זירת התודעה: עם רון שלייפר על לוחמה פסיכולוגית ופוליטית

ד"ר רון שלייפר, מומחה בינלאומי לחקר הלוחמה הפסיכולוגית, סבור שזו הדרך לנצח - הן בזירת הקרב, הן בדעת הקהל. כך לדבריו הצליח הווייטקונג להשריש בארצות הברית ובדמוקרטיות לוחמות את הפחד מ"בוץ", כך הצליח חזבאללה לגרום לְישראלים לפעול לנסיגה מבלנון, וכך מצליחים הפלשתינים לכבוש את הקמפוסים. על מי תעמולה כזו אינה עובדת? על סטודנטים לפילוסופיה ותלמידי ישיבה

מאת צור ארליך

מופיע היום ב'דיוקן', מוסף 'מקור ראשון', בעמ' 13-8 בכותרת "עזבו הסברה. ל"פ".

"הספר האדום", מכנה ד"ר רון שלייפר בחיבה אבהית את ספרו 'לוחמה פסיכולוגית'. על עטיפתו, האדומה בחציה, פסלון של חייל האוחז עיתון ערבי מגולגל כאילו היה מטול רקטות. המדיה היא הנשק. לא ששלייפר מייחל שכל אזרחי ישראל יידרשו על פי חוק לשאת את ספרו האדום על גופם בלכתם בדרך ולשננן אותו בשכבם ובקומם, כפי שנדרשו לעשות כל מאות מיליוני האזרחים בסין העממית עם "הספר האדום" של מאו צה-דון. ובכל זאת, הוא מאמין שמצבנו הלאומי היה טוב יותר לו נשאו את ספרו בצקלונם קציניה ויועציה של מדינת ישראל, וגם, למען האמת, לו למדו מנהיגי ישראל והמערב דבר או שניים על הפעלה מוצלחת של לוחמה פסיכולוגית מהעולם הקומוניסטי הישן והרע. או לפחות מהרשות הפלשתינית, המביסה אותנו יום יום בזירת התודעה.

"לוחמה פסיכולוגית" הוא מונח קצת מטעה, קטן ממידותיו האמתיות. ראשי התיבות ל"פ מוצלחים יותר, כי הם מרמזים גם ללוחמה פוליטית. ל"פ הוא כל ניסיון מאורגן ולא אלים שאחד הצדדים במלחמה או בסכסוך נוקט לשכנע את האויב, את העולם, או אפילו את אזרחיו שלו. שלייפר, מומחה בינלאומי לחקר הל"פ וחלוץ כמעט בודד של העיסוק האקדמי בו בישראל, אומר שהזירה העיקרית של הל"פ כיום היא זו התקשורתית, הגלויה. מה שמכונה אצלנו 'הסברה'. רק מיעוט פעילות הל"פ נעשה באפלה. הל"פ השחורה, זו הנעשית במסווה ומיוחסת לגורם אחר, נמצאת בשולי הזירה.

ואכן, אצל שלייפר הל"פ נשמע דבר פחות שחור ועלום מכפי שמקובל לתפוס אותו. "האמינות היא הנכס הכי חשוב בל"פ", הוא אומר למשל. "לכן, מדינה שמיומנת בל"פ תאמר בדרך כלל את האמת. השאלה היא אם חובה לומר את כל האמת".

הצורך להיצמד במידת האפשר לָאֱמת הוא אחד מארבעת עקרונות ההפעלה המרכזיים של הל"פ ששלייפר מונה בפתח הספר האדום שלו. יתר העקרונות: להפגיז במסרים, בלי לתת לאויב רגע להרים את הראש – ולשם כך לנצל כל הזדמנות ולרכוב על גביה, עיין ערך מוחמד א-דורה; לעורר עניין, על ידי שימוש בטכניקות מעולם יחסי הציבור והפרסום, ולהרבות בתמונות ובגימיקים; ולנצל את הטכנולוגיות המודרניות של תקשורת ההמונים. "הגדוּלה בל"פ היא שאין בו חידושים", הוא אומר. "העקרונות אותם עקרונות. אתה מציב בהם את הנתונים, וזה תמיד עובד".

- מהפכת התקשוב, ובייחוד המידע הזמין לכל אחד באינטרנט, לא שינתה את הכללים?

"הזמינות של הטכנולוגיה רק נותנת למסרים יותר עוצמה. פעם השתמשו בכרוזים, ועכשיו המרחב הקיברנטי; מה ההבדל? אז זה קצת יותר יעיל, זה הכול".

- ההבדל הגדול הוא שאתה אף פעם לא סַפַּק מידע יחיד. אדם שמקבל מידע יכול לבדוק בקלות באינטרנט אם הוא נכון או כוזב.

"רוב האנשים, כולל סטודנטים מצטיינים, לא בודקים מעבר לכותרות של אתרי החדשות הגדולים. זה הוכח במחקרים. אז כל מה שצריך לעשות כדי להפעיל תעמולה יעילה הוא לערוך מניפולציה על כלי התקשורת הללו. ואת המניפולציה הזו על הכותרות הצליחו הפלשתינים לעשות. כל מידע שיצא באינתיפאדה השנייה מהזירה שלנו לכותרות הבינלאומיות עבר סינון אצל הפלשתינים בדרכים יצירתיות ומקוריות שאני מוריד את הכובע בפניהן.

"וגם זה לא דבר חדש. הקומוניסטים הסוו את משטר הזוועות שלהם בשנות השלושים על ידי מניפולציות על הקהילה האינטלקטואלית הבינלאומית ועל כלי תקשורת מובילים כמו ה'ניו-יורק טיימס'. ביסודו של דבר אנשים היו עצלנים ונשארו עצלנים. ברגע שמישהו מראה שהוא יודע את הדרך הם הולכים אחריו. ב'החלילן מהמלין', ובעולם העתיק, ובמאה העשרים, והיום".

- אתה יכול לתמרן כלי תקשורת שהוא מלכתחילה נגדך?

"הוא נהיה נגדך בגלל לוחמה פסיכולוגית. ערפאת קיבל אחרי ששת הימים החלטה אסטרטגית, שאם אי אפשר להביס אותנו בטנקים, צריך לנסות להביס אותנו בנקודת התורפה שלנו. ובמקרה הזה היא הפסיכולוגיה. כשלצה"ל לא היה נשק, מה כתבו על מגדל המים של נירים? 'לא הטנק ינצח אלא האדם'. אז זה מה שאומרים הפלשתינים. 

"רובנו מאמינים בשני דברים סותרים: שהסברה טובה יותר יכולה לשפר את מצבנו – ושהעולם אנטישמי באופן שאינו בר שינוי. זה לא הולך יחד, וזה גם לא נכון: הסברה טובה יכולה להפוך את האנטישמיות לדבר לא לגיטימי, לדבר שמתביישים בו. המחשבה שהאנטישמיות מעצבת את המדיניות הבינלאומית גורפת מדי, וגורמת לנו לרפיון ידיים ולחוסר מעש. אם הייתה לנו מודעות ללוחמה פסיכולוגית היינו יכולים להגיע בעזרתה להישגים גדולים. אבל צברינו הצעירים המציאו את העולם, ואליק נולד מן הים ולא מן ההיסטוריה, ולכן עזבנו את כל זה. זה נחשב גלותי, תבוסתני, ואחר כך זה גם נהיה לא דמוקרטי".

דווקא משום שאין הרבה חדש תחת השמש, וזה כמאה שנה שהלוחמה הפסיכולוגית בסכסוכים בעולם מתבססת על אותם עקרונות, יש עניין מיוחד בסקירה ההיסטורית ששלייפר פורס בספרו. בפרק על מלחמת וייטנאם, למשל, מצטייר לעיני הקורא מקרה מובהק של ניצחון צבאי על מעצמה שהושג בזירת הל"פ והתעמולה. הווייטקונג הקומוניסטי הצליח לנטוע בציבור האמריקני, בעזרתה האדיבה של התקשורת האמריקנית, את התחושה שאמריקה מבודדת בעולם, את דפוס החשיבה של "וייטנאם היא בוץ טובעני", ואת האמונה שמתחולל מעגל דמים – כלומר שלא כדאי לתקוף, כי המתקפות שלנו הן בעצם הסיבה למתקפות של האויב. הפלשתינים ואנחנו, מהדורה מוקדמת.

אבל היו לשכנינו היקרים גם הרבה מורים אחרים. "את כל מה שהם עושים הם למדו מאיתנו", אומר שלייפר. "ממה שעשינו בימי הבריטים. התוספת היחידה שלהם היא לא לוחמה פסיכולוגית, אלא לוחמה באמצעים פסיכולוגיים. זה דבר אחר: שימוש באלימות שיש בה אפקט פסיכולוגי. כוונתי ללוחמת המתאבדים". בספר, בפרק על הל"פ של היישוב העברי בארץ נגד הבריטים, נסקרים רבים מהשיעורים שהנחילו אבותינו לפלשתינים בני זמננו.

בין היתר, הם ידעו למנף אירועים לחגיגה תקשורתית – למשל באקסודוס ובביריה; הם השכילו לנצל אירוע קיים כדי לשגר מסר כוזב בעל ערך תעמולתי: כשאוניית המעפילים פאטריה הוטבעה בטעות בידי ההגנה, יצאה מטעם ההגנה הודעה שהבריטים הם שהטביעוה. הפלשתינים שִכללו את גלגול האשמה לאסונות על ישראל לכדי אמנות מזוויעה – מהפצת השמועה על תאונה מכוונת, שהפיצה את האינתיפאדה הראשונה, ועד ניצול מקרה של קלקול קיבה כדי לביים הרעלה המונית שישראל ביצעה. גם שיטת הכרוזים של המחתרות זכתה לפריחה לאחר שנים באינתיפאדות. והפריטה על רגשי האשמה של חיילי האויב, וגיוס האמנים ואנשי הרוח בעולם, ועוד ועוד.

"כבר 25 שנה שאני לומד את הל"פ הערבי-פלשתיני ולא מפסיק להתפעל מעומק היצירתיות", אומר שלייפר. הכול וריאציות על דברים שהם למדו מאיתנו, כשהיינו קטנים וחצופים, ומעוד רבים וטובים ובעיקר רבים ורעים. בראשם הסובייטים. "ברית המועצות תמיד הבינה את חשיבות התעמולה. המהפכה עצמה נעשתה על ידי ההצלחה לשכנע 200 מיליון מוז'יקים, איכרים עמי-ארצות, בעקרונות מרקס ולנין. אחר כך כמובן ביססו את זה עם הרבה דם. בהמשך, בשנות המלחמה הקרה, יש הערכה ש-2 אחוזים מהתל"ג הסובייטי הוצאו על תעמולה. ואילו למערב תמיד יש עם זה בעיה כי זה לא דמוקרטי ולא ליברלי".

- ופצצות זה כן ליברלי?

"זו בדיוק הנקודה. יש לי ציטוט מספר שהופיע באנגליה עשר שנים מלחמת העולם הראשונה, מאת ארתור פונסונבי, המבקר את המניפולציות המבריקות של התעמולה שהצבא הבריטי הפעיל במלחמה. הוא כותב שם שיותר מוסרי להרוג את האדם מלהשחית את נשמתו. הליברליזם המעוות הזה שגשג במערב ביתר שאת בתקופת המלחמה הקרה. הוא שעומד בבסיס הבלבול והמבוכה של הדמוקרטיות הליברליות, ובפרט של ישראל. בשעת מלחמה גם בדמוקרטיות אומרים 'בסדר, נתלכלך קצת בתעמולה', אבל בתקופות ממושכות של מלחמת גרילה או טרור הדמוקרטיות עומדות חסרות אונים".

- אפשר לומר שישראל כושלת בתחום הפעלת הל"פ?

"חד משמעית. בתחום הצבאי יש כנראה שיפור. צה"ל הקים מחדש באמצע העשור הקודם יחידה קטנה ושמה מל"ת, מרכז למבצעי תודעה, הממונה על הלוחמה הפסיכולוגית. במלחמת לבנון השנייה צה"ל עשה כמה דברים יפים בתחום; הוא עשה שימוש רב בכרוזים מן האוויר, ולפי פרסומים זרים פנה לאזרחים לבנונים בטלפון, הפעיל תחנת רדיו, הקים אתר מלשינון טורדני באינטרנט ועוד. ב'עופרת יצוקה' היחידה פעלה לראשונה כחלק אינטגרלי מהפעלת הכוחות הכללית. זאת התחלה טובה.

"אבל בתחום הגלוי, תחום השימוש בתקשורת, שהוא הדרך העיקרית להגיע לציבור, מדינת ישראל כושלת. קול ישראל בערבית לא נקלט בכל מדינת ערב, מאז הבג"ץ נגד האנטנות בצורן. אין לנו רשת לוויין שנקלטת בכל מדינות ערב. פעם דיברנו עם העולם הערבי; היום כבר לא. מכשירים אנשים להקשיב למה שהעולם הערבי אומר ולהפיק מזה מידע, אבל לא מכשירים אנשים שבאופן שיטתי יוכלו להפנות מידע מאיתנו אליהם. למשל, לגרום לציבור הרחב באיראן להטיל ספקות במדיניות המשטר שלו כלפינו. כשליברמן היה השר לנושאים אסטרטגיים הוא הציע תוכנית לשידורי לוויין בפרסית, וההצעה החזיקה מעמד בדיוק יום. אלה דברים שחשיבותם עליונה, אבל הם לא נעשים, כי 'אנחנו לא עושים דברים כאלה, זה פרופגנדה, זה נאצי'".

זה לא רק עיקום אף, אלא "בעיה מובנית: לא ברור לנו אם טוב יותר להיראות חזקים או חלשים. משרד הביטחון רוצה תקציב אז הוא דואג שניראה חלשים; משרד התיירות רוצה תיירים, ותיירים יבואו למדינה חזקה; משרד התמ"ת רוצה משקיעים, אז כנ"ל; ואילו משרד החוץ רוצה שניראה מותקפים. כל אחד ימשוך תמיד לכיוון שלו. צריך לבדוק את התפיסות הבסיסיות של ההסברה הישראלית. האם כוחנו בקורבניוּתנו, בהיותנו וילה בג'ונגל? זה נוגד את תפיסת העולם של הציונות האקטיביסטית; בשביל מה בנינו מדינה, כדי שנמשיך להיות קורבן? אבל בינתיים הפלשתינים מיתגו את עצמם כקורבן, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתווכחים איתם מי קורבן יותר גדול".

- הראית בספר שהפלשתינים מציגים בהצלחה מסר מפוצל: שהם גם חזקים ומסוכנים וגם חלשים ומדוכאים. אז למה אנחנו לא יכולים?

"אנחנו יכולים. כשלוי אשכול נשאל איך נשנורר מיהודים באמריקה כשאנחנו נתפסים כשמשון הגיבור, הוא אמר כזכור, מה הבעיה, נהיה שמשון הנעבּעך. הוא ביטא בדימוי עממי אמת אסטרטגית גדולה: בני אדם מסוגלים להאמין למסרים סותרים. למשל, שהפלאפון הורג אותנו ומשתלם להשתמש בו. אבל זה צריך להיעשות באופן מתואם בין משרדי הממשלה. זה מה שניסה יועז הנדל לעשות כראש מערך ההסברה. המכון בראשותי במרכז האוניברסיטאי באריאל, 'מרכז אריאל לחקר ביטחון ותקשורת', נתן לו לפני שנה (כשעוד לא מונה לתפקיד) פרס על ספרו 'תנו לצה"ל לנצח' (וכן לשותפו לכתיבה, זכי שלום); זיהיתי כבר אז את היכולות והאיכויות שלו. חף מרוע ומאינטרסים, אבל לוחם קטלני כשצריך".

- ועזיבתו של הנדל היא הסוף של ההתחלה הטובה הזו?

"הוא היה עוזב בכל מקרה, כי במילא איש לא מחזיק מעמד ליד נתניהו, והעבודה הזו לכשעצמה שוחקת מאוד. בכל מקרה, הקמת מטה הסברה מרכזי הייתה הצעד הנכון. נתניהו מבין בהסברה, אבל מעצם תפקידו הוא לא יכול להיות מעורב בקביעת המסרים שיעביר כל גורם – משרד החוץ, השב"כ, המוסד, אמ"ן, לשכת הרמטכ"ל, שלא לדבר על דובר שר הביטחון".

*

רון שלייפר הוא בן 54, מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל, תושב ירושלים. הוא התחיל קריירה של מורה דרך, אבל המציאות שפגש הראתה לו את הדרך אל חקר הלוחמה הפסיכולוגית. היקָרוּת ראשונה הייתה כשיצא לווינה של ימי הקנצלר הפלשתיניסט ברונו קרייסקי ללמוד גרמנית באוניברסיטה, במסגרת הכשרתו כמורה דרך לתיירים. "שם ראיתי לראשונה את הסטודנטיות מתעטפות בצינה האירופית בכאפייה משובצת מירושלים העתיקה, ואת הסטודנטים עם זיפים בני שלושה ימים, מה שנקרא בגרמנית ערפאת בארט, זקן א-לה ערפאת. אתה שואל סטודנטית שנה א' למוזיקולוגיה למה היא חובשת כאפייה משובצת, והיא יודעת רק לומר שזה רדיקלי, מרדני, אִין, וקשור למזרח התיכון. הבנתי שמישהו דואג לספק את זה בכמויות גדולות ובמחיר אטרקטיבי. שאש"ף בונה תשתית ומכשיר את הלבבות".

הוא החל לעבוד בארץ כמורה דרך, במקביל ללימודי תקשורת. "ראיתי את ההסברים של מורי הדרך הערבים על מצדה, למשל: איך הם מגשרים בין מצדה ואלעזר בן יאיר לבין סברה ושתילה. הדברים הללו נעשו באינטנסיביות שחלפה מתחת לראדאר של הממסד הישראלי". בתוך כך פרצה האינתיפאדה הראשונה. הוא היה אז עובד הסוכנות היהודית. "כולם בארץ היו בפניקה מוחלטת, משרד החוץ, הסוכנות היהודית, הפדרציות, מערכת הביטחון. ביחידה שעבדתי בה בסוכנות היהודית בקריית-מוריה התחלנו לגבש טכניקות של הופעה בכלי תקשורת בעולם, וכל הגופים התחילו לשלוח אלינו את אנשיהם להתלמד. פשוט עד אז לא היה דבר כזה. הפלשתינים מילאו את החלל ההסברתי הזה במיומנות רבה. בעולם – וגם בתוך החברה הישראלית".

- את זה היה מי שיעשה בשבילם, בתרבות ובתקשורת בישראל, לא?

"אחת ההגדרות הציניות של ל"פ היא שתפקידה להפוך את הקהל שלך לפטריוטי ואת הקהל של האויב לפציפיסטי. לכן אתה מפעיל אותה בשני כיוונים הפוכים. בארצך אתה מפיץ צילומי זוועה של מה שעשה האויב, כתחליף מודרני לתופי מלחמה – ואילו את האויב אתה הופך לפציפיסטי על ידי פיתוח רגשות אשמה בקרבו. חלקים גדולים בתרבות הישראלית אכן התמקדו בטיפוח רגשות אשמה בציבור הישראלי. למשל, כמעט כל השירה הישראלית והקולנוע הישראלי. זו אמנם לא ל"פ, כי זה בא מבפנים ולא כלוחמה ממוסדת מצד האויב, אבל האפקט דומה".

ועם זה, הוא אומר, דווקא הידרדרות הרמה התרבותית מסייעת ללוחמה הפסיכולוגית של האויב. "הידלדלות הרוח במערב נובעת מעליית כוחה של התמונה. אנשים מעדיפים צפייה בסרט על פני קריאת ספר, וצפייה בחדשות בטלוויזיה, שהפכו לסדרות של קליפים, על פני קריאת פרשנות בעיתון. שים לב שגם הספרים המופיעים היום הם בדרך כלל הרבה יותר קצרים, באותיות גדולות ומרווחות. ועם הרדידות המחשבתית מגיעה הכניעוּת למניפולציה. אתה משמיע באופן סמכותי איזו טענת הבל שמתחפשת להיקש לוגי, מתבל בסרטון קצרצר שמראה חלקיק מהמציאות, ואנשים הולכים על זה".

- כולם?

"יש שני סוגי אנשים שאינם נכנעים למניפולציה. סטודנטים לפילוסופיה ולומדי תלמוד. תיתן לבוגר ישיבה חרדי מניפולציה תעמולתית, ומיד הוא יעלה עליה, בגלל המבנה הלוגי הבעייתי שלה. כמובן, כל עוד היא אינה נוגעת לעולם הערכים החרדי, ששם כבר יש לו התניות משלו. מערך המודיעין של צה"ל יכול להתעשר מאוד מחשיבה חרדית. ראשית, היא אחרת, היא איננה מושפעת מהחשיבה המערבית הסטנדרטית של שיח הזכויות והליברליזם הקיצוני, ויכולה לבחון את הדברים לגופם. ושנית, מעצם זה שהיא בלוגיקה אחרת, היא חסינה מפני מניפולציות לוגיות".

- נניח שאתה פעיל שלום ישראלי, הרוצה בטובתה של ישראל. יש לך דרך לזהות מתי הל"פ של האויב מנצל אותך ואתה מתחיל לשחק לידיו?

"מבפנים קשה מאוד לגלות מתי הפכת כלי משחק בידי הצד השני. חשיפה מתמשכת לתעמולה היא, במונחים פסיכולוגיים, תופעה פתולוגית. גיוס לתנועה הוא בדרך כלל דבר שנעשה בהדרגה. עובר זמן רב עד שאדם יכול להבחין שהוא מגויס ומנוצל, ואז כבר פועל עליו העיקרון הפסיכולוגי של הדיסוננס הקוגניטיבי: הוא אומר לעצמו 'השקעתי כל כך הרבה, לא ייתכן שהכול היה לחינם, אני חייב להמשיך'. זה רק מכניס אותו לסחרחורת גדלה והולכת של פעילות. אותו עיקרון חל גם בהחזרה בתשובה, אגב.

"הקומוניסטים היו הראשונים שהבינו את זה. ומאז, בהשראתם, כל התנועות המהפכניות. מי שניסח את התפיסה החברתית שלהן, בארצות הברית של שנות הארבעים, הוא סול אלינסקי, רדיקל מהפכן שחיפש דרכי פעולה ממסדיות נגד הממסד. הוא התאים למציאות האמריקנית את כל העקרונות שהקומוניסטים השתמשו בהם במהפכה, וכתב ספר הדרכה לגיוס לא אלים אך יעיל של פעילים. הספר הזה נלמד בקורס של שתי"ל להכשרת פעילים לארגוני הקרן החדשה".

- תן טיפ למגייס.

"על הקומוניזם אמרו כידוע שמי שלא היה קומוניסט עד גיל 18 אין לו לב, ומי שנשאר קומוניסט אחרי גיל עשרים אין לו שכל. מה משתנה בגיל הזה? לא המציאות אלא אתה. כשאתה צעיר המציאות נראית לך חד-ממדית, ואתה מאמין שכל אי-צדק חייב להיכחד בכל מחיר. המהפכנים הקומוניסטים הבינו זאת, ולכן גייסו בעיקר צעירים. המבוגר מבין שהמציאות מורכבת, שאין מלחמות נקיות; אבל אם הוא כבר גויס, ומושקע נפשית, קשה לו לצאת. לכן ככל שאתה משפיע על אנשים בגיל צעיר יותר כך יש לך סיכויים להשפעה גדולה יותר וארוכת טווח יותר".

- איך יוצאים מזה?

"או שאדם נחשף לַמניפולציה, או שהוא נחשף לאירוע מטלטל נגדי, או שהצליחו להעביר אותו תהליך מכוון של גמילה. אבל אלה המקרים הנדירים".

- אפשר לצפות מהתקשורת הישראלית שתהיה מודעת יותר לשימוש שהאויב עושה בה?

"העיקרון הבסיסי בתעמולה המופנית לאויב הוא להביאו למחשבה שאמנם הוא פועל כעת לפי האינטרס שלך, אבל בסופו של דבר הוא פועל למען הצד שלו. חזבאללה למשל הצליח לגרום לְישראלים לפעול בעד נסיגה מלבנון, על ידי כך שהעביר לציבור הישראלי את המסר של 'בסוף תצאו מלבנון במילא, אז למה שזה ילך ברע'. והדרך היעילה ביותר להפנות תעמולה לאויב, כשהאויב הוא מדינה דמוקרטית, היא הסתייעות בתקשורת שלו – כי היא נתפסת בקהל היעד כאמינה. לתקשורת יש נקודות תורפה, שתעמולת האויב מנצלת: דד-ליין, תחרות, צורכי פרנסה של העיתונאי.

"אנשי התקשורת רגילים לדיסוננס הזה. הם יודעים שכאשר הם, נניח, מראים תמונות זוועה שהפלשתינים העבירו להם, או מראיינים את דובר חמאס, הם עושים את הדבר שהוא לא בהכרח הכי נכון וצודק. ואז באות ההצדקות העצמיות: אם אני לא אעשה יעשה מישהו אחר; פיטורים זו אופציה הרבה יותר גרועה; אני אכפר על זה בדיווח עתידי שישרת את האינטרס של המדינה; ובעיקר, הפתרון הקלאסי לדיסוננס: להשתכנע בעצמם בנכונות העמדה שאתה משרת, או בכך שבסופו של דבר זה לטובתנו".  

- כלומר, יכול להיות שהנטייה של התקשורת שמאלה נובעת לא רק מהעמדות שהעובדים מביאים מהבית, אלא גם מטיבה של העבודה בתקשורת, שיוצרת דיסוננס שנפתר על ידי שמאלנות?

"בוודאי. וזה כמובן תהליך הדרגתי. צריך לזכור שמי שמסקר מלחמה ארוכה נחשף לשורה ארוכה של עוולות, במיוחד כשנפגעים אזרחים".

- יש טעם שהתקשורת תימנע מפרסום מידע שמגיע מהאויב?

"לא. כי יבוא ערוץ אחֵר וייקח את הסקופ. אלא אם תהיה הסכמה מוחלטת בין כל כלי התקשורת; אבל זה לא יקרה. יש מחיר לדמוקרטיה".

ואכן, על פי הניתוח של שלייפר, מבחינת יכולת הפעלת ל"פ, ומבחינה צבאית בכלל, דמוקרטיה היא חולשה. בספרו באנגלית 'מבטים על ל"פ בסכסוכים בני זמננו' הוא טוען שהנחיתות הצבאית המובנית במשטר דמוקרטי היא הסיבה העיקרית לכך שמדינות דמוקרטיות כמעט שאינן יוזמות מלחמות – ולא, כפי שנהוג לחשוב, שחברה דמוקרטית נוטה מטבעה לאהבת השלום. במסה מפתיעה ושאפתנית, היוצאת מנקודת הנחה זו, הוא ועמיתו בנימין בראון כותבים שמסיבה זו כדאי להפוך את העולם הערבי-מוסלמי לדמוקרטי. הם מוסיפים וטוענים שצורת משטר היא שיקוף של תרבות, ולכן השינוי צריך להיעשות לא באמצעים אלימים או בלחץ מדיני, אלא בשדה התרבותי – על ידי ייזום חילון ומודרניזציה בחברות הערביות. הדרך לכך היא קמפיין מתמשך וסבלני של לוחמה פסיכולוגית תרבותית, שהמערב צריך ליזום באופן מאורגן.

שלייפר הוא אדם שזהותו העצמית דתית מאוד, אדם שמאמין בכוחה של הדת וחוקר המשוכנע ביתרון שהיא מקנה בזירת הקרב ובעיקר בזירת הקרב על התודעה – ודווקא משום כך הוא מבקש במסה זו לחלן את העולם המוסלמי, ובעצם לפרק אותו מנשקו. המודל הוא התהליך שעבר על מערב אירופה מתקופת הנאורות ואילך, ועל היהודים באירופה כולה במאה הי"ט.

המאמר הוא תרשים כללי, אסטרטגיה שצריך עוד לצקת בה את הטקטיקה, אך הוא מציע סדרה מדויקת של שלבים, שבכל אחד מהם מכוונים מאמצי המערב למטרה אחרת – אך תמיד תוך הקפדה שהתהליך ייראה כיוזמה מקומית ולא כדבר שנדחף מבחוץ. תחילה יש להפיץ תעמולה נגד אנשי הדת. אחר כך יש לפנות למקופחים למיניהם, בפרט לנשים, ולעודדם לדרוש את שיפור מעמדם. שלישית: סיוע לרפורמיסטים מוסלמים. לאחר מכן יבוא מסע של פיתוי תרבותי, שיבליט את הטוב שבחיי החופש והשגשוג המערביים, בפרט החופש המיני. השלב החמישי הוא טיפוח החשיבה הביקורתית, ובפרט הדתיוּת הביקורתית. ולבסוף – קידום תנועות מתנגדות-משטר ותנועות חילוניות.

האם התוכנית מגיעה לעיניהם של הנוגעים בדבר? "הספר נמכר יפה בארצות הברית", מעיד שלייפר, "כי הוא נלמד בכל מקום שלומדים בו על ל"פ. אבל כשניסיתי לפרסם את הפרק הזה כמאמר, הוא לא התקבל לפרסום בשום כתב עת לענייני אסטרטגיה, גם לא אלה הניאו-שמרניים: זה בוטה מדי גם בשבילם. זו תוכנית מציאותית, אבל למאה שנה. אובמה ודאי שלא ילך לכיוון הזה. הרי הוא אפילו לא מרשה לאף-בי-איי לצותת למסגדים".

- פרסום התוכנית בספר אינו מסכל אותה? היא לא צריכה להיעשות בחשאיות?

"לא חייבים. הרי מה בסיס ההפעלה של כל פעולות השכנוע? שהיעד-לשכנוע יודע שמנסים לשכנע אותו, אבל משכנע את עצמו שזה לא יעבוד עליו. הראשונים שמשתכנעים הם אלה שאומרים זאת. אנשים לא יודעים שעובדים עליהם גם כשאומרים את זה בקול. אתה מכיר את התרגיל בכניסה לסופרמרקט ידוע, שלט 'בלי שטיקים ובלי טריקים', עם רשימה של עצות לצריכה ביקורתית – אל תבוא למרכול רעב, בוא עם רשימה. ואז, כשרכשו את האמון שלך, כל הפיתויים שבחנות יעבדו ביתר שאת. כשאתה הולך עם עגלה גדולה, בלחץ חברתי, בריח של לחמנייה נאפית, כלום לא יעזור גם אם אכלת ארוחה של שבע מנות".

"תראה", הוא מוסיף, "ההערכה המקובלת היא שהסעודים השקיעו בכיבוש האקדמיה האמריקנית 50 עד 60 מיליארד דולר בארבעים השנים האחרונות. הם הטו לטובתם, במסע מאורגן ולא ממש חשאי, ממסד ענק שלכאורה הוא חסין לתעמולה וידוע כבעל חשיבה ביקורתית. האסלאם, כמשטר סמכותני, מבין היטב את כוח ההטפה. המרת דתם של אחרים היא אחד העקרונות שלו. ביהדות זה בדיוק הפוך. אז הנה עוד הסבר למה אנחנו לא משקיעים בל"פ: כי אנחנו לא רוצים לגייר. אבל מסתבר שכדי שיעזבו אותנו במנוחה אנחנו צריכים להעביר את המסרים שלנו".

כאן נמצא האגף השני במשוואה של שלייפר. "ביססנו את הזהות שלנו, ואת כל ההסברה שלנו, על לאומיות ולא על דת – וזאת הצרה שלנו. כי על לאומיות וזכויות היסטוריות אפשר להתווכח, ואילו דת נתפסת כדבר שלכל צד יש זכות שיהיה לו. מכאן ההצלחה של חמאס, המדבר על זכויות דתיות. ההנהגה הישראלית ב-62 השנים האחרונות, שהיא חילונית במוצהר, לא מבינה למה להתעסק בשטויות כאלה, ולא תופסת את הפוטנציאל שיש לדת כנשק. לכן אני מעריך למשל שהפעילות של הרב פרומן עם אנשי חמאס תביא שלום הרבה יותר ממרכז פרס לשלום".

- למרות שהוא לא רוצה כמוך לפרק אותם מאסלאמיותם.

"אבל הוא מבין את הבסיס הדתי. ברגע שאתה מבין אותו אתה יכול להשתמש בו נגד עצמו. אתה יכול להשתמש באלמנטים מהקוראן שלהם ומהתנ"ך שלך. הרי התנ"ך הוא רב פנים. אז במקום לספר להם על מזרח תיכון חדש, שבכלל לא מדבר אליהם, תספר איך דוד הכה שנים-עשר אלף מאֱדום".