יום שבת, 26 ביולי 2014

צִחקק בַּצד מצבור פצצות: על שירת מלחמת העולם הראשונה באנגלית

הוספתי עוד שניים על השירים שתרגמתי קודם ל'הו!' (ראו אחת הרשומות האחרונות פה), וכתבתי סביב כולם כתבה. כל זאת לכבוד הגיליון המיוחד של 'דיוקן', מוסף 'מקור ראשון', שהופיע אתמול ואשר הוקדש למלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה. הכתבה הופיעה שם בעמודים 37-36 בכותרת "שיר ערש דווי".

במקום אחר בגיליון שבידכם כותב אמנון לורד כי "כזיכרון חי חלחלה מלחמת העולם הראשונה הכי עמוק, בהשוואה לעמים אחרים, לתודעה הקולקטיבית של הבריטים. זה קרה באמצעות הספרות והשירה". זו הסיבה לכך שמבחר שירת המלחמה שיוצג פה מתמקד כולו בשיריהם של לוחמים בצבא הבריטי. עד היום נמצאים שירים אלה במחזור הדם של התרבות האנגלית. כותביהם, בפרט אלה מהם שלא שבו הביתה בתום המלחמה, היו לגיבורי-תרבות ולסמלים טרגיים.
להעדפה זו כלפי הבריטים יש כמובן גם טעם רגשי ומוסרי. אמנם מלחמת העולם הראשונה לא הייתה, כמו המלחמה הגדולה שבאה אחריה, מלחמה אידיאולוגית בין טובים ורעים מובהקים. יהודים – אם זה המבחן – לחמו בשורות כל הצבאות, ובכולם הם נטו להפגין נאמנות ומסירות מיוחדות. ובכל זאת, הבריטים נכנסו למלחמה מתוך מחויבות להגנת מדינה מותקפת, ולבריטים שמור החסד שעשו עמנו בארץ ישראל, בהדיחם ממנה במלחמה הזו את השלטון העות'מאני האכזרי והמפגר, ובהקימם את הבסיס לבית הלאומי היהודי. ולבסוף, סיבה פרוזאית: אנגלית אני יודע יותר, שפות אחרות פחות, ועל כן תרגמתי מאנגלית.
*
וילפְרֶד אוֹוֶן נהרג שבוע לפני תום המלחמה. רק חמישה שירים הספיק לפרסם בחייו, אך מותו הפך אותו לאגדה ושיריו שפורסמו אחרי מותו הוסיפו לה. בחודש דצמבר 1914, מעט לפני שגויס, כתב שיר על המלחמה שהחלה בקיץ והראה אותו לאמו. זהו אוון המוקדם, הפחות מוכר; אוון שלפני השבר הגדול. אוון טרום גיוס, להבדיל מאוון שלאחר הלם הקרב, שנפגוש תכף; אוון כמשל לאירופה.
אין זה שיר השש אלי מלחמה. אוון מבכה את החושך שיורד על אירופה. את המוות הצפוי, את השעייתם של חיי האמנות, השירה והנפש, את שתיקתן הצפויה של המוזות – ואת הרעב שיבוא, הרעב הנפשי לרגש. בעיקר הוא מדבר על עולם האמנות, שבעיניו ידע אביב של פריחה וקיץ של זוהר בעידן הקלאסי, הבשיל פירות סתיו אפִילים בעידן הרומנטי של המאה ה-19, ועתה עלול להיכנס לתרדמת.
ובכל זאת, זהו שיר מובהק של טרום הטראומה, שאפילו מוצא במלחמה צד לחיוב. אוון מדגיש את אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה; האמונה בצדקתן של בריטניה ויתר מעצמות ההסכמה תיעלם משיריו ומשירי רוב עמיתיו בשנים הבאות. והוא אפילו מקווה שהדם שיישפך במלחמה יפרה את תרבות אירופה ואמנותה ויוביל אותה לאביב חדש. זה קרה, למען האמת, אבל כנראה לא בדרך שאוון הצעיר תיאר לעצמו; אמנות המאה העשרים הטרופה, הנסערת, האמנות של המודרניזם במובנו המוכר לנו, זה המבטא את קץ האמונה בעולם הרמוני, נולדה אצל בוגרי המלחמה.

1914 / וילפרד אוון

עֵת מִלְחָמָה. עַל הָעוֹלָם בָּא חֹרֶף.
חֶשְׁכַת צַלְמָוֶת עַל רֹאשׁוֹ תָּלִין.
טוֹרְנָדוֹ עַז שֶׁמֶּרְכָּזוֹ בֶּרְלִין
עַל כָּל אֵירוֹפָּה מְהַלֵּךְ סְחַרְחֹרֶת,
מַסִּיג אֶת הַקִִּדְמָה שָׁנִים אֲחוֹרָה,
אֶת הַשִּׁירָה מֵנִיס מִן הַטְּרַקְלִין.
תְּחִילַת רָעָב לְרֶגֶשׁ, לְגַלְעִין,
עֵת פְּרִי הַלֵּב יִרְקַב עֲדֵי תִּשְׁחֹרֶת.

יָוָן הָיְתָה אָבִיב, וְקַיִץ – רוֹמָא,
וּבְיָמֵינוּ סְתָיו אַדִּיר שָׁפַע
בְּרַכּוּתוֹ בְּרָכָה מְכֻשָׁפָה –
אַךְ חֹרֶף בָּא לִפְרֹעַ. זְמַן לִזְרֹעַ
לִקְרַאת אָבִיב זְרָעִים בְּמוֹעֲדָם
וּלְדַשֵּׁן אֶת אַדְמָתָם בְּדָם.


*
אוון התגייס והוכשר כקצין קרבי. תקופת שירותו הקצרה בחזית בצרפת הייתה רצופה חוויות מבעיתות. הוא נפל לבור של פצצה וקיבל זעזוע מוח. לאחר מכן גרמה לו פצצת מרגמה שנפלה בקרבתו להתרומם לאוויר, ולשכב ימים אחדים בין שרידי גופתו של חברו. הוא אובחן כלוקה בהלם קרב, ופונה לבית חולים צבאי בסקוטלנד. שם פגש את המשורר הבריטי היהודי זיגפריד ששון, והיה לתלמידו השירי. בקיץ 1918 חזר לחזית, ושם נהרג. תקופת שירות קצרה זו זיכתה אותו בעיטור הצטיינות.
בהשפעת ששון, חסיד הפסיכואנליזה של פרויד, וגם בהשפעת אחד מרופאיו בסקוטלנד, החל לתאר בשירתו חוויות אישיות טראומטיות מן המלחמה. ששון גם קירב את אוון לסגנון סאטירי יותר. רבים משירי המלחמה של אוון מציעים המחשה פלסטית לזוועות המלחמה. המוות הוא גיבורה הראשי.
כזה הוא "הצחוק האחרון". השיר נכתב בכמה גרסאות במהלך שנת 1918. אנחות החיילים המתים מונגדות בו עם קולות הירי והפיצוצים, הנשמעים כמגוון קולות צחוק גסים. זהו שיר של קולות וצלילים, והעיצורים הם בו העיקר. בהתאם לכך, במקום חרוזים כמו ברוב השירים האנגליים בני התקופה, "נחרזות" בו (בחלק מהשורות) הברות שעיצוריהן שווים אך תנועותיהן שונות. במקור האנגלי נחרזים, למשל, dad ו-dead. משחק העיצורים מתקיים לא רק בסופי השורות. תארו לכם צליל, עיצור מסוים או צמד עיצורים, המתפוצצים באוויר לאלפי רסיסים זהים, כפצצת מצרר. בעצם, אל תתארו לעצמכם; קראו.

הצחוק האחרון / וילפרד אוון

"אֵלִי, נִפְצַעְתִּי!" הוּא אָמַר; וָמֵת.
אִם שָׁוְא קִלֵּל אוֹ אִם פִּלֵּל אֵימוֹת,
קְלִיעִים שָׁרְקוּ: לַשָּׁוְא-שָׁוְא-שָׁוְא!
וְלָעוּ מִקְלָעִים: חִי-חִי!
וְהַתּוֹתָח שִׁהֵק.

אַחֵר גָּנַח: "אִמִּי, אִמִּי, אַיֵּךְ!"
וּבְנָפְלוֹ הֵנֵץ עַל פִּיו חִיּוּךְ.
וַעֲנַן שְׁרַפְּנֵל נִפְלָא
סָח בְּנַחַת: לַפְלַף!
וּרְסִיסָיו הִתְפּוֹצְצוּ מִצְּחוֹק.

"אֲהוּבָתִי!" חִבֵּק חַיָּל נִשְׁקוֹ,
נוֹפֵל עַד שִׂפְתוֹתָיו עָפָר נָשְׁקוּ.
צִחְקֵק בַּצַּד מִצְבּוֹר פְּצָצוֹת;
שִׁנֵּי כִּידוֹן הִתְנוֹצְצוּ;
וְהַגַּז גִּחֵךְ.


*
גם זיגפריד ששון, מורו של וילפרד אוון לשירה, יצא למלחמה עם קיטבג של מוטיבציה ואיבד אותו בקרבות. ששון היה בגיוסו כבר בן 28 ומאחוריו פרסומים אחדים. הוא היה בן לאב יהודי מהקהילה העיראקית ולאם נוצרייה. בקרבות השוחות בחזית המערבית, בשנתיים וחצי הראשונות של המלחמה, זכה בעיטורי הצטיינות על גבורתו – אך במפתיע שלח אל העורף שירים סאטיריים אנטי-מלחמתיים בוטים, שבהם אף לעג לראשי הצבא והשלטון של מדינתו.
כאשר שהה באנגליה לצורך החלמה מפציעה השליך בהפגנתיות לנהר את סרט העיטור שקיבל בחזית, ופרסם הצהרה נגד המלחמה. חברו מהגדוד, הסופר הנודע רוברט גרייבס, הוא שהצליח למנוע את שליחתו לכלא. במקום זאת נשלח ששון למוסד ההחלמה לפגועי הלם קרב בסקוטלנד. אחר כך חזר לחזית הצרפתית, ואפילו שירת חודש אחד בארץ ישראל. בצרפת נפצע קשה בראשו והשתחרר. מאז ועד פטירתו בשיבה טובה, סמוך לאחר מלחמת ששת הימים שלנו, כתב פרוזה, שירה וזיכרונות, והיה פעיל  בשמאל הבריטי.
להבדיל מצמד שיריו של וילפרד אוון, שתרגמתי במיוחד לכתבה זו, את שירו של ששון ואת השירים שיבואו כאן אחריו תרגמתי במסגרת פרויקט מיוחד של כתב העת לספרות 'הו!' שהופיע בגיליונו האחרון. זוהי אנתולוגיה קטנה של שירי מלחמת העולם הראשונה, ובה חברו כמה מתרגמים ליצירת נוסח עברי למבחר שירי מלחמה מאנגלית, צרפתית, רוסית, איטלקית וגרמנית.
"הם" (המירכאות הן חלק משמו המקורי של השיר) הוא שיר סאטירי השם ללעג את הקלישאות המרוממות את המלחמה.

"הם" / זיגפריד ששון

"כְּשֶׁיַּחְזְרוּ הַבַּחוּרִים", אוֹמֵר לָנוּ הַכֹּמֶר,
"הֵם לֹא יִהְיוּ כְּפִי שֶׁהָיוּ, שֶׁכֵּן הֵם לָחֲמוּ
בִּשְׁבִיל עִנְיָן צוֹדֵק. הֵם נִהֲלוּ לְבַד, הַקֹּמֶץ,
אֶת קְרַב הַמְּאַסֵּף עִם אַנְטִי-כְּרִיסְט. כְּשֶׁדִּמְּמוּ
רֵעִים לְעֵינֵיהֶם, דַּם הַנּוֹפֵל וְעֹז הָרֵעַ
הֵקִימוּ גֶּזַע נְפִילִים מִכָּאן וּלְמַפְרֵעַ".

עוֹנִים הַבַּחוּרִים: "אֲנַחְנוּ לֹא כְּפִי שֶׁהָיִינוּ.
כִּי גּ'וֹרְג' אִבֵּד אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו וּבִּיל נִהְיָה עִוֵּר,
גִּ'ים נֶעבֶּעךְ עִם רֵאוֹת קְרוּעוֹת, הַלְוַאי עָלָיו אַנְגִּינָה,
וּבֶּרְט חָטַף עַגֶּבֶת. לֹא תִּמְצָא פֹּה שׁוּם חָבֵר
שֶׁהִתְגַּיֵּס וְהוּא עֲדַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם".
הִפְטִיר הַכֹּמֶר: "נִפְלָאוֹת דַּרְכֵי הָאֵל בַּקֹּדֶשׁ".


*
אבל אפשר לכתוב משדה הקרב גם בנימה אחרת לגמרי. אפשר למצוא בו משמעות, אפשר להשתאות בלי ציניות מעוצמתם הרוחנית של לוחמים. גם על קברם של רֵעים, גם לקול רעם התותחים, גם כשעיניך, עיני רופא צבאי, כואבות ממראות של בשר קרוע ודם קרוש.
השיר 'בשדות פלנדריה' נחשב לטקסט הספרותי המוכר ביותר בקרב הקנדים דוברי האנגלית. גם בבריטניה, שקנדה הייתה נתונה אז לשליטתה הישירה, הוא משמש עד היום בטקסי זיכרון – וכך גם בארצות הברית. שירו של הרופא הצבאי ג'ון מק'קְרֵיי, שהיה גם סופר וצייר, נכתב כלאחר יד, באמבולנס צבאי, לאחר הלוויית חברו שנפל בקרבות איפר בפלנדריה שבבלגיה. מק'קריי חשב לזרוק אותו לפח, אך עמיתיו של הרופא שלחו אותו למגזין 'פאנץ'', ומשם הוא עשה את דרכו במהירות ללב ההמונים. לשיר היה תפקיד חשוב בעצרות ובפרסומים שנועדו לעודד גיוס ותרומות למלחמה. ד"ר מק'קריי מת מדלקת ריאות כשהיה בחזית צרפת, בשנה האחרונה למלחמה.
מראה פרגי הפרא האביביים בשדה הקרב, ליד בית הקברות הארעי, לכד את עיניו של המשורר ביום כתיבת השיר, 3 במאי 1915. הפרגים הצטיירו בעיניו כנרות זיכרון. כאלה הם בתרבות האנגלית עד היום, כמו דם המכבים שלנו.  
קל לזהות בשיר יסודות שהדהדו בשירת השכול הישראלית. אפשר לשמוע פה את גרעינן של שורות מ'באב אל-ואד', ויותר מכך פיתח חיים גורי את  הרעיונות הגלומים בשיר הזה – במודע או שלא במודע, מכלי ראשון או דרך יצירות מתַווכות – בשיר 'הנה מוטלות גופותינו'. גם שם הדוברים הם הנופלים המוטלים בינתיים סמוך לשדה הקרב, גם שם הם משביעים את השומעים לבל ישכחו, וגם הם מבטיחים "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים". גורי עצמו אמר לניר ברעם בראיון ב'הארץ' כי "השורה 'נחזור כפרחים אדומים' היא זיכרון אגדת ילדות על הפרח דם המכבים, הפורח באביב בשדות הקרב בארצנו. זה מוטיב ידוע בשירת העולם".

בשדות פלנדריה / ג'ון מק'קריי

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה הַצְּלָבִים פָּמוֹט
לִפְרִיחַת פְּרָגִים, שַׁלְהָבוֹת חַמּוֹת
אֲדֻמּוֹת פּוֹרְעוֹת עַל קִבְרֵי עֲרַאי –
עֵת מֵעָל יָחוֹגוּ בְּרֶנֶן מַאי
עֶפְרוֹנִים חֵרְשֵׁי יְרִיּוֹת הוֹלְמוֹת.

הַמֵּתִים – אֲנַחְנוּ. אֲבָל יְמוֹת
הַחַיִּים בְּטַל אַהֲבוֹת תַּמּוֹת
עוֹד בּוֹרְקִים עָלַי וְעַל פְּנֵי רֵעַי
בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה.

בְּיָדֵינוּ אֵלּוּ הַדּוֹמְמוֹת
נַנְחִילְכֶם לַפִּיד שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹט:
שְׂאוּ אוֹתוֹ לַקְּרָב. הוּא שְׁבוּעָה וְשַׁי.
אִם תָּפֵרוּ זֹאת, הַפְּרָגִים עֵדַי
שֶׁנָּקוּם מִתַּחַת אָדְמָם הַחַי
בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה.


*
האיש שהמשורר וו' ב' ייטס תיאר כ"גבר היפה ביותר באנגליה" כתב שיר שהוא מן היפים המוכרים לי באנגלית, ודאי היפה בעמודים אלה. רוּפֶּרְט בְּרוּק נולד ב-1887 וכבר בשנות העשרים לחייו, לפני גיוסו לצבא הבריטי בתחילת מלחמת העולם הראשונה, עשה לו שם כמשורר נחשב. בכל זאת, הוא מוכר כיום בעיקר בזכות חמש סונֵטות המלחמה שכתב כשכבר היה חייל. שירותו המלחמתי של ברוק היה קצר מאוד: על האונייה, בדרכו למצרי הדרדנלים, במארס 1915, עקץ אותו יתוש והדביק אותו בזיהום חמור שגרם למותו.
מן החמש ידועה במיוחד זו שכותרתה 'החייל', הפותחת במילים (בתרגומו של ראש הממשלה לשעבר משה שרת) "ואם אמות, חִשבו רק זאת עליי:/ שבפינת שדה קרָב נוכרי אֵי שם/ לָנֵצח קמה אנגליה". הבריטים קברו חללי מלחמות מעבר לים בבתי קברות סמוך לאזור הקרב, ולא העלו את עצמותיהם לאנגליה; גם ארץ ישראל זרועה בתי קברות בריטיים ממלחמת העולם הראשונה, פינות שהן אנגליה, כבר מאה שנה.
שתיים מן הסונטות האחרות בסדרה קרויות 'המתים', וכאן מובאת אחת מהן. אמנם שיריו של החייל ברוק עוסקים במות חיילים, וכאמור גם באפשרות מותו שלו עצמו –  ועדיין, הם עושים זאת מנקודת המבט הפטריוטית, ויש שיאמרו התמימה, המאפיינת את המשוררים שעוד לא הספיקו להיצרף באש הקרבות. ברוק נשאר חייל צעיר לנצח.
השורות מרוממות הנפש על מה שאיבדו החיילים ההרוגים ועל מה שהנחילו לנו נצרמות מעט בבית השני: כלום חסרים אנו מכאוב, שאנו מודים לחיילים על שבמותם ציוו לנו אותו? האם מותם של חיילים הוא המזכה אותנו בקדושה? האם כבוד מצדיק מוות? ובכל זאת, דומני שעם מעט סלחנות כלפי הרגישויות האחרות של לפני מאה שנה, אפשר למצוא בשיר הזה ביטוי נשגב ומכווץ-לב לתחושותינו פה, בייחוד בשבוע הזה. הרשיתי לעצמי אפילו לתרגם את ה-bugle, חצוצרת-הקרב האנגלית המסורתית, כשופר של שדה הקרב העברי הקדום. יהיו נא השורות הבאות, בגרסתן העברית, מנחת זיכרון לגיבורינו.

המתים (3) / רופרט ברוק

עַל עֲשִׁירִים שֶׁמֵּתוּ שִׁיר, שׁוֹפָר!
דָּלִים בִּשְׁנוֹת חַיִּים מֵאֵין כְּמוֹתָם –
אַךְ מָה הֶעֱשִׁירוּנוּ בְּמוֹתָם.
אָדֹם-מָתוֹק הִקִּיזוּ לֶעָפָר
אֶת יֵין נְעוּרֵיהֶם, וְאֶת מַחְמֶצֶת
שְׁנוֹת אֹשֶׁר עֲתִידָם, וְאֶת שַׁלְוַת
מִשְׁקֹלֶת הַזִּקְנָה, וְאֶת תִּקְוַת
הַהוֹלָדָה שֶׁתַּכְתִּירֵם בְּנֶצַח.

הַרְנֵן, שׁוֹפָר! הִנְחִילוּ מֵתִים אֵלֶּה
אֶת שֶׁחָסַרְנוּ: אַהֲבָה, מַכְאוֹב,
קְדֻשָּׁה, כָּבוֹד שֶׁשָּׁב לְכָאן כְּמֶלֶךְ
וּנְתִינָיו סָכִים בְּמֹר הַשָּׁב;
וַאֲצִילוּת שׁוּב כָּאן, מֵחוֹף אֶל חוֹף;
וְאָנוּ שׁוּב חֻלְיָה בְּמוֹרָשָׁה.


אין תגובות: