יום רביעי, 24 בספטמבר 2014

אמן השיגועים הזה, גוטפרוינד: על 'אגדת ברונו ואדלה'

אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה
אמיר גוטפרוינד
זמורה ביתן, 8.2014, 236 עמ'
צור ארליך
מופיע היום במוסף ראש השנה (שבת) של מקור ראשון, עמ' 30, בכותרת "מרוב עצים יפים"


ברונו הוא ברונו שולץ. הסופר והצייר היהודי הגליציאני שנרצח בשואה. הסיפורים שכתב, וסיפור חייו ומותו, נגעו ברבים כל כך, שאפשר לשער שרוב קוראי 'אגדת ברונו ואדלה' כבר שמעו את שמעם. אמיר גוטפרוינד עצמו הזכיר אותו בכתבים קודמים, לא מכבר הוא נשזר בספר התיעודי 'האישה בזהב' (בהקשר של שוד האמנות הנאצי) ועוד ועוד.
סיפוריו של ברונו שולץ הם התפרְאויות דמיון שרבות מהן מועידות גורל חלופי, טוב יותר, לאבי המחבר, חולה הנפש האומלל. הסיפורים נודעו בעולם כבר בחייו של שולץ, אך הדבר לא עזר לו לצאת מעורו העדין עד מאוד ולהיות מסוגל להתרחק מעירו דרוהוביץ', אפילו לא לצורך לימודים בלבוב הלא רחוקה. כך קרה שנשאר בדרוהוביץ' גם לאחר הכיבוש הסובייטי ואף בימי הכיבוש הנאצי. קצין נאצי, שודד אמנות גדול, החזיק בו כ"יהודי שלו", שיעזור לו למיין את אוסף התמונות השדודות שלו. כשרצח קצין זה בשביל הכיף את "היהודי של" נאצי אחר, רצח האחרון את שולץ בתמורה.
צמד מעריציו הבולטים של ברונו שולץ מקרב הפרוזאיקנים העברים בדורנו הם אמיר גוטפרוינד ודויד גרוסמן. שניהם נותנים לו לפעפע אל יצירותיהם – לא רק כמשפיע ספרותי, אלא גם כדמות בסיפורם, בגלגול זה או אחר; לא בצלמו, אך כדמותו ובשמו, כמוקד קרינה מחולל-עלילה. קווי הדמיון בין גוטפרוינד לגרוסמן מבליטים את השוני, הבולט ממילא, שיש ביניהם – שוני המלמד כמה מגוונות יכולות להיות השפעותיו של סופר מבריק אחד, ברונו שולץ, אפילו אם הוא נחשב די אזוטרי.
כמה רחוקים הם ספרי הדקדוק הפנימיים של גרוסמן מספרי העולם-קצת-אחרת של גוטפרוינד. כמה שונה הקדחתנות הווידויית של גיבורי גרוסמן מהתזזיתיות האלגנטית של עלילות גוטפרוינד. כמה אחרת עין הרנטגן המצלקת של גרוסמן מעין הציפור מגביהת העוף של גוטפרוינד. כמה הפוך האוטופיזם השלומאי של גרוסמן, ההכאה על חטא קיומנו, מהציונות ההרצליאנית, הריאליסטית, נטולת היומרות של גוטפרוינד. ולפחות עד ספרו החדש-חדש של גרוסמן שגיבורו סטנדאפיסט, כמה מנוגדת הרצינות הגרוסמנית לְהומור הלא-מה-שחשבתם הבלתי נדלה של גוטפרוינד. שני הסופרים חוו שכול טרגי בשנים האחרונות; גרוסמן ניתב אותו לקינת 'נופל מחוץ לזמן', ואילו גוטפרוינד, בספרו זה החדש שלפנינו, צוחק בפרצופו של הסרטן (שאך זה לקח את אשתו), ואפילו בפרצופה של ההתמודדות עם הסרטן (נחלתו שלו עצמו, לחרדתנו ולהמיית לבנו, בימים אלה) –  בעזרת גיבורתו הנערה החצופה זואי נחושתן.
ובכל זאת – שני הגימ"לים הם שני שׂרי שולץ שלנו. מעניין כי פריצותיהם הראשונות של גרוסמן ושל גוטפרוינד אל הציבור הרחב, בהפרש של כ-15 שנה, היו שתיהן ביצירות מופת שעניינן חוויית השואה בעיני דור שני ושלישי לניצולים: 'עיין ערך: אהבה' של גרוסמן ו'שואה שלנו' של גוטפרוינד. ב'עיין ערך' ברונו שולץ מתגלם בדג סלמון השוחה, כדרך סלמונים, במעמקי הים ונגד זרמי הנהרות. עכשיו, ב'אגדת ברונו ואדלה' של גוטפרוינד, שולץ הוא זיכרון הפולש אל העלילה ומתמרן אותה נגד זרם הזמן. הוא מפכה מן המתים ומשיט את הקורא בשֵיט תענוגות סוער ושובב.
כי-כן, זכרו של ברונו שולץ חובר לכישרון המספר של גוטפרוינד ולהומור המופרע אך דק הטעם שלו – ובכוחם זה המשולש הם עושים מעשה מוזר, שלא לומר פלילי. הם מריצים את הקורא בנפתוליה של פקעת חוטים צבעוניים, חלקם מתחברים זה לזה וחלקם מעמידים פנים של חיבור או קשר וחלקם בכלל פתילי הטעיה, והקורא בכלל לא מרגיש שהפקעת מתפקעת, שהתשבץ משוגע. הוא חושב שהוא על טיל, לא על פתיל ופתיל ועוד פתיל. עם הטרגדיה של שולץ והקומדיה של גוטפרוינד, מצחיק לו ועצוב לו ומותח וקולח, וכל גיבור מִשנֶה ומִשנֶה-למשנה נדמה לרגע, בתורו, כבעל סיפור-החיים שהוא שיא הרומאן ומַפתח פתרונו, וכל אדלה ואדלה בתורה נדמית לו לרגע כאדלה שהוא מחפש והנה היא באה סוף סוף. כמה אדלות יכולות כבר להיות פה? ולמה רק על ברונו נגזר לחיות רק פעם אחת?
והקורא הרץ אורג ועורג וגם הורג. עם הסופר והגיבורים הוא אורג מַארג שנדמה לו שלם, ועורג אל השלמות ואל המשמעות, והורג את הזמן וגם כמה דמויות שבכלל אינן אשמות. וקצות החוטים הפרומים, צחוקה של המציאות שלעולם אינה שלמה, מגרדים לו רק אם וכאשר הוא מביט לאחור. אז הוא מגלה שהפיתוי הפוליטי הבית"רי שהונח לרגע לפתחו כמפתח התעלומה היה צל-הרים, ושאדֵלה היא לא תמיד האדֵלה, ושהחלומות שחולם אפרים האילם במקום ברונו שולץ הם קופסאות ערגה שלאו דווקא מקיימות יחסים דיפלומטיים תקינים עם העלילה. אם אתם מתעקשים שאין לכם זמן לקרוא את הספר, גשו לחנות הספרים וקראו בעמידה סיפור קצרצר שיכול לחיות כעצמאי: את פרק 12, על חלום מלחמת העולם הראשונה של אפרים. השובב הזה גוטפרוינד יודע לצבוט את הלב.
ברונו שולץ תופר את פיסות העלילה של גוטפרוינד כמו כתובות גרפיטי סדרתיות בזירות פשע לא קשורות. אה, בעצם זה לא כמו; זה ממש מה שקורה בספר. ברונו הוא גם זה שקושר בבלי דעת, גם בלי ידיעת הקשורים, בין שמיטה להר סיני. בין כתובות הגרפיטי הנזכרות, לבין זואי נערת השוליים המקסימה והספרותית (הנה גרוסמן מגיח לנו כאן, גרוסמן של 'מישהו לרוץ איתו'), לבין אופן התגלגלותו של הנכה הזועם אליהו סלפטר לכדי היוולדות בארץ ישראל (וכאן גוטפרוינד קצת התבלבל בתפירה ובספירה, כי מי שנולד ב-1941 או 1942 לא חגג בר מצווה בזמן המנדט), לבין אדלה. ויש גם מי שחולם במקומו של ברונו, אם לא אמרנו. זהו אפרים השותק, המקלקל את העולם בשליחות אביו – אפרים שהוא מבט-וחלום-וראי לברונו הממלל, המתקן תיקון אמנותי את מה שהתקלקל באביו.
לצד ברונו שולץ פולשים אל ספרנו מן העבר גם רכיבים ומאפיינים מספריו הקודמים של גוטפרוינד. למשל: שמשון קריקר ובארני לנדמן, שני גיבורי-על גוטפרוינדיים טיפוסיים, כלומר תימהונים כוחניים בעלי יכולות צבאיות נדירות שמסובבים את ההיסטוריה הארצישראלית על האצבע המגושמת; הללו כמו התגנבו לספר מתוך דפי 'העולם, קצת אחר כך'. או למשל: הנזיפה שנזפתי במוסף זה בגוטפרוינד אחרי הופעת 'בשבילה גיבורים עפים', באומרי שיש בו צבא רבבות של סיפורים חמודים אבל מרוב עצים קשה לראות את היער – נזיפה זו עשתה את שלה וגוטפרוינד אימץ אותה כמדיניות רשמית, ונטע הפעם לו בכיף המון עצים יפים המסתירים את היער. ולמשל: מוטיב "לגרמנים אין בלעדיות על נאציזם", או הפעם "גם יהודי יכול להיות מנגלה קטן", התגלגל מ'שואה שלנו'.
דעת לנבון נקל, שאם עד כה לא סיפרנו כלל על מה מספר הספר 'אגדת ברונו ואדלה', זה לא יקרה גם בפסקה האחרונה. קראו ותראו. נאמר רק שזה קצת ספר בלשי (שעל כן סייג לו שתיקה), קומדיית פעולה משטרתית נקרא לזה, עם בלש מבריק וטיפה שלימזל בעל חולשות אנוש מלבבות ופקודים המטפחים שריטות משל עצמם. וקצת פנטזיה היסטורית. מין מרקחת בין שטות לבין אֵבל, בין קין להבל (באמת! קראו ותראו), שבקלות עלולה הייתה עלולה ליפול מן החבל ולהיות ראויה רק לפח הזבל, אלמלא כתב אותה אמן השיגועים הזה, גוטפרוינד.


2 comments:

יניב הלר אמר/ה...

את ברונו שולץ לא קראתי, ובכל זאת - אם הבנתי נכון - פועלו הספרותי היה ניסיון לברוא מחדש עולם שבו אביו הופך מקורבן העולם למושיעו.

נדמה לי שזה מה שגוטפרוינד מנסה לעשות לשולץ - תוך בריאה מחדש של ברונו שולץ, הפיכתו להיפוכו - בארני (לנדסמן), ומשחק אינסופי עם השם לוי (אחיו של בארני, ושם משפחתו של רב פקד לוי, ושל גיבורים נוספים - ממשפחת לוין/הלוי).

כך גם אדלה - נדמה לי שיש דמות כזאת בסיפורי ברונו שולץ, שחוזרת בתור שלל אדלות אצל גוטפרוינד, ואולי גם הגיבורה זואי נחושתן היא משחק על אותה דמות נשית פלאית (זואי=זו היא?).

למורה של זואי קוראים כרמלה צדק, ואביה של זוהי הוא העו"ד צדוק. הסיפור כולו עוסק באי-הצדק של "עשיית הצדק". לא כך?

בנוסף לאלה, אם אינני טועה, שני עוזריו של החוק יונה מרלין קרואים ואדים ושלומית, וגם שני אלה משחקי מילים על שמות מסיפורי ברונו שולץ.

ואי אפשר להימנע משלל גיבורי המשנה הסבילים שכולם האפריימים (אפרים סלפטר, קפטן אפי פלינט ואפרים-ראי ציטרין).

צור ארליך אמר/ה...

תודה רבה, יניב. דבריך חשובים ומרתקים ומשלימים את סקירתי החסרה.