חיים על קו הקץ: קריאה יומית ב"שיר של אור" לנתן אלתרמן

 במסגרת מיזם הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו את 'שיר של אור' מתוך 'שמחת עניים' - מכ"ב בכסלו עד ח' בטבת תשע"ח, 10 עד 26 בדצמבר 2017. מדי יום העליתי קטע קצר עם דברי פרשנות שלי, ובתגובות התקיים דיון. להלן הרצף כולו, עם מבחר מצומצם מהתגובות. [עדכון: ערכנו סבב חוזר בחורף תשפ"ד, 2024, במסגרת הקריאה הרצופה בכל 'שמחת עניים'. הרחבנו בכמה דברים, ואת חלקם אני מוסיף עכשיו.]

על "שבע דרכים לאיבוד", הזוכה בפרס ספיר לספר ביכורים

רשימות הביקורת שלי על ספרים מועלות לאתרי 'מקור ראשון' ו'השילוח' ועל כן בדרך כלל איני מעלה אותן לכאן. לרגל זכייתו של ספר שכתבתי עליו באביב שעבר, הנה בכל זאת רשימתי על אודותיו. היא הופיעה ב'מקור ראשון'.

שיפוט מהיר / צור ארליך

שבע דרכים לאיבוד

סמדר שטינברג, זמורה ביתן, 253 עמ'

"שבע דרכים לאיבוד" נקרא ספר ביכוריה של סמדר שטינברג, איבוד ולא אובדן ולא אבדון, ובזאת טמונה עוצמתו הרכה. שבעת גיבוריו המתחלפים הולכים לאיבוד, מאבדים את זיכרונם, אפילו מאבדים משהו כפשוטו, אבל תמיד הם תועים בארצות החיים. גם כאשר שני הקשישים בהם מגיעים לידי אובדן או לסף התאבדות, לא זהו האיבוד העיקרי בסיפורם. האיבוד הוא של המרחב המוכר, של התבניות השגורות, של הבינה והאשליה והתקווה והשליטה. ושלם נשאר רק החוט הארוך השוזר איבוד באיבוד, דמות בדמות, גורל בגורל וסיפור בסיפור.

עלילות הספר, הארוגות כולן ברקמה חיה אחת, מתרחשות במקומותינו ובזמננו, בישראל של אחת השנים האחרונות, בימים אלה ממש שבין פורים לפסח. מפרק לפרק, שבעה במספר, עובר הכדור מדמות לדמות; כל פרק נמסר מנקודת מבטה של הדמות המרכזית הפעילה בו ובמגבלות תודעתה, אך הדבר עשוי בעדינות רבה כל כך, בלוע באופן כה מחושב בגוף השלישי ומפי דובר המתבונן בדברים כביכול מבחוץ, שיכול הקורא שלא להבחין בו כלל בששת הפרקים הראשונים – עד לפרק האחרון, המשקף את בלבולו המובהק של חולה אלצהיימר או מחלה דומה. כך מוקנית אמינות-כביכול לנקודות מבט יחסיות. האפקט מוחץ, דווקא בשל עדינות האמצעים. הקורא הולך שולל אחר הדמות, מאמין כמוה שהיא הצודקת והיודעת, חווה איתה את ההכרה במוגבלות ידיעתה, ורק בפרקים הבאים מתעורר לראות מוגבלות זו.

שטינברג עושה זאת היטב. די בהישג זה של ספרה הראשון, הישג מרשים של חוויית דמויות מבפנים ושל מסירה משכנעת של חוויה זו, כדי להצדיק קריאה בו. על אחת כמה וכמה טוב לקרוא בו בשל העניין שיש בעלילה עצמה. גם כאן, הקורא כל פרק ופרק סבור כביכול שבידו סיפור-קצר המכיל את עצמו, ונהנה לגלות במאוחר, בפרקים האחרים, את השפעותיו ואת מושפעויותיו ואת מניעיו הנסתרים. הרגעים הדרמטיים בספר הם רגעים עדינים. הם נולדים באותו מכחול עדין שבו שרטטה שטינברג בצבע מים שקוף למחצה את גבולות הידיעה של הגיבורים.

עמודי התודות שבסוף הספר יוצרים את הרושם ששכבות עבות בספר נארגו בעצם בידי חבורה גדולה של מורים, מנחים, עורכים וחברים; שהספר הוא תוצר של חרושת הסדנאות הפורחת בארצנו. ברור שזוהי בעיקר הצטנעות מוגזמת, ושמתחת לכל צעיפי התודות הספר הוא פרי רוחה של הסופרת; אבל אכן, חוזקותיו של הספר נמצאות בעיקר בדברים שאפשר ללמוד ולשפר בסדנאות: מבנה משוכלל, תסרוט טוב, הקפדה ביצירת הדמויות, שימוש בטכניקות של מיקוד. איך אומרת הקלישאה המאוסה? שטינברג "יודעת לספר סיפור", וכאמור גם עושה זאת ברגישות יוצאת דופן. ואילו דברים אחרים שאפשר לחפש בפרוזה גדולה, ושקשה ללומדם, כגון חותם סגנוני אישי, תיבת תהודה תרבותית עשירה, ייחודיות תמטית או תובנות חובקות עולם – את אלה נקווה למצוא בספריה הבאים.

המנון החמ''ד לשירות הלאומי

מילים שלי, בעקבות המנון חמ"ד שחיברתי לפני כחמש שנים. הלחן אותו לחן, של אודי דוידי. ביצוע: הגרעין המוזיקלי רחובות.

אִם קוֹרֵא לָךְ הַלֵּב לְחַיִּים שֶׁל שְׁלִיחוּת,

לְחַיִּים שֶׁל סִפּוּק וְשֶׁל חֶסֶד,

אִם עֵינַיִךְ בּוֹרְקוֹת אֶל חוֹבָה שֶׁהִיא
זְכוּת,

זֶה מַתְאִים לָךְ – אַתְּ בָּאת מֵהַחֶמֶ"ד.

כְּשֶׁתֵּצְאִי מֵחָדָשׁ לַנָּתִיב הָעַתִּיק

לְהַשְׁקוֹת כָּל צָמֵא מִן הַחֵמֶת

וְתִשְּׁאִי עַל שִׁכְמֵךְ גַּם חֶבְרָה וְגַם
תִּיק

יְלַוּוּךְ כָּל שְׁנוֹתַיִךְ בַּחֶמֶ"ד.

חֶמֶ"ד –

לָצֵאת בְּשִׂמְחָה

בְּלֵב מִתְנַדֵּב וּבְנֶפֶשׁ פְּתוּחָה.

חֶמֶ"ד –

לְקַבֵּל וְלָתֵת:

כִּי כֻּלָּנוּ יַחְדָּיו מִשְׁפָּחָה.

כְּשֶׁתִּהְיִי נְתוּנָה לִפְעִילוּת וּתְרוּמָה

וְיָדַיִךְ יַרְעִיפוּ בְּצֶמֶד,

אַתְּ תַּרְגִּישִׁי פִּתְאוֹם: בְּשֵׁרוּת הָאֻמָּה

הַתּוֹרֶמֶת הִיא גַּם הַנִּתְרֶמֶת.

בִּטָּחוֹן אוֹ חִנּוּךְ, רְוָחָה אוֹ בְּרִיאוּת
–   

יָד אָחוֹת מֵיטִיבָה וּמְנַחֶמֶת

מוֹסִיפָה עוֹד אוֹרוֹת, מַגְשִׁימָה עוֹד יִעוּד

כָּאן בְּאֶרֶץ דּוֹרוֹת, אֶרֶץ חֶמֶד.

חֶמֶ"ד –

לָצֵאת בְּשִׂמְחָה

בְּלֵב מִתְנַדֵּב וּבְנֶפֶשׁ פְּתוּחָה.

חֶמֶ"ד –

לְקַבֵּל וְלָתֵת:

כִּי כֻּלָּנוּ יַחְדָּיו מִשְׁפָּחָה.

שיר השירים: קריאה יומית ב"עוד חוזר הניגון" לנתן אלתרמן

איור: שי צ'רקה. הכיתובים כוללים את השיר כולו.

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו במשך עשרה ימים, מח' עד י"ח בכסלו תשע"ח, את שיר הפתיחה של 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן, השיר המתחיל במילים "עוד חוזר הניגון".  

בסוף כל כפית מובא בגופן נרקיסים מבחר מצומצם ביותר מן התגובות הפרשניות של הגולשים.

כל המילים הטובות: קריאה יומית ב"עוד אבוא אל ספך" לנתן אלתרמן

בימים שמכ"ג בחשוון עד ג' בכסלו תשע"ח, 12 ו-21 בנובמבר 2017, קראנו במסגרת מבצע הפייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' את שירו חסר הכותרת של נתן אלתרמן "עוד אבוא אל ספך" (כוכבים בחוץ א). מדי יום שורה או שתיים, דברים על אודותיהן, ודיון פתוח. הנה רצף הכפיות ומבחר חלקי ביותר מן התגובות הפרשניות (בגופן שונה). תחילה, כרגיל, השיר כולו.


עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת.
עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם.
עוֹד אֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת,
שֶׁיֶּשְׁנָן,
שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן.

כִּי בֵּיתֵךְ הֶעָנִי כֹּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל
וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף.
וְחַיַּי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ,
הֻסְגְּרוּ לַחוּצוֹת וְלַתֹּף.

אַךְ פִּתְאֹם אַתְּ נוֹגַעַת כְּיָד מַבְהִיקָה.
אַתְּ פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח.
הַדְּמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,
הַדְּמָמָה הַזֹּאת
הִיא שֶׁלָּךְ.

שקר, שקר, שקר! - קריאה יומית בשיר השקר מתוך שמחת עניים

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו באמצע חודש חשוון, תחילת נובמבר, את 'שיר השקר' (שמחת עניים ב, א). להלן רצף הכפיות היומיות - קטעי השיר ודברים על אודותיהם. בגופן שונה מופיעות תגובות פרשניות נבחרות. תחילה הנה שיר השקר מאת נתן אלתרמן במלואו.

[תוספת מאוחרת: כעבור שש שנים קראנו שוב בכפית אלתרמן ביום את שיר השקר, הפעם במסגרת קריאה סדורה בשמחת עניים. קריאה שנייה זו מפורטת ומורחבת יותר, מבודדת את השיר ליחידות קטנות יותר, וכוללת גם תרשים צבעוני של השיר המדגיש את המקבילות בתוכו. רוב הדברים שכתובים פה הובאו שוב שם, אך כאן מופיעות תגובות מעניינות שאין שם. לקריאת העיון המאוחר הקליקו כאן.

דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹעַ,
לֹא דִּין הַבָּתִּים לַעֲמֹד.
דִּין הָעֵינַיִם לִגְוֹעַ,
לֹא דִּין הָעֵינַיִם לַחְמֹד.
דִּין הַיָּשֵׁן לֹא לָקוּם לְעוֹלָם,
וְדִין הַנֵּעוֹר לֹא לָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַיָּרֵא מֵחֵטְא.
יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַּחֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַשּׁוֹאֵל מִי שׁוֹפֵט.
אַשְׁרֵי הַנִּמְצָא בְּלִי יָקוּם לְעוֹלָם,
וַאֲבוֹי לַנִּמְלָט, אֵיךְ יָנוּם לְעוֹלָם?
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

חַמָּה וּלְבָנָה יָשׁוּטוּ,
אַךְ יָמֵינוּ כַּלֵּיל יִכְהוּ.
עַל אָבוֹת הָעוֹרְבִים יָעוּטוּ,
וּבְנֵיהֶם עֲבָדִים יִהְיוּ.
סָח הָאָב: לוּ הַבֵּן לִי יָקוּם בָּעוֹלָם.
סָח הַבֵּן: לוּ כָמוֹךָ אָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא,
וְאָחִינוּ בִּן-לַיְלָה שָׂב.
וְהֻכָּה עַל פָּנִים עַד עֶרֶב,
וְעַד בֹּקֶר יֻכֶּה עַל גַּב.
וּבַבֹּקֶר יִשְׁכַּב לִבְלִי קוּם לְעוֹלָם,
וְכָל הָרוֹאֶה לֹא יָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

*

#כפית_אלתרמן_ביום שוב אתכם, אחרי שבוע של החלפת-כוח. אנו חוזרים משיר השירים לקודש הקודשים: מכוכבים בחוץ לשמחת עניים.

בקיץ קראנו ברציפות את שירי פרק ז של שמחת עניים, ועכשיו נתחיל ברשותכם את פרק ב. #שיר_השקר הוא השיר הראשון בפרק הזה. נגמע היום כפית גדולה, כף, מלוא הבית הראשון של השיר.

המשתה אשר אין לו שילום: משתה ספרותי יומי עם השיר "את הלילה שלך"

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו מדי יום שורה או שתיים בשירו חסר הכותרת של נתן אלתרמן המתחיל במילים "את הלילה שלך", מתוך ספרו 'כוכבים בחוץ'. עשינו זאת לאורך 13 ימים (כל ימי החול) בשבוע האחרון של תשרי תשע"ח ובשבוע הראשון של חשוון תשע"ח. כתמיד, אחר כל 'כפית' שלי - השורה ודברי הסבר - באות תגובות הקוראים, הגוררות לעתים דיונים.

הפעם, כנראה משום שהשיר מוכר ואהוב במיוחד, מדבר ללבם של רבים, ועם זאת מורכב מאוד ועתיר מטאפורות מפתיעות, היו התגובות רבות באופן חסר תקדים. כתמיד ויותר מתמיד, כדי לא להכביר כמות טקסט בלתי נסבלת, לא כל התגובות מוצגות כאן. בחרתי בתגובות נבחרות בעלות אופי פרשני, לעתים מקוצרות מעט. ויתרתי על תגובות שהיו דומות לתגובות קודמות או התייחסו להיבטים שאינם פרשנות מיידית של השורה הנידונה. כמובן, תודתי והערכתי נתונות לכל המגיבים. התגובות מובאות באות שונה. תגובה מתחילה בסימן >.  תגובה-לתגובה מתחילה בסימן >>. דיון ארוך במיוחד, שהתקיים במקור כבר בכפית השנייה, העברתי לסוף כדי שהקוראים לא יתייאשו.

אֶת הַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ, שֶׁעָזַבְתְּ לְבָדָד,
שֶׁעָמַד עַל דְּלָתַיִךְ, סְחַרְחַר מִשִּׂיאִים,
שֶׁנָּשָׂא אֶת חָלְיִי הַמֻּקְדָּשׁ לָךְ לָעַד,
שֶׁיָּדַע לַעֲנוֹת רַק בִּשְׁמֵךְ הָאֶחָד –
אֶת הַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ מַרְגִּיעִים, מַרְגִּיעִים.

בְּיָדַי, שֶׁנָּגְעוּ בָּךְ, דּוֹעֵךְ הַשָּׁרָב.
מַה יָּקְרוּ לִי חַיַּי שֶׁהָיוּ הֲדוֹמֵךְ!
אַתְּ זָרָה. אַתְּ זָרָה. אַל תָּבוֹאִי עַכְשָׁו.
הַתּוּגָה שֶׁעָזַבְתְּ פֹּה גְּדוֹלָה כֹּה מִמֵּךְ.

בְּאַחֲרוֹן נֵרוֹתָיו – בִּשְׁבִיל מִי הִדְלַקְתִּים? –
כְּבָר עוֹמֵם הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שִׁלּוּם.
רַק הָרַעַם אֵי-שָׁם עוֹד גּוֹרֵר רָהִיטִים,
רַק עֲנָק מְחַיֵּךְ וְשׁוֹתֵק עַל לֹא כְלוּם.

אַל תָּבוֹאִי עַכְשָׁו. יֶלֶד מֵת בְּחֵיקִי.
אַתְּ נִשְׁכַּחַת. עֵינֵי הַמַּרְאָה עֲצוּמוֹת.
בְּחַדְרֵי הָעוֹלָם הַגְּדוֹלִים, הָרֵיקִים,
גַּם צְחוֹקֵךְ יִבָּהֵל מֵעַצְמוֹ.

היאור שהפך לראי: קריאה יומית בשיר "אולי היד" לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע הפייסבוק "כפית אלתרמן ביום" קראנו בתחילת ספטמבר את השיר הפותח במילים "אולי היד אותך בלי דעת מבקשת", מתוך "כוכבים בחוץ". הנה רצף הכפיות, עם תגובות פרשניות אחדות של קוראים.

יעלה תחנוננו מערב: קריאה רצופה ב"תפילה על המילים ששנאו מאוד" לאברהם שלונסקי

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_שלונסקי_ביום קראנו במשך שבעה ימים, לפני ראש השנה תשע"ח ואחריו, את שירו של אברהם שלונסקי "תפילה על המילים ששנאו מאוד". בכל יום כללה הכפית בית אחד ודברי הסבר. וכרגיל, נוספו עליה הארותיהם של הקוראים. הנה רצף הכפיות. הוספתי, אחר כל אחת, בגופן אחר, תגובות נבחרות (כאלו המציעות פרשנות); תודה למגיבים מכל הסוגים ולכל המתעניינים. אך תחילה השיר במלואו, בעימוד שלי. הקליקו על התמונה לקריאה נוחה.

שישה שירי חודש - ניסן עד אלול תשע"ז

עוד שישה שירי חודש שלי שהתפרסמו במדורי הקבוע 'שורות קצרות' במגזין ללומדי עברית IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט.

ניסן תשע"ז:

לַפְלַף – הַהֶפֶךְ מִפִּלְפֵּל

שָׁתִיתִי בְּלֵיל הַסֵּדֶר

אֶת כָּל אַרְבַּע הַכּוֹסוֹת,

כִּי אֲנִי תָּמִיד בְּסֵדֶר,

עוֹשֶׂה מָה שֶׁאוֹמְרִים לַעֲשׂוֹת – 

וְהִנֵּה מִסְתַּחְרֵר הַחֶדֶר

כְּאִלּוּ שָׁתִיתִי מְנַת-יֶתֶר.

נִכְנַס יַיִן – יָצָא הַסּוֹד.

כָּזֶה אֲנִי, אֵין לְכַסּוֹת.

אֵין לְכַסּוֹת: אֲנִי סָאחִי.

אֶחָד שֶׁתָּמִיד אוֹמֵר "סְלַח לִי".

לֹא מִתְעַסֵּק עִם יֵינוֹת.

לֹא מְסֻגָּל לֵהָנוֹת.

אֲנִי מִין כָּזֶה מְרֻבָּע

שֶׁעוֹשֶׂה כְּמוֹ כֻּלָּם אוֹ רֻבָּם.

מָה מְרֻבָּע, מַמָּשׁ חְנוּן

שֶׁחַי עַל פִּי תִּכְנוּן.

לֹא סְתָם חְנוּן, מַמָּשׁ לַפְלַף,

אֶחָד שֶׁלֹּא בָּא לְאַף חַפְלָה.

לַפְלַף – הַהֶפֶךְ מִפִּלְפֵּל

(וְאֵיךְ תִּכְתֹּב פִּלְפֵּל? תַּכְפִּיל "פֵּל").

בְּקִצּוּר, חְנוּן חֲסַר אַלְכּוֹהוֹל.

אַךְ הַרְשׁוּ לִי לוֹמַר וְלִשְׁאוֹל

וְאִם אֶטְעֶה אָנָּא תַּקְנוּנִי:

מָה הָיָה הָעוֹלָם בְּלִי הַחְנוּנִים?

בְּלִי אוֹתָם מִשְׁקָפוֹפִים עִם רֹאשׁ בְּתוֹךְ סֵפֶר

עוֹלָמֵנוּ הָיָה עָפָר וָאֵפֶר.

אייר תשע"ז:

כָּל הָאָרֶץ מַנְגָּלִים

בְּפוּרִים אָכַלְנוּ אָזְנֵי הָמָן,

בִּיצִיאַת מִצְרַיִם אָכַלְנוּ מָן,

וּבְיוֹם הָעַצְמָאוּת מַגִּיעַ הַזְּמַן

שׁוּב לֶאֱכוֹל מִן הַמָּן: מִן הַמַּנְ-

גַּל.

לֹא וָאפֶל

וְלֹא טְרָאפֶל

אֲפִילוּ לֹא פָלָאפֶל,

לֹא פִּלְפֵּל עִם מִלּוּי,

אֶלָּא בָּשָׂר צָלוּי.

עָנִי וְעָשִׁיר, מְנַקֶּה וּמַנְכָּ"ל,

פְּרוֹפֶסוֹר וְגַם מְחֻסָּר הַשְׂכָּלָה – 

כֻּלָּם, בְּלִי הֶבְדֵּל, עַל מִצְלֶה (כְּלוֹמַר מַנְגַּל)

אוֹ עַל הַגְרִיל (בְּעִבְרִית אַסְכָּלָה).

צְאוּ אֶל הָאָרֶץ בְּחַג הַדְּגָלִים,

חַג עַצְמָאוּת מִתּוּרְכִּים וְאַנְגְלִים,

וּרְאוּ בְּכָל יַעַר עֲשַׁן מַנְגָּלִים.

שָׂמֵחַ הָעָם, אַךְ בּוֹכִים עֲגָלִים,

גּוֹעִים וְאוֹמְרִים: כֵּן, אַתֶּם נִגְאָלִים

אַךְ אָנוּ, מָה אָנוּ? אֲבוֹי, חַג אַלִּים.

מָה לַעֲשׂוֹת? הַמִּנְהָג כְּבָר יָשָׁן:

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לְפָחוֹת!

כָּל יְעָרוֹת יִשְׂרָאֵל בְּעָשָׁן,

כָּל הַגַּנִּים נִיחוֹחוֹת

לֹא שֶׁל פְּרִיחָה

אֶלָּא שֶׁל חֲרִיכָה...

נוּ, שֶׁיִּהְיֶה. נִפָּגֵשׁ בִּשְׂמָחוֹת.

סיוון תשע"ז:

הָאִכָּר וְהַבִּכּוּרִים

פַּעַם, בִּימֵי הַמִּקְרָא,

חַיָּה אִשָּׁה אִכָּרָה.

הִיא הָיְתָה נְשׂוּאָה לְאִכָּר

וּבְיַחַד גִּדְּלוּ הֵם בָּקָר

שֶׁרָעָה מִדֵּי בֹּקֶר בַּכָּר;

אֲבָל גַּם, וְאוּלַי בְּעִקָּר,

הֵם גִּדְּלוּ גִּדּוּלִים מֻכָּרִים,

שֶׁהֲרֵי הֵם הָיוּ אִכָּרִים

שֶׁאָמְנָם מְטַגְּנִים אַנְטְרֶקוֹט

אַךְ אוֹכְלִים גַּם פֵּרוֹת וִירָקוֹת

כִּי יָרָק בַּמָּרָק הוּא בָּרִיא

וְכָמוֹהוּ בָּרִיא גַּם הַפְּרִי.

וְעַל כֵּן בֹּקֶר בֹּקֶר בִּקֵּר

הָאִכָּר שֶׁהָיָה גַּם בּוֹקֵר

בַּחֶלְקָה, לֹא רַק בֵּין הַכָּרִים,

וּבָדַק אִם כְּבָר יֵשׁ בִּכּוּרִים.

וּבְסוֹף הָאָבִיב, בְּאֵין קֹר,

לֹא שָׁכַח, כִּי קָשֶׁה לֹא לִזְכֹּר,

שֶׁהַלּוּחַ אֵינוֹ מְשַׁקֵּר

וּוַדַּאי יֵשׁ כְּבָר פְּרִי שֶׁבִּכֵּר,

זֹאת אוֹמֶרֶת: הָיָה כְּמוֹ בְּכוֹר

(אִם לִשְׁפּוֹךְ עַל מֻשָּׂג סָבוּךְ אוֹר).

אֶת הַפְּרִי שֶׁבִּכֵּר בַּבֻּסְתָּן

הוּא סִמֵּן אָז בְּסֶרֶט קָטָן

וְאַחַר כָּךְ הִמְתִּין וְהִמְתִּין

וּבֵינְתַיִם חָלַב אֶת עֲטִין

פָּרָתוֹ וְרָכַב עַל אָתוֹן

וְהַזְּמַן כָּךְ עָבַר לְאִטּוֹ

עַד שֶׁסּוֹף-כָּל-סוֹף בָּאָה עוֹנַת

הַקָּטִיף אֶל הַפְּרִי שֶׁחָנַט.

הוּא קָטָף וְנָתַן בְּתוֹךְ טֶנֶא

כִּי הָאֵל כָּךְ צִוָּה עָלָיו: תֵּן אֶת

בִּכּוּרֶיךָ בְּסַל עָשׂוּי קַשׁ

וְהָבֵא לַכֹּהֵן בַּמִּקְדָּשׁ.

תמוז תשע"ז:

הַיַּמִּים שֶׁלָּנוּ

יַם כִּנֶּרֶת

כְּמוֹ אַגָּס. כְּמוֹ יוּקֶלֶלֶה.

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת. כְּמוֹ טִפָּה.

הַכִּנֶּרֶת הִיא כָּל אֵלֶּה

אִם הוֹפְכִים אֶת הַמַּפָּה.

הַיָּם הַתִּיכוֹן

אֲנַחְנוּ לֹא נוֹסְעִים לְחוּ"ל, נָכוֹן,

אַךְ אִם רַק נִכָּנֵס לְיַם תִּיכוֹן

רַק מַיִם יַשְׁאִירוּנוּ בְּנִפְרָד

מִלּוּב, יָוָן, מָרוֹקוֹ וּסְפָרַד.

יַם הַחוּלָה

כְּדֵי לָשׁוּט לְחוּץ לָאָרֶץ, חוּ"לָה,

אֵין טַעַם לְהַגִּיעַ אֶל הַחוּלָה.

הָיְתָה יָמָה וְנִשְׁאֲרָה שְׁמוּרָה –

וְאֶת הַיַּתּוּשִׁים כְּבָר שָׁכְחוּ לָהּ.

יַם הַמֶּלַח

כָּאן הַמַּיִם הֵם מִכְרֶה, הַבּוֹץ תְּרוּפָה,

כָּאן נָמוּךְ אֲבָל הַנּוֹף פֹּה הוּא מוֹפָע:

אֵין דּוֹמֶה לוֹ בָּעוֹלָם, לְיַם הַמֶּלַח,

וּבְכָךְ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ הוּא דּוֹמֶה לָךְ.

יַם סוּף

בּוֹאִי אִתִּי בְּשֵׂעָר אָסוּף,

בּוֹאִי דָּרוֹמָה בְּרֶכֶב כָּסוּף,

בּוֹאִי הַיּוֹם, בְּלִי הִסּוּס וּפִלְסוּף –

נִסַּע עַד הַסּוֹף, עַד יַם סוּף!

י–ם

אֵין יָם בִּירוּשָׁלַיִם. רְחוֹקָה הִיא. 

אַךְ לִפְעָמִים בָּעֲרָבִים בַּקַּיִץ

עוֹבֵר בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ הַסַּגְרִיר

וְהִיא הַיָּם הֲכִי הֲכִי קָרִיר.

אב תשע"ז:

עַל הוֹ וְעַל הָהּ ואוֹהוֹ וְהוּ-הָה

"הוֹ" בְּשִׁירִים (אוֹ "אוֹ" בְּשַׁנְסוֹן)

מוֹדִיעַ: אֲנִי רוֹמַנְטִי.

"אֲהָהּ" בַּתָּנָ"ךְ: קָרָה לִי אָסוֹן.

"אֲהָהּ" בְּיָמֵינוּ: הֵבַנְתִּי!

"אוּ-הָה" אוֹמֵר מִי שֶׁמִּתְפָּעֵל

מִדָּבָר מְיוּחָד בְּבוֹאוֹ:

כָּאן אֶצְלֵנוּ בְּיִשְׂרָאֵל

"אוּ-הָהּ" דּוֹמֶה לְ"אוֹהוֹ!"

אַךְ "אוּ-הָה" שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי מֵ"הוּ-הָה".

"הוּ-הָה" הוּא בִּטּוּי שֶׁעוֹקֵץ אֶת

מִי שֶׁמַּסְתִּיר מַהוּת מְהוּהָה

בִּגְלִימַת פְּאֵר מְפוֹצֶצֶת.

"הָ!" – לֹא בֶּאֱמֶת הִצְחַקְתָּ אוֹתִי.

"הָ-הָ!" – בֶּאֱמֶת הִצְחַקְתָּ.

"הָהּ" – הִיא עַצְבוּת בְּסִגְנוֹן עַתִּיק.

"לֹא אַיי-יַי-יַי" – כָּכָה-כָּכָה.

"אוּי" – אֵיךְ שָׁכַחְתִּי!

"אַיי" – קְצָת כּוֹאֵב.

"אָח" – יֵשׁ קְצָת נַחַת.

"אוֹי" – צְבִיטַת לֵב.

כִּי "אוֹי" הִיא מִלָּה שֶׁאוֹמֶרֶת צַעַר;

אַךְ "הוֹי" הִיא קְרִיאָה שֶׁל מַטִּיף בַּשַּׁעַר.

כַּמָּה, הָהּ, כַּמָּה מִלּוֹת קְרִיאָה!

אוֹהוֹ! וַאֲפִילוּ אוּ-הָה!

אלול תשע"ז

סליחות

הַכְּלָל הַבָּא מוֹעִיל בְּכָל שִׂיחָה;

הַקְשִׁיבוּ וְלִמְדוּ אוֹתוֹ אֶצְלִי:

בָּאָרֶץ, אִם אוֹמְרִים לָכֶם "סְלִיחָה"

זֶה לֹא תָּמִיד אוֹמֵר שֶׁמִּתְנַצְּלִים.

"סְלִיחָה" אוֹמֶרֶת לִפְעָמִים פָּשׁוּט:

אֲנִי שׁוֹאֵל. כְּלוֹמַר, עַכְשָׁו זֶה שׁוּ"ת:

אֲנִי אֶשְׁאַל, אַתָּה תִּתֵּן תְּשׁוּבָה

(וּבֶאֱלוּל תְּשׁוּבָה הִיא חֲשׁוּבָה).

וְאִם אוֹמְרִים בְּאִטִּיּוּת "סְלִי-חָה?!"

בְּטוֹן מְעַט אִירוֹנִי וּדְרָמָטִי,

הַכַּוָּנָה: שָׁמַעְתִּי אֶת דְּבָרְךָ,

אַךְ טוֹב יוֹתֵר הָיָה לוּ לֹא שָׁמַעְתִּי.

וְיֵשׁ "סְלִיחָה", בְּדֶרֶךְ כְּלָל "תִּסְלַח לִי!",

בִּגְעָרָה. וְהִיא אוֹמֶרֶת, תַּכְלֶס:

"לְדַעְתִּי אַתָּה אוֹמֵר שְׁטוּיוֹת!"

(אוֹ, תַּכְלֶס עוֹד יוֹתֵר: "אַתָּה אִידְיוֹט!") .

וְעוֹד אַחַת: "סְלִיחָה" שֶׁל הַתְרָעָה –

אֲנִי עוֹמֵד לוֹמַר מִלָּה רָעָה;

סִלְחוּ לִי שֶׁאוֹמַר עַכְשָׁו בְּקוֹל

בִּטּוּי שֶׁאֵין לִכְתֹּב בַּפְּרוֹטוֹקוֹל.

נָכוֹן, יֵשׁ גַּם "סְלִיחָה" שֶׁל הִתְנַצְּלוּת

עַל תַּקָּלָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּקָּנָה.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל הִיא רַק נִסְיוֹן מִלּוּט,

אַךְ לִפְעָמִים הִיא בֶּאֱמֶת כֵּנָה.