חוק הג'ונגל: על "ככה זה עובד" מאת עוזי זק

ככה זה עובד

עוזי זק

אפיק, 2014, 295 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשע"ה, 7.11.2015, עמ' 19.

 

משעשע יהיה לקנות את הספר הזה דווקא בסטימצקי או בצומת. על העטיפה דף לבן וזך נסדק כהיסדק צבע בקיר, ותחתיו מבצבץ הדבר האמיתי – שטר של מאתיים שקלים, שז"ר האדמדם, זה שבקרוב יוחלף באלתרמן כחלחל (למען האמת שניהם משוררים מפא"ניקים, אז מה הרעש הגדול). ובפנים, בדפי הספר, סיפור השתלטות הלווייתנים הגדולים, חותכי המחירים וחותכי שכר הסופרים, על שוק הספרים בישראל.

אלה לא בדיוק סטימצקי ולא בדיוק צומת, אלא צמד עסיסי יותר, דמיוני, דואופול של שתי חברות יריבות בגלוי השותפות לקרטל מתואם סמוי. והסיפור איננו סיפורו המדויק של השוק הישראלי הפרוע, מהקמת צומת עד חוק הספרים, אלא קריקטורה שלו ושל משוגותיו הציניות בדמות גיבור אחד, אודי בן-צבי, המספר את הסיפור בגוף ראשון: כריש בכישוריו הכספיים, צלופח בכישוריו החברתיים, דג רקק ביחסו לספרות – היוזם בעצמו, בשרשרת מרהיבה של יוזמות ותחמנויות, את רוב משוגותיו של משק הספרים בישראל כפי שהכרנוהו, עד שההיבריס שלו ויצירי כפיו קמים עליו לחסלו ונעשים כמוהו. 

שיר משמר: איך גילינו את נזיר הספרות אלון מלצר

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 36-32.

שש-עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.

מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בעיר, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש-עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן-בשירים 'משה' על משה רבנו.

חשבנו, דוד פילאווין ואני, שאנחנו מושים אותו מהמים. הרי הוא כה שמח כשהתקשרנו אליו וכשנסענו אליו לחולון, כה שמח לראות שמישהו גילה אותו בכוח שיריו. כה שמח לשתף ולספר. אבל יש לו תוכניות אחרות. "הביקור שלכם ייתן לי כוח לעוד כמה שנים טובות של שקט", אמר. "אולי עוד שש-עשרה". בעיניו זו מין גזירת גורל, אבל הוא מטפח אותה כמיתוס פרטי.