המורה לעברית
מאיה ערד
חרגול ומודן, 2018, 243
עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בז' בניסן תשע"ח, 23.3.2017
האומץ של מאיה ערד לכתוב נובלה שהנָבָל בה הוא
אקדמאי ישראלי הפעיל בתנועת החרם האנטי-ישראלי בקמפוס אמריקני מזכיר מעשה ספרותי
דומה מן העת האחרונה: את האומץ של איילת גונדר-גושן לפרסם רומן שתחילתו בתלונה
שקרית על אונס שלא היה.
במילייה התרבותי והחברתי של כל אחת מהן, בחוגים המעצבים את טעם הקהל כלפי ספריהן, בחוקים הלא כתובים של הכדאי והכדאי-פחות ברפובליקה הספרותית שלנו, המעשים הללו הם הימור מסוכן. לכאורה הם גם אינם לתועלת השקפותיהן הפרטיות של הכותבות. גונדר-גושן עצמה הקפידה למסור בראיון לעיתון זה גרסה מחמירה במיוחד של מיתוס היעדר תלונות השווא (אחוז אחד בלבד), וערד נטועה בשמאל העמוק. ובכל זאת הן נענו לקריאתה של האינטואיציה הספרותית ויצאו מהקופסה האידיאולוגית והשבטית.
כמובן, אין מדובר בהתגייסות של סופרות לסיטרא אחרא שלהן. יש איזונים ובלמים. העלילה של גונדר-גושן מסתעפת לכיוונים שלמצופפות-השורות קל יותר להכיל. וערד, המגוללת את הסיפור מנקודת מבטה של מורה ותיקה לעברית הנחרדת ממעשיו של האינטלקטואל הרדיקלי, מטפטפת גם אירוניה קלה המרמזת לתפיסת-המציאות המוגבלת של המורה הזו. ועדיין, האמפתיה של ערד נתונה אך ורק לצד הפרו-ישראלי, למורה אילנה גולדסטין. הטיעונים המשכנעים, ובכלל זה טיעונים מדיניים עובדתיים, מושמים בפיה. ההתנהלות ההוגנת מיוחסת לה. הנה כי כן, מאיה ערד שולחת לנו מאוניברסיטת סטנפורד גלויה מודאגת על מצבנו.
