שיפוט מהיר 23: מוח, כוח, אוח

היום במדורי 'שיפוט מהיר' במוסף שבת של מקור ראשון: על 'העתיד של המוח' למיצ'יו קאקו, 'תחת כיפת השמיים' לחסוס קראסקו, ו'נצור' לליאור כוריאל. כדי להבין מה הקשר לאוח שבכותרת תצטרכו הפעם לקרוא את הספר עצמו.

העתיד של המוח

המסע המדעי להבנה, להעצמה ולשדרוג של המוח

מיצ'יו קאקו, מאנגלית: אורי שגיא, אריה ניר ומודן, 375  עמ'

זה עשוי היה להיות תחום העיסוק שלי. השנה שהתחלתי לכתוב בה במקור ראשון הייתה גם שנת לימודיי הראשונה והאחרונה לתואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. תפיסה, זיכרון, חשיבה, אינטליגנציה – אותו אגף בפסיכולוגיה שכבר החל להתמוסס אל תוך הדיסציפלינה הצומחת של מדעי המוח. חלפו עשור ומחציתו. דומה היה כי החומר שספגתי אל מוחי בשנה ההיא הלך ונדמה לעיסה האפרורית שהיא מראהו החיצוני של המוח, ולא לרשת העצומה של מאגרי זיכרון ומעבדי-על מקבילים שהיא שמץ ממהותו הפנימית. והנה בא ספרו של מיצ'יו קאקו, נותן תמונת מצב עדכנית ומקיפה של התחום, ומטיח אותי אל עולם חדש כמעט לגמרי. כאילו לא 16 שנים עברו מאז למדתי על המוח והקוגניציה, אלא שבעים שנות חוני. כה עצום הוא הזינוק.

שתי פסקאות מפרק הסיום של הספר מתמצתות את מצב העניינים כרגע, ורומזות למגוון החומר שבפרקים הקודמים לו. "כרגע, חקר המוח הוא תחום פרימיטיבי למדי", הוא פותח, וכבר במילים הבאות מראה שפרימיטיביות היא עניין יחסי. "מדענים מסוגים לקרוא ולצלם מחשבות פשוטות במוח החי, להקליט כמה זיכרונות, לחבר את המוח לגפיים מכניות, לאפשר למשותקים לשלוט במכונות סביבם, לדכא אזורים מסוימים במוח באמצעות שדות מגנטיים, ולזהות את אזורי המוח שפעילותם משתבשת במחלות נפש.

"עם זאת ... המחקר הנוכחי נמצא על ספן של תגליות מדעיות חדשות עוצרות נשימה. יום אחד אולי נוכל לשלוט דרך שגרה בחפצים סביבנו בכוח המחשבה, לטעון זיכרונות, לרפא מחלות נפש, לשפר את האינטליגנציה, להבין את המוח נוירון אחר נוירון, ליצור עותקי גיבוי של המוח ולתקשר זה עם זה בטלפתיה. עולם העתיד יהיה עולם המוח" (עמ' 316).

קאקו הוא פיזיקאי, ממנסחי תורת המיתרים. הדבר ניכר בכתיבתו – ולטובה. הוא מוותר על מה שאין לו בסיס מדעי איתן; וזה איננו כואב, כי בתחום המוח יש די מקום לדמיון ולפלא גם בתוך מגבלותיו הנוקשות של המחקר המסורתי. כן, יש אפילו לטלפתיה נמצא מקום, רציונלי ביותר. נקודת המוצא הפיזיקלית של קאקו מעגנת אותו תמיד אל הבסיס החומרי של הדברים, וגם דוחפת אותו אל העתידנות ואל הרחבת האופק – למשל לדיון רציני במהותן האפשרית של אינטליגנציות זרות בחלל החיצון. הוא אפילו פוטר אותי מהערות מהורהרות על הסכנות הטוטליטריות והאחרות הגלומות בהתפתחויות החדשות: כולן נידונות, גם אם השורה התחתונה היא התלהבות מידבקת מהעתידות הגדולות הצפונות לנו.

תחת כיפת השמַיִם

חסוס קראסקו; מספרדית: טל ניצן; עם עובד, 177 עמ'

"בקרוב עתיד ספרו של קראסקו להפוך לסרט קולנוע", מבשר גב הספר; הספר שנבחר בספרד שבה נכתב, וגם מחוצה לה, ל"ספר הטוב של השנה". מסקרן לחשוב איך ייראה הסרט הזה. כי במדיום המילולי, זה שהספר  שרוי בו, אפשר לתאר ביופי רב, יופי של צלילים ודימויים, עולם של כיעור, שממה, לכלוך, סיאוב, חרדה וכיליון. קשה למי שאינו דובר ספרדית לקבוע עד כמה יפה עשה זאת קראסקו, אך ודאי הוא שהמתרגמת טל ניצן לשה מן העברית פואמה יפהפייה, ועדיין רהוטה וקריאה מאוד, פואמה על תלאות ויובש ודווי ותקווה.

אבל מה יהיה בסרט? מרחבים של אדמת תלאובות, ארץ פורייה ורוחשת רֶשע שכליאת הגשמים עשתה בה כמעשה ההפיכה בסדום ועמורה, שמֵי נחושת של צהרי קבע איומים, ייסורי גוף וזוהמת גוף במסע מפרך של הסתתרות, בריחה ומאבק הישרדות. יציאת מצרים פרטית של ילד אומלל ובעל תושייה אל מדבר נטול עמוד אש ועמוד ענן השובר את גופו ומייסר את נפשו ומקפיץ עליו בגרות. חורבות נטושות, בקעה של עצמות יבשות, תולעים רוחשות בבארות עבשות – איך תתמודד עם זה מצלמה בשוֹט? המילים, המילים היפות, מפלי הפנינים המצלצלות והיהלומים החורצניים של טל ניצן – הן גלולת ההמתקה ההכרחית למציאות מדומיינת, אלגורית, מיתית משהו, העושה חידודין חידודין את חושי  המגע, הראייה, הריח והטעם.

הרבים שקראו את 'הדרך' של קורמאק מקארתי ייזכרו בו בקוראם בספר הזה: מסע בודד בארץ מוכה, אמנם לא מכה רדיואקטיבית. גם את זה מספר לנו גב העטיפה. אולם מסע הבריחה של הילד גיבור הספר, עם הרועה הזקן המציל אותו בדרך, הוא כה גופני, כה מוחשי, כה ריאלי ועם זה מיתי וכמעט נשגב, ובעיקר נע בפראות כזו בין קצווי הרוע לבין תהומות השתיקה, שבהתעלם מההקשר ומטיב הסכנות הוא יזכיר לנו בעל כורחנו סיפורי בריחה והסתתרות מעברנו הלאומי הקרוב בחלקים גשומים יותר של אירופה.

והיות שזהו, ככלות הכול, ספר צנוע בהיקפו וביומרתו, נובלה לירית, פואמת פרוזה של פי-פחת – נראה כי מה שיקרב אותו כל כך אל לבו של הקורא הישראלי, מעבר ליופייה של העברית שאינו שכיח בתרגומים עכשוויים, הוא הסוגסטיה היהודית הזו שלו: לסיפור אישי, פרטי, קטן וא-היסטורי מתועלים, מבחינתנו, הדים מהפיכת סדום ועמורה, יציאת מצרים והבריחה ליערות פולין. אך הצלחת הספר באירופה מלמדת שהיופי העברי וההד היהודי הללו אינם הסיבה היחידה.

נָצוּר

ליאור כוריאל, הפקה: מנדלי, 393 עמ'

במוצאי שבת זו ימלאו שלושים שנה בדיוק ללילה האמתי שאליו מתנקזת עלילת הספר הבדיוני. מוצאי שבת, אור לי"ד באייר תשמ"ה. לילה שזכור לי עד היום: לילה של תצפית ביתית נרגשת בליקוי ירח מלא – כשברדיו ברקע האירוויזיון ויזהר כהן "עולה עולה". בספר, זהו ליל מזימה ונקם ושילם, ליל היזכרות וגילויים:

אל אחוזתו של משה רוט, מחסל-מוסד בדימוס, שבין גוש עציון לבין גבעת הקרב של הל"ה במלחמת השחרור, נקרא להגיע בלילה הזה חמדן, הקבלן הערבי תושב צוריף הסמוכה. חברו של משה, אשר בנה את התנחלות-היחיד הזו – ובכלל זה גם לבירינת קירות מופרך הנוצֵר את בית האחוזה סביב סביב. חמדן יבוא כי קיבל מעטפה ששלח משה לביתו באישון לילה, בידי שליח ערבי-יהודי שהוא נכד של אישה שאוסלמה בכפייה בפרעות תרפ"ט בחברון. נמצאת בה ההוכחה כי חמדן נוצר את סודו הגדול והמטלטל של קרב הל"ה, סוד שהוא בעצם אחראי לו; סוד שמשה גילה, בין היתר, משום שבנערותו צילם את חברי מחלקת ההר בצאתם לדרך.

עוד הרבה דברים מתנקזים אל הלילה הזה, הרבה קווי עלילה, הרבה היסטוריה מקומית ונופי ארץ ישראל ותובנות על הסכסוך הערבי-יהודי ועניינים של אחווה גברית ויריבות גברית, אהבה ואלימות. הרבה דברים נצורים ב'נצור': גוש עציון, פיהם של כמה גיבורים, סודות, ביתו של משה, וגם האקדח שבמערכות הראשונות ירה גם ירה. בכארבע-מאות עמודי הספר יש מקום מרווח לכל זה ולעוד הרבה, וגם ללא מעט פיוטיות דקה ומקורית, ודייקנות פסיכולוגית ריאלית של דמויות ומצבים ריאליים הרבה פחות.

ליאור כוריאל, אדריכל במקצועו, היטיב לתכנן את המבנה המשוכלל של ספרו, את הרצוא-ושוב בין הזמנים ואת ההיוודעות ההדרגתית. בספר ביכוריו זה הוא קופץ היישר לבריכה של הגדולים: לרומאן המשוכלל העשיר ועב הכרס. קופץ ולא טובע.

מי שבא לספר עם ציפיות רגילות מספר ביכורים בהוצאה עצמית יופתע לטובה (נוסף על ההפתעות העלילתיות על כל צעד ושעל). לעומת זאת, פחות ממומשת הציפייה להעשרה היסטורית על מלחמת  העצמאות וקרב הל"ה – ציפייה שיוצרים הטקסטים בעטיפה ואלה המקדמים את הספר. גם החגיגה סביב שירו של אלתרמן 'עץ הזית' (מתוך 'כוכבים בחוץ'), המוצג בדף הנלווה לספר כשיר מפתח וזוכה להלחנה מיוחדת לרגל הופעתו, יוצרת ציפייה שמתבדה. 'נצור' הוא פנטזיה ריאליסטית, ומי שזו תהיה הציפייה שלו, מי שיבוא אליו כדי ליהנות ואגב כך ללמוד משהו ולא להפך – ייצֵא מרוצה.