אחד שורשית (ידע) ובשני דקדוקית (ינוח); ויתרה מכך, אם מרחיבים את המבט ואת הקשב רק קצת, מגלים גם את צליל ach המשותף ל"כך" ול"ינוח"; ואם מרחיבים עוד, מגלים שמדובר במחצית שורה שחורזת בערבוב-סדרים, אך כמעט באותם צלילים עם מחצית שורה: שֶׁלִּכְאוֹרָה (כָּךְ יְדַעְנוּהוּ) / הוּא לֹא יִשְׁקֹט וְלֹא יָנוּחַ.

> רפאל ביטון: בשורה השלישית יש שלוש חזרות של הצליל קוֹ - בעמקוֹ, הכֹל, ישקֹט. מה זה אומר? הצעה: אולי כמו כֹה אמר... או כמו קול קורא. את המעשה מקדימים המחשבה והדיבור (קריאה) לעשותו. כוחו של השיר הוא היכולת להנציח לא רק את המעשה אלא את המחשבה והקריאה שעמדו בתחילתו.
דוגמא מנאום תשובה לרב חובל איטלקי: עַל הַצִּי הַלָּזֶה, הָאָפֹר, הַקָּטָן, / יְסֻפַּר עוֹד בְּשִׁיר וְרוֹמַנִים. / יִתָּכֵן כִּי בְּךָ, קַפִּיטָן, קַפִּיטָן / יְקַנְּאוּ עוֹד הַרְבֵּה קַפִּיטָנִים. .... / גַּם בָּהֶם יְסֻפַּר עוֹד סִפּוּר מְסֻיָּם, / כִּי רוֹאִים גַּלֵּי-יָם וְרָקִיעַ /  אֵיךְ עוֹמְדִים הֵם בִּקרב-טְרָפַלְגָּר שֶׁל הָעָם / עַל סְפִינָה בּוֹדְדָה – שֶׁתַּבְקִיעַ! //  .... וּנְסַפֵּר לְךָ אָז כִּי פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים. / כְּבָר מִזְּמַן נִפְתְּחוּ, חֵי שָׁמַיִם! / וּפָתְחָה אוֹתָם זוֹ חֲבוּרַת הַנְּעָרִים / שֶׁעָמְדָה אוֹתוֹ לַיְלָה בַּמַּיִם.
ועוד דוגמא מהשיר "עוד יסופר": עוד יסופר לחרדה ולפלא... / מתי נחתך דין היהודים שנית...?... / וזה ישיב בכֹה וזה בכֹה / אך כל אשר ראהו או יראהו כֹה יאמר: ראיתי ליל בו הוכרעה הכף... / ואם זה ליל שהיה ואם זה- כֹה נאמר נא- ליל חלום... / כי חלומו של ליל כזה הוא *מוחשי* מכל עסוקיהם לאור היום... / מה התודה אשר חייב הוא נצח למעטים אשר *הגו* את המלאכה.


*

זוֹ תֻּרְפָּתוֹ מִימוֹת עוֹלָם... גַּם בְּקוּמוֹ אַדִּיר בַּכּוֹחַ,
בְּהַעְתִּיקוֹ צוּר מִמְּקוֹמוֹ, בְּכוֹנְנוֹ הָעִיר עַל תֵּל,
נִלְוֶה אֵלָיו נִצְנוּץ חֲשָׁשׁ: חָרֵד הוּא לְשַׁעֵר מָה תֹּאַר
וְטַעַם יְשַׁוֶּה לוֹ שִׁיר-מִזְמוֹר הוֹלֵךְ בָּטֵל.

"הוא" הינו המעשה, העשייה, העבודה; הבית שלנו ממשיך את הבית הקודם, שאמר ש"חולשתו של מעשה" היא שאף כי עיקרו הוא "שכרו או תכליתו", בעומקו הוא כמהַ להכרה, לכך שיזכירו אותו ב"סיפור ושיר".

הבית הזה מחריף את הטענה, את שני חלקיה: מצד אחד הוא מקצין את ה"מעשיות" של המעשה, את עוצמת כוחו והתמורה שהוא מחולל בעולם הפיזי. בכוח אדיר הוא מזיז סלעים ובונה ערים. מצד שני הבית מחדד את תשוקת ההכרה של המעשה: לא רק שהוא רוצה שיזכירו אותו בשיר, הוא חרד לתוכנו של השיר הזה, לטיב דמותו שתשתקף בה, וזאת לא סתם ב"סיפור ושיר" אלא דווקא בקל שבקלים, ב"שיר-מזמור הולך בטל".

"ימות עולם" הוא ביטוי מפרשת השבוע שלנו, כלומר משירת "האזינו" בספר דברים. "תורפתו" מקביל ל"חולשתו" בבית הקודם, אבל מי שרוצה ישמע פה רמז לתרפפ"ו, המקבילה הסלנגית ל"ימות עולם".

משחק מילים קטן יש בהתפרקות המילה "נִלווה" לצליליה במילים הבאות אחריה "אליו נצנוץ". המשך המילה "נצנוץ" הוא כבר הד למילה אחרת: למילה "צור" שבדיוק מעליה, במקום המקביל בשורה הקודמת. זה זוג ניגודים נאה: הצור הגדול והכבד שהאדם מזיז במעשהו הכביר, לעומת הנצנוץ הזעיר, שמץ אנרגיה בלבד, הנקשר בשיר המזמור.

"צור", מצידה, כמו "ימות עולם", קשורה מאוד לשירת האזינו: היא מילת מפתח בה, "מילה מַנחה". כדרכן של מילים מנחות במקטעים בתורה, היא מופיעה בשירת האזינו שבע פעמים בדיוק. זהו רוב מוחלט של כלל הופעותיה של המילה צור בתורה כולה (12 פעמים). כידוע לכם אני לא בוחר את קטעי השיר היומיים כאן לפי פרשת השבוע, כי אנחנו קוראים את היצירה השלמה לפי הסדר כבר קרוב לשנה. אבל הנה יצא, ויוצא הרבה.  

"תואר וטעם" הוא צירוף יפה של מילים דומות מאוד בצלילן (אך כלל אינן דומות בכתיב שלהן) המתייחס לדרך שבה השיר יאפיין את המעשה. המילה "תואר" במקורה קשורה למראֶה, כך שלפנינו שני חושים. איך ייראה המעשה בשיר? ומה יהיה טעמו? אבל תואר הוא גם תיאור וכינוי, וטעם הוא גם סיבה ותכלית. ונוסף על כך, אלו גם שתי מילים הקשורות לעולם השירה. התואר נוגע לתוכנה, והטעם לניגונה.

*

...קָמִים כֵּלָיו שֶׁל פֹּעַל יוֹם וּכְמוֹ בָּאוֹב עוֹלִים בֵּינֵינוּ.
הִנֵּה פְּנֵיהֶם כִּכְלֵי חָרָשׁ וּכְלֵי חוֹצֵב וּבוֹנֶה עִיר.
הִנֵּה הֵם אֵת. הִנֵּה הֵם אֵשׁ. הִנֵּה חוֹלְפִים הֵם עַל פָּנֵינוּ
כִּפְנֵי הַשּׁוֹר וּפְנֵי הַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר.

שלוש הנקודות שבתחילת הבית (במקור) מסבות את תשומת לבנו לכך שהבית, הרביעי ב'שיר שמחת מעשה', חוזר לנקודה קודמת בשיר ושב וממשיך אותו ממנה. נקודה זו היא השורה האחרונה בבית הראשון: "קמים גם פני כל פַֹּעל יום. צופים כי ייאמר שִבחם". בבתים השני והשלישי הסברנו למה גם פועַל-היום, המלאכה, נושאת עיניה אל השיר והשבח. עכשיו חוזר השיר לתאר את עצם הקימה שלהם. מהם פניה של המלאכה?

בשורה ההיא נאמר "פני כל פועַל יום" ואילו כאן "כליו של פועַל יום", אך זה היינו הך: כלי המלאכה הם פניה. בשורה השנייה בבית שלנו אכן חוזר המשורר ואומר "הנה פניהם". הם עולים בינינו כמו באוב: אנחנו עסוקים בלילה הזה בכל מיני שירים ומילים, והנה כאילו באוב (שמועלה בלילה) קמים לנגד עינינו הפנים האלה, השייכים ליום. אנו נזכרים בהם, רואים אותם בדמיוננו.

תחילה נזכרים בעלי-המלאכה שאלה הכלים שלהם. אלו הן מלאכות כבדות. מלאכתם של העושים במתכת ובאבן. חרש, חוצב, בונה עיר.

הצירוף הבא, צירוף של הדים, מעביר אותנו מהכלים אל כוחם. "הִנֵּה הֵם אֵת. הִנֵּה הֵם אֵשׁ". מצלצל הדמיון בין "אֵת" ל"אֵש", בפרט על רקע המילה הקודמת והמשותפת לשניהם הדומה אף היא, "הם", הדומה בתורה, באופן אחר, למילה שלפניה, "הִנה".

ומרגע שנפתח השער לדמות את כלי-המלאכה לאש, מרגע שתנועה מינימלית על לוח האותיות הפכה את האת לאש – הם כבר מתגלים כארבעת אבות הנזיקין מן המִשנה: השור והבור, המבעה וההבער.

זה ההרהור שאני מדבר עליו. המלאכה, שבשיר ייאמר שבחה, מצטיירת עתה במחזה ביעותים כאילו היא כל אבות הנזיקין, כל אפשרויות ההרס. האם יש בזה משהו? במלאכה טמונה היצירה, טמון הבניין; האם היא-היא גם כוח הסתירה? האם כוחות הנפש שלנו, כוחות המעשה, הם בעת ובעונה אחת כוחות הנזק? ואולי זה גם בכיוון ההפוך: את האלימות הטמונה בנו אפשר לנתב ליצירה?

אבות הנזיקין הם מעין דוגמאות לסוגים מהותיים שונים של נזק. מובנו של אב הנזיקין "מבעה" שנוי במחלוקת בתלמודים. יש המבינים אותו כנזק בידי אדם, ויש (הרוב) כנזקי צאנו של אדם, וגם כאן יש מחלוקת אם הכוונה לנזקי אכילה בלבד או גם לנזקי רמיסה. ה"הבער" עניינו אש. בשביל החרוז עם "בונה עיר" אלתרמן משנה "הבער" ל"מבעיר".

אבל לא רק בשביל החרוז. השינוי יוצר האחדה, כך שכל הארבעה הם סוכני הנזק ולא פעולת הנזק. וגם, ואולי בעיקר, המצלול. נוצרים שני צמדים של מילים דומות, הכוללות רצף צלילים משותף. שור-בור, ועכשיו גם מבעה-מבעיר. הצמד את-אש בישר על כך.

לרגע בלהות אחד לובשת המלאכה את פניו של ההיזק. ה"אש" הציתה זאת. בבית הבא ישובו כלי המלאכה לפניהם החיוביים, היוצרים. אבל בבית שאחריו ייקשרו הדברים יחדיו במפורש. ייחודם של כלי המלאכה, יאמר המשורר הוא ש"הם הכף אשר שׂוּמים בה טוב ורע ובה צרורים שכר ועונש". הטוב והרע, השכר והעונש, באותה כף, אולי אפילו כף-מאזניים. עוד נגיע לזה.

> עפר לרינמן: אך אלתרמן הרי משיב כאן על השאלה. כן, אותם כלים בוראים ומחריבים, בונים והורסים.

> אקי להב: כדאי לשים לב לשתי הבלחות חשובות והרי הן: "... וּכְמוֹ בָּאוֹב עוֹלִים בֵּינֵינוּ.."; ".. הִנֵּה חוֹלְפִים הֵם עַל פָּנֵינוּ". אלו שתי תזכורות לסיטואציה השירית היסודית בכל היצירה: שיר עשרה אחים". מדובר בהרהור של המשורר שעניינו הוא היצירה הפואטית.  אלתרמן מזכיר לנו כי מדובר במחשבה, הגיג, הוא מתאר שַׁקְלָא וְטַרְיָא פנימיים. מבחינה זאת עשרת האחים הינם יצורי תודעה פנימיים שלו.
המשכו של השיר נובע באופן מובהק מסיטואציה זאת. הדובר (מפיהם של "האחים הפנימיים") מעלה בדמיונו (באוב!) את פניהם של הכלים.
עוד נציין את הצירופים (הַכָּ"פִיים, בעלי כ"ף הדימוי): "וכמו באוב" ו"ככלי חרש" ובמידה מסויימת גם "כפני השור ופני הבור". נרמזת כאן "מלאכת השירים" האלתרמנית, הסימבוליסטית: השימוש בדימויים ובמטאפורות, ועוד יותר ממנה, האסוציאטיביות המובהקת של מלאכה זאת, וברובד עמוק יותר של התודעה האנושית בכלל. תמונתו של "הכלי" מעלה על דעתו של האומן את הפוטנציאל הדו-קוטבי שלו. לעניות דעתי זהו גם מקורו האמיתי (או לפחות הדומיננטי) של האוקסימורון אצל אלתרמן. מעבר לשעשוע וליופי שיש בו, מדובר גם בתמטיקה. האוקסימורון מייצג משהו מאד בסיסי בהוויית הקיום האנושי. בשיר זה יוצאת המחשבה הזאת לאור.
בספרי החדש 'הגיגים אלתרמניים' אני עוסק בזה לא מעט. באופיה של "מלאכת השירים" על פי אלתרמן, ושל התודעה האנושית, בשלושת רבדיה: תודעת הומו סאפיינס, תודעת הומו סאפיינס מסוג: אומן, ואחרון חביב: הומוסאפיינס־אמן־אלתרמן. שורשו הברור של מוטיב זה הוא בכוכבים בחוץ אבל הוא מוריש אותו ל"שיר עשרה אחים", שהוא המשכו המובהק של כוכבים בחוץ.  בעניין המקור הכוכבים בחוצי יצויין המקבץ המדגים את כלי המלאכה, שאין כמוהו לכוכבים בחוציות: חרש, חוצב ובונה עיר, ואחר כך גם "האש". הבית נראה כהמשך ישיר של שירים כמו: הולדת הרחוב ומערומי האש, ועוד ועוד. גיבורי כוכבים בחוץ חוזרים לבמה.

*

הִנֵּה הֵם כְּלֵי נוֹשֵׂא סַבָּל אֲשֶׁר עִמָּם נָטִינוּ שֶׁכֶם,
הִנֵּה הֵם פֶּלֶד חַיָּלִים, הִנֵּה הֵם קֶסֶת הַסּוֹפֵר,
הִנֵּה הֵם כֶּסֶף הַסּוֹחֵר וּכְלֵי הָמוֹן וּכְלֵי מַמְלֶכֶת
וּכְלֵי בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו. בַּסָּךְ קְהָלָם עוֹבֵר.

מראות פניה של המלאכה עוברים בסך לנגד עיני דמיונו של האח השר בשבחה. תחילה על פי מקצועות. כליו של הסבּל, פלדת נשק החיילים, קסת הדיו של הסופר וכלי העבודה של הסוחר שהוא הכסף. ואז על פי סוג המשתמש או המגזר: ההמון, המדינה, היחיד.

יש פה "אנחנו" השותפים למלאכה אחת, מלאכתו של הסבל דווקא. אפשר לומר ש"עימם נטינו שכם" נאמר על כלי הסבל כי הם נזכרים ראשונים, אבל גם בסוגי המלאכה הבאים יש לנו שותפות. ואפשר לומר שיש כאן רמז לתפיסה של כל עושי המלאכות כסוג של סבלים, סוחבים, סובלים, נושאים במשא.

החרוז הפורמלי ל"קסת הסופר" הוא "בסך קהלם עובר", אבל החרוז המלא והיפה יותר ל"קסת הסופר" הוא צמד המילים שבא מייד אחריה, "כסף הסוחר". האח כולל במלאכות גם את זו של הסופר ואפילו את מלאכת הסוחר המגלגלת כסף, דבר שאינו מובן מאליו כלל באתוס הסוציאליסטי ששרר בסביבתו ובזמנו של המשורר.

> דן גן-צבי: ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר... אמר רבי ברכיה: מַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר אין כתיב כאן, אלא כְּמַעֲשֵׂה. היא וכל ארגלייא שלה נתנה, היא והסל והמגרפה שלה נתנה (מדרש רבה, ויקרא, פרשה כג, ח)   היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים (רש״י על הפסוק). עלה לי בראש המדרש הזה, שדורש את ״מעשה לבנת הספיר״ כפעולה - המעשה הוא העשיה של האבן כלומר הסיתות וכלי המלאכה.


*

מַדּוּעַ קָמוּ לֹא קְרוּאִים? בַּמֶּה שֻׁנּוּ הֵם מִמַּתְכֹּנֶת
כָּל חֹמֶר וּמַרְאֶה וָקוֹל? בָּזֹאת שֻׁנּוּ שֶׁהֵם הַכַּף
אֲשֶׁר שׂוּמִים בָּהּ טוֹב וָרַע וּבָהּ צְרוּרִים שָׂכָר וָעֹנֶשׁ
וּבְכָךְ בָּאִים הֵם עִם הַחַי מֵעֵבֶר לְכָל סַף.

השאלה כאן היא מדוע המלאכות וכליהן קפצו וקמו בציפייה שגם עליהם יושַר. מה מיוחד בהם. התשובה היא שהם נשאי מוסָר. כפי שהודגם קודם במטבע "האת והאש" ואז בפירוט, כלי-המעשה צופנים את אפשרויות הטוב והרע. על כן, השכר והעונש שלנו, בני האדם, גלומים בהם.

בכך הם מלווים את החי בכל אשר יפנה, לאין מנוס, וגם מעבר לסף האולטימטיבי של החי, הלוא הוא מותו – בעולם הבא, או לפחות בקיומו-שבזיכרון אצל החיים.

צמדים צמדים באים הדברים: טוב ורע, שכר ועונש, וגם, במשתמע, חיים ומוות: המוות נזכר רק ברמיזה. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל', טו).

המילה כף מבטאת את היות שני הצדדים כלולים במסגרת לוכדת אחת, אך רומזת לגם למאזניים, כביכול כאן כף אחת מכילה את שני הניגודים, או לכף הקלע שכלואים בה הבינוניים, מתנדנדים בין הגורלות.

כף באה גם כדי לחרוז עם סף. זה חרוז מינימלי, אבל ראו דבר יפה: השוני בין איבריו מבטא את צמד החרוזים הנוסף בבית. ראו את החרוזים כך:

מַּתְכֹּנֶת / כַּף / שָׂכָר וָעֹנֶשׁ /  סַף

"כף" ו"סף" שותפות בצליל AF ונבדלות במה שלפניו, K לעומת S. והנה הללו נמצאות אצל השכנות מלמעלה, גם שם קצת לפני החלק החורז המשותף. K  נמצא ל"כף" בשכנתה "מתכונת", והתחילית SA נמצאת ל"סף" בשכנתה "שָׂכר ועונש". יתרה מכך: במחצית הראשונה של הבית אכן שולט הצליל K: קמו, קרואים, קול, ואז כף. ואילו המחצית השנייה, עם ה"שכר" וה"סף", גם מסומנת בתחילתה ב"שׂומים".

> עפר לרינמן: כמאמר אביגיל, ”וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע”. הכף היא אכן גם כף הקלע, ונוספים לנו "צרורה" ו"חיים".

*

הֵם שֶׁחָרְתוּ אֶת עִקְבוֹתֵינוּ בַּדְּרָכִים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ,
וְהֵם שָׂמוּנוּ אֵת וָאֵשׁ וּכְתָב וְכֶתֶף סַבָּלִים
וְעִמָּהֶם שְׂכָרֵנוּ לָן וְעִמָּהֶם יָדֵינוּ אָנוּ
תַּחְתֶּינָה עַל רֹאשֵׁנוּ גֶּחָלִים.

אותם "הם" שבשלושת הבתים הקודמים: כלי המלאכה ופנֶיה. השיר ממשיך ומשרטט את מעמד היסוד שיש לעבודה בחיינו. קודם אמר שבה, במלאכה, נתונים הטוב והרע. עכשיו הוא מזהה אותה עם מהלך חיינו.

עברנו דרכים, אבל רק עבודתנו היא שהותירה בהן את עקבותינו. בדרכים במובנה הפשוט של המילה זה הרי לא נכון, עקבותינו נטבעות בדרך כך או כך; ברור אם כך שהכוונה לדרכי החיים.

כלי המלאכה הפכו אותנו כביכול לעצמם. את הצירוף "את ואש" כבר ראינו, כשנאמר לגביהם. הכתב נזכר בדמות "קסת הסופר", וכתף-הסבלים נזכרה בדמות ה"שכם" שנטינו עם "כלי נושא סבּל"; כאן יוצר אלתרמן את הצמד "כתב וכתף", מילים זהות כמעט בעיצוריהן, כתוספת לאת-ואש.

בצמד השורות השני, כבר נכנסים לעולמות פרדוקסליים עד אפלים. "עמהם שכרנו לן", אומר המשורר על כלי-מלאכתנו. נשמע לא רע: השכר וכלי המלאכה לנים באותה אכסניה, צמד חמד. הצרה היא שאנחנו דורכים כאן על ביטוי, הלנת שכר. שבהתחשב בו המשורר בעצם אומר כאן דבר הפוך: דווקא עם כלי המלאכה, כלומר עם העשייה, אנחנו מקבלים גם את הלנת-השכר. הם המעכבים.

ואם זה נראה לנו רק קריצה לשונית, בא ההמשך הקצת מפחיד. מה עושות ידינו בכלי המלאכה שלנו? חותות גחלים על ראשנו שלנו. המלאכה היא חיינו, תאמר סיסמה אחת. אבל לא בשבילנו, ימשיכו הלצים. ולפעמים היא אויבתנו, מפתיע כאן האח, משורר-המלאכה.

לחתות גחלים הוא לגרוף אותם ולהעבירם ממקום למקום. יש כלי המשמש לכך, מחתה. בספר משלֵי נאמר: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם, כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ" (משלי כ"ה, כא-כב). מכאן הביטוי "חתה גחלים על ראשו" שפירושו גרם לו ייסורים.

הפסוק המסוים הזה, מקור הביטוי, מעניין במיוחד בבית שלנו. הרי המלאכה היא המאכילה אותנו לחם ומשקה אותנו מים. "מי יצילנו מרעב? ומי יאכילנו לחם רב? ומי ישקנו כוס חלב? למי תודה? למי ברכה? לעבודה ולמלאכה!" (ביאליק). אם המלאכה רואה בנו שונא, הרי כשהיא עושה זאת לנו היא חותה על ראשנו גחלים. וזאת – בידינו שלנו, הידיים העושות אותה.

> יצחק גווילי: ויש כאן גם הדהוד הקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם".


*

כִּי דִּין אֶחָד לָהֶם וְלָנוּ. אֵין צַלְמֵי פָּנֵינוּ אֶלָּא
צַלְמֵי פְּנֵיהֶם וּלְבוֹא חֶשְׁבּוֹן לוּ הֵם יִהְיוּ לָנוּ עֵדִים
כִּי לֹא אַחַת עִמָּם נִפְתַּלְנוּ כְּשׂוּמִים בְּכַף הַקֶּלַע
אַךְ לֹא מִרְמָה וָמַעַל בָּם נָתַנּוּ בְּיוֹדְעִים.

אנחנו ומעשינו: ממד הדין. פחות מתאים לחג, הבית הזה (אולי להושענא רבה), אבל הבתים הבאים יעסקו בשמחה, ולכן הבה נעבור את זה ביחד ומהר.

דין אחד לנו ולכלי מלאכתנו, כלומר למעשינו, ופרצוף אחד לנו. כאשר ייערך חשבון חיינו, ביום דיננו, אנו מקווים שיעידו לטובתנו. יעידו שהיה לנו קשה והשתדלנו, ואם שגינו בשוגג שגינו.

זה קצת פחות פשוט מכפי שתמצתתי. בעיקר עומדת לנו לחידה השורה השלישית פה. יש בבית הזה, כמו בקודמיו, כמה זוגות יפים של מילים, כגון דין וחשבון, וכגון מרמה ומעל. וגם, המיוחד יותר, בשורה דנן, נפתלנו וכף-הקלע. שתי מילים עם דמיון צליל מפתיע, המבטאות שתיהן יחד, וכל אחת לחוד, את הכפל של מאבק ואחדות-גורל.

ובעצם, הדמיון הצלילי מתפרס על כל השורה כִּי לֹא אַחַת עִמָּם נִפְתַּלְנוּ כְּשׂוּמִים בְּכַף הַקֶּלַע, מחצית מול מחצית: אחַת מול בכַף, עמם מול שומים, כף הקלע מול נפתלנו.

כלי-מעשינו יעידו עלינו, כך אנו מקווים, שנפתלנו עמם: התפתלנו, נאבקנו, התייסרנו, התלבטנו. זה היה בתוך הכרח. אנחנו תקועים יחד איתם לגורלנו. שמו אותנו יחד בתוך כף הקלע: בכף של הקלע, המקום שבו שמים את אבן-הקליע ומותחים. המקום שבו אנו עומדים לגורלנו לקץ הימים. נפתלנו, התעקמנו: איתם, לעומת מה שבחוץ? נגדם? קצת העווינו, על כל פנים, אבל לא הרשענו. לא זדנו, לא חמסנו. ואם כן, בלא יודעין.

> עפר לרינמן: נדמה ש"כף הקלע" מצטלצלת לא רק עם "נפתלנו" אלא גם עם "כי לא"; ומאחר שהבית שר לכלים ולמלאכה, עומד על קצה הלשון "לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה".
>> צור:  נהדר. לא שמתי לב. אז מה שתיארתי כהקבלה צלילית בין חצאי השורה הוא בעצם פלינדרום צלילי:
"נפתלנו" באמצע
משני צדדיו כפלי מ: "עמם", "כשומים".
הלאה משם, הצמד "אחת" ו"בכף".
ובמעגל החיצוני תגליתך, "כי לא" - "קלע".


*

מָה עוֹד נֹאמַר? אוּלַי אַךְ זֹאת. בֵּין כָּל שְׂמָחוֹת אֲשֶׁר הִלַּלְנוּ
וְכָל תְּשׁוּקוֹת וְיִצְרֵי-לֵב רַק עִמָּהֶם אוּלַי יָדַע
לִבֵּנוּ לִפְעָמִים כְּחֶסֶד וּכְמַתָּת שֶׁלֹּא פִּלַּלְנוּ
אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁלֹּא הַשָּׂכָר כִּי אִם הַיְגִיעַ יְסוֹדָהּ.

השירמגיע סוף סוף אל השמחה. עד כה הילל את המעשה, את המלאכה ואת כלֶיה, על דברים פחות משמחים, יותר מאיימים. מכאן, ולכמה בתים טובים, יצויר המעשה כשמחה.

אצל אלתרמן שמחה היא לעיתים קרובות שמחה של אף על פי כן. 'שמחת עניים' היא אולי החשובה ביצירותיו, והשמחה בה היא בתוך, ולמרות, ולרגעים אפילו בגלל, אימת מוות מיידית. 'שמחה למועד' הוא מחזור שירים על חולי ומוות. קל וחומר אם כך שהמעשה, המלאכה, עניין מכביד אך חיובי, יכול להיות שמחה. ובכל זאת צפויות לנו בעוד כמה בתים כמה הפתעות לגבי תחולתה של השמחה הזאת: גם בשיאי כאב.

הבית הזה אומר שיש שמחות רבות, מהן הכרוכות במימוש תשוקות ויצרים, אבל דווקא שמחת העשייה היא סוג מיוחד של חסד ומתנה בשבילנו. עוד לפני השמחה על השכר שאנו מקבלים על המלאכה, יש שמחה בה עצמה. בממלאכה, ביגיעה. העמל הוא יסודה של שמחה זו. "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכ"ח, ב).

זו שמחה מפתיעה, שמחה שלא פיללנו לה. אנחנו עמלים ומקווים לשכר שישמח אותנו. אבל עצם היגיעה, באופן שלא מוסבר פה בינתיים, משמחת. לפעמים.

בשורה האחרונה יש מעין חרוז פנימי סמוי: שׂמחָה, שׂכָר (ניקדתי את הניקודים השותפים בחרוז). השורה קצת חורגת מהמשקל: במילה "השכר" יש הברה עודפת. גם ב"היגיע", אבל כאן עוד אפשר להחליק ולקרוא י בשווא נח. על פי המשקל היה צריך להיות "שכר", בלי ה' הידיעה, ומוטב גם "יגיע". משפט כמו "את השמחה שלא שכר כי אם יגיע יסודה" היה בהחלט יכול להתקיים פה ולהעביר אותו רעיון, במשקל, אבל הוא פחות בהיר (כי "יגיע" בלי ה הידיעה מעורר ציפייה למילה סומכת), ואלתרמן העדיף פה לחספס את הנגינה למען הבהירות.  

> עפר לרינמן: אולי לא רק לשם הבהירות מיודע השכר, אלא גם כדי להזכירנו את "לפי הצער השכר".

> אקי להב: מעניין, אצלך מנוקד הַשָׂכָר? שין שמאלית קמוצה? אצלי הַשְּׂכָר, כך שאין הברה עודפת. אגב, אלתרמן מרבה יחסית "לוותר" על השווא נע, לפי צורכי החריזה.  
>> צור: כן, כך מנוקד אצלי. 1978, הדפסה שישית 1987. אני מבין שהמהדורה שלך היא עוד מימי המשורר. ואם כך, נשאלת השאלה אם הקמץ המאוחר הוא תיקון או קלקול.


*

לוּ הִיא שִׁירֵנוּ לַיְלָה זֶה. וְאִם רַק זִיק אֶחָד מִמֶּנָּה
בָּאָנוּ, לוּ נָשִׁיר, אַחִים, אֶת עָצְמָתָהּ וְאֶת חִנָּה.
תְּשׁוּקוֹת אֱנוֹשׁ בָּהּ נִבְרָאוֹת כְּמֵחָדָשׁ, לֹא בְּצַלְמֵנוּ,
וְיֵצֶר לְקִיחָה שֶׁבָּן מֻחְלָף בְּיֵצֶר נְתִינָה.

הבה נשיר בשבחי שמחת-המעשה, ממשיך האח השביעי להפציר. אולי לא הצלחתי להלהיבכם עד כה, אבל ניצוץ אולי הדלקתי: הבה ונתלקח בו, כי יש מה לשיר. יש למלאכה גם עוצמה וגם חן.

כל זה הוא מעין הקדמה למחצית השנייה של הבית. בה נמצאים החידוש והחידוש. שמחת המעשה, אומר האח, כמו בוראת מחדש את יצרינו, את תשוקותינו. אחרת לגמרי: לא בריאה בצלמנו הרגיל, אלא טרנספורמציה ממש.

למה? כי רוב תשוקותינו הטבעיות בנויות על הלקיחה (או לפחות על הקבלה). על הרצון שיהיה לנו משהו, גם על חשבון הזולת. לעומת זאת, כאן מופעל יצר הפוך: יצר הנתינה. במלאכתנו, מושך אותנו הרצון להעניק. זאת בהתאם למה שתואר בבית הקודם: שלפעמים שמחת המעשה היא "השמחה שלא השכר כי אם היגיע יסודה".

החרוז המעניין בבית הוא החרוז הסמוי, שונה-הזנב, שבשורות האי-זוגיות דווקא. מִמֶּנָּה/בְּצַלְמֵנוּ. בגלל השוני הרב בסיום, חרוז כזה לא היה עובד בשורות שבהן החרוז חיוני ובולט לאוזן, השורות הזוגיות (כלומר בסיומי מחציות הבית). אבל כאן הוא מעין תימוכין-נוספים, שבאים במקום מוצנע; והוא עובד בלי שנרגיש ואולי בלי שנחשוב שזה חרוז.

זה חרוז טוב כי הוא חורז בעצם הפכים: היא ואנחנו. אברי החרוז (המילה "ממנה" והמילה "בצלמנו") שונים זה מזה גם מבחינת חלקי הדיבר: מילת גוף חורזת עם שם עצם מוטה. המכנה המשותף להם הוא ההברה המוטעמת "מֵ", שבמילה "בצלמנו" עוד שייכת לשורש המילה, והצליל "נ" החותם אותה בשני המקרים. היות שה-מ במקרה של "בצלמנו" שייכת לשורש המילה, אפשר היה אפילו לחרוז "בצלמנו" עם "ממנו", וזה היה חרוז תקני, לא דקדוקי, וכמובן מדויק יותר מ"בצלמנו/ממנה". אבל הוא היה נחווה כסתמי ומשעמם.

> עפר לרינמן: "יצר נתינה", מה? היצר של נתן, אליבא דעצמו.

*

שִׂמְחָה נָכְרִית וְלֹא שְׁכִיחָה וְיוֹצֵאת-דֹּפֶן – וּבְכָל אֵלֶּה
הִיא עָצְמַת קֶבַע הוֹמִיָּה כְּהֶמְיָתָם שֶׁל מִפְרָשִׂים
עַל פְּנֵי קוֹרוֹת עוֹלָם. הִיא הִיא בָּהֶן רָאשֵׁי דְּרָכִים סוֹלֶלֶת
וְהִיא בַּדַּל וּבָאָפֹר שֶׁבַּדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים.

שמחת המעשה והמלאכה, כזכור. היא יוצאת דופן בין השמחות שלנו, כפי שבואר בבתים הקודמים. היא לא כיף, לא כפשוטו. היא שמחה של נתינה, לא של לקיחה. אבל מתוך החריגות הזאת, ומתוך האפרוריות השגרתית והדלה שלה, היא מניעה את העולם.

עוצמתה תמידית כאיזו המיה מתמדת. כאן בה דימוי מיוחד: המיָיתם של מפרשׂים על פני קורות עולם. יש פה זינוק על זינוק. ועוד זינוק:

(א) מפרשים לא הומים בעצמם, אלא הרוח הומייה בהם. אבל אפשר לדמיין אותם הומים בנסיעתם.

(ב) מפרשים נוסעים במרחב, ברחבי תבל, ולא בהיסטוריה, על קורות עולם; אבל באמת, באיזה אופן, המסעות על הימים מניעים את ההיסטוריה. יוצאת לנו כך ביחד איזו המיה חרישית, אפורה, מתמדת, משתוקקת אולי, שמניעה את האנושות.

(ג) כל זה הוא כביכול רק דימוי להמיה של עוצמת הקבע של שמחת המלאכה, אבל בעצם זהו דימוי לכל אחת מהתחנות הללו: להמייה, לעוצמה, לקביעות, לשמחה שבמלאכה, למלאכה עצמה.

וגם (ד) המילה "קורות" במובן של ההיסטוריה מתאימה גם לקורות האונייה, שמעליהן ועליהן מתוחים המפרשים. לא במקרה היא נבחרה.

"בהן", כלומר בקורות העולם, סוללת המלאכה ראשי דרכים: דרכים ראשיות, וגם התחלות של דרכים, ובפשטות צמתים (יחזקאל כ"א, כו: "כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסׇם קָסֶם". מוכר גם מביאליק ב'בעיר ההרגה': "וראיתם לכם יד על ראש דרכים לעין רואים, ושטחתם אותם לשמש על סמרטוטיכם הצואים").

"סולֶלֶת", בכל הרצף לֶלֶ, מתחרז עם הרצף "לאֵלֶה" שב"כל אלה". מעניין להיזכר בעוד חרוז יפה ומפורסם של אלתרמן ל"כל אלה", הפעם כזה שבו ה-לֶלֶ השני מתפרס גם הוא על פני שתי מילים: "ובראותך כי דרך עוד צופה אל הֶלֶך / והירח על כידון הברוש, / אתה אומר: אלי, העוד ישנם כל אלה? / העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" ('ירח').

> עפר לרינמן: וגם מעט מישעיהו, סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ.

> אקי להב: הדימוי למפרשים הוא מהראשוניים בשירת אלתרמן. אביא כאן דוגמא המשמשת לי אבן פינה לספרי "הגיגים אלתרמניים" (עמ' 31).
בתחילת שנות השלושים, שנים לפני פרסום כוכבים בחוץ, ועשרות שנים לפני פרסום שיר עשרה אחים, פרסם אלתרמן ב"הארץ" את יצירת הפרוזה שלו "טיול", וכך הוא פותח אותה:
"...גם הלילה, כמו אמש, וכמו בלילות אשר חלפו ושיבואו, יישב מישהו יחיד בחדרו המרובע, ישלח עינים ללא כיוון ויחשוב בלי מאמץ: ברגע זה, בדיוק ברגע זה, יש יער-בראשית הֹומֶ ה... אניה חותרת בערפל...
רָעָב זֶה לָרָחֹוק, תְּחושת הקִרְּבָה הזו לָעֹולָם, הֵם שֶהֵשִיטּו אֶת הסִירות הָאֲמִיצות מִתוך הפְיורדִים, הֵם נִפְּחוּ אֶת מִפְרשֹ -הָאֳנִּיֹות בחופי ספרד ופורטוגאל..." סוף ציטוט.
אומנם המסומן כאן היא תודעה של משורר, אבל אנחנו יודעים כבר שבאותה מידה מדובר גם ב"אדם". בסובייקט האנושי. היצירה האלתרמנית היא "ריזומית", מרובה, עוד לפני שמושג זה בא לעולם הספרות והפילוסופיה (שנות השישים-שבעים בערך). יצירת אלתרמן יש בה "פוסט סטרוקטורליזם" עוד לפני שהמושג נולד. היא מנבאת את המושג, נאבקת בו, מתפלמסת איתו, ובקיצור: הוגה בו.
פרט לכך, בל נשכח שהדוברים בשירנו: "שמחת מעשה", הם "האחים" ואלה הם בראש וראשונה – משוררים. כלומר מעשיהם הם "מעשה-השיר". הדברים האמורים כאן נאמרים כנגד כתיבת שירה, קודם כל. אבל כמובן שהכלליות משתררת עליהם מיד. כאשר אלתרמן מתאר את רגישות "המעשה" לשאלה כיצד יתאר אותו ה"שיר", הדברים אמורים גם בשיר, לא רק במעשה. המבנה התמטי של השיר הוא "ריזומי". נעדר כמעט הירארכייה. או לפחות מאתגר אותה.

*

שֶׁאָז, בַּדַּל וּבָאָפֹר שֶׁבַּפְּעָלִים נוֹסְכָה הִיא שֶׁמֶץ
מֵעֲשִׂיּוֹת רִאשׁוֹנִיּוֹת וּמֵאֲבוֹת-מְלָאכָה, מִבְּרֹא
עָפָר מִתֹּהוּ וּנְטוֹת עִיר וּקְבֹעַ בִּרְקִיעֶיהָ שֶׁמֶשׁ
וּנְטֹעַ מֵחָדָשׁ הַחֹק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

שאז: כלומר כאשר מתעוררת שמחת המעשה, המעשה-לשמו. או-אז, גם במעשים ובמלאכות הכי שגרתיים, הכי פשוטים ומשעממים, יש הוד של משהו גדול יותר: של הולדת המלאכות הללו.

כאן מגיע פירוט של אותם אירועים ראשוניים של הולדת מלאכות. הם כוללים, באחת, גם את מעשי-בראשית של האלוהים, וגם מעשי-בראשית של בני האדם. האל בורא את העולם מתוהו ואת האדם מעפר (כאן מתערבבים הדברים יחד: בריאת עפר מתוהו), ואדם בונה עיר, ואז האל כביכול קבע את השמש בשמיה של העיר (והאדם עשה זאת באופן מטפורי, למשל ביצירת תאורת הרחוב), והאדם מחדש את החוק והמשפט ואת מבנה החברה.

כך מקבל הביטוי הננקט כאן, 'אבות מלאכה', הלקוח מהלכות שבת של חז"ל, שתי משמעויות בהקשרנו: סוגי-על של מלאכות, ורמז למייסדיהן הקדמוניים של המלאכות כגון אלה הנזכרים בפרשת בראשית ובהם חנוך שהיה הראשון שבנה עיר.

שמץ מזה, מהאנושי-הארכיטיפי וגם מהאלוהי, מורגש בכל מלאכה שאנו עושים, אם אנו שמחים בעשייתנו.

הבית הזה משתמש בארבעה פעלים בצורת-מקור, ברוֹא-נטוֹת-קבוֹע-נטוֹע (הגופן כאן קצת מקשה כי לא כל כך רואים את החולם החסר). פעלים אלה קצת דומים זה לזה, בפרט נטות+קבוע שיוצרים יחד את נטוע. נוצרת רביעיית פריטים המתחילים כל אחד בפועל כזה; ויפה שהמילה הראשונה בקטע הזה, "ברוא" מתחרזת עם האחרונה בו, "חברו", כי שתיהן מייצגות גם את קצות הקשת שנפרסת כאן מאלוהים לאדם.

מעניין שאבות המלאכה הנמנים כאן הם ארבעה במספר. יש במשנה "ארבעה אבות" מפורסמים אחרים, ארבעה אבות נזיקין – ואותם פירט המשורר בשמם באחד הבתים הקודמים ("כפני השור ופני הבור והמבעה והמבעיר").

*

הִיא שִׂמְחָתוֹ שֶׁל אִישׁ נוֹשֵׂא רֵעוֹ מִשְּׂדֵה הַקְּרָב עַל שֶׁכֶם,
הִיא שִׂמְחָתָן הָאַלְמוֹנִית שֶׁל עֲרֵבוּת וְשֶׁל חוֹבָה,
וְלוּלֵא הִיא - עוֹלַם הַחֹמֶר הַנִּבְנֶה הוֹפֵךְ אֶת מְלֶאכֶת-
יוֹמוֹ לִמְלֶאכֶת הַלִּסְטִים אוֹ הַשִּׁפְחָה הַחֲרוּפָה.

נראה לי שיותר ממה שמדובר פה ב"שמחת מעשה", כל שמחת מלאכה שהיא, כשמו של השיר שאנו קוראים פה בהמשכים, מדובר בהיבט מסוים של שמחת המעשה: זה שאלתרמן הגדיר במילים "השמחה שלא השכר כי אם הַיגיע יסודה". כלומר את שמחת המעשה-לשמו. נראה לי עכשיו אפילו שכך הוא לגבי שלושת הבתים הקודמים, הבאים כולם בעקבות השורה שציטטתי עכשיו. אבל הפעם זה קריטי. המילה "שמחה" מקבלת פה במובהק משמעות חדשה, לאו דווקא שמֵחה.

כי איזו מין שמחה היא שמחתו של החייל הנושא את רעו המת או הפצוע משדה הקרב? מהי השמחה שבערבות ההדדית ובקיום החובה המוסרית, ומדוע היא אלמונית? זה יותר "סיפוק", "תחושת מימוש", מאשר שמחה של חדווה וגיל. מין שמחה מופשטת לגמרי, עד גרעין השמחות.

שוב אנחנו נזכרים בשם יצירתו הנשגבה של אלתרמן 'שמחת עניים'. אפשר לומר שזו השמחה גם בה, שמחה בתוך אבדון ואסון: שמחה שהיא השלמה עצמית, רגש של עשיית הדבר הנכון.

בלעדיה, אומר המשורר, מה יהיו המעשים, המלאכות, הבנייה? מערכת של אינטרסים, או לחלופין של לית ברירה. הוא אומר זאת בלשון הגזמה: אינטרסנטיות של שכר מוגדרת כמלאכת לסטים, שוד, ועבודה מתוך כורח ולמען מישהו אחר היא מלאכת שפחה חרופה, מלאכת עבדים. כזו הייתה מלאכת בניינו של העולם, מבחינה רגשית, אם לא היה בה סיפוק מתוך עצמה.

*

לֹא אָנוּ רְאוּיִים אוּלַי לִקְרֹא בִּשְׁמָהּ. אֲבָל הַלַּיִל
רַק בִּזְכוּתָהּ בִּלְבַד אֲנַחְנוּ רַשָּׁאִים לִרְאוֹת בְּלִי חַת
אֶת פְּנֵי בְּרוּאָיו שֶׁל פֹּעַל-יָד, אֶת פְּנֵי הָאֵשׁ, אֶת פְּנֵי הַיַּיִן,
אֶת פְּנֵי כֵּלִים וַעֲצָמִים אֲשֶׁר צַלְמוֹ בָּהֶם נֶחְרַת.

שמחת המעשה, כזכור, שמחת המעשה-לשמו. קשה להבין את הבית הזה מתוך עצמו: הטענה המוצגת בו נשענת על האמור בקודמיו, ובעיקר תובהר בבאים אחריו. הטענה היא שאהבת העשייה מגיעה לידי קדושה ושגב ומתוך כך פרדוקס.

היא נפלאה וגבוהה מהשגתנו ומהחומריות שלנו. אבל היא זו המסירה מעל פירותיה של מלאכת-האדם מעין מסך של איסור מוסרי ושל סכנה: איזו אימה הנובעת מהרכיבים השליליים שבעבודה: אלימות, ציניות, ניצול, גזל, מריבות, בצע-כסף.

הללו יפורטו בבתים הבאים. כאן מודגש הפרדוקס, בפער שבין ראויים לרשאים. אנו לא ראויים לה, לשמחת-המעשה, אבל היא עושה את "ברואיו של פועַל יד", את פירות המעשה, ראויים לנו.

הדוגמאות לברואי-המלאכה, לכלים-ועצמים שצלמו של פועל-היד נחרת בהם, הן הפעם שתיים: האש, המשמשת למלאכה, שכבר הוזכרה פעמיים, והיין, שהוא תוצר מובהק של שרשרת מלאכות ועיבוד. האש והיין שניהם יפה כוחם להשחית ולהיטיב.

אנו יכולים לראות, בזכות שמחת המעשה, את פני כל אלה. "פני" חוזר לפני כל כלל וכל פרט כאן. זה מחבר את הדברים אל בתי הפתיחה של השיר, שגם בהם חוזרים הפָּנים שוב ושוב, "פני כל פועַל יום". אם שם הם קמו והראו לנו פנים, הינה עתה נלווה לדברים נופך מיסטי, נופך של מפגש עם משהו טרנסצנדטי ומסוכן לראייה בלי תיווך הולם: הראייה פנים אל פנים בלי חת.

ברקע פועם כל הזמן סיפור "לא יראני האדם וחי" ו"וראית את אחורי ופני לא יראו" של ההתגלות למשה בנקרת הצור; שדה-המשמעות שאנו מופנים אליו שוב ושוב הוא השגב, האלוהות, הבלתי נתפס שהוא המחייה והמאפשר. כזה הוא האל, וכזו, להבדיל, שמחת המעשה, ה"לִשְמה". לצד ה"פנים" וה"צלם", ה"לא אנו ראויים אולי לקרוא בשמה" וההיתר לראות בלי חת, תורמת לכך הבחירה במילה "ברואיו" דווקא.

*

לִרְאוֹת בְּרוּאָיו, לָשִׁיר יִצְרוֹ, כִּיסוֹד מֻבְדָּל, נָקִי מִמֶּסֶךְ
עַוְלָה וָחֵטְא, כְּכוֹחַ זָר לְטִיב כּוֹחָהּ שֶׁל אַלִּימוּת,
כְּיֵצֶר אֲשֶׁר אֵין הוּא אָח לְיִצְרֵיהֶם שֶׁל בֶּצַע-כֶּסֶף
וְשֶׁל שְׂרָרָה. לָשִׁיר פִּלְאוֹ הֲלֹא-מֻגְדָּר וְלֹא-לָמוּד.

בית זה הוא פיתוח נוסף של המילים "אבל הליל... אנחנו רשאים לראות בלי חת את פני ברואיו של פועַל-יד", בבית הקודם. האח חוזר על המילים "לראות ברואיו", מוסיף עליהן "לשיר יצרוֹ", וממשיך משם. כלומר, יש פה הזמנה להתבונן בתוצריה של עבודת האדם, ולשיר על יצר העשייה; יצר זה הוא בעצם אותה "שמחה" שדובר בה קודם. המוטיבציה הפנימית של העשייה. העמל-לשמו.

ביצר הזה, יצר שמחת המעשה, הוא מציע לעסוק "כיסוד מובדל". כלומר, לדבר על שמחת המעשה במנותק מהמניעים החיצוניים של העבודה, כגון פרנסה או השגת תוצרים. זה יצר מופלא, חורג מהגדרה וממחקר.

הוא מזוקק. נקי ממֶסך, כלומר מתערובת, של התופעות הלא מוסריות הנלוות לעולם המעשה. לא מעורבב בעוולה ובחטא. זר במהותו לאלימות. לא שייך לאותה משפחה של יצרי בצע הכסף, הכבוד והשלטון.

מבחינה רטורית, זה בית של הצדקה עצמית של השיר. הבה נשיר את שבחי שמחת המעשה, בטהרתה, שהיא כזאת וכזאת. כבר היו בתים כאלה בשיר הארוך, וגם הבתים הבאים יהיו כאלה. אבל על גבי החוליה הרטורית הזאת של "בואו נשיר על כך וכך", כבר נאמרים שבחי אותם הכך וכך.

אפשר לתהות לאור הבית הזה, ועל רקע קודמיו, האם משתמעת מהדברים תפיסה נאיבית משהו על טבע האדם ועל הכלכלה, הגורסת כי המוטיבציה לעבודה ולקידומה החומרי של החברה היא דחף יצירתי טהור, אותה "שמחת מעשה", היכול להצליח במנותק מהיצרים ה"מלוכלכים" של התאווה והכבוד, התחרות והשכר.

נראה לי שזו אולי הנהייה הרגשית של הפייטן, ברוח הרומנטיקה הגורדונית, אבל קרוב לוודאי שהוא מבין שבלי מוטיבציה חיצונית, בלי תמריץ ורווח, זה לא יעבוד. אחרת הוא לא היה טורח כל כך להבחין את היסוד הזה משאר היסודות שלמיטב הכרתו קיימים אף הם בעולם העבודה.

*

מוּעָד הַמַּעֲשֶׂה לָרִיב וּלְיֵצֶר הַגָּזֵל. כְּפֶשַׂע
בֵּינוֹ לְבֵין קֵהוּת הָעֹל וְהָעַבְדוּת הַנַּעֲוָה.
אֲבָל רַק הוּא בִּלְבַד גּוֹזֵר יֵשׁוּת קַיֶּמֶת וּמְפֹרֶשֶׁת
לְיִפְעָתָם שֶׁל הַבִּינָה וְשֶׁל הַדִּין וְהָאַחֲוָה.

בהמשך לאבחנה בין ההיבטים החיצוניים של המלאכה, כגון "בצע כסף ושררה", לבין המניע הפנימי שלה, "שמחת המעשה", מגיע הבית הזה ומחדד עוד משהו.

 המעשה, בגלל היבטיו החיצוניים, נמצא אומנם בקרבה מסוכנת למריבות וגזלנות מצד אחד, ולשחיקה ולניצול מצד אחר – אבל דווקא הוא, הכמעט-מכוער הזה, הכמעט-לא-מוסרי, נותן ממשות מעשית לערכים מוסריים נעלים, שבלעדיו הם רק ערכים מופשטים ואפילו אסתטיקה בעלמא: הבינה, הדין והאחווה. שלושה שהם מקבילותיו של שלושת הדברים שעליהם העולם עומד, על פי מסכת אבות במשנה: הדין, האמת והשלום.

כלומר, רק המלאכה, רק המעורבות המעשית בעולם הפיזי, יוצרת אפשרות בת קיימא וגלויה למימושם של הערכים העקרוניים. הכלי הזה מסוכן; בקלות הוא עלול להתגלגל לאלימות או למחיקה עצמית. זהו המשך לאזכורים הקודמים של האש וכדומה: המלאכה היא תמיד משחק מסוכן אך הכרחי.

לא במקרה, אפוא, אלתרמן ממשיך בבית הזה עם הרמיזות לדיני נזיקין במשנה – הפעם במילה "מועָד" ("שור מועד"; "אדם מועָד לעולם") ובמילה "גוזר" – אחרי שכזכור מנה באחד הבתים הקודמים את כל ארבעת אבות הנזיקין ממסכת בבא קמא כפניה של המלאכה. הרמיזה לרשימה המפורסמת במסכת אבות, הדין והאמת והשלום, מצטרפת לאווירה המשנאית הזאת.

גָזֵל במלרע הוא צורה מקראית של המילה גֶזֶל, והיא נבחרה כאן בגלל המשקל. נעווה פירושו מעוותת, וראו איזה רצף צלילי נאה נוצר בצירוף "העבדות הנעווה" (פעמיים עַב/עַו). רצף דומה, עם צלילי מ-ע, יוצרות גם מילות הפתיחה של הבית, "מועָד המעשה". המילים "מעשה" ו"מועד", כלומר הקשר בין מלאכה לסכנה, נראות כך כמשודכות זו לזו. מעניין שדבר דומה קורה כבר בניב החז"לי ההלכתי, כלל משפטי שיש בו היבט פילוסופי מרעיש, "אדם מועָד לעולם".

* הערה: לגבי המשולש שבמשנה "על שלושה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום" - כידוע ישנו גם המשולש "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אבל העבודה היא הרי הנושא שלנו (אם כי שם הכוונה כנראה לעבודת האל); המשולש הזה לא מתאים לציון שלושה ערכים שהעבודה מממשת, כי העבודה כבר כלולה בו בעצמה.

> עפר לרינמן: "העבדות הנעווה" היא ההיפוך של הבטוי שהמילה "נעווה" כמעט משועבדת לו, "נעוות המרדות".

*

רַק עֶבֶד וְעָרִיץ יֹאמְרוּ כִּי אֵין כָּל עַצְמוּתוֹ מִקֶּדֶם
כִּי אִם קַרְדֹּם שֶׁאֵין שׁוֹפֵט לוֹ אֶלָּא עֶצֶם הַתַּכְלִית
וְכִי טְפֵלִים לְעִקָּרוֹ מִשְׁפַּט-אֱמֶת וּמֹאזְנֵי צֶדֶק – –
עַד קוּם קַרְדֹּם עַל מְנִיפוֹ... וְהָרוֹאֶה פָּנָיו יָלִיט.

בבית זה ממשיך האח להגן על הרעיון כי בלב "המעשה", המלאכה, עומדת "שמחת המעשה": מוטיבציה פנימית לעשייה עצמה שאינה תלויה בתוצר, בשכר או בכבוד.

הכחשת המוטיבציה הזאת, הוא אומר, היא חשיבה של עבד ושל עריץ: משועבד ומשעבד, מנוצל ומנצל, שהעבודה להם היא כורח או כלי.

העבודה אינה רק "קרדום לחפור בו", כלשון חז"ל, כלומר אמצעי להתקדמות אישית שתכליתו חיצונית לו. חז"ל דגלו בתורה-לשמה, וגינו את מי ש"עושה תורתו קרדום לחפור בו". התכלית, אומר האח, לא יכולה להיות כל עצמותה של העבודה.

על כך הוא מוסיף את עניין המשפט והצדק. כלומר, הטענה השגויה שהעבודה היא רק כלי לתכלית אחרת חוברת בעיני האח לטענה השגויה שהיושר הוא עניין טפל בעבודה, ולא לב העניין. זהו המשך לבית הקודם, שבו נאמר כי המעשה הוא הדבר היחיד הנותן ממשות לערך המופשט של "הדין" (וכל לערכי "הבינה" ו"האחווה").

מדוע? כי אם העבודה היא רק קרדום, לא ערך לעצמו ולא ערך שהצדק אינטגרלי לו, ואם הצדק נותר ערך ערטילאי, עלולה העבודה להכות את העובד עצמו, כאותו קרדום הקם על מניפו להורגו. מחזה נורא שהרואה אותו יכסה את עיניו.

ההיגיון שבמחשבה זו, שהמנתק את עבודתו מערכה הפנימי ומהיושר עבודתו עלולה לקום עליו, אינו מפורש. לקורא נשאר לשער את ההיסק שנעשה פה, ולהבין איך זה קורה בפועל, או לראות בכך אמירה מטפיזית על שכר-ועונש. נראה שיש פה גם היגיון רציונלי: מי ששם את היושר בסוגריים, כערך לא יישומי, תורם ליצירת חברה של עוול, וגם הוא ייפגע מכך.

ברמה האסוציאטיבית יש כאן היגיון, הנרמז בבחירת ה"קרדום" דווקא ובהמשך ההישענות הנמרצת של לשון השיר על אוצר המונחים המשפטיים של המשנה והתלמוד. בכך נכרכת המלאכה בחוזקה במוסר. ראו למשל כלל זה, המפרש את דין "לא תיקום ולא תיטור" שבתורה, שדווקא קרדום נבחר בו לייצג את כלי המלאכה בשתי דוגמאות רצופות שונות, בכל פעם עם כלי אחר:

"תניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה: אמר לו 'השאילני מגלך', אמר לו 'לאו'; למחר אמר לו הוא 'השאילני קרדומך' אמר לו 'איני משאילך כדרך שלא השאלתני'. זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו 'השאילני קרדומך', אמר ליה 'לא'. למחר אמר לו 'השאילני חלוקך', אמר לו 'הילך [=הא לך; קח את חלוקי]; איני כמותך שלא השאלתני' – זו היא נטירה" (יומא כג ע"א).

> עפר לרינמן: ובשוליים: הבית מושתת על האות עי"ן (עבד, עריץ, עצמותו, עצם, עד) - ובסיומו האזהרה "הרואה פניו יליט".

> רפאל ביטון: ממה נובעת ההימנעות של המשורר לכתוב את הדברים במפורש (תיאור הקרדום הקם על מניפו ותוצאת הקימה הזאת) והסתפקות ב"הרואה פניו יליט"? זהו אמצעי ספרותי? רצון לחוס על נפשו של הקורא? לחסוך במילים?
דוגמאות מוכרות: "הם אומרים רק לאם אל תביטי. /  עיניהם מדברות: אל תביטי, האם" (מכל העמים); "רק הליט הזקן את פניו בידיו..." (על זאת).

> צפריר קולת: לי ה"יליט" מזכיר ל"ט אבות מלאכה, בבחינת עבודה אסורה.

*

נָשִׁיר צַלְמוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה. תּוֹכוֹ הוּא תָּאֳרוֹ. הוּא חֶרֶט
חֻקֵּי אֱנוֹשׁ וַאֲמִתָּם. מִחוּץ לוֹ אֵין לָהֶם קִיּוּם.
וּלְעֵת הוֹפְכוֹ אוֹתָם טְפֵלִים-לוֹ נִכְרָתִים הֵמָּה מֵאֶרֶץ
וְרַק עוֹד שְׁמָם נִשָּׂא בַּכֹּל... אַךְ הַמִּלִּים לֹא יַחֲזִיקוּם.

בית זה הוא בעיקרו סיכום של הנאמר בקודמיו. המעשה (המלאכה, העבודה) הוא ההזדמנות היחידה לתת ממשות לעקרונות מופשטים של חוק, אמת, צדק ואחווה. אחרת הם יהיו סתם פראזות באוויר, מילים ריקות. עקרונות אלה מתממשים (או מופָרים חלילה) במעשה עצמו, ולעיתים הם המניע לו, ולכן אין להתייחס למעשה רק כמכשיר להשגת תכלית או רווח.

הביטוי התמציתי "תוכו הוא תוארו" מלַכֵּד, במשחק של חזרה צלילית, רעיון שהוצג עד כה במפוזר: בַּמעשה, הפְּנים הוא החוץ, המהות גלויה לעין. כלומר, שוב, המעשה הוא קודם כול הוא עצמו, לפני שהוא מכשיר למשהו.

המילה "תואר" בביטוי הזה פירושה חזוּת, מראה חיצוני, והיא מקבילה למילה "צלם" שבהכרזה הכללית בתחילת הבית. השיר דיבר הרבה על "פָּנים" של המעשים ("פני כל פועל-יום", "הנה פניהם") ואף על "צלמי פניהם". כלומר, התבונַנו לאורך הדרך בחזות החיצונית של המעשים, מתוך הנחה שהיא משקפת את מהותם, הנחה המוכרזת עכשיו במפורש.

משחק הצליל תוכו-תוארו ממשיך במילה הבאה, "חרט". היא ממש סיכום כל העיצורים, החוזרים והייחודיים, שיש ב"תוך" וב"תואר". כך גם מבחינה עניינית: המעשה, על תוכו ועל תוארו, הוא החרט: כלי החריטה, הכלי הנותן לחוקי-אנוש ביטוי מהותי ונראה-לעין כאחד. ניגודו של החרט המקיים בא, באותם צלילים עצמם, במילה "נכרתים" בשורה השלישית!

> רפאל ביטון: דוגמה למעשה כזה הנותן ממשות לעקרונות מופשטים ניתן למצוא לעניות דעתי בשיר ליל חניה. במראה מלחמה ניתן לראות בקלות את הדברים המופשטים שבתוך המעשים והמלאכות בגלל ש"בו הכלים והחוקות בעירומם".  העקרונות המופשטים: אהבה, חובה, קרב, עול, בדידות, רעות. "עת מלחמה גם צלם הדברים האלה היה צלמה".
אנלוגיה ממקורותינו לנושא עליו מדבר אלתרמן לעניות דעתי היא הסוגיה על היחס בין עשיית מצווה לבין הכוונה שלה. ללא המעשה הכוונות הטובות לא יוצאת לפועל ו"אין להם קיום" ממשי. ואילו ללא הכוונה אין שמחה במעשה, וללא שמחת המעשה "נכרתים המה מארץ", כאמור בספר דברים: "עד השמדך....תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב". שניהם אם כן נצרכים אך הכוונה היא העיקר.
אלתרמן הצטיין בטור השביעי בחדירה אל כוונות המעשים אותם העלה על נס בשיריו, כי את השיר הוא רוצה לשאת אל הבינה - אל הכוונה העומדת ביסוד המעשים. אבל אם נהפוך את הכוונות לטפל ואת המעשים לעיקר נאבד את כוחות היצירה שלנו. אולי נמשיך להלל בשירה את מעשינו "ושמם נשא בכל" אך לא לאורך זמן כי "המילים לא יחזיקום".

*

וְטוֹב אָמְרֵנוּ זֹאת הַלַּיְלָה עַל לַחְמֵנוּ וְיֵינֵנוּ,
כִּי לֹא לַשָּׁוְא תִּסֹּב עַל כָּךְ שִׂיחַת-אַחִים, לוּ עַל-כָּרְחָהּ.
שֶׁכֵּן קִנְאָה וְאַהֲבָה וּתְשׁוּקוֹת לֵב הָיוּ חַיֵּינוּ,
אַךְ יִתָּכֵן כִּי סִימָנָם הוּא – שֶׁהָיוּ הֵם כְּלֵי מְלָאכָה.

בית של מעין הצטדקות חוזרת על הכנסת עניין המלאכה לשיחתם החגיגית של האחים על הדברים החשובים בחיים. זה יסוד שאנחנו מכירים כבר גם מהשיר הזה וגם, יותר מכך, מקודמו, 'שבחי קלות הדעת'.  

צמד השורות השני קצת מבלבל. כדי להבינו יש לשים לב ללשון הזכר רבים בשורה האחרונה, "סימנם" ו"הם". ממנו אנו למדים שנושא השורה האחרונה אינו "קנאה ואהבה ותשוקות לב", אלא "חיינו".

כלומר: אף על פי שאנחנו מסתכלים על חיינו על פי הריגושים שבהם, הקנאה והאהבה ותשוקות הלב, ייתכן ש"סימנם" של חיינו, הדבר שבאמת אפיין אותם, היה היותם "כלי מלאכה", דהיינו ששימשו אותנו למלאכותינו. העבודה היא חיינו, ולהפך, החיים הם עבודתנו.

זה קרוב לרעיון העיקרי בשיר, שלעבודה יש ערך עצמי, "שמחת מעשה", אבל קצת ליד, כי החיים מצטיירים כאן לכאורה ככלי למען ערך חיצוני להם.

> עפר לרינמן: מאחר שקצת קשה לראות בחיים כלי-מלאכה, אולי אפשר שהוא מתייחס לרגש הקנאה ולרגש האהבה, ולכן בלשון זכר?
>> צור: מעניין. נראה לי שזו לא דרך המלך הלשונית, ואלתרמן הלך בדרך המלך מבחינה זו. אבל זה באמת עושה את השורה להרבה יותר מעניינת.

> רפאל ביטון: יש בחינה מסוימת שבה החיים הם כלי: לעיתים יש לנו מניעים אישיים לעשות מעשה, אך בסופו מתגלה לנו שאותו המעשה היה בעצם כלי של משהו גדול ועמוק מאיתנו. בכך חיינו (ותשוקותינו) הופכים לכלי מלאכה.
לדוגמא: מנהיגים. הם פועלים (גם) מתוך אגו ורצון לזכות בכבוד, כוח או כסף, אך למעשיהם יש משמעות ותועלת גדולה הרבה יותר מכך.
בבית יש רמזים לאחי יוסף שמוזמנים בעל כורחם לסעודת לחם ויין ושיחת אחים. בהמשך מגלה להם יוסף שמעשה המכירה שנבע לכאורה מרגש של קנאה היה למעשה כלי של הצלה. מעשה המכירה שהיה חרד בהתחלה כיצד הוא יתואר בסיפור? מוצא עכשיו נחמה במילים: "אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" ונרגע.

*

הַשָּׁב מִזֶּה אֱלֵי מְלַאכְתּוֹ יֻתַּן נָא לוֹ, בְּאוֹזְרוֹ כּוֹחַ,
לַעֲשׂוֹתָהּ בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵב שָׁלֵם, וְלִפְרָקִים
לָקוּם פָּנִים אֶל מוּל פָּנֶיהָ בְּלֹא חֶרְדַּת פִּתְאוֹם, לִבְטֹחַ
כִּי בִּפְנוֹתוֹ לֹא הִיא מִגַּב תִּנְעַץ בּוֹ הַסַּכִּין.

נאומו הארוך של האח בשבחי "שמחת המעשה" מגיע לשלב הסיום: שני בתים אחרונים, זה והבא אחריו, שבהם הוא מאחל איחולים לעשייה טובה ונכונה; לאחיו שיחזרו מהמפגש שלהם אל שגרת חייהם, ובעקיפין לקוראים ולכל אדם.

אך בתי האיחולים הללו רחוקים מנימה מתקתקת ואופטימית. להפך. הם, ובעיקר הבית שלנו, מעלים בגלוי היבטים של אימה וקונפליקט ביחסים שבין אדם למלאכתו.

אלה דברים שעלו מדי פעם לאורך השיר, אבל בצורה אחרת. ראינו מתח שקיים בתוך המלאכה בין תועלת לנזק, בין ברכה לסכנה. ראינו את הסכנה הטמונה בניתוק המלאכה מה"שמחה", מהמהות הפנימית שלה ומערכי המוסר הטמונים בה. עכשיו זה כבר החשש שהמלאכה עצמה (בלי אבחנה בין היבטים שונים שלה) עלולה להילחם בבעליה.

האיחול הוא, תחילה, שיהיה לנו די כוח לעשותה באמונה ובלב שלם, כלומר בשלמות עם עצמנו ואיתה, דבר שמתברר שצריך בשבילו לאזור כוח. ואז מתגלות שתי אפשרויות משלימות, דו כיווניות, המלמדות שהאמונה הזאת אינה קלה: פָּנים וגב.

את הפנים פגשנו לכל אורך השיר, כמילה מנחה ממש, וראינו שפני המלאכה מזוהים איתה עצמה. האח מאחל לנו שיהיה לנו הביטחון לעמוד מול מלאכתנו פנים מול פנים, כשצריך, להישיר אליה מבט בלי פחד. מנגד, יש איחול-ביטחון גם לגבי הגב: שנדע שאנו יכולים להפנות לה גב, לעסוק בשאר עניינינו, בלי שהיא תנעץ בגבנו סכין.

נראה כי האמון שלנו במלאכתנו, אותו "לב שלם", הוא האמון שלנו בעצמנו. רק באמון כזה, בשלמות ערכית, בהזדהות עם מעשינו, אנחנו יכולים גם להישיר בהם מבט בלי לפחד מהם, כלומר ממה שאנחנו מגלים על עצמנו-שבפועל – וגם לא לפחד שהם יתנקמו בנו.

> עפר לרינמן: נדמה שהמלאכה כאן מלאכת מאכלת. זו אמונת יצחק, בהפנותו גבו לאברהם, כי לא ינעץ בו הסכין.

*

לַעֲשׂוֹתָהּ לְלֹא הֶדְגֵּשׁ, לָדַעַת כִּי הִנֵּה נִמְסֶכֶת
הִיא מֵאֵלֶיהָ בִּיגִיעָם שֶׁל אִישׁ וָעִיר וּמַמְלָכָה,
וּבְבוֹא הַקֵּץ – לְהַנִּיחָהּ בְּלֵב עָצֵב וּפְנוֹת וָלֶכֶת
וּבְהֶסֵּב-רֹאשׁ אַחֲרוֹן לִרְאוֹת עַד מָה נָאָה הִיא וּשְׂמֵחָה.

בית אחרון בפי האח. המשך האיחולים לגבי המלאכה של כל אחד ואחד. הוא מציע לראות במלאכה חלק טבעי מהחיים. אולי אם לא נתרגש ממנה יותר מדי ולא נחזיק טובה לעצמנו על כך שאנו עושים אותה, היא גם לא תנעץ בגבנו את הסכין כפי שהוזהרנו בסוף הבית הקודם.

הפרידה מהמלאכה תגיע לקראת קיצנו שלנו. ואז מוצעת פרידה מסוג הפרידה מהחיים שאלתרמן מציע בכל רחבי יצירתו ובמיוחד בחלק ד של 'כוכבים בחוץ' (כדוגמה מפורטת כדאי להיזכר בשיר 'תבת הזמרה נפרדת', זה הנפתח במילים "על העיר עפות יונים..."). להניח לדברים, לשחרר, לדעת שעשינו את שלנו, להמשיך לאהוב את תבל (או את מלאכתנו במקרה שלנו) ולשמוח ביופיים של הדברים ובכך שהם ממשיכים להתקיים.

לעניין זה חשובה המילה "ולכת". זוהי ההליכה האלתרמנית המפורסמת, הליכתו של ההלך, שימות ויוסיף ללכת.

חשוב גם הניגוד המשלים המסתתר כאן בין עצב ושמחה, במילים "להניחה בלב עָצֵב" ובמילת הסיום, המילה האחרונה שבפי האח, המילה שמֵחה, "לראות עד מה נאה היא ושמחה". אנחנו נהיה עצובים להיפרד מהמלאכה, אבל העיקר, מה שנראה במבט אחרון, הוא שהמלאכה שמחה. "שמחת מעשה", נושא שירנו, היא דבר שאם מימשנו אותו הוא מקבל חיים משלו. אנחנו עצמנו נחדל מעשייה, אבל המעשה ימשיך להיות שמח ובזאת נחמתנו.

השורה האחרונה הזאת ארוכה שלא כדין. יש בה צמד הברות נוסף, כאילו השורות בשיר הזה אינן ארוכות עד קצה גבול היכולת גם ככה. שורה אחרונה בבית לפעמים מתקצרת, אך כאן להפך, מתארכת וגם מאבדת את הסימטריות שלה. אני לא חושב שאלתרמן התבלבל פה. הוא פשוט מעכב אותנו בדלת, מראה לנו שקשה הפרידה, משתעה איתנו בדברים, בעוד "הסב ראש אחרון" – באורח מודגש המתבטא במוזיקה.

> עפר לרינמן: "לעשותה ללא הדגש": מלאכה, לא מַלְכָּה.


*

אָמְרוּ אַחִים: בָּנִינוּ עִיר עַל תֵּל
וְגַם שָׂרַפְנוּ עִיר עַד רֶדֶת לֵיל.

כמו בכל אחד משירי האחים, בשוליו מגיעה התגובה המיידית של האחים האחרים, עוד לפני שמגיעה התגובה המפורטת יותר שלהם בדמות "זֶמר".

זו תגובה מפתיעה ומזעזעת. היא מהדהדת את נושא השיר רק בחלקה הראשון. השיר עסק כזכור בשמחת המעשה, במלאכה הקונסטרוקטיבית. בסופו התייחס להיותם של האחים עצמם בעלי מלאכה. האחים מדגימים זאת בבניית עיר. אבל מייד פונים להזכיר שהם גם שרפו עיר. באותו יום אפילו.

האש נזכרה כמה פעמים בשיר, אבל היא הייתה חלק מכלי המלאכה. בחלק מאזכוריה אפשר היה להבין שהיא שייכת לצד המסוכן של המלאכה; והיו גם אזכורים לכך שהמלאכה עלולה לקום עלינו. אבל תמיד, בכל השיר, באזכורי האש ובכלל, דובר במלאכה למיניה ולפניה השונים. ביצירה. לא בהרס. לא במלחמה.

אך האחים כאן מסובבים את ההגה בחוזקה. דיברת בשבחי המעשה? יפה. אבל אנחנו גם עשינו וגם הרסנו. זה מבחינתנו העניין. שהיינו בונים ולוחמים. צמד השורות הנוכחי מבשר עיסוק נרחב בכך לאורך הזמר, שנקרא בימים הבאים. שם יתקיים גם דיון מפורש ביחס בין מלאכה למלחמה.

בינתיים נביט במכתם הנוכחי. המילה "תל" יכולה להתפרש כגבעה. יתרה מכך, העיר הנבנית העיקרית בחוויה של אלתרמן האיש ובשירתו היא "העיר העברית הראשונה" תל-אביב, וגם כאן אפשר להירמז לתל-אביב מהמילה תל. היצירה שלנו אוניברסלית, ואין לפרש אותה כמדברת דווקא על ארץ ישראל; אבל אפשר לראות זאת כרובד נוסף של משמעות, שהרי בזה העניין: אנו, בארץ ישראל, ידנו האחת אוחזת במלאכה, והשנייה, בלית ברירה, בשֶלח.

"תל" מרמזת, במובן אחר שלה, על מקום שבו כבר הייתה עיר וחרבה. בנינו עיר על תל, כלומר נטלנו חלק במחזוריות ההיסטורית של חורבן ובנייה, והיינו בצד הבונה. בנינו עיר על תל כלומר החזרנו עטרה ליושנה. מובן זה הוא העיקרי כאן, גם בגלל השורה הבאה, על שרפת העיר, וגם בגלל מקורו של הביטוי "בנינו עיר על תל". זהו הניב "ונבנתה עיר על תִּלָּהּ", המוכר מן הפיוט "לכה דודי" אך הוא ציטוט מנבואת ירמיהו, סביב חורבן בית ראשון:

כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב. (ירמיהו ל', יח)

העיר האחרת דווקא נשרפת, לא סתם נחרבת, אולי כדי לקשור את העניין לאש שכאמור נזכרה לאורך השיר. זה קרה כאמור "עד רדת ליל", כלומר, כנראה, באותו יום עצמו: תיאור סמלי, המדגיש את הגם-וגם של הבנייה והשרפה. "רדת ליל" בא כמובן גם כחרוז ל"על תל". זה חרוז קצת יותר מעניין ממה שהוא נראה במבט ראשון. לכאורה חרוז שור-חמור: תל-ליל. אבל לא. מתחרז בו גם מה שלפני הסיומת צירה-ל. פשוט בערבוב. בכל איבר בחרוז יש לפני ל ת ו-ל נוספת, אם מקשיבים גם למילה שלפני האחרונה. על-תל /  רדת-ליל. כלומר לתל/תלל. אפשר להרחיב עוד ואז נוספות למשחק ע ו-ר: עיר על תל / עד רדת ליל.

תגובה זו של האחים היא יוצאת דופן ביצירה, בחותרה תחת השיר. אפילו צורתה הותאמה לה במיוחד. עד כה כל התגובות החלו ב"אמרו האחים", ביידוע. הפעם, באורח יוצא דופן ביצירה כולה, זה "אמרו אחים".

יתרה מכך, לצורך כך אירעה פה חריגה מוזיקלית. כדי לעבור מ"אמרו האחים" ל"אמרו אחים", התגובה כתובה במשקל אחר מקודמותיה. משקל ימבי, כלומר זוגי: כל הברה שנייה מוטעמת. עד כה כל התגובות היו כתובות במשקל משולש, בלי תלות במשקלו של השיר עצמו (שהיה לפעמים זוגי ולפעמים משולש).

אפשר לשער שכל המאמץ המופגן הזה נעשה כדי להדגיש שלא כל האחים שרפו. אפילו לא כל השלושה הנותרים. או אולי סתם כדי להדגיש את חריגותה של התגובה יחסית לקודמותיה.

> משה מלין: אילו שורות חותכות. והן לא מרפות. האגביות הזאת, האמירה כלאחר הרהור שנזכר בכך שבעצם, אם כבר מדברים, באמת היתה גם העיר ההיא ששרפנו. המעבר מאיגרת המעשה המדוברת והרמה אל החיים עצמם שכוללים גם שריפות. ושמא השריפות עצמו אף הן מעשה נצרך. ואפשר להזכר בפרק השלישי של קהלת. שתי שורות שהן כמעט שיר בפני עצמו.

> ערן קרלינסקי: תיאור מדויק של עם ישראל.


*


 

 








זֶמֶר

אֶת שִׁירוֹ דִּבֵּר אָחִינוּ.
דּוּמִיָּה נָשְׂאָה רֹאשָׁהּ.
עֲשָׂרָה אַחִים הָיִינוּ
וַנִּוָּתֵר שְׁלוֹשָׁה.

הגענו לתחילת זמר-התגובה של האחים. עוקבינו יודעים שבתי הפתיחה של הזְמרים עשויים במתכונת קבועה, שבה מה שמשתנה הוא השורה השנייה והמספר שבסוף השורה הרביעית.

כבר הראיתי בכמה הזדמנויות שהאחים כנראה לא באמת מתים איש איש בתום שירו. זו מין היעלמות-היאלמות סמלית, הקושרת את היצירה לשיר יידי עממי על עשרה אחים שכל אחד מהם מת בתורו.

הפעם הזאת היא הפעם היחידה מכל התשע (אחרי האח העשירי אין מי שישיר זמר תגובה, ולכן תשע) שבה יש בבית הפתיחה של הזמר נימה עגמומית כלשהי, שיכולה איכשהו להתיישר עם ההבנה הפשטנית שהאחים מתים. השורה המתחלפת היא הפעם "דומייה נשאה ראשה". כלומר שקט השתרר. נוצר איזה חלל אחרי שהאח גמר את שירו.

כמובן אין בכך כדי להסיק שהאח מת. זה מתיישב היטב עם תפיסת ההיאלמות. כל אחד אמר את דברו בתורו והשתתק. מדוע דווקא בשיר שמחת מעשה השורה מדגישה את ההשתתקות, ואפילו בנימה קצת מפחידה של "דומייה" המרימה ראש? מפני שמי שהיה כאן בפגישתנו הקודמת כבר ראה שהאחים עומדים לשאת זמר קצת מורבידי. להגיב על שיר שמחת המעשה בשיר המפגיש את שמחת המעשה עם עצב ההרס והמלחמה.

כאילו כדי לרמוז לנו שהשורה "וניוותר שלושה", כמו מקבילותיה בזמרים הקודמים, אינה קובעת שרק שלושה מהם חיים, באים אחרי הבית שלנו שלושה בתים בדיוק העשויים במתכונת מקבילה. כולם מתחילים, שוב, ב"עשרה אחים היינו", ומציינים כל אחד משוואה: עשינו, כל העשרה, מלאכה מסוימת, וכנגדה הרסנו משהו מאותו סוג. בימים הבאים נפגוש בתים מצמררים אלה. ראו הוזהרתם.

*

עֲשָׂרָה אַחִים הָיִינוּ,
בְּיֵינוֹת סָחַרְנוּ.
עִיר אַחַת בָּאֵשׁ בָּנִינוּ,
וְאַחַת בָּאֵשׁ הִבְעַרְנוּ.

ראשון בשלושה בתים מקבילים. עשרה אחים היינו, עשינו מלאכה זו וזו, ועשינו מעשים דומים בצורת פעולתם שהאחד הוא בניין או הצלה והשני הרס או הרג.

כאן מציגים האחים את עצמם כסוחרי יינות, אך זו רק דוגמה למלאכה: בבית הבא תבוא דוגמה אחרת. היין היה נושא שירו של האח השני. כאן נבחר הסחר ביין לעמוד לצד העיסוק באש: היין והאש יכולים שניהם, בקלות, להביא תועלת ונזק. אזכור היין והאש ביחד כאן הוא מחווה לאחת השורות בשיר שלנו, שיר שמחת מעשה, שבחר בהם כדוגמאות לפירות-המלאכה: "אֶת פְּנֵי בְּרוּאָיו שֶׁל פֹּעַל-יָד, אֶת פְּנֵי הָאֵשׁ, אֶת פְּנֵי הַיַּיִן".

הבנייה וההרס של ערים באש היא פיתוח של מכתם האחים שבא כזכור לפני הזמר הזה, "אמרו אחים: בנינו עיר על תל / וגם שרפנו עיר עד רדת לֵיל". עכשיו, להדגשת הדו-פרצופיות של המעשים, ובהתאם לדו-פרצופיות של היין ושל האש, נוסף לזה חידוד: גם הבנייה הייתה באש. האש כמקור אנרגיה, האש המאפשרת את ייצור חומרי הגלם של הבנייה.

אפשר למצוא כאן גם הד ל"בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", שורותיו של יעקב כהן בשיר 'הקנאים' שהיו לסיסמת 'השומר'. עוד יותר מכך יש כאן הד לברכת 'נחם' הנאמרת בתשעה באב, "כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ, וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ".

> רפאל ביטון: כל השורות מסתיימות באותו הצליל (נו). זה בא לשרת את הרעיון של הבית?
>> צור:  אני משער שזה משרת את הרעיון מבחינת הפונקציה של הצליל הזה. כלומר הרגשה של "אנחנו" כפועל בעבר. כטכניקה זה מאוד לא מומלץ למשוררים. הטשטוש שנוצר בין צמדי החרוזים המשורגים. הרי הקורא הלא מיומן יחווה את זה כחרוז גרוע אחד.


*

עֲשָׂרָה אַחִים הָיִינוּ,
בְּנֵרוֹת סָחַרְנוּ.
אָח מִיַּד שְׁאוֹל פָּדִינוּ
וְכִשְׁאוֹל עַל אָח סָגַרְנוּ.

הבית השני בסדרה נותן דוגמאות חדשות לצמד של המלאכה וההרס.

תחילה נזכרת מלאכתם הכללית של האחים, והיא שוב מסחר, אבל המסחר הוא הפעם בנרות. וזה מעין הרהור נוסף על הבית הקודם; כזכור: "עשרה אחים היינו, / ביינות סחרנו. /עיר אחת באש בנִינו / ואחת באש הבערנו". סחרנו בנרות, כליה הקטנים של האש, זו היכולה לבנות ולהשמיד. מעניינת השרשרת שיצר כאן אלתרמן בין הבתים. הרי היה מתבקש לכאורה שהנרות והאש יופיעו בבית אחד. אבל אולי באמת זה העניין: שרשרת.

צמד המעשים ההפוכים המוצג בבית הזה נוגע ליצירה עצמה, ולמצב הדמויות האומרות את הדברים. מדובר הפעם באחים. פדינו אח אחד מן השאול, כלומר הצלנוהו ממוות, ועל אח אחר סגרנו סביב כמו שאוֹל, הסגרנוהו למוות מטפורית או ממש. הדבר מוצג כאן כדימוי כדי לפתוח פתח לכך שלא באמת הרגנו אח. כי זה עניין רגיש כאן: אפשר להבין שה"אח" הוא אחד מהם, מהאחים. הרי הוא אח שלהם.

אומנם סביר יותר להחיל כאן על "אח" את המשמעות הנוספת שלו, הכללית יותר. אח הוא אדם אחר, אחינו לאומה או אפילו לאנושות. שהרי עשרה אחים היינו וגם עשרה אחים הגענו לערב הנוכחי. כלומר אם הסגרנו מישהו למוות, או אפילו סתם סגרנו עליו באיבה כלשהי, סביר שהכוונה למי שאינו אחד מעשרת האחים שלנו, הידועים באחוותם.

אבל הבירור המתפלפל הזה מחוויר לעומת העניין עצמו. זה מה שעושים בחיים? מצילים מישהו, מסגירים מישהו? ואולי כן? אולי גם בחיים לא כל כך דרמטיים, מעשינו יכולים להציל אדם ממוות – כרופאים, כתורמים, כמחנכים, כחברים המצילים אדם מעצמו ועוד ועוד. ומעשינו יכולים לסגור על אדם כמו שאוֹל – בהלבנת פנים, בלשון הרע, בשיווק סיגריות, בנהיגה פרועה... והוא והוא אחינו.

> משה מלין: פשר לקרוא את זה במובן הפסיכולוגי וכתוצאה לא מכוונת. הישיבה הצפופה יחד סייעה לאחד האחים להתמודד עם מצוקותיו, אבל חנקה אח אחר.
 
> רפאל ביטון: הדוגמא הקלאסית לחוסר אחווה מחד וערבות הדדית מאידך הם אחי יוסף: הזריקה לבור הסגור ולאחריה מכירה לסוחרים נושאי נכאת (יש מפרשים שמדובר בשעווה) ותגובת אביהם: "ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה".
ותיקנו מעשיהם בערבותם לבנימין בבקשם: "והנער יעל עם אחיו" כי אחרת "והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה".
>> צור: כנראה ממש זה. לא חשבתי על זה. עשרה, אח, פדיון, מסחר, הסגרה, ומעל לכול השאול!
>> אקי להב: אכן כך. יפה מאד. אין מספר לדרכים שבהם אלתרמן מתקשר עם פרשת יוסף ואחיו. ובמיוחד עם דמותו של יוסף עצמו. הן ישירות עם הגירסה המקראית והן באמצעות הטרילוגיה של תומאס מאן: יוסף ואחיו. אני מזכיר זאת פה ושם בספרי החדש, אבל יקצר המצע מהשתרע גם שם. מערכת היחסים הזאת שווה מסה שמנמנה בפני עצמה.


*

עֲשָׂרָה אַחִים הָיִינוּ.
כְּלֵי בַּרְזֶל חָגַרְנוּ.
לְיָתוֹם כְּאָב הָיִינוּ
וּבֶן-אִישׁ מֵאָב חִסַּרְנוּ.

בית אחרון בשלישייה העשויה במתכונת הזאת. הפעם גם העבודה עצמה היא מלאכת המלחמה. בשירו של האח עצמו על שמחת המעשה המקבילה היא הפריט "הנה הם פלד חיילים" ברשימת כלי המלאכה ופניהם. כלומר גם הצבא הוא מן המלאכות.

מה ההקבלה הנגדית לכך שהרגנו אדם? שהיטבנו לטפל במי שנפגע מהרג כזה. המשוואה מוצגת בעזרת קשר האבהות. יתום, שאביו מת, היינו לו כאב; אבל הרגנו את אביו של אדם אחר וייתמנו אותו.

השורה "בן-איש מאב חיסרנו" יכולה להתפרש "החסרנו לבן את אביו" כמו שהסברתי בפסקה הקודמת, וכך ליצור סימטריה מלאה עם "ליתום כאב היינו". אבל אפשר גם להבין "חיסרנו מהאב את בנו". ואז הסימטריה מהופכת. אבל העיקרון אחד: פיצינו באהבתנו על הרג אחד, וביצענו הרג אחר.

ובכל מקרה, כל זאת בהקשר של היחס אב-בן. כך שוב נוצרת רלבנטיות מיוחדת לפתיח "עשרה אחים היינו": עיסוק בקשרי דם משפחתיים.

עד כאן בתי הדוגמאות. בבתים הבאים תישאלנו השאלות על מה שהודגם פה. על קשר התאומים בין מלאכה להיפוכה.

*

הֶהָיְתָה אַחַת הַמְּלֶאכֶת,
אוֹ הָיְתָה הִיא שְׁתַּיִם?
אוֹ תָּמִיד עוֹרָהּ הוֹפֶכֶת
הִיא בִּנְגֹעַ בָּהּ יָדַיִם?

ראינו מלאכות והיפוכן. עיר אחת באש בנינו ואחת באש הבערנו. אח מיד שאוֹל פדינו וכשאוֹל על אח סגרנו. השאלה העולה מהדוגמאות הללו ואחרות היא האם מלאכת היצירה ומלאכת הסתירה הדומות זו לזו במושאן ובכליהן היא אחת, או שתיים נבדלות, או אחת שהיא שתיים: אחת שכאשר נוגעים בה, כלומר עושים אותה, היא הופכת את עורה, את מהותה.

תמוהה מעט המילה "תמיד" באופציה השלישית. למה לא "לפעמים"? לפעמים היא משתנה כשנוגעים בה, לפעמים לא. והרי ככה זה בחיים. נראה לי ש"תמיד" מציג את הסכנה. התהפכות מהותה של מלאכה תמיד אורבת לפתחה. לא תמיד זה קורה.

זאת ברוח דברי השיר עצמו, שירו של האח, שהזֶמר שלנו כאן מגיב לו. "מוּעד המעשה לריב וליצר הגזל. כפשׂע / בינו לבין קהות העול והעבדות הנעווה". הוא מועָד תמיד.

> משה מלין: לכאורה ג׳קיל והייד אינם אחד ואף אינם שניים, ועדין תמיד ישנם.

> צפריר קולת: אם הדגש בשורות הוא על המילה "תמיד", הרי ש"לא, רק לפעמים" היא התשובה *שלך* לשאלה המוצגת ובאה תמיהה על פתרונה.

> רפאל ביטון: על פי הכלל של "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות" שנאמר בהקשר של סדום העיר הנהפכת שלא "חלו בה ידיים", שבה אחד המלאכים הציל את לוט היתום והשני הבעיר אותה באש, נראה כי כל מלאכה היא אחת ועומדת בפני עצמה.
מצד שני לכל מלאכה יש שני צדדים: המלאכה העיקרית וההשלכות שלה. במקרה של סדום המלאכה של הפיכת העיר גורמת גם להצלת לוט.
אולי השאלה היא האם צריך לקחת בחשבון את כל ההשלכות של מעשינו או שדי לנו במה שהתכוונו לעשות ותו לא?


*

הַאֻמְנָם גּוֹאָה הִיא פֶּרַע
כִּי טִיבָהּ הוּא וְטִיבֵנוּ?
אוֹ אִם רַק כִּכְלוֹת כָּל דֶּרֶךְ
בְּדָמִים אוֹתָהּ הֵבֵאנוּ?

זהו המשך התהייה על הקלות שבה המלאכה עלולה להפוך פניה ולהיות הרס. הניסוח כאן די חידתי, בין היתר בגלל המילה "בדמים" שיש לה מובנים אפשריים רבים. אנסה לתת כאן פרפראזה של הבית בניסוח לא פיוטי אבל כן בהיר, המבוסס גם על הכרת הבתים הבאים בשיר.

האומנם המלאכה תופחת וגובהת בלי שליטה ופונה אל ההרס
כי זה טבעה וככה היא, וזה טבענו, אנו עושי המלאכות, וככה אנחנו?
או שזה לא בהכרח טבעה, אבל בלית ברירה, באין מוצא אחר,
כיתתנו את לחרב והפנינו אותה אל מסלול שפיכות הדמים?

עכשיו אנו פנויים להביט בכמה דקויות הנמצאות דווקא בניסוח הפיוטי. אשאר בחלוקה לפי סדר השורות:

(1) מעין ביטוי כלאיים: גואה פרע. כמו צומחת פרע, אבל התמונה של גאות מבהילה יותר, פתאומית יותר.

(2) בניסוח "טיבה הוא וטיבנו" טמון הקשר הגורדי בין המלאכה לבין מי שעושה אותה. ייתכן שהמוטציה שקורית לה טבועה בה, וייתכן שבעושים. ואולי זה היינו הך, שהרי למלאכה אין כוונה ותודעה.

(3) ככלות כל דרך: על פי ההקשר הכוונה היא, כאמור, באין דרכים אחרות, אבל יש כאן יותר מזה: אולי ניסינו את כל הדרכים. מנגד, לכאורה משתמעת גם משמעות של "בסוף הדרך", בסופו של דבר, כלומר כל הדרכים מובילות לשם; אבל לא נכון להבין זאת כך, כי הרי השיר מציג את זה כאופציה מנוגדת ל"כי טיבה היא וטיבנו".

(4) דמים הם דם אבל גם כסף. מההקשר (וגם מהמקור המקראי לביטוי, ראו מייד) ברור שהכוונה לדם, לשפיכות דמים, אבל עניין הכסף גם הוא מתהדהד פה כי השיר הנגיד בין שמחת המעשה הטהור לבין יעדים חיצוניים כגון שכר ורווח. הצירוף להביא בדמים מושפע מהצירוף המקריא "מִבּוֹא בְדָמִים" המופיע פעמיים בדברי דוד לאביגיל (שמואל א' כ"ה, פסוקים כו, לג): היא חסכה לו, הוא אומר, מעשי הרג.

"הבאנו" חורז עם "טיבנו", והחרוז סביר בזכות זהות ההברה המוטעמת בֵ עוד לפני הסיומת. משתרג איתו החרוז המינימליסטי פרע-דרך שבו רק הגלעין, התנועה המוטעמת סגול והעיצור שאחריה ר, משותף לשתי המילים החורזות.

זה כבר הבית החמישי ברציפות בזמר-האחים שבו כל החרוזים מלעיליים, דבר לא קל בכלל בעברית ובעל סגולות טובות של התנגנות (לכן אפשר למחול על כך שרוב החרוזים הללו כאן מינימליים למדי או לא ממש מעניינים). אחריו יבואו עוד שלושה בתים כאלה. למעשה כל הזמר כתוב בחרוזי מלעיל, חוץ מהבית הפותח והשניים המסיימים.

*

מֵעוֹלָם לֹא סַחְנוּ: חֶסֶד
אוֹ חַטָּאת אֵינָם כְּלָלֶיהָ.
לֹא אָמַרְנוּ כִּי חֵרֶשֶׁת
תַּכְלִיתָהּ לִצְלִיל כֵּלֶיהָ.

האחים מסכימים כאן עם התזה המרכזית של אחיהם בשירו על שמחת המעשה. כלי המלאכה (ו"המעשה" בכלל) הם "הכף אשר שׂומים בה טוב ורע ובה צרורים שכר ועונש", כלומר המסגרת שבה המוסר בא לידי מימוש בעולם. האח חזר על רעיון זה בכמה ניסוחים.

האחים חוזרים על כך עכשיו על דרך שלילת השלילה. לא אמרנו שזה לא ככה. החסד והחטאת הם אכן כלליה של המלאכה. תכליתה שומעת את צליל כליה, כלומר המטרה אינה מנותקת מהאמצעים ואינה מקדשת אותם.

הארגון הצלילי עשיר כאן במיוחד. ראשית, כמו גם בבתים השכנים, ישנו המשקל המהיר, בעל הקצב המודגש, הבנוי על הטעמה ואי-הטעמה לסירוגין בשורות קצרות (טטרמטר טרוכיאי, למעוניינים); החריזה מדגישה משקל זה, שכן חורזות רק מילים מלעיליות, וכך התקתוק הקבוע, טָא-טָ טָא-טָ טָא-טָ טָא-טָ, לא נשבר גם בסופי שורות.

על התשתית המוזיקלית הזאת מתקיים משחק צפוף של חזרת צלילים. תחילה זה מעודן. מעולם – לא. ואז, מובהק: סחנו – חסד. חסד בתורו יוצר זוג מילים הפוכות בתוכנן הזהות בצלילן הראשון ודומות בצליליהן הבאים, חסד – חטאת. זוג מוכר מהמימרה בספר משלי (י"ד, לד) "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת". אפשר אפילו שהמילה "מעולם" מצטרפת פה ל"חסד וחטאת" בהשראה צלילית של "חסד לאומים חטאת": מעולם-לאומים.

לשרשרת סחנו-חסד-חטאת מצטרפת המילה החורזת עם "חסד", "חֵרֶשֶׁת": חרוז שובב משהו, המדגים אולי איזה סוג של חירשות, שבו יש אותיות זהות או דומות (חֶ...ת/ד) אבל דווקא לא בהברה המוטעמת. בעיצוריה קרובה יותר המילה "חירשת" דווקא ל"חטאת".

אך המילה "חטאת" קרובה אף יותר בצליליה למילה "תכליתה"; ו"תכליתה" זו מחברת אותנו למשפחת המילים הנוספת בבית: "תכליתה", "כלליה", "כליה". ומ"כלליה" מסתעפת גם המילה הנוספת כפולת הלמ"דים, "צליל".

אם לסכם את משפחות המילים הקרובות בצלילן: סחנו-חסד-חטאת; חטאת-חרשת; חטאת-תכלית; תכלית-כליה-כלליה-צליל. וגם: מעולם-לא; מעולָם-אינָם-אמרנו. כל זה בבית שכולו 15 מילה, הכתוב במוזיקליות דחוסה, ואשר כמובן נושא משמעות מדויקת ובהירה.

אכן כן: תכליתו של בית זה אינה חירשת לצליל העשיר של כליו. שוב אנו עדים לכלל שהגדרתי מזמן: כשאלתרמן מדבר על צלילים, הדיבור עצמו מלוטש מאוד בצליליו.

עוד משהו. אמרנו 15 מילה. זו מתכונת יסוד בשירה העברית: 15 מילים יש בברכת הכוהנים (ו-15 שירי מעלות בתהילים, ו-15 מעלות שהלוויים עמדו עליהן ושרו במקדש). 15 המילים בברכת הכוהנים מתחלקות לפסוקים בסדר עולה של מספר מילים אי-זוגי. 3, 5, 7:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

ראו זה פלא, כך בבית שלנו, על פי סימני הפיסוק:

מֵעוֹלָם לֹא סַחְנוּ:
חֶסֶד אוֹ חַטָּאת אֵינָם כְּלָלֶיהָ.
לֹא אָמַרְנוּ כִּי חֵרֶשֶׁת תַּכְלִיתָהּ לִצְלִיל כֵּלֶיהָ.

שלוש, חמש, שבע. ועוד: בכל משפט בברכת כוהנים מופיע פעם אחת שם ה', ולהבדיל, כל משפט בבית שלנו מתארגן סביב מילת שלילה, "לא" או "אינם".

יש קצת קשר בין ברכת הכוהנים למעשי העם, לחסדו של האל, לבין עולם החסד והחטאת של המלאכה. קשה להאמין שעם כל המורכבות הרב-ממדית העצומה של הבית, אלתרמן יצר במכוון גם את ההקבלה הזאת לברכת הכוהנים. אולי ראה בדיעבד שיוצא לו קרוב, ותיקן טיפה, מילה הפכה לשתיים (למשל: אולי כתב תחילה "חסד וחטאת", ואז תיקן ל"חסד או חטאת") או להפך, כדי לסדר בדיוק.

*

גַּם בַּצַּר לָנוּ יָדַעְנוּ
כִּי לֹא כָּל אִסּוּר הֻתַּר לָהּ
וּפְעָמִים הַדָּם נָתַנּוּ
עַל טָפֵל שֶׁהוּא עִקָּר לָהּ.

האחים ממשיכים בעיון שלהם בשאלה עד כמה הגלישה אל המעשה הרע, או ההרסני, היא חלק אינטגרלי מהמלאכה ומחיי העשייה. עיון שהוא גם וידוי. הם מסכמים את חייהם בעצם. עורכים חשבון נפש. ומצטדקים, בבית הזה.  

המחצית הראשונה של הבית היא סנגוריה עצמית מובהקת. גם כשעשייתנו הייתה במצוקה, ואולי אפילו אנחנו, ידענו שיש דברים שנותרים אסורים ושלא הכול מותר למען תכליתה של המלאכה (כפי שנאמר בשורות הקודמות: "לא אמרנו כי חירשת תכליתה לצליל כליה").

המחצית השנייה עמומה יותר אך מתבארת מן ההקשר כאן, בזֶמר, ומההקשר הרחב יותר: השיר של האח, שזמר האחים הזה מגיב לו.

האחים אומרים שלפעמים הם שפכו את דמם שלהם על עניין שהיה טפל בעיניהם, או טפל לכאורה, אבל בעצם היה עיקר למלאכה. "הַדָּם נָתַנּוּ" בא כניגוד לאפשרות שצוינה לפני שני בתים, שלפיה "רק ככלות כל דרך בדמים אותה הבאנו", כלומר בלית ברירה שפכנו דמם של אחרים. הנה, לצד זאת, לפעמים שילמנו על פרינציפים בדמנו.

נראה שהכוונה לעקרונות הצדק, ההגינות והדין, שהם כביכול טפלים למלאכה עצמה. כך עולה מסמיכות הדברים אל "ידענו כי לא כל איסור הותר לה". וכך מתברר כאשר בודקים בשירו של האח, שהזמר הנוכחי מגיב לו, על מה נאמר שם שהם עיקר וטפל למלאכה. וכך אמר האח על "המעשה":

רַק עֶבֶד וְעָרִיץ יֹאמְרוּ כִּי אֵין כָּל עַצְמוּתוֹ מִקֶּדֶם
כִּי אִם קַרְדֹּם שֶׁאֵין שׁוֹפֵט לוֹ אֶלָּא עֶצֶם הַתַּכְלִית
וְכִי טְפֵלִים לְעִקָּרוֹ מִשְׁפַּט-אֱמֶת וּמֹאזְנֵי צֶדֶק – –
עַד קוּם קַרְדֹּם עַל מְנִיפוֹ... וְהָרוֹאֶה פָּנָיו יָלִיט.

כלומר, לדבריו, הטענה כי עיקרו של המעשה היא תכליתו, וכי הצדק והמשפט טפלים לו, היא טענתם של עבד ועריץ והיא טענה מסוכנת. האחים מאמצים עכשיו את גישתו של האח, ואומרים שלפעמים על ה"טפל" הזה, שבעצם הוא עיקר, הם היו מוכנים לשלם ביוקר, בדמם.

> עפר לרינמן: "תשובה" לחבקוק היא, להוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה.

*

בְּמִשְׁפָּט תָּבוֹא דַּרְכֵּנוּ
וְיֻגַּד מָתַי שָׂרִינוּ
וּמָתַי, עַל אַף צִדְקֵנוּ,
עֲשָׂרָה לִסְטִים הָיִינוּ.

עשרת האחים נתונים, כפי שראינו, בחשבון נפש כולל, המתפתח מתוך הדיון על קרבתו של מעשה ההרס, זה ההכרחי וזה הרע, אל עולם המעשה והמלאכה. הם סיפרו על פעולות מלחמה הרסניות שעשו, והצהירו כי הם יודעים שהמטרה הטובה אינה יכול לקדש כל אמצעי. הם עצמם מאמינים שנהגו תמיד כשורה, גם כשנאלצו להבעיר עיר או לשפוך דמים.

בבית הזה הם מסכימים שהשיפוט של מעשיהם יהיה בבוא העת שיפוט חיצוני. משפט ההיסטוריה כנראה, או משפט אלוהי. עקרונית זה יכול להיות גם משפט פלילי כפשוטו, אבל נראה שלא, מפני שמדובר כאן במשפט על כל מעשיהם של כל העשרה לאורך כל חייהם.

המשפט יקבע באילו מקרים הם נאבקו עם הפיתוי לאי-מוסריות וגברו עליו – ובאילו מקרים צִדְקָתָם העקרונית גרמה להם לעשות מעשים לא מוצדקים, להיות לעשרה שודדים.

מבחינה מילולית, שתי האפשרויות משחקות עם המשפט החוזר בזמר, שהופיע בכל אחד מארבעת בתי הפתיחה שלו, "עשרה אחים היינו". אכן, עשרה אחים, אבל מאיזה סוג. הפועל "שָׂרינו", נאבקנו, משחק עם המילה "עשרה". האפשרות האחרת היא שלא סתם עשרה אחים היינו, אלא עשרה לסטים.

> משה מלין: ה:על אף צדקנו.ף יכול להיקרא גם במודעות אירונית?
>> אקי להב: אירוניה אני לא מוצא כאן. "... עַל אַף צִדְקֵנוּ, עֲשָׂרָה לִסְטִים הָיִינוּ" מתייחס לדילמה אלתרמנית קבועה שאנו פוגשים גם בשירי מכות מצרים:  "כי צדיק בדינו הַשֶׁלַח /  אך תמיד בעוברו שותֵת / הוא משאיר כמו טעם מֶלַח / את דמעת החפים מחטא".

> עפר לרינמן:  הוא שנאמר בעירובין נג עב, "לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהּ".

> דן גן-צבי: אל תבוא במשפט עמנו כי לא יצדק לפניך כל חי.


*

עוֹד יַגִּיעַ לֵיל דִּינֵנוּ,
דִּין הַחַף וְהָאָשֵׁם.
בְּבוֹא עֵת נֹאמַר: הִנֵּנוּ.
רַק עוֹד אֵין קוֹרֵא בְּשֵׁם.

ליל הדין של האחים הוא אותו משפט שהם הזכירו בבית הקודם, שיכריע לגבי טיבם המוסרי של המעשים ההרסניים שעשו בחייהם. ביניהם שריפת עיר, הסגרת אדם והרג. נזכיר, בלשון לא-פיוטית, את השאלות שיידונו בו, השאלות שנרמזו לאורך הזמר (רובן ככולן מרוכזות בעמוד המצולם פה): האם מעשים אלה היו חלק הכרחי מהעשייה החיובית? האם היו תמיד רק בלית ברירה? האם נעשו על פי כללי המוסר ותוך שמירה על איסורים, מה שאפשר לכנות טוהר הנשק? האם הם שׂרו עם ההכרח והתאמצו כל צורכם להגיע לאלימות רק כמפלט אחרון, או שהיו צודקים אבל לסטים, שודדים שיש להם כביכול תירוץ?

ליל הדין עתיד להגיע, לא ברור מתי ואיך. משפט ההיסטוריה? מותם ועמידתם בבית דין של מעלה? איזשהו בירור שמי יודע מי יעשה? אז ייקבע אם חפים או אשמים הם. הם מביעים נכונות גמורה להתייצב לדין הזה ולעמוד מאחורי מעשיהם. בינתיים עוד לא קראו להם.

הלילה "עוד" יגיע, בוודאות לגבי העתיד; אבל "עוד" אין קורא בשם, עדיין אין. המילה "עוד" מופיעה כאן בשני מובנים, הנוגעים שניהם לציר הזמן; ככזו, היא בעלת חשיבות מיוחדת אצל אלתרמן. "עוד" שלישי יפתח את השורה הבאה, ויציין את המצב הקיים ("עוד ערוך שולחן הלחם"). תיווצר חזרה משולשת על "עוד", והיא תדגיש לעינינו את הדרמטיות של הדבר, את העתיד הנטוע בהווה בשל ודאות בואו. המילה "עת", "בבוא עת נאמר: הננו", גם היא בצלילה ובמהותה בת משפחתו של ה"עוד" הזה. העת עוד תגיע.

הקריאה "הננו", על משקל "הנני" של אברהם אבינו הנקרא לניסיון ושל עלי הנקרא לשמוע את דבר ה', נאמרת בצורת מלעיל המאורכת, צורת ההפסק, בהתאם לחגיגיותה, ובזכות זאת, ובזכות לשון הרבים הקולקטיבית, מתחרזת באורח מהדהד עם הדבר שהם מתייצבים אליו: דיננו.

החרוז השני בבית, אשם/שם, ממקד אותנו אף הוא בדרמה של הדין: יקראונו אליו בשם, כלומר ממש יזמנו אותנו אישית ויכוונו אלינו את האישום. זהו החרוז המלרעי הראשון בזמר שלנו מאז הבית הפותח. כלומר אחרי 8 בתים שלמים שכל שורותיהם נגמרו במלרע, בהתאם לניגון הסוחף של הזמר. בדרך כלל בעברית חרוזים במלרע הם דבר שאין לתהות עליו, ברירת המחדל, ובית המשרג חרוזי מלעיל ומלרע כמו הבית שלנו הוא סטנדרט ממש אצל אלתרמן. אבל כאן זו פריעה של סדרי השיר. זו הפרעה ראשונה בניגון שהורגלנו אליו. זו בלימת חירום. כיאה לדרמה של ליל הדין שישלוף אותנו ממהלך חיינו ויחרוץ.

> עפר לרינמן: מדוע "ליל הדין" דווקא, ולא "יום הדין" כמקובל?
>> צור: נקודה מסקרנת. נראה לי:  1. סימטריה עם המצב הנוכחי, הלילי, של השיחה. 2. רמז אפשרי לכך שזה יקרה בממלכת הדמיון, התודעה, ההרהור כפי שיקרא לזה חברנו אקי.
>> עפר: אפשר. מתחבר, לתחושתי, ל"ליל חניה".

> רפאל ביטון: נראה לי שיש בבית רמזים לעשרת הרוגי מלכות (שהוצאו להורג ע"י הקיסר באשמת חטא האחים במכירת יוסף) כדי לחזק את הרעיון של הבית: כל מעשה שמתרחש בעולם יבוא למשפט, ואנחנו (או אחרים) עתידים לתת עליו דין וחשבון, בין אם אשמנו ובין אם לאו.
>> צור: רמזים דווקא בבית הזה?
>> רפאל: לדעתי כן, מבחינת התוכן של הבית:
1.עמידה לדין אחרי שנים רבות מקרות החטא.
2.חפים מפשע משלמים על אשמת אחרים.
3.קבלת הדין.
מבחינת מילים:
1. דיננו, דין - מקביל לאמור ב"אלה אזכרה" (הפיוט והמדרש) דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ; "אמר להם עומק הדין יש לי לשאול מכם ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט"
2. הננו(קבלת הדין): "וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם"; "יצאו מלפניו וחלו את פני ר׳ ישמעאל כ״ג שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת הש״י....מיד ירד ר״י והגיע לארץ והגיד לחביריו שכבר נגזרה גזרה ונכתב ונחתם"
3. "אין קורא בשם": לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלוֹת לַאֲדוֹנֵימוֹ; "והזכיר השם המפורש"
הסיפור של עשרת הרוגי מלכות מעורר אי נוחות מסויימת, ואי הבנת הצדק, בסגנון: "שתוק כך עלה במחשבה לפני".
לדעתי זה משרת את הרעיון של הבית: ידיעה שנעמוד לדין על כל מעשה, גם אם הכוונה היתה טובה. ואנו מודעים לכך ומקבלים זאת.
ואולי: טוב לעשות מעשים ולתת את הדין על הטעויות מאשר לא לעשות דבר.
לאור האריכות והסגנון הדרשני מדי אסיים בבקשת סליחה ממך ומאלתרמן: חָטָאתי צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ.

*

עוֹד עָרוּךְ שֻׁלְחַן הַלֶּחֶם
וְהָאוּר לוֹהֵט בָּרֹד.
אָח שְׁמִינִי, דַּבֵּר דְּבָרֶיךָ.
תַּמּוּ שְׁתַּיִם אַשְׁמוּרוֹת.

הבית האחרון בזמר האחים הנוכחי, השביעי, מוקדש, כמו בששת המקרים הקודמים, להעברת המיקרופון לאח הבא תוך ציון מצב-העניינים במפגש האחים שהשירים נאמרים בו.

הלילה מחולק במקורותינו לשלוש אשמורות. שלושה שלישים. המיקום של תום האשמורה השנייה עכשיו, אחרי שבעה מתוך עשרה שירים, מלמד שעשרת השירים פרוסים בערך בשווה על פני כל הלילה.

הסעודה נמשכת, אם מישהו עוד רעב. עד שכל העשרה ישלימו את דבריהם, השולחן בבקתה עוד ערוך עם אוכל והאש עוד בוערת באח. הביטוי "שולחן הלחם" כבר נאמר בבית המקביל בזמר החמישי. אז הלחם חרז עם "אלֶיךָ", האח הבא, ועכשיו, בדומה לכך, אך בחרוז מדויק פחות, עם "דברֶיךָ".

השפעת השעות שחלפו ניכרת אולי באש, באוּר. הוא לוהט עדיין, אך ברוד, כלומר מנומר, בעל מראה של כתמים או חברבורות. אפשר לדמיין כך אש גם בשיא בערתה, שולחת לשונות מתחלפות, ואפשר גם לדמיין כך אש עייפה, משתלחת ברמץ זעיר פה זעיר שם. בכל מקרה זה דימוי מקסים ותמציתי למראה האש.

"ברוד" מוכר לנו מהביטוי "עקודים, נקודים וברודים" בעסקת הצאן בין לבן ליעקב: דגמים שונים של צבע פרווה לא אחיד. הוא מתפרש כאמור כמעין מנומר. במקרה, גם השם "ברדלס" מתחיל ב"ברד", כיאה למראהו, אך מקור מילה זו ביוונית. אומנם, אפשר שהבנת "ברוד" כמנומר דווקא, ולא, למשל, בעל כתם אחד גדול, מושפעת מהמילה ברדלס.

המילה "בָּרֹד" מתחרזת, שוב באופן מחוספס, עם "אשמורות". אך יש לה תפקיד צלילי מעניין הרבה יותר: היא מופיעה מייד בשיכול הברות, בקריאה לאח הבא "דַבֵּר"! כאילו המילה ברֹד עצמה היא ברודה. כתמיה הם "בר" ו"ד" והם מתרוצצים להם, מרצדים, ויוצרים את צו השעה: לדבר.

חרוזו של ברוד, "אשמורות", שייך אף הוא למשחק צליל מעניין יותר מהחרוז. ר של "אשמורות" משתית את החרוז עם "ברוד", אבל עיצוריה הקודמים של מילה זו, ש-מ, וכן הסיומת ת, מהדהדים דווקא הרבה מילים אחרות בבית הקטן שלנו: "שולחן הלחם", "שמיני", "תמו שתיים".

הבית עשוי אפוא כמה משפחות של מילים קרובות בצלילן. הנה בקיצור אלו שראינו, ועוד כמה: שולחן-הלחם; עוד-ערוך-אור-דבריך; ברד-דבר-דבריך; שולחן-הלחם-שמיני-תמו-שתיים-אשמורות; וגם אוּר-אח. שזה מקרה מעניין: אח בא כאן במשמעות המשפחתית, אבל הרי יש כאן גם אח מבוערת באוּר.

ציון השעה, תחילת אשמורת שלישית, יתגלה מייד כחשוב. כותרת השיר הבא תהיה "אשמורת שלישית". כלומר הזמן שהוא נאמר בו, השעות הקטנות שבעומק הלילה לקראת שחר, הוא נושאו המוצהר של השיר. זה נושא יוצא דופן ביצירה, כי הוא מסגרת-זמן ולא איזו מהות שאנו רגילים לתפוס כנושא לדיון. בשבועות הקרובים, כשנקרא בשיר, ננסה להבין על מה הוא בעצם.