עוד שלישיית שירי-חודש שלי מעיתון IVRIT: חשוון, כסלו, טבת תשע"ה

 חשוון:

שָׂפָה מְרֻבַּעַת

הָעִבְרִית הִיא שָׂפָה מְרֻבַּעַת.

אִם לֹא כֻּלָּהּ – אָז רֻבָּהּ.

אֵין בָּהּ אוֹת בְּצוּרַת טַבַּעַת

אוֹ קֶשֶׁת: הַכֹּל מְרֻבָּע.

זוֹ שָׂפָה שֶׁהַכֹּל יָשָׁר בָּהּ.

בְּאוֹתִיּוֹת הַדְּפוּס לְפָחוֹת.

בְּכָל אוֹת צְלָעוֹת יֵשׁ אַרְבַּע.

כֻּלָּן קֻפְסָאוֹת נְפוּחוֹת.

בְּ-א' וְ-צ' אָמְנָם יֵשׁ שִׁפּוּעַ,

אַךְ זֶה לֹא קוֹרֶה עוֹד הַרְבֵּה.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אוֹת שֶׁאֵינֶנָּה רִבּוּעַ

יֵשׁ לָהּ צוּרַת מַלְבֵּן.

אֶפְשָׁר כַּמּוּבָן לָקַחַת

אֶת זֶה כְּמוֹ עֹנֶשׁ אוֹ חוֹב –

אֲבָל לָמָּה לִכְעוֹס? הֲרֵי כָּכָה

גַּם נִרְאִים אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב:

אֲנָשִׁים מְכַסִּים גַּבּוֹת עִם

מִשְׁקָפַיִם מְרֻבָּעִים.

לְחֶלְקָם זֶה נוֹתֵן פַּרְצוּף רוֹבּוֹטִי,

לְחֶלְקָם זֶה בֶּאֱמֶת מַתְאִים.

וּבַיָּד כָּל אֶחָד מַחְזִיק לוּחַ

מְרֻבָּע בְּצוּרַת מַלְבֵּן,

וְעוֹשֶׂה אִתּוֹ מָה? – זֶה תָּלוּי, אַךְ

אוֹמְרִים שֶׁהוּא גַּם מְטַלְפֵּן.

צְאוּ לָרְחוֹב, הִסְתַּכְּלוּ בַּשֶּׁטַח,

אֵיךְ נִרְאִים הַשָּׁבִים-וְעוֹבְרִים.

הָעִבְרִית מְרֻבַּעַת, בֶּטַח,

אֲבָל כָּכָה הֵם גַּם הָעִבְרִים.

טור שירת-העיתון עובר מ"מקור ראשון" ל"מידה"

טור השירה/פזמונאות האקטואלית שלי התפרסם ב"מקור ראשון" מדי שבוע, במשך יותר משש-עשרה שנה. נהגתי בדרך כלל שלא להעלותו כאן, וגם לא בפייסבוק, כדי שתהיה לכם עוד סיבה לקנות מקור ראשון. הופעתו שם הייתה פרי החלטה לא שגרתית ולא מובנת מאליה של העורכים לדורותיהם, ובפרט עמנואל שילה שבזמנו הטור נוסד, לתת במה לז'אנר שעיתונים אחרים ועורכים אחרים תופסים כמיושן, ולתת לז'אנר הזה הזדמנות להוכיח שהוא יודע להתחדש. כעת אומצה במקור ראשון הדעה הרווחת יותר כלפי סוגה זו, ואולי היא דעה נכונה, מי יודע.
מעתה יעלה הטור מדי יום חמישי, ובמקרים מיוחדים גם בימים אחרים, בעיתון המקוון "מידה". כך תוכלו אתם, הגולשים ברשת, לקרוא אותו חינם ובקלות; אך כמובן אין זה אומר שלא כדאי לכם לקנות מקור ראשון, הגדוש בכל טוב. תודה לאתר מידה, ולבית "אל הפרט" וקרן תקוה, על הבמה החדשה ועל האומץ.
הנה קישורית לאתר "מידה". ולרגל המעבר החגיגי (זה גם יום ההולדת שלי, אגב. שלשום עברי, מחר לועזי), הנה גם הטור הכלל-לא-חגיגי במלואו.

רוֹאִים לָהּ

הִיא לְהֶפֶךְ, הִיא לְמַטָּה, הַלָּטִינָה.
הִיא בַּחֵצִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַכַּדּוּר.
הֵם עוֹמְדִים שָׁם עַל הָרֹאשׁ, בְּאַרְגֶּנְטִינָה,
וְהַחֹרֶף שָׁם קֵיצִי. זֶה הַסִּדּוּר.

הִיא לְהֶפֶךְ, וְלָכֵן הַכֹּל מוּבָן:
הַלָּבָן שָׁחוֹר וְהַשָּׁחוֹר לָבָן.
הַתּוֹבֵעַ מְחֻסָּל בְּיוֹם עָבֹת
וְהַכֶּרֶם כְּבָר מִזְּמַן לֹא שֶׁל נָבוֹת.

הִיא לְהֶפֶךְ, אַךְ וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לָהּ דֶּרֶךְ.
בְּדַרְכָּהּ הַהֲפוּכָה הִיא מְסֻדֶּרֶת.
מִשְׁמְרוֹת הַמַּהְפֵּכָה שָׁלְחוּ סַדְרָן
שֶׁיַּסְדִּיר בָּהּ אֶת הַצֶּדֶק שֶׁל אִירָאן.

אַרְגֶּנְטִינָה אַנְטִיתֵזָה נֹסַח הֵגֶל.
שָׁם יוֹרְדִים לָרֹאשׁ אֲבָל עוֹלִים לָרֶגֶל.
תַּפְקִידָם שֶׁל הַלִּבּוּן וְהַמֶּחְקָר
לְהַלְבִּין שָׁחוֹר וּלְהַרְתִּיחַ קַר.

תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן לִמְרֹחַ פֶּשַׁע.
כִּי הָפוּךְ שָׁם. כְּמוֹ שֶׁשֵּׁשׁ הָפוּךְ הוּא תֵּשַׁע.
כָּכָה זֶה כְּשֶׁחִזְבָּאלְלָה יוֹשֵׁב בַּסְּפָר
וּכְשֶׁאַייכְמַן טֶרֶם שָׁב אֶל הֶעָפָר.

כְּשֶׁהַצֶּדֶק בָּהּ רָצוּחַ בָּאַמְבַּטְיָה
בְּיָדֶיהָ שֶׁל מֶמְשֶׁלֶת דֶּמוֹקְרַטְיָה
וְדָמָהּ שֶׁל הָאֱמֶת שׁוֹתֵת שָׁפוּךְ
תִּסְלְחוּ לָהּ – זֶה פָּשׁוּט עוֹלָם הָפוּךְ.

זֶה דָּבָר שֶׁרַק הַיֶּלֶד עוֹד יוֹדֵעַ,
עַד לַיּוֹם שֶׁהוּא מַשְׂכִּיל דַּיּוֹ לִשְׁקֹל:
הִיא עוֹמֶדֶת עַל רֹאשָׁהּ וְעַל יָדֶיהָ –
וְרוֹאִים לָהּ.
אוֹי, רוֹאִים לָהּ אֶת הַכֹּל.

שיפוט מהיר 21: חמש נפשות, שנות החמישים והחמשה של הפרטיטורה

המהדורה ה-21 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ביום שישי האחרון, כ"ה בטבת תשע"ה, 16.1.2015. נסקרו הספרים 'חמש נפשות' מאת יותם טולוב, 'בעד החלון' מאת לאה ברק ו'מסע מוזיקלי בעקבות שופנהאואר' מאת מיכל זמורה-כהן.

אליזבת איננה - וגם מוד מאחרת בנשף

נפש הוורד
ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1908)
בעקבות "בואי לגינה, מוד"

עוד יסופר איך גילה המו"ל-מתרגם העצמאי שי סנדיק (ההוא מג'יין אוסטן) בלונדון את הספר החדש "אליזבת איננה" רגע לפני שהפך למגפה בבריטניה, ואיך כבר בשבועות אלו הוא מוציא לאור את המהדורה העברית בתרגומו. מה שאני יכול להוסיף בנוגע לַפּלא סנדיק נוגע לפיינשמקריותו הברוכה. 

את עלילת הספר, העוסק באישה ושמה מוד המאבדת את זיכרונה, מלווה שיר ששיננה בילדותה, שיר ידוע למדי בתרבות האנגלית - "בואי לגינה, מוֹד" (Come into the garden, Maud) הלקוח ממונודרמת הענק השירית של אלפרד טניסון "מוד" (Maud). זהו סיפור דרמטי על אהבה, נוסח המאה ה-19 הרומנטית, ויש בו אפילו דו-קרב. שורות אחדות מהשיר נשזרות לאורך הספר. שי החליט שראוי לתת לקורא הישראלי את השיר המלא ולא רק את השורות. 

הוא פנה אליי שאתרגם את השיר הארוך הזה, והוא אפילו נמנה עם המעטים הגורסים ש"יש שכר למשוררים" ולמתרגמי שירה אמנותית והציע תגמול מכובד על העבודה. לו בחר לשבץ בתרגום רק את השורות המצוטטות, זה באמת לא היה עניין גדול לתרגם אותן. העניין הגדול הוא בתרגומן בתוך השיר המלא, מפני שכפי שתראו בכל בית בשיר חוזר צמד חרוזים אחד שלוש או ארבע פעמים. כך שאי אפשר סתם לתרגם שורה אלא צריך למצוא קודם את  החרוז שיתאים לכל השורות החורזות איתה במקור. בגלל יופיו המוזיקלי של השיר במקור נשארתי נאמן גם למתכונת המשקלית הגמישה אך המתוכננת-היטב שלו. 

שי מדווח שמחברת הספר, אמה הִילי, התרגשה לשמוע שבמהדורה העברית יזכו הקוראים גם לנספח ובו תרגומו המלא של השיר. הנה הוא. ואחריו המקור. את היצירה "מוד" כולה תוכלו לקרוא כאן. 

אלפרד טניסון

בואי לגינה, מוד

(מתוך המונודרמה השירית 'מוד')

מאנגלית: צור ארליך

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

עֲטַלֵּף הַלֵּיל עָף אֱלֵי שַׁחַר.

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

אֲנִי כָּאן לְבַדִּי בַּשַּׁעַר.

יַעְרָה מְעָרָה פֹּה רֵיחָהּ שֶׁנַּחְמֹד

וּבֹשֶׂם וְרָדִים עַל כָּל שַׁעַל.

כִּי צַפְרִיר כְּבָר פּוֹזֵז בַּזָּהָב,

וְכוֹכַב הָאַהֲבָה הַגָּבוֹהַּ

מַחְוִיר בָּאוֹר אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב

עַל מִטַּת שְׁמֵי נַרְקִיס וָבֹהַק.

בְּאוֹר הַחַמָּה אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב,

הָלוֹךְ וְהַחְוֵר וְגָווֹעַ.

כָּל הַלַּיְלָה שָׁמְעוּ שִׂיחֵי הַוֶּרֶד

תֹּף וְכִנּוֹר וְחָלִיל,

וּתְרִיסִים בַּיַּסְמִין, בִּסְחַרְחֹרֶת גּוֹבֶרֶת,

רָקְדוּ לְקֶצֶב הַצְּלִיל –

עַד שֶׁקֶט צָנַח עִם בַּת שַׁחַר חִוֶּרֶת

וְעִגּוּל הַיָּרֵחַ הִצְלִיל.

לַשּׁוֹשָׁן אָמַרְתִּי, "יֵשׁ רַק אֶחָד

שֶׁלִּבָּהּ בֶּאֱמֶת מְבַקֵּשׁ.

מָתַי הָרוֹקְדִים יַשְׁאִירוּהָ לְבַד?

הִתִּישָׁהּ הַמָּחוֹל הָעִקֵּשׁ".

כְּבָר חֲצִי-הַיָּרֵחַ בָּאֹפֶק אָבַד,

וְהַיּוֹם כְּבָר חֲצִי-מַדְלִיק אֵשׁ;

וְחַלָּשׁ עַל חוֹלוֹת, אַךְ עֲלֵי דְּרָכִים חַד,

הֵד גַּלְגַּל מִתְרַחֵק נוֹקֵשׁ.

אָמַרְתִּי לַוֶּרֶד, "שְׁעַת לַיְלָה עוֹבֶרֶת

בְּיַיִן וּבְשִׁיר הִלּוּלִי.

הוֹי, אַבִּיר אַהֲבוֹת, אַנְחָתְךָ לֵב שׁוֹבֶרֶת

בַּנֶּשֶׁף הַזֶּה הַלֵּילִי,

אַךְ שֶׁלְּךָ לֹא תִּהְיֶה הִיא", נִשְׁבַּעְתִּי לַוֶּרֶד,

"רַק שֶׁלִּי, לָנֶצַח שֶׁלִּי".

וְנֶפֶשׁ הַוֶּרֶד קָלְחָה אֶל עוֹרְקַי

כְּשֶׁהָלְמוּ נְגִינוֹת בַּנֶּשֶׁף.

מוּל אֲגַם הַגִּנָּה קַדְתִּי עֵת אֲרֻכָּה

כִּי פַּלְגֵּך בִּזְרִימָה מְכֻנֶּפֶת

רָן מִמֶּנּוּ לָאָחוּ, וּמִמֶּנּוּ רָגַע

לַחֻרְשָׁה, אֲחוֹתֵנוּ בְּנֶפֶשׁ;

מֵהָאָחוּ שֶׁבּוֹ אַתְּ יֶשְׁנֵךְ כְּשֶׁאֵינֵךְ,

כִּי רוֹכֵן בּוֹ הָרוּחַ הָרַךְ

וּמַצִּיב פִּרְחֵי סֶגֶל כְּחֻלִּים כְּעֵינֵךְ

עַל עֲדִי-עֲקֵבוֹת שֶׁדָּרַכְתְּ –

אֶל חֻרְשַׁת מִפְגָּשֵׁינוּ, עֶדְנִי וְעֶדְנֵךְ

בַּמִּסְתּוֹר שֶׁבַּקָּרַחַת.

לִבְלוּבֵי הַלָּבָן בַּשִּׁיטָה הַצְּנוּמָה

לֹא נִרְעֲדוּ וְלֹא שָׁחוּ.

פְּרִיחָה חֲלָבִית עִרְסְלָה אֶת עַצְמָהּ,

מַרְגָּנִית נִמְנְמָה בָּאָחוּ.

רַק עֵינוֹ שֶׁל הַוֶּרֶד לֹא נֶעֱצְמָה,

רַק פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן לֹא נָחוּ,

כִּי אֶת מָה שֶׁהִבְטַחְתְּ הֵם נָצְרוּ בַּצָּמָא,

וּבִכְיָם אֶל הַשַּׁחַר – לָךְ הוּא.

מַלְכַּת בְּנוֹת הַוֶּרֶד אֲשֶׁר בַּגַּנִּים,

חָדְלוּ הַמְּחוֹלוֹת; מָה לָךְ שָׁם?

בּוֹאִי בַּמֶּשִׁי, בִּבְרַק הַפְּנִינִים,

מַלְכָּה בַּת וְרָדִים וְשׁוֹשָׁן;

זִרְחִי בְּתַלְתַּל וּבְזֹהַר פָּנִים,

שַׁמְּשִׁי לַפְּרָחִים שִׁמְשָׁם.

אָז בַּשַּׁעַר צָנְחָה דִּמְעַת

שְׁעוֹנִית כְּמַעְיָן מְפַכֶּה.

הִיא בָּאָה, יוֹנַת-תַּמַּת-

לְבָבִי, אוֹר חַיַּי. הַאֶזְכֶּה?

קוֹרֵא וֶרֶד אָדֹם: "הִיא כְּבָר פֹּה כִּמְעַט".

"בְּאִחוּר", וֶרֶד צַח מְבַכֶּה.

הַנּוּרִית מַסְכִּיתָה: "אֲנִי שׁוֹמַעַת";

הַשּׁוֹשָׁן סָח: "אֲנִי מְחַכֶּה".

הִיא בָּאָה, חֶלְקִי, אוֹצָרִי;

הִלּוּכָהּ רְחִיפַת אָמָּן.

יִשְׁמְעֶנָּה לִבִּי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ בֶּעָפָר נִטְמַן;

יִשְׁמְעֶנָּה בְּשָׂרִי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ מֵת זֶה עִדָּן וּזְמַן;

לְרַגְלֶיהָ יָקוּם וְיָחִיל עֲפָרִי

וְיִפְרַח בְּגוֹנֵי אַרְגָּמָן.