יום שישי, 7 בנובמבר 2014

שיר משמר: איך גילינו את נזיר הספרות אלון מלצר

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 36-32.

שש-עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.
מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בעיר, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש-עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן-בשירים 'משה' על משה רבנו.
חשבנו, דוד פילאווין ואני, שאנחנו מושים אותו מהמים. הרי הוא כה שמח כשהתקשרנו אליו וכשנסענו אליו לחולון, כה שמח לראות שמישהו גילה אותו בכוח שיריו. כה שמח לשתף ולספר. אבל יש לו תוכניות אחרות. "הביקור שלכם ייתן לי כוח לעוד כמה שנים טובות של שקט", אמר. "אולי עוד שש-עשרה". בעיניו זו מין גזירת גורל, אבל הוא מטפח אותה כמיתוס פרטי. 

הנה בית מתחילת 'משה' שלו, על מרים ועל בת פרעה:

בְּשָׂרָהּ קָלָל. יָפְיָהּ מֻפְרָךְ.
רָקִיעַ שָׁט כְּבָבוּאָה.
נֶחְבֵּאת מֵעֵבֶר לַשָּׁרָךְ,
אָחוֹת צוֹפָה בְּבַת הַמֶּלֶךְ;
נוֹשֵׂאת אֶת הָעוֹלָל הָרַךְ
אֶל הַמֵּינֶקֶת בְּבוֹאָהּ.
כָּךְ הַגּוֹרָל פָּתַח חָרָךְ
וְעַם שָׁבוּי יְהֵא לְהֵלֶךְ.

אז דוד ואני לא היינו בת-פרעה של אלון מלצר, אבל אם הגנבנו לו שנורקל לתיבה, או פתחנו את המגירה לאוורור בן חלוף, גם זה משהו.
כשהביך אותו שהוא מדבר על עצמו, הוא סיפר כי "בספר 'אי המטמון' יש איזו דמות שולית של שודד ים בשם בן גאן, שחבריו נטשו אותו על אי בודד לשנים ארוכות. כשד"ר טרילוני מעלה אותו על הספינה שלו, הוא פשוט לא מפסיק לדבר. אנשים כמוני, שהם נזירי ספרות, חיים בבדידות עמוקה, מצולות הבדידות, וזה מאפשר כוח ריכוז אמנותי רב וחופש מהשפעות. התרחקתי מכל חברה של אנשים כותבים, וזה קו שאני מתכנן להמשיך בו. כך, במקום להתחרות במטפסי הרים אחרים, אתה מתחרה בהרים עצמם, שהם כל אותם משוררים עצומים שמתו כבר מזמן.
"שקעתי בבועה הצבעונית של האמנות. כלומר, אם בכלל נשאר לי כוח בסוף היום, אחרי יום שלם של פתיחה וסגירה של שער ל-900 תלמידים, או בדיקה של תיקים בפארק אם יש בהם אלכוהול. בתחילת הקיץ התחלתי לכתוב יצירה והפסקתי כי מצאתי עבודה. כזה בזבוז: לוקחים אותך משיא ההשראה לשמור באיזה פארק מים. היו שמונה שנים ששמרתי בגן ילדים באריאל, כשגרנו שם, ויכולתי במשך היום לקרוא, או לפחות לצייר את המיניאטורות שלי ולחלק אותן לילדים בגן. פה בחולון זה לא הולך. העבודה קשה יותר. והאקלים הנורא הזה של החוף. אבל לא הייתה ברירה, עזבתי את אריאל כי נגמרה העבודה שם".

*
אני מצאתי את מלצר, אבל דוד פילאווין גילה אותו. גם לי. דוד הוא איש צעיר העוסק בפילוסופיה, וכמה וכמה מאתנו מכירים אותו כ- David Pilavinבפייסבוק: מרביץ סטטוסים פילוסופיים, תוהה על הראשונות, מייסד הדף הסאטירי "להיות נאור זה...", עמוד התווך הפעלתני של קבוצת מוזיקת הבארוק.
"דוד פילאווין" הוא גרסה מקוצרת, גרסת החיים האמיתיים, של David-Daniel Jacoblewitz Wengrower-Pilawin, השם שבו הזדהה בפייסבוק, מָשל היה פמיניסטית אספנית שמות, עד שלא מזמן החליט להסתפק במועט. בימים ההם כינו אותו שוחריו בראשי התיבות של שמו המלא. דדיופ. מורכבות שמו נגזרת ממורכבות קורותיו: אקזוטיקה צפונית. נולד במזרח סיביר, באירקוצק. עלה עם אביו לארץ, ירד איתו לקנדה, חזר איתו לפה. בית ספר קומוניסטי ובית ספר קתולי, ישיבה חרדית וישיבת הסדר ואוניברסיטה: אסף עינב פה ועינב שם ונעשה איש אשכולות. יצא שהתכתבנו יום אחד בקיץ בענייני עברית ושירה עברית, והתגלגלנו לידי כך, בערך:
דוד: "נ.ב. שמעת אי פעם על אלון מלצר?"
אני: "לא מצלצל לי".
דוד: "זהו, לאף אחד לא מצלצל. וחבל. לפני יותר מעשור, כשלמדתי בישיבה, השתתפתי הרבה באתר היצירה 'צורה'. הוא פרסם שם שיר אחד ועוד אחד ואז נעלם. השיר השאיר עליי רושם כביר. זה כליל סונטות מושלם (כמעט) ושמו 'הבור', על יוסף. כמה רמות מעל מה שהיה מקובל שם באתר. למדתי אותו בעל פה מרוב התלהבות. ניסיתי לאתר את המשורר, שלחתי הודעות, כלום לא עזר. לימים, כשלמדתי באוניברסיטה, מצאתי שני ספרים שלו בספרייה, וגם שם היו כמה שירים נפלאים. שלחתי מיילים להוצאות הספרים אבל לא הסכימו לתת לי פרטים לגביו. הנה קישורית ל'הבור'".
וכך, בלב אתר חביב ונסלח של צעירים המנסים כוחם בכתיבה, אתה מוצא יהלום. מלוטש אפילו מצדו הפנימי, בתועפות חרוזים באמצעי שורות. סונטה ה', לדוגמה – אחת מ-15 השירים שמחייבת מתכונת כליל הסונֶטות:

הַפָּרוֹת הַיָּפוֹת, עֲתוּדַת שִׁלּוּמִים;
מֻפְקָרוֹת, נִטְרָפוֹת בְּבֻּלְמוּס וּבְשַׁעַט.
שִׁבֳּלִים נִשְׁדָּפוֹת, הַבּוֹלְעוֹת מִבְּלִי דַּעַת
אֲחָיוֹת רְדוּפוֹת בְּלֵילוֹת חֲלוּמִים.

מִי יִפְתֹּר בַּלָהוֹת. כְּעִוְּרִים חַרְטֻמִּים.
לְזָכְרִי אָז נֵאוֹת שַׂר הַיַּיִן בְּלַהַט.
וּפַרְעֹה מֵעָלַי, צֵל שֶׁל בַּעַת עַל בַּהַט.
וְעֵינָיו הַכֵּהוֹת כִּקְבָרִים חֲתוּמִים.

מִתְקַדֵּר כִּפְרָעוֹת, כְּסוּפָה שֶׁבָּאֹפֶק.
בְּמִצְחוֹ שַׂרְעַפִּים כִּבְרָקִים חַסְרֵי דֹּפֶק.
וָאֶרְאֶה שַׂר אוֹפִים וּפָנָיו אֲכוּלוֹת.

אַךְ הִרְדִּים הַפְּחָדִים. גַּם צִוָּה הַטַּבַּעַת.
בִּגְדֵי שֵׁשׁ וְרָבִיד, מֶרְכָּבָה קַלַּת רַהַט.
בַּת כֹּהֵן, פְּנֵי וְרָדִים, אַךְ יָדֶיהָ חוֹלוֹת.

אתה מציץ מסביב ליצירה, ורואה איפה היהלום הזה נקבר. זה כמעט כמו מה שעשה אורי צבי גרינברג לעצמו, במשך שנים ארוכות, כשפרסם משום מה שירים רק במקומון של רמת-גן. אתה קורא את תגובת "המערכת" של האתר לשיר, ובא לך לבכות. אז אתה צוחק. "בהתחלה פחדתי מהאורך, החרוזים והניקוד", כתבה בכנות מביכה עורכת באתר שאמור לייצג אוהבי שירה. "בדרך כלל שירים ארוכים נעשים שחוקים ומאבדים את הנקודה, הניקוד מפריע לי לקרוא בשטף והחרוזים נעשים לאט לאט מאולצים ולא קולעים לנקודה. פה הצלחת לעשות דבר יפה, רגיש, נוגע ללב, לא שחוק ולא חוזר על עצמו, שוטף, מרשים, ומה לא".
פילאווין עצמו, בכינוי הרשת "רדף השיג", הגיב שם כך: "הריני להפנות את תשומת לבכם למשורר הדגול ביותר והמקצועי ביותר שביקר פה!". ולאחר תקופה ארוכה הגיב שוב: "מה קרה לבחור הזה? הוא פרסם שתי יצירות נפלאות [הבור, וחלק ראשון מהיצירה על משה. צ"א] ונעלם כמו יוסף".  
החלטתי לחפש את היוסף הזה. מי אתה באמת, אלון מלצר? משורר ידוע שכאשר הוא חוטא בכתיבה מחורזת הוא מעדיף להסתתר בשם בדוי? ואם אתה פשוט אתה, איפה אתה? עוד יוסף חי? באיזה בור, באיזה חור, אתה מתחבא? שמא בידינו סיפור עיתונאי, על משורר מופלא ומצטנע שגזר על עצמו גלות? שעובד, נגיד כמאבטח? לא, לא צריך להגזים. מה אנחנו, האחים גְרים? מוסף הארץ?
ברשת, אלון מלצר יוק. ב-144 גורנישט. בפייסבוק קל וחומר. חיפושים, בירורים, ניסיונות. למה שהשם אלון מלצר יצלצל למישהו אם אי אפשר לצלצל אליו? בסוף מצאתי ד"ר אירינה מלצר באריאל, שאמורה להיות אשתו, אבל הטלפון שלה לא מחובר זמנית. ושוב לא מחובר זמנית. ועוד פעם לא מחובר זמנית.
לא אעייף אתכם בפרטים משמימים. העיקר, בסוף נמצא קצה החוט: הטלפון העדכני של ד"ר אירינה, רופאת וגם מנהלת רפואית. אירינה היא גרושתו של אלון. שניהם גרו עד לא מכבר באריאל ביחד ואחר כך בנפרד, שניהם ירדו לערי החול והחוף. והבן רז שעונה לטלפון של אימא מוסר לי את הרז היקר, מספר הטלפון של אביו, ובטוח שאבא יתרגש מאוד.
אלון מלצר בידינו. משורר. מצייר. מסתתר. ומאבטח.

*
הוא בן 56. אב לשלושה. נולד בקיבוץ חפציבה שבעמק חרוד. גדל בדימונה, לשם עברה המשפחה עקב עבודת אביו בקריה למחקר גרעיני, ואחר כך ברמת-גן. שירת כחובש קרבי בגולני. חוץ מההתמדה בכתיבת שירה, חייו הם שרשרת של התחלות לא גמורות. באמצע השמינית עזב את התיכון. שמונה שנים היה סטודנט לתואר ראשון; ארבע שנים התייסר בחוג ללשון עברית שהיה לו יבש מדי, עוד כארבע שנים עד שהשלים תואר בספרות. אחר  כך, "שלוש פעמים התחלתי תואר שני בספרות – ספרות עברית, ספרות אנגלית, ספרות כללית – ותמיד עזבתי אחרי חודשיים. פעמיים התחלתי לימודים לתעודת הוראה ובשתיהן עזבתי אחרי חודשיים כי שעמם אותי. אין לי ראש אקדמי".
כך גם בעולם העבודה. שלושה חודשים החזיק מעמד כמורה לתקשורת בבית ספר באריאל. בתיכון במעלה-אפרים היה מורה לספרות ומחנך. "עזבתי באמצע יום לימודים ולא חזרתי. מה קרה? הכול קרה. אני טיפוס של מצבי רוח, ותלמידים לא אוהבים את זה. אתה צריך להיות בלוק קבוע. הייתי מסתובב ללוח והיו זורקים לי גירים בגב. בכיתה ז' במעלה-אפרים זרקו ביצים אחד על השני. הייתה גם תקופה קצרה שלימדתי ספרות במכללת אריאל, כפי שנקראה אז אוניברסיטת אריאל. הייתי מדפיס על חשבוני את מערכי השיעור ומחלק לסטודנטים, כדי שנוכל לדבר על הדבר הכי חשוב לי בחיים, ספרות, אבל הסטודנטים שם לא ידעו מה לעשות עם עצמם אם לא צריך לכתוב ולסכם את השיעור. זה היה קצר, הסיפור שלי עם ההוראה. ברחתי מזה".
הוא גם כתב כתבות במקומונים באריאל ובעיתון הילדים הנפוץ 'משהו'. וכאן בא הפרק בחייו המקצועיים שאולי הפגיש אותו אתכם: חיבור ספרי עזר בספרות, אותם ספרים של הוצאת 'אור-עם' המסכמים רומאנים לבגרות ומוסיפים עליהם פרשנות; אותם ספרים שחובבי קריאה אמיתיים כמו מלצר עצמו, בולען קרסטי של קלאסיקות עבות-כרס, כזה שאוכל את 'יוליסס' לארוחת בוקר ואת 'בעקבות הזמן האבוד' עם הקפה והעוגייה, ממש לא נזקקים להם.
"הייתי בהוצאת אור-עם חודש וחצי, רבתי עם הבוס, וכשעמדתי לעזוב שאל אותי אם אני יכול לכתוב ספרי עזר. אמרתי שאנסה. את הראשון, על 'בעל זבוב', שבעים עמודים, כתבתי בשלושה ימים. אחר כך כתבתי עוד 15 ספרים, ומהם התפרסמו 11. כתבתי כל מה שעלה לי בראש, מלא מריחות ושטויות – אבל יכול להיות שיש בזה ידע, אחרי הכול אני אוהב ספרות. מצחיק אותי לראות שברשת תלמידים מצטטים אותי כראיה, 'אבל אלון מלצר אמר!'. לא ייאמן".

*
ואלה תולדות אלון מלצר המשורר. "בכיתה ז' הופיעה בכיתה המקבילה תלמידה חדשה, בלונדית אמריקנית מדהימה. לא הייתה אף ילדה יפה בבית הספר שלנו והנה היא הופיעה. וחלמתי עליה חלום רומנטי. כתבתי את החלום הזה בפנקס. חודש אחר כך התחלתי לכתוב יומן. כתבתי שלוש תקופות בחיי יומנים של אלפי דפים. הכול הושמד כבר מזמן. אחר כך כתבתי סיפורים ושירים. אבל עד היום יש לי הרגשה טובה כמשורר רומנטי, שהתחלתי לכתוב בגלל חלום על אהבה".
כשהיה בן 14 אביו אמר לו, לדבריו, שהוא גרפומן. "הוא לא קרא אף שיר שלי עד יום מותו. רק בגלל זה נעשיתי חבר אגודת הסופרים: רציתי להוכיח לו שהממסד קיבל אותי. הבעיה הייתה רק שהוא היה מת כבר כמה שנים. אז ההתקבלות שלי לאגודה הייתה הוכחה לשמיים. לא חזרתי לבית הסופרים אף פעם אחרי הטקס. אני מתרחק מאנשים כותבים. זה טוב לי. אין עליי השפעות".
השפעת מחץ הייתה לביקורת נוספת עליו, הפעם מטעם איש ספרות. בגללה חדל לכתוב סיפורים. עורך 'ספריית פועלים' בעבר, הסופר נתן שחם, הגיב באופן צונן לכתב יד שהגיש לו מלצר ובו כשלושים סיפורים. "הוא אמר שהם לא יותר מרפורטז'ות (כתבות). בלבי ידעתי שזה נכון, הם בוסר. אבל כשאתה רגיש בטירוף, אז הערה קטנה יכולה לשנות לך את המסלול. וזה מה שקרה לי. היה סופר חשוב, כמדומני תומס הרדי, שהתחיל לכתוב שירים אחרי שירדו על הרומאנים שלו. אמנים יכולים ליפול ממש חזק בביקורת".
אבל השירים קדמו לסיפורים. למעשה, הקשר עם נתן שחם נוצר בזכות העבודה עם המשורר נתן יונתן, שהיה עורך השירה של ספריית פועלים, על ספר שיריו הראשון, 'אי-רינה', אי של רינה, לכבוד אשתו דאז אירינה, ובו ארבעה כלילי סונטות (שהוא גילה במאוחר שאינם תקניים). "עד גיל 35 כתבתי שירה מודרנית. מיץ של הזבל. עד שמצאתי את הנישה שלי, בכתיבה על פי צורות קלאסיות. דווקא כשהעמסתי על עצמי חוקים, הגבלות, חריזה ומשקל, יצאו לי דברים יותר טובים".
זה התחיל לגמרי במקרה. ודווקא אחרי שקרובת משפחתו, משוררת היידיש רבקה בסמן בן-חיים, קראה את שיריו ה'מודרניים', הלא חרוזים, והמליצה לו בכנות להתמקד בסיפורים. אבל אז, "הבן של השכנים, צעיר ממני ב-15 שנה, שלמד אז טבחות, הציע לי תחרות היתולית: מי כותב ראשון סונטה. פתחתי ספר של טשרניחובסקי להיזכר במבנה, כתבנו סונטות והוא ניצח. אמרתי, 'זה לא עסק, אני מבוגר ומנוסה – ומפסיד? בוא נעשה תחרות ונראה מי כותב ראשון כליל סונטות שלם'. עבדתי כמה ימים, וכשגמרתי וחזרתי אליו התברר שהוא בכלל שכח מזה. המשכתי וכתבתי עוד. רבקה ראתה אותם ובדרכה הדוגרית אמרה 'טעיתי, יש כמה שירים יפים. אתה צריך לכתוב שירה'".
סבתו מימנה את הספר הראשון: עשרת אלפים שקל כסף נשקלו לידי הוצאת ספריית פועלים. השני, עם איורים של אירינה, 'עין הקיקלופ' בהוצאת חלונות, כבר פחות ריגש את הסבתא, והם לקחו הלוואות כדי לשלם להוצאה המסחרית הזו את 30 אלף השקלים שנדרשו.
"הספר הבא יהיה עבה מאוד, 15 שנה שאני עובד עליו. אני מחכה שיהיה לי כסף להוציא אותו. אני לא מאמין בפרסום באינטרנט. שירים צריך לפרסם כספר, לא קרעים קרעים. הייתי חודש אחד בפורום כתיבה באתר תפוז, ושנה אחר כך חזרתי לעוד חודש; על אותם שירים עצמם קיבלתי מחמאות שנה אחת מחמאות ושנה אחר כך קטילות. הבנתי שזו קליקה. זה מגעיל אותי. אני אוהב פרטיות, לא אוהב את האינטרנט".
ולמה שלא יפנה לקרנות שאולי יתנו לו מלגה? "אני יצור סטטי. לא מברר על מלגות. לא מבקש כלום מאף אחד. לא מזיז את עצמי".
המזל שלו הייתה אשתו. "היא הייתה מה שכל אמן מאחל לעצמו, 'אשת האמן' כמו שאומרים. הבינה לנפשי, השתתפה ביצירה שלי, ורוב השנים אפשרה לי לא לעבוד בכלל, להיות עקר בית, וכך להתפנות ללימוד וליצירה; זה התאים לקריירה שלה, רופאה ומנהלת רפואית בקופת חולים, עם שני תארים בניהול רפואי. שלוש-עשרה שנים הייתי פטור מעבודה. זו הייתה התקופה שהתפתחתי בה, לא התקופה המדכדכת של היום, שבה רוב הזמן אני פשוט עייף".

*
הם גרו בבירת השומרון כמעט שלושה עשורים. "לא בקטע אידיאולוגי. שנינו חילונים ממשפחות חילוניות. ההורים שלה קצת ימניים אבל שנינו לא פוליטיים. אם אתה מתעקש, אז באופן כללי אני כמו הרבה אמנים נוטה לכיוון ליברלי, הומני. אבל אני לא חושב על זה יותר מדקה ביום. באנו לאריאל כי היו לנו שני כלבים ושלושה חתולים, ושם יכולנו לקנות קוטג' קטן עם גינה. אני זוכר שפרופסורית מסוימת מהחוג לספרות בתל-אביב אמרה לי כשנרשמתי לתואר שני, 'אתה מאריאל, מה אתה עושה בינינו?' זו הרי נחלה של השמאל, החוג, ואני בשבילה 'המתנחל'. לא עניתי, לא היה טעם לענות".
בני הזוג התגרשו ב-2006. הוא לא מאשים אותה. "אחרי הפרידה חוויתי משבר קשה, למשך חצי שנה. עבדתי כרגיל, אבל כשהייתי לבד הייתי בוכה. אחרי חצי שנה זה עבר. זה כמו באגדה על הציפורים שבמותן ננעצות על קוץ ויוצא ממקורן שיר יפה יותר משל זמיר עד שהן גוועות. הסבל והחרטה שעברו עליי עזרו לי כמשורר. אולי זו התוכנית שנתכנה לי, אם יש תוכניות גדולות בעולם. אם היית אומר לי שאני יכול לחזור אחורה ולתקן את הטעויות ולהיות צעיר כמו שהייתי, עם האושר שהיה לי, אבל שהספר השלישי לא היה נכתב אף פעם – לא. בשום אופן. הרי זה מה שיישאר אחריי. החלק הטוב ביותר שבי. הרי הספר  הזה הרבה יותר טוב משני הראשונים. עליתי דרגה בגלל הצער והגעגועים".
הוא מנסה לפתוח בפרק ב'. "בהיכרויות אני מעדיף להתכתב. אני כותב מכתבים טבעי. הבעיה היא שהכישרון הזה הוא לרועץ בהיכרויות. נשים נבהלות מזה. שוררת היום פרגמטיות נוראה. כל תיבת היכרויות של אישה נפתחת ב'אני אוהבת את החיים ויש לי ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע'. אני שמח שאני בדור האחרון שגדל כשהנשים עוד היו מסתוריות. אחרת לא הייתי כזה משורר רומנטי. פעם הן נראו יצורים הרבה יותר קסומים". הוא חולם למצוא שוב את 'אשת האמן', זו שתבין שאמנות עמוקה יותר נולדת מאנשים מורכבים. כך בעצם רוצה איוב התנ"כי, בבית מתוך הפואמה שכתב עליו:

לִחְיוֹת וְלִהְיוֹת שׁוּב אָב.
לְהִתְגַּבֵּר עַל הַכְּאֵב.
לִהְיוֹת שׁוּב כֶּבֶשׂ מִבַּחוּץ
וְרַק בִּפְנִים אוֹתוֹ זְאֵב.

"ביצירה שלי איוב דווקא כן אשם, קצת. זה חופש אמנותי מטורף שלקחתי לעצמי. גם ב'משה'. "משה שלי אחר. הוא לא מגמגם. הוא מיזנתרופ. הוא לא אוהב את השליחות שלו. זה הרבה יותר מעניין ככה. אני משלים פערים, ממציא. היות שאני חילוני, אין לי בעיה. מזל שאני כותב שירה, כי שירה אף אחד לא קורא. גם ככה את החלקים על התנ"ך אחביא בסוף הספר, שדתיים לא יקימו צעקה. הרי באריאל הניחו מטעני חבלה בבתים של משיחיים. באשקלון או באשדוד חוזר בתשובה ירה על זוגות נאהבים רק כי התנשקו. אז כן, אני מפחד כשאני כותב על משה שלי שהוא לא בדיוק דתי. כבר צעק עליי איזה דתי בפורום".
אנחנו טוענים באוזניו שדתיים מורגלים לספוג הרבה יותר מזה, וששום דתי, ודאי לא מהסוג שקורא שירה, לא ייבהל ולא יצעק. "אז כנראה הפחד שלי מדתיים הוא מתוך בורות. גדלתי במשפחה בורה, חילונית. ספגנו דעות קדומות על דתיים. הסבא הקיבוצניק שלי, אבי אמי, ישראל וייס מקיבוץ חפציבה, גדל בחסידות נוסח נטורי קרתא בצ'כיה ונעשה סוציאליסט. חלוץ מפואר. חזק פיזית במידה שלא תיאמן. אחד מאחרוני המוכתארים בארץ. ראשון בכל דבר. כתב בעיתונים של המשק ולפעמים גם באחרים, וממנו קיבלתי את יכולת הכתיבה".
ומה גורם לו למקד נתח נכבד של שירתו בתנ"ך דווקא? "בגיל 35 התחלתי לקרוא את התנ"ך כמו ספר, ומצאתי את עצמי כותב על כך שירים. בתקופות שההשראה חלשה, לא בשיא, קל לעבוד על טקסטים קיימים. מיתולוגיה יוונית, תנ"ך. יש בזה משהו טפילי, אני מודה. זה קל יותר. הרבה יותר קשה היה ליצור מיתולוגיה משלי. מצד שני, כיוון שאי אפשר להתחרות בטקסט כמו התנ"ך, בשירים על התנ"ך הסיפור אחר מזה שבמקור".

*
עבודת הדחק וההידחקות לפינה קשות לאלון מלצר, שוחקות אותו, אבל גם טוב לו איתן. אולי בדיעבד, אבל אולי מלכתחילה, הוא רואה את אורח החיים שלו כהזדמנות להתקדש לספרות בלי הסחות דעת. כך, כשהוא נתון בעבודה שגרתית, הוא יכול להשאיר את יום העבודה על תקן רקע ריק, רעש לבן, לָעיקר. זה סדר יום שכופה עליו התרחקות מכותבים אחרים, חוסך ממנו את המגע בין רעיונות ודימויים לבין כסף. אמנם הוא ניסה, כאמור, עבודות הקשורות בספרות ובמילים. הוראה, חינוך, כתיבת ספרי עזר. הוא גם פנה ללימוד עריכה לשונית. אך גם שם נסוג לאחור. כאילו יד גדולה הדיחה אותו שוב ושוב, והכריחה אותו להבחין בין קודש הספרות לחול הפרנסה.
"זו טעות קשה מאוד לאמן להתפזר ולבזבז את כוחו. תראו מה קרה לאלתרמן: התקרב לגדולי המדינה, הסתובב לו בארץ עם משה דיין, כתב בעיתון, ניסה להשמיע את קול המוסר הלאומי, תרגם, כתב לתיאטרון – במקום להתמקד בכישרון הגאוני באמת שלו, השירה הלירית, הוא פיזר את האנרגיות שלו. ולכן אחרי התחלה כל כך כבירה של 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים', מגיל 31 הוא רק התגלגל במדרון. גאון שלא הגשים את ההבטחה. או קח את ביאליק. אדם שבגיל שלושים ומשהו היה המשורר הלאומי, כבר לא היה לו עוד לאן להגיע, ובעצם הפסיק לכתוב. התעסק במו"לות, התעסק בענייני ציבור, אירח תלמידים – ושנים לא כתב שום שיר. משורר של ספר אחד. החמצה איומה.  
"אני חושב שצריך לחיות כמו גוסטב פלובר: בבדידות. לא להתפזר על עוד תחומים ספרותיים, ובטח לא על פוליטיקה. כי כך תהיה אמן פחות טוב. כי הצד הדידקטי עלול לקלקל את היצירה שלך. קח את כל הדעות שעמוס עוז מבטא; הן תורמות במשהו לאמנות שלו? בדרך כלל כשאמנים פותחים את הפה פוליטית הם מתגלים כטיפשים מטופשים. זה שיש לך מרכז במוח שמחבר מילים, זה כמו שמישהו אחר יודע לשרוק בצורה מושלמת: זו מתנה שקיבלת, אבל זה לא אומר שדעותיך מעניינות מאלו של כל אדם רגיל.
"בנערותי התעניינתי מאוד בפוליטיקה ובאקטואליה, והנה כבר שלוש בחירות לא הצבעתי. אני לא רואה חדשות. בכלל אין לי טלוויזיה. אני מציץ לרגע במחשב לראות מה קורה וזהו. לא מעורה. אין לי שום קשרים חברתיים, רק עם שלושת ילדיי הבוגרים, וגם איתם אני לא בדיוק הורה נמרח. רוב חיי חייתי כמתבודד וגם שילמתי מחיר על כך. כי למען אלוהי האמנות אתה מצפצף על כל מי שחי. אחרי מותה של אמילי דיקינסון גילו אצלה 1,700 שירים במגירה, אבל היא עצמה פרסמה רק שבעה. כך חי אמן אמיתי. זה לא משהו שאתה מחליט. אתה פשוט לא יכול לעשות משהו אחר".

5 תגובות:

אורי זילברשטיין אמר/ה...

מאמר נפלא ומעולה תודה רבה!

tamar reti אמר/ה...

וואוו, צור. מרתק. תודה

tamar reti אמר/ה...

וואוו, צור. מרתק. תודה

Helena Talmor אמר/ה...

ניסיתי לשלוח אליך מייל פרטי דרך הקישור שהושאר כאן ואולם הוא חזר,
לכן מצאתי שאין לי ברירה אלא רק לכתוב מעין תגובה.
הגעתי לבלוג שלך דרך הקישור שהשארת בכתבה שלך שהופיעה ב-nrg על אלון מלצר.
הגעתי לבלוג - ונפעמתי.
הבלוג שלך דורש את נתינת הדעת ומעניק את שאר הרוח.
חיפשתי שוב ועוד כיצד ניתן להירשם - כדי לקבל עידכונים על העלאת הפוסטים שלך ולצערי לא מצאתי.
פתרון?
אשמח - - -

הנדירות של איכות בלוג ספרותי כשלך - בלתי מומשגת.
תודת עומקיי,

חג צבעוני ומחוייך

הלנה

צור ארליך אמר/ה...

תודה רבה, הלנה. הלוואי ואהיה ראוי לשבחייך אלה.
גם אני לא רואה פה דרך לקבל עדכונים. אני לא כל כך יודע מה להציע.
אולי תוסיפי את כתובת הבלוג למועדפים\סימניות, ותציצי אחת לכמה שבועות לראות אם יש משהו מעניין?
בכל מקרה אני מעלה כיום פחות דברים מבעבר, כי כבר אינני עיתונאי פעיל.
אשמח מאוד לביקורייך בבלוג. תודה.